פרשני:בבלי:תענית ל א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית ל א

חברותא[עריכה]

ועתה, מאן דאמר (מי שאמר) שנוהג אבל מראש חדש ועד התענית, למד את דבריו  ממה שנאמר: "חגה". כי ראש חודש נקרא חג  1711 , כפי שאמרנו לעיל. והיינו, שנוהגין אבלות מראש חודש עד התענית.

 1711.  כך ביאר רש"י. וכתב השפת אמת, שלולא דברי רש"י היה נראה לומר, שעיקר הלימוד הוא מהמילה "חגה", שתשעה באב עצמו גורם, ולכן אסור רק עד התענית - ולא יותר. ומה שהאיסור מתחיל מראש חודש, היינו משום שעל כל פנים כתוב גם "חדשה". ומכל מקום צריך להבין מה דורשים מהמילה "שבתה". וכתב, שיתכן שגם לשיטת רבי מאיר יש יותר חומר בשבוע שחל בו, מאשר מתחילת החודש. ורבינו גרשום מפרש: מה חגה (חג הסוכות) שמונה ימים, אף מיעוט שמחה בחודש אב - שמונה ימים. דהיינו, מראש חודש עד התענית.
ומאן דאמר שהחודש כולו אסור, לומד את הדבר מהמילה "חָדשָה". דהיינו, שנוהגין אבלות כל החודש.
ומאן דאמר שכל השבת כולה אסור, לומד את הדבר מהמילה "שַבָּתָּה". דהיינו, שכל אותו שבוע אסור  1712 .

 1712.  הקשה המהרש"א, לשיטת כל אחד משלשת התנאים הללו, היאך ידרוש את שאר המילים שבפסוק? כלומר, מי שלומד את דבריו מ"חדשה", מה ילמד מהמילים "חגה" ו"שבתה", וכן כולם? וביאר, שהתנאים נחלקו רק לענין השמחה שיש בתספורת וכיבוס, באיזה זמן הם אסורים. אבל לפי כולם נאמרו המילים "חגה חדשה ושבתה" לענין מיעוט שמחה כלשהי. עיין שם. ועיין בגבורת ארי שהאריך בזה.
אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
ואמר רבא: הלכה כרבי מאיר.
וצריך להבין את פסק ההלכה של רבא, שהרי רבן שמעון בן גמליאל ורבי מאיר נחלקו, ואין דעתם שווה, והיאך אפשר לפסוק כדעת שניהם גם יחד?!
ומבארת הגמרא: ותרוייהו, ושני פסקי ההלכה של רבא - לקולא הם.
דהיינו, הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שהאיסור הוא רק באותו שבוע שחלה בו התענית (אבל אין הלכה כדבריו במה שאמר שאסור כל אותו שבוע).
והלכה כרבי מאיר בכך שרק לפניו אסור. אבל לאחריו - מותר (אבל אין הלכה כדבריו במה שאמר שאסור מתחילת החודש).
וצריכא, צריך היה רבא לומר את שני הדברים. שהלכה כרבי מאיר, והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
דאי אשמועינן (כי אם היה משמיענו) רק שהלכה כרבי מאיר, הוה אמינא שאפילו מראש חדש אסור לספר ולכבס, קמשמע לן (השמיע לנו) רבא שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שרק אותו שבוע אסור.
ואי אשמועינן רק שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הוה אמינא שאמנם אסור רק בשבוע שחלה בו התענית, אבל אסור אפילו לאחריו (גם בימים שאחרי תשעה באב). קמשמע לן רבא שהלכה כרבי מאיר, שאסור רק לפניו, אבל לאחריו - מותר  1713 .

 1713.  כתבו התוספות, שאם חל תשעה באב ביום חמישי, מותר לכבס ולספר מחצות היום ואילך מפני כבוד השבת, ואין צריך להמתין עד יום שישי מפני הטורח. והקשה הבית יוסף, אם כן, למה שנה התנא רק שלאחריו מותר, היה לו להשמיע חידוש גדול יותר, שאף בו ביום מותר, אם חל בחמישי ! ועיין שם שכתב, שאין לסמוך על הוראה זו.
שנינו במשנתנו: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין  1714  כו'.

