פרשני:בבלי:מגילה יז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה יז א

חברותא[עריכה]

דאמר מר:  למה נמנו בתורה שנותיו של ישמעאל? מה לנו למנות שנותיהם של רשעים  778  ? אלא, כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב. שעל ידי מנין שנות ישמעאל, אנו למדים באיזה פרק משנות יעקב, עברו עליו כל הקורות והמוצאות אותו. וכדלהלן:

 778.  כך פירש רש"י את שאלת הגמ'. והק' הטורי אבן, הא אמרינן בב"ב (ט"ז ע"ב) דישמעאל עשה תשובה? עיי"ש. אבל במד"ר (בראשית פרשה ס"ב) איתא להדיא כדברי רש"י. דהכי איתא התם: "מה ראה הכתוב לייחס שניו של רשע כאן?".
דכתיב: "ואלה שני חיי ישמעאל מאת שנה ושלשים שנה ושבע שנים".
וכמה קשיש ישמעאל מיצחק? ארביסר שנין. דכתיב: "ואברם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל לאברם", ועוד כתיב: "ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו". חזינן דיצחק נולד י"ד שנה אחרי ישמעאל.
וכתיב: "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" (את יעקב ועשיו).
בר כמה הוה ישמעאל כדאתיליד יעקב? בר שבעים וארבעה. שהרי הוא היה קשיש מיצחק י"ד שנה, כדאמרן.
כמה פיישן (נותרו) משניה דישמעאל עד מותו? שתין ותלת, שהרי בן מאה שלושים ושבע מת.
ותניא: בן כמה היה יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו - בן ששים ושלש שנה. ובו בפרק (באותו הזמן) מת ישמעאל.
דכתיב: "וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב וגו' וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל אחות נביות".
ממשמע שנאמר: "בת ישמעאל", איני יודע שהיא אחות נביות?!
אלא, מלמד שקידשה ישמעאל אביה לעשיו, ומת, ולא הספיק להשיאה לו, והשיאה נביות אחיה.
חזינן, דבזמן שנתברך יעקב - מת ישמעאל.
שתין ותלת שהיה כשמת ישמעאל, ועוד ארביסר עד דמתיליד יוסף, שהרי עבד יעקב את לבן י"ד שנים בשתי בנותיו, וכתיב: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי". חזינן דכשנולד יוסף, מלאו י"ד שנים - הא שבעין ושבעה.
וכתיב: "ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה", הא מאה ושבע שנים ליעקב.
ועוד שב (שבע) שנין דשבעא (של השבע), ותרתי דכפנא (של הרעב) - הא מאה ושיתסר.
וכתיב: "ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך, ויאמר יעקב אל פרעה ימי מגורי שלשים ומאת שנה".
וכי בן מאה ושלושים היה? והלא מאה ושיתסר שנין הווין כדמנינן לעיל?!
אלא, שמע מינה, דאותן ארבע עשרה שנין דהוה יעקב בבית עבר - לא חשיב להו.
ותניא נמי הכי: היה יעקב אבינו בבית עבר מוטמן  779  ומשמש ארבע עשרה שנה. לאחר שירד יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים - מת עבר  780 . יצא משם, ובא לו לארם נהרים.

 779.  משמע שהתחבא שם, והיינו לפי מש"כ מהרש"א, דבית מדרשו של עבר היה בבאר שבע. ולהכי הוצרך להטמן, כדי שלא ידע עשיו שהוא שם.   780.  כך היא גירסת הב"ח.
נמצא, שכשעמד על הבאר - בן שבעים ושבע שנה היה, שהרי כשיצא מבאר שבע היה בן ששים ושלש.
ומנלן דלא מיענש יעקב על אותן י"ד שנה שלא שימש את אביו?
דתניא: נמצא יוסף שפירש מאביו עשרים ושתים שנה, שהרי כשפירש מאביו היה בן י"ז, וכשמלך על מצרים היה בן שלשים, ועוד ז' דשבעא ותרתי דכפנא - הרי שעברו כ"ב שנים עד שראה את אביו. והוו השנים שפירש מאביו - כשם שפירש יעקב אבינו מאביו, אותו מנין שנים.
והלא שנין דיעקב שלא כיבד את אביו תלתין ושיתא הויין?!
אלא, שמע מינה דארביסר שנין דהוה יעקב בבית עבר - לא חשיב להו.
ותמהינן: סוף סוף, שנין דהוה יעקב בבית לבן - עשרין שנין הויין, ואם כן צריך היה להענש רק על עשרים שנה?!
ומתרצינן: אלא, הני תרתי שנין דאיענש, משום דאשתהי באורחא כשיצא מבית לבן לחזור לארץ כנען - תרתין שנין.
דתניא: יצא יעקב מארם נהרים, ובא לו לסכות, ועשה שם שמונה עשר חודש. שנאמר: "ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית (לימות החורף), ולמקנהו עשה סכות". משמע שעשה ב' פעמים סוכה למקנהו, אם כן, עברו עליו פעמיים ימות הקיץ, הרי י"ח חדש. ובבית אל עשה ששה חדשים והקריב זבחים אחר שיצא משכם.