 1714.  כתבו התוספות, שכל דבר הנאכל כמות שהוא חי, כגון גבינה ותפוחים, אין בו משום בישול. ואף אם בישלוהו - מותר. אבל הרא"ש מביא בשם הראב"ד, שאף באופן זה נחשב תבשיל. שהרי הטעם שאין אוכלים שני תבשילין הוא, משום שיש בזה כבוד ותענוג. ואם כן, אף דבר שנאכל בלא בישול, הרי על ידי הבישול נעשה חשוב יותר ! וכתב, כיון שאוכלים ביצה מבושלת בסעודה המפסקת, אין יכול לאכול תבשיל אחר. ועיין ברמ"א שכתב, שאין חילוק לענין זה בין צלוי למבושל.
אמר רב יהודה: לא שנו שאסור לאכול שני תבשילין, אלא משש שעות ולמעלה, כלפי הערב. אבל משש שעות ולמטה, דהיינו, מהנץ החמה עד שש שעות ביום - מותר.
ועוד אמר רב יהודה: לא שנו שאסור לאכול שני תבשילין אלא בסעודה המפסיק בה (שמפסיק בה אכילתו, ואינו אוכל עוד לאחר מכן). אבל בסעודה שאינו מפסיק בה, אף לאחר שש שעות - מותר.
ותרוייהו, שני הדברים שאמר רב יהודה - לקולא (להקל) אמרם.
דהיינו, שאף משש שעות ולמעלה מותר לאכול שני תבשילין, אם אין זו הסעודה שמפסיק בה.
ומצד שני, משש שעות ולמטה, מותר לאכול שני תבשילין, אף אם זו הסעודה שמפסיק בה.
וצריכא. וצריך היה רב יהודה לומר את שתי ההלכות שאמר.
משום דאי אשמעינן (אם היה רב יהודה משמיענו) רק את הדין שאסור לאכול שני תבשילין דווקא בסעודה המפסיק בה, הוה אמינא (היינו סוברים ואומרים), שדין זה הוא אפילו אם אכל את אותה סעודה משש שעות ולמטה.
קמשמע לן (השמיענו) רב יהודה, שדווקא משש שעות ולמעלה אסור. אבל למטה משש שעות, אף בסעודה המפסיק בה, מותר לאכול שני תבשילין.
ואי אשמעינן (ואם היה רב יהודה משמיענו) רק את הדין שהאיסור לאכול שני תבשילין הוא דווקא משש שעות ולמעלה, הוה אמינא (היינו סוברים ואומרים) שדין זה הוא אפילו בסעודה שאינו מפסיק בה. שאף אם אוכל עוד סעודה קודם הסעודה המפסקת, אם עושה זאת לאחר שש שעות, אסור לאכול בה שני תבשילין.
קמשמע לן רב יהודה, שאסור לאכול שני תבשילין דווקא בסעודה המפסיק בה. אבל בסעודה אחרת, אף אם היא לאחר שש שעות, מותר.
אומרת הגמרא: תניא כלישנא קמא, שנינו בברייתא את הדין הראשון של רב יהודה. ותניא אף כלישנא בתרא, כפי הדין השני של רב יהודה  1715 .

 1715.  הקשה הגבורת ארי, לשון הגמרא משמע שהברייתות מסייעות לדברי רב יהודה. ולכאורה אדרבה, יש מהן קושיה על דבריו ! שהרי רב יהודה אומר שהכל לקולא, דהיינו, שקודם שש, אף אם אין עתיד לסעוד יותר- מותר. ואף לאחר שש, אם עתיד לסעוד - מותר. ואילו הברייתות אינן סוברות כן. כי הברייתא הראשונה, שתולה את האיסור בעתיד או אין עתיד לסעוד, משמע שהיא סוברת שאפילו קודם שש, אם אין עתיד לסעוד, אסור. והברייתא השניה, שתולה את האיסור בשש שעות, משמע שלאחר שש, אף שעתיד לסעוד - אסור !
מתחילה הגמרא בהבאת הברייתא השניה, ואומרת:
תניא כלישנא בתרא: הסועד בערב תשעה באב, אם עתיד לסעוד עוד סעודה אחרת לאחר מכן, מותר לאכול בשר בסעודה שאוכל עתה, וכן מותר לשתות יין.
ואם לאו, ואם אינו עתיד לאכול עוד סעודה, הרי הסעודה שאוכל עתה - סעודה מפסקת היא, ולכן אסור לאכול בה בשר ולשתות בה יין.
הרי לנו כדברי רב יהודה בדינו השני, שאף לאחר שש שעות, אם אין מדובר בסעודה שמפסיק בה, מותר לאכול בשר ולשתות יין. והוא הדין שמותר לאכול שני תבשילין.
ועתה מביאה הגמרא את הברייתא שמשמע ממנה כדברי רב יהודה בדינו הראשון:
תניא כלישנא קמא: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: בסעודה שאוכל בערב תשעה באב, ישנה ממנהגו הרגיל בסעודה.
אמר רבי יהודה: כיצד משנה ממנהגו?
אם היה רגיל לאכול בכל סעודותיו שני תבשילין, ישנה בסעודה זו, שאוכלה בערב תשעה באב, ויאכל בה מין אחד.
ואם היה רגיל לסעוד סעודותיו בחבורה של עשרה בני אדם, ישנה בסעודת ערב תשעה באב, וסועד סעודה זו בחמשה בני אדם.
היה רגיל לשתות בכל סעודותיו עשרה כוסות, ישנה בסעודתו, ושותה חמשה כוסות  1716 .

 1716.  כתב הרש"ש, שמשמע שרבן שמעון בן גמליאל בא להקל, והוא סובר שצריך רק לשנות. ולכן, הרגיל לשתות עשר כוסות יין, ישתה רק חמש. אבל אין צריך למנוע עצמו לגמרי מיין. אלא שאם כן, היה צריך לומר: היה רגיל לאכול שלשה תבשילין, יאכל שנים ! וכתב, שאכן נראה שצריך להגיה בלשון הברייתא ולגרוס כך: היה רגיל לאכול שני תבשילין, יאכל מין אחר (ברי"ש). והיינו שישנה ממנהגו, ואכן יאכל שני תבשילים, אבל לא מהמין שהוא רגיל לאכול תמיד. והביא שכך מצינו בירושלמי: מהו ישנה - יחלף (ולא כפי שפירש שם קרבן העדה, שהכוונה שימעט, כי אין זו המשמעות).
במה דברים אמורים, שצריך לשנות בסעודתו - דווקא אם אוכלה משש שעות ולמעלה.
אבל אם אוכלה משש שעות ולמטה, אף שזו סעודה שמפסיק בה, שאין בכוונתו לאכול עוד לאחר מכן, מותר לאוכלה כדרך שאוכל כל סעודותיו.
הרי לנו כדברי רב יהודה בדינו הראשון, שאף שבסעודה המפסיק בה, לא יאכל שני תבשילין, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, מכל מקום אם אוכלה קודם שש שעות - מותר.
תניא אידך (שנינו בברייתא אחרת): ערב תשעה באב, לא יאכל אדם שני תבשילין, וכן לא יאכל אז בשר ולא ישתה יין. דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: יכול לאכול שני תבשילין, אבל ישנה בסעודתו. וממעט בבשר וביין, אבל יכול לאכלם.
כיצד ממעט אכילתו?
אם היה רגיל לאכול בסעודתו ליטרא  1717  בשר, יאכל עתה חצי ליטרא בשר.

 1717.  "ליטרא" היא מידת משקל שהיתה מקובלת בימיהם. והוא מנה המוזכר במקראות, כפי שכתב רש"י (שמות פרק כ"ה פסוק ל"ט). ושיעור מנה: 480 גרם.
אם היה רגיל לשתות בסעודתו לוג שלם של יין, ישתה עתה חצי לוג יין.
ואם אינו רגיל לאכול בסעודתו בשר ויין כל עיקר (כלל וכלל) - אסור לאכול מהן בערב תשעה באב אפילו מעט.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה רגיל לאכול צנון  1718  או מליח (היינו, דג או בשר ששהו במלח שלשה ימים, שאז כבר אין בהם טעם כל כך) אחר סעודתו - הרשות בידו לאכלם אף בערב תשעה באב  1719 .