משנה:

הקורא את המגילה למפרע, שהקדים לקרוא את המאוחר - לא יצא  1  ידי חובת קריאה.

 1.  כתב התוס' רי"ד, דנראה, דהיינו דווקא במגילה, וכדילפינן בגמרא מקרא. אבל בקריאת התורה, אם קרא למפרע - יצא. וכן לענין קריאה בעל פה, אם קרא בתורה בעל פה - יצא. והאי דאמרינן במס' גיטין (ס' ע"ב): "דברים שבכתב - אי אתה רשאי לאמרם בעל פה", היינו דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד - יצא.
קראה על פה, שלא מתוך הכתב, או שקראה תרגום (בגמרא מוקי לה, שקראה ממגילה הכתובה תרגום), או שקראה בכל לשון  2  - לא יצא.

 2.  הקשה הר"ן: ליתני תרגום, דדמי קצת ללה"ק - ואנן נדע דה"ה בכל לשון, דכש"כ הוא? ותירץ, דשמא זו ואצ"ל זו קתני (וכ"כ רש"י לקמן י"ח ע"א ד"ה קראה תרגום).
אבל, קורין אותה ללועזות, דהיינו, המכירין לשון לעז  3  - במגילה הכתובה בלשון לעז  4  (כל לשון שאינו לשון הקודש נקרא "לעז"  5 . ובגמרא פריך, הא אמרת: קראה בכל לשון - לא יצא?!).

 3.  נחלקו הראשונים בהאי דינא, י"א דהיינו דווקא אם אינם יודעים לשון אשורית, אבל אם יודע גם אשורית - לא יצא בלעז. אבל יש שכתבו, דאפילו אינן יודעים אשורית - יוצאין (עיי' בר"ן, בריטב"א וברשב"א ועוד).   4.  הקשה הטורי אבן, הא עד השתא קא עסיק בקורא, ואמאי שינה כאן לכתוב על השומע, הו"ל למנקט: "קראה לועז בלעז", וכן: "הלועז שקראה אשורית יצא"? ותירץ, דקמ"ל דאע"פ שהקורא יודע אשורית ולעז, אפ"ה מוציא את הלועז בלעז, ולא אמרינן דכיון שהוא עצמו אינו יכול לצאת בלעז - א"י להוציא אחרים יד"ח. ועיי"ש שהאריך (ועיי' בריטב"א שדן בענין זה). ובתוס' רעק"א תירץ, דבאמת בשאר דברים, כגון בברהמ"ז וכדומה, אם שמע מאחר בלה"ק - אינו יוצא אם אינו מבין, אבל אם מברך בעצמו - יצא (כדאיתא בתוס' בברכות מ"ה, והכי פסקינן בשו"ע סי' קצ"ג). ואתא לאשמועינן, דהכא, לא מבעיא אם קראה בעצמו אשורית - דיצא, אלא אפילו אם שמע מאחר אשורית - יצא, משום דמ"מ איכא פרסומי ניסא (ולכאורה אכתי קשה אמאי נקט "אבל קורין אותה ללועזות בלעז"). וע"ע בחידושי רעק"א. והרש"ש תירץ עפ"י הרמב"ן דלעיל, דמיירי הכא בנשים שאינן יודעות לה"ק (ומדוייק מדנקט "לועזות" ולא "לועזים"), ולהכי נקט דקורין להן, דמסתמא אינן יודעות לקרות אפילו לעז. ועיי"ש שהביא עוד תירוץ.   5.  וכ"כ רש"י בתהלים (קי"ד א') על הפסוק "מעם לועז": "עם שפת לשון אחר, שאינו לשון הקודש". ובמצודת ציון שם: "כל שפת לשון עם זולת לשון הקודש - תקרא לועז".
והלועז ששמע אשורית (לשון הקדש) - יצא, אף על פי שאינו מבין את הקריאה.
קראה סירוגין, דהיינו שקורא מעט - ופוסק, וחוזר וקורא מעט - ופוסק, וכן הקוראה מתנמנם (בגמרא מבואר מהו מתנמנם) - יצא  6  .