 1718.  כתב בחידושי רא"מ הורביץ, שהכוונה שהרשות בידו לאכול כמה תבשילין שרגיל - על ידי השינוי שבמיעוט הצנון. אבל אין הכוונה שרשאי לאכול צנון, שהרי זה מותר גם אם אינו רגיל !   1719.  מצינו בירושלמי (פרק ב' הלכה ב'): רבי אחא בר יצחק בשם רבי חונה רובה דציפורין: יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע. ומהו אומר: רחם ה' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים עלינו ועל ישראל עמך, ועל ירושלם עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבילה ההרוסה השוממה, הנתונה ביד זרים, הרמוסה בכף עריצים, ויבלעוה לגיונות, ויחללוה עובדי פסילים, כי לישראל עמך נתתה באהבה לנחלה, ולזרע ישורון ירושה הורשתה, כי באש החרבתה, ובאש אתה עתיד לבנותה, כאמור: ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב, ולכבוד אהיה בתוכה. עוד מובא שם, ששאל רבי אבודמא דציפורין לפני רבי מנא, היכן הוא אומרה בתפילה ? אמר לו, כך אמר רב ירמיה בשם רב, כל דבר שהוא לבא, אומרו בעבודה. כל דבר שהוא לשעבר, אומרו בהודייה. ובברייתא שם שנינו: נותן הודייה לשעבר, וצועק לעתיד לבוא (הנוסח שלפנינו בסידורים שונה במקצת. עיין במחזור ויטרי סימן צ"ב). ובביאור תפילה זו עיין בפירושי סידור התפילה להרוקח (עמ' תרל"ז). וכתב הרי"ף, שנהגו העולם לאומרה בברכת "בונה ירושלים".
תניא אידך (שנינו בברייתא אחרת): כל סעודה שהוא סועד משום תשעה באב, כגון הסעודה שמפסיק בה, אסור לאכול בשר, ואסור לשתות יין.
וכמו כן, מאותה שעה שאוכל סעודה מפסקת, אסור לרחוץ. כיון שהתחיל לנהוג אבילות מחמת תשעה באב בסעודתו, יש לו לנהוג גם אבילות בכך שלא ירחץ ולא יסוך, אף שעדיין מותר באכילה ושתיה עד שתחשך  1720 .

 1720.  כך ביאר הרמב"ן. וכתב, שזהו דווקא לענין רחיצה וסיכה, כי רחיצה היא הנאה מתמשכת, ונראה כרוחץ בתשעה באב עצמו. אבל בנעילת הסנדל ושאר דיני אבילות - אינו אסור אלא משתחשך. עיין שם. אמנם הרא"ש תמה על פירושו, כי דבר תימה הוא שיהא מותר לאכול ולשתות, ומצד שני יהא אסור לרחוץ ולסוך ! והביא את ביאור הראב"ד, שמשעה שסיים לאכול את הסעודה המפסקת, אף שלא פירש כלום, חלה עליו התענית, ואסור הן באכילה והן ברחיצה.
כל שאינו משום תשעה באב, כגון סעודה שמפסיק בה לפני תענית צבור, או סעודה שאוכל בערב תשעה באב ואינו מפסיק בה, מותר לאכול בה בשר ולשתות יין. וכמו כן, עדיין מותר  1721  לרחוץ.

 1721.  כך גורסים הרש"ש ועוד מפרשים, ולא כפי הגירסא שלפנינו "ואסור". וכן מוכח מרש"י.
רבי ישמעאל ברבי יוסי חולק על דברי התנא, ואומר משום אביו: כל שעה שמותר לאכול  1722  , כלומר, אף לאחר סעודה המפסקת, עד שתחשך - מותר אף לרחוץ.

 1722.  הגירסא לפנינו בגמרא: "לאכול בשר". אבל רש"י אינו גורס כך. וכן כתב הרש"ש.
תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באָבֵל (דהיינו, דברים האסורים על האבל משום אבלות), נוהגות בתשעה באב  1723 .

 1723.  אין זה כלל ממש, שהרי כפיית המיטה ועטיפת הראש שנוהגים באבל, אינם נוהגים בתשעה באב. אלא הכוונה שכל הדינים שנאמרו ב"לא תעשה" באבל, נוהגין בתשעה באב. אבל מצוות "עשה" שבאבל, כגון כפיית המיטה, עטיפה, קריעה וכו', אין נוהגין בתשעה באב. ואף במצות "לא תעשה", אסור דווקא באותם דברים שאסורים באבל בכל שבעת ימי האבלות. ולכן מניחים תפילין בתשעה באב, שהרי איסורו באבל רק ביום הראשון. עי' בריטב"א שהאריך בענין.
ואלו הן האיסורים הנוהגין בתשעה באב: א. אסור באכילה ובשתיה (איסור זה נוהג רק בתשעה באב, ואינו נוהג באבל)  1724 .

 1724.  דבר זה אינו נוהג באבל, שהרי הוא מותר באכילה ושתיה. ונקט התנא גם דברים שאסורים בתשעה באב לבד, כגון אלו. ושאר דברים נוהגין באבל.
ב. ואסור בסיכה (מריחת שמן על הגוף)  1725 .

 1725.  והיינו דווקא בסיכה של תענוג. אבל סיכה לרפואה - מותרת. וכן כל דבר שהוא לרפואה. ראשונים.
ג. ואסור בנעילת הסנדל  1726  של עור  1727 .

 1726.  כתב הריטב"א: וכבר כתבתי בהלכות יומא, שאף על פי שט' באב אסור בנעילת הסנדל, חייב לברך "שעשה לי כל צרכי", שכל אותן ברכות שתיקנו חכמים, ברכות של שבח הן, לפי שנוהגים באדם על הרוב. ואף על פי שלא שמע קול תרנגול, מברך ברכת "הנותן לשכוי בינה", וכן ברכת "אשר יצר" אף על פי שלא הוצרך לנקביו. ויש מרבותי ז"ל חולקים בזה בפרק הרואה. כתבתי עיקרן של דברים.   1727.  או שהוא מחופה עור. ראשונים.
ד. ואסור בתשמיש המטה.
ה. ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה, בתלמוד, ובמדרש, ובהלכות ובאגדות  1728 . והטעם, משום שלימוד התורה משמח את האדם  1729 , כפי שהגמרא מביאה להלן.

 1728.  כתב בהגהות מהרש"ם, שאם נתחדש לו דבר חידוש, מותר לכתבו בקיצור וברמז, כדי שלא ישכחנו עד הערב. ובערוך השלחן (סימן תקנ"ד ס"ה) כתב, שהוראה הצריכה לאותו היום - מותרת. וכן דין תורה נחוץ, מותר לדון אחר חצות. אבל כתב בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סימן פ"ט), שמכל מקום אסור ליטול שכר על הפסיקה, שהרי אין כאן שכר בטלה. ועיין בשו"ת מהרש"ם (חלק א' סימן פ"ד, בסוף התשובה), שכתב שנדחק לגמור תשובת היתר עגונה בתשעה באב, משום שמצינו בתשובות הב"ח החדשות (סוף סימן ס"ד), שמי שמתיר עגונה אחת בזמן הזה, כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים העליונה.   1729.  כך פירשו רש"י ועוד ראשונים. אבל המהרש"א כתב, שלולי פירושו של רש"י נראה שלא משום שמחה נגעו בה (שהרי הגמרא אינה מביאה כאן את הפסוק: פקודי ה' ישרים), אלא כדי שלא ישכח אבלו של יום. ובאמת אסור לעסוק גם בשאר עסקים מאותו טעם. והחידוש הוא שאפילו לעסוק בתורה אסור. כתב הריטב"א: ומה שאסרו לקרוא בתורה במשנה ותלמוד, היינו בבא לקרוא דרך מקרא ומשנה ותלמוד, ואין סדר היום בכלל, שהרי קורין בתורה, ומפטירים בנביא, וקורין קריאת שמע. ומעתה אין להמנע מלקרוא פרשת "את קרבני לחמי" ו"איזהו מקומן", וקורא כדרכו - ואינו חושש.
אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל תמיד לקרות, ושונה במקום שאינו רגיל לשנות. שהיות ואינו רגיל ללמוד את אותו ענין, מצטער הוא באותו לימוד.
וכן קורא בקינות, ובספר איוב, ובדברים הרעים שבספר ירמיה. שאף שדברי תורה הם, מכל מקום אינם משמחים לבב.
ואף תינוקות של בית רבן בטלין מלימודם  1730 .