 6.  איתא בב"י בשם הירושלמי: "מנשה הוה יתיב קומי ר' זעורה, ואינמנם. אמר ליה (ר' זעורה): חזור לך, דלא כוונית". וכתב הב"י, דאיכא למימר דלא פליג אמתניתין, דמתניתין דווקא בקראה מתנמנם, ולהכי, כיון שהוציאה מפיו - יצא. משא"כ אם שמעה מתנמנם - לא יצא. וכתב שכן כתב שבלי הלקט בשם רבינו שמחה (וכך פסק בשו"ע סי' תר"צ סי"ב. ועיי' בב"ח, שמבאר את הירושלמי באופן אחר). אמנם במכתם איתא איפכא, דהקורא מתנמנם - לא יצא, דהוי כקורא על פה. אבל השומע מתנמנם - יצא. ובראב"ן (מגילה קע"ה ב') כתב, דבין בקורא ובין בשומע - יצא.
היה כותבה  7  , או שהיה דורשה, ומגיהה (או מגיהה), ומתוך שהיה עושה דברים אלו - קראה, אם כוון לבו לצאת ידי חובת קריאה  8 xxx

 7.  כתב בחי' הר"ן, דאיתא בירושלמי, דמהכא מוכח דפורים מותר בעשיית מלאכה. עיי"ש. ועיי' בריטב"א ועוד ראשונים שהיתה להם גירסא אחרת בירושלמי. והטורי אבן (לעיל ה:) הקשה מהך מתניתין אמ"ד לעיל (שם) דפורים אסור בעשיית מלאכה. ותירץ השפת אמת, דכי היכי דאמרינן התם, דנטיעה של מצוה שרי בפורים לכו"ע, ה"ה לכתוב מגילה כדי לצאת בה - שרי. עוד תירץ, דאיכ"ל דמתניתין דהכא מיירי בלילה, דבלילה ודאי מותר בעשיית מלאכה, דהא "ימי" כתיב (דומיא דמשתה ושמחה, שאינם נוהגין אלא ביום מה"ט), עיי"ש.   8.  כתב הר"ן, דלמ"ד דמצות אין צריכות כוונה - האי "כוון לבו" היינו דבעינן שיכוון לקרות כראוי, ולא כדרך קורא להגיה. אבל הטורי אבן כתב, דאפילו מ"ד דאין צריכות כוונה, הכא מודה דצריכה. עיי"ש. (וכ"כ האגרות משה (או"ח ח"א סי' קע"ג, ד"ה והנה המנ"ח), דקריאת מגילה לכו"ע צריכה כוונה, דכיון שיוצא מטעם שומע כעונה, בלא כוונה אין משתייך אליו מעשהו של האחר. עיי"ש).
- יצא  9 , ואם לאו - לא יצא.

 9.  וכתב הרמב"ם בפיה"מ, דהאי דכותבה יצא, היינו דווקא אם קרא מהמגילה השלמה שממנה כותב את החדשה. אבל אם קורא מזו שכותב - לא יצא, דהא בעינן לקרוא מספר שלם.
היתה כתובה בסם, ובסיקרא, ובקומוס, ובקנקנתום, או שהיתה כתובה על הנייר ועל הדפתרא (בגמרא מפרש מאי ניהו) - לא יצא, עד שתהא כתובה אשורית  10 , על הספר (קלף), ובדיו.