 1730.  כך היא הגירסא לפנינו. אבל הרי"ף והרא"ש גורסים בדברי תנא קמא: ותינוקות של בית רבן אין בטלין בו. ואין גורסין כאן את הפסוק "פקודי ה' ישרים משמחי לב". וכתב הגבורת ארי, שגירסא זו עיקר. וכתב, שלשיטת רבי יהודה שאוסר, אין האיסור על התינוקות עצמם, כי ודאי שהם מותרים, כמו בכל איסורי תשעה באב. אלא האיסור הוא משום רבם. ובכך מדוייק הלשון "תינוקות של בית רבן", כי דווקא כשהתינוקות עם רבם אסורים, משום שרבם אסור בלימוד תורה. אמנם מביא להלן, שהמרדכי (במסכת מועד קטן פרק ב') כתב, שבתשעה באב אסור לגדולים לעשות לצורך קטנים מה שאסור לעצמם. אמנם הגבורת ארי הקשה על דבריו. והביאור בשיטת רבי מאיר, שמתיר לימוד תינוקות עם רבם, משום שלימוד התינוקות עצמם הוא דבר שאין בו חטא, ואדרבה, לא חרבה ירושלים - אלא מפני שבטלו תנוקות של בית רבן, ועוד מצינו בגמרא במסכת שבת (קיט א), שאין מבטלין תנוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש, והרי הרב, שחייב בבנין בית המקדש, אינו רשאי להתבטל מללמוד עמהם לצורך בנין בית המקדש, וסובר רבי מאיר, שכל שכן שמפני צער הבית בתשעה באב, אין לרבן של התינוקות לבטל מללמוד עמהם, כיון שאפילו לבניינו אינו מבטל מללמוד עמם, אף על גב שעל ידי זה שאינו מבטל למודו - הבית עומד בחורבן. ורב יהודה סובר, שבכל זאת מבטלין לימוד התינוקות. כי מה שמצינו שאין מבטל לימודו לצורך בנין ביהמ"ק, הוא רק שב ואל תעשה. אבל ללמוד עמהם בתשעה באב, כיון שיש בכך שמחת הלב, הרי הוא עושה איסור בידים בקום עשה. עיין שם שהאריך. והשפת אמת כתב, שלפי הגירסא שלפנינו, נראה לפרש שאסור ללמוד התינוקות אפילו דברים הרעים, שהרי בכל מקרה אינם מבינים. ועל זה מביאה הגמרא את הפסוק "פקודי ה' ישרים משמחי לב", שהם משמחים אף שאין מבינים את הדברים. ולגירסת הראשונים שנחלקו בדבר תנא קמא ורב יהודה, נחלקו בסברא זו, אם שייך שמחה אף בדבר שאין מבינים.
והטעם שאסור ללמוד תורה, משום שדברי תורה - משמחי לבב הם. שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב".
רבי יהודה אומר: אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות, ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות. כי אף לימוד זה משמח את לבבו.
אבל קורא הוא באיוב, ובקינות, ובדברים הרעים שבירמיהו. ותינוקות של בית רבן בטלים בו. משום שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב".
שנינו במשנתנו: לא יאכל בשר ולא ישתה יין.
תנא (שנה התנא בברייתא): אמנם אסור לאכול בשר ולשתות יין, אבל אוכל הוא בשר מליח (ששהה במלח שלשה ימים), כי על ידי השהיה במלח פג טעם הבשר, ושוב אין הוא משמח.
וכן שותה הוא יין מגתו (יין חדש, שרק עכשיו סיימו לדרוך אותו בגת). כי טעמו אינו טוב כיין ישן. ולא עוד, אלא שהוא משלשל ומזיק את האדם.
בשר מליח (ששהה במלח), עד כמה נחשב עדיין בשר, ואסור באכילה לאבל, ולכל אדם בערב תשעה באב?
אמר רב חיננא בר כהנא משמיה דשמואל: כל זמן שהוא שוהה במלח כמשך הזמן המותר לאכילת בשר קרבן השלמים. דהיינו, שני ימים ולילה אחד  1731 .