 10.  כתב התוס' רי"ד, דנראה דלא גרסינן "אשורית", דהא תנן ברישא: "אבל קורין אותה ללועזות בלעז", אלמא דכשרה היא בכל לשון ! אלא הכי גרסינן: "עד שתהא כתובה על הספר ובדיו". וכתב, דאין לומר, דלעולם בכל לשון כשרה, והאי דקתני "אשורית", היינו דגופי האותיות צריכין להיות אשורית, דהא מנא ליה - מדכתיב "ככתבם", ואי דריש "כתבם" - לבעי נמי לשון אשורית ! אלא ודאי, דלא דריש "ככתבם", וא"כ, דבעי אותיות אשורית - מנא ליה? אמנם בפני יהושע באמת כתב, דאפילו אם קורא ללועז בלעז, ולשון המגילה - בלעז הוא, מ"מ צריך שיהא הכתב אשורית. והקשה על הב"י (סי' תר"צ) שלא כתב כן. עיי"ש שהאריך בזה. ועיי' בשפת אמת שמסיק כהב"י.
גמרא:
מנא הני מילי דקראה למפרע - לא יצא?
אמר רבא, דאמר קרא: "להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם". מה זמנם - למפרע לא, שהרי אי אפשר שיהא ט"ו קודם לי"ד  11 , אף כתבם - למפרע לא קרינן.

 11.  כך פירש רש"י. ועיי' בטורי אבן מה שהקשה עליו, וביאר, דהכוונה ב"זמנם למפרע לא", היינו ב' הזמנים שקבעו לפורים, י"ד וט"ו, המוקדם - לפרזים, והמאוחר - למוקפין. וקאמר, דלעולם אין זמן המוקפין קודם לפרזים. עיי"ש.
ותמהינן: מידי קריאה כתיבה (כתובה) הכא? הא עשייה דימי הפורים כתיבה הכא! דהא כתיב ברישא דקרא: "להיות עושים את שני הימים"?!
אלא, מהכא ילפינן לה. דכתיב: "והימים האלה נזכרים ונעשים". איתקש זכירה - לעשייה. וילפינן הכי: מה עשייה של מצוות הפורים - למפרע לא, שהרי לעולם לא יקדם יום י"ד - לט"ו  12 , אף זכירה - למפרע לא.

 12.  כתב הטו"א, דכך צריך לפרש בשיטת רש"י. ועיי"ש מה שפירש לשיטתו דלעיל. והביא שם, דהרמב"ם בפיה"מ מפרש, דכשם שאי אפשר לאדם לעשות מלאכה בזמן שכבר עבר, כמו"כ אין ראוי לקרות המגילה למפרע. והרש"ש פי' ד"עשיה למפרע לא" - היינו, דכל עשיה יש לה סדר. כגון כשבונה בית, קודם חוצב האבנים בהר, ואח"כ מסתתן, ואח"כ נותנן על הנדבך. ולמפרע - אי אפשר.
תנא: וכן בהלל, וכן בקריאת שמע  13 , וכן בתפלה, אם אמרם למפרע - לא יצא  14 .

 13.  כתב הריטב"א, דהך דלא יצא, היינו דווקא אם קרא את הפסוקים למפרע. אבל אם קרא את הפרשיות למפרע, כסדר שהן כתובות בתורה - יצא. משא"כ במגילה, שאף אם קרא הפרשיות למפרע - לא יצא. ודין הוא, דגבי קריאת שמע, אין טעם שיהא סדר הפרשיות מעכב בדיעבד, כיון שקראן כסדר שכתובות בתורה (אמנם משמע מדבריו, דאף אם לא קראן כסדר שכתובין בתורה - יצא). אבל בקריאת המגילה, אם סרס את הפרשיות, הרי היפך כל הענין, דכולה כחדא פרשתא היא ! (וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש הלי"א. ועיי' ברבינו יונה עמ"ס ברכות, דף ט"ו ע"א). וע"ע בשו"ע (סי' ס"ד) בביאור הגר"א, ובפמ"ג ולבוש שם. ועיי' בכור לזהב, שיישב לפי דברי הריטב"א את קושיית הטו"א, שהקשה: למה לי קרא למגילה, נילף