 1731.  למדים דבר זה משלמים, משום שנאמר בהם: "והנותר מבשר זבח השלמים". משמע שבזמן המותר לאכילתם נקראים בשר, ומשמח הוא את הלב. אבל לאחר מכן, לא מצינו שנקרא בשר, כי נתחלף טעמו במלחו. רש"י (כאן ובמסכת סנהדרין ע א). ועיין בגבורת ארי שהאריך בענין.
אבל אם שהה במלח למשך זמן רב יותר, נפסל טעם הבשר - ומותר.
ויין מגתו - עד כמה נחשב יין מגתו, ומותר בשתיה לאבל?
כל זמן שהוא תוסס  1732 . אבל לאחר מכן, הרי הוא יין לכל דבר, ואסור לאבל, ולכל אדם בערב תשעה באב.

 1732.  כתב רש"י במסכת עבודה זרה (ל ב): שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ.
היות והגמרא הזכירה יין תוסס, מביאה הגמרא עוד נדון הנוגע לענין זה.
תנא: האיסור לשתות יין שהניחוהו מגולה בלא כיסוי כי חוששין שמא נחש שתה ממנו, והטיל בו מארסו,  1733  הוא דווקא ביין ישן. אבל יין תוסס, אין בו משום איסור גילוי. כי הנחש נבהל מהתסיסה,  1734  ואינו שותה ממנו.

 1733.  כפי ששנינו במסכת תרומות (פרק ח' משנה ד'): שלשה משקין אסורין משום גילוי, המים והיין והחלב. ושאר כל המשקין - מותרין (משום שאין נחש שותה מהן). כמה ישהו ויהו אסורין - כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה. והגמרא במסכת חולין (י א) מפרשת, דהיינו כדי שיצא הנחש מתחת אוזן הכלי וישתה, ויחזור לחורו. והרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק י"א הלכה ה') כותב: הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות (ושם בהלכה ז' מביא את דברי המשנה בתרומות). וכל העובר עליהן, ואמר: הריני מסכן בעצמי, ומה לאחרים עלי בכך, או: איני מקפיד על כך, מכין אותו מכת מרדות.   1734.  כך הוא לשון הרמב"ם (שם): יין מבושל אין בו משום גילוי. וכן יין תוסס, והוא היין משעת דריכתו עד שלשה ימים, ויין או מים או חלב שהיו חמין, כל זמן שההבל עולה מהן, וכן משקין שהיה המשקה יורד מלמעלה לתוכן טיפה אחר טיפה, והוא שיהיה טורד ויורד - כל אלו אין בהן משום גילוי. שזוחלי עפר מתיראים מבעבוע המשקה ומן ההבל, ואין שותין ממנו. ועיין שם שמביא עוד כללים בדין זה. אמנם בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קט"ז) כתב, שעכשיו, שאין נחשים מצויים בינינו - מותר. אבל הפתחי תשובה שם כתב, שהשל"ה כתב שמכל מקום שומר נפשו ירחק מהם. וכן הביא שבהנהגת החסיד הגר"א כתוב שהיה נזהר מאוד בדבר זה.
וכמה הוא זמן תסיסתו? שלשה ימים.
עתה חוזרת הגמרא לעסוק בענין ערב תשעה באב.
אמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי בערב תשעה באב:  1735 

 1735.  הרמב"ם (הלכות תעניות פרק ה'), אחר שהביא כל דיני אכילה בערב תשעה באב שהובאו לעיל, כתב: זו היא מדת כל העם, שאינן יכולין לסבול יתר מדאי. אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן: ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח, ושורה במים, ויושב בין תנור וכירים ואוכלה. ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה, כמי שמתו מוטל לפניו. וכזה ראוי לחכמים לעשות, או קרוב מזה. ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו תבשיל של עדשים, אלא אם כן היה בשבת.

דרשני המקוצר[עריכה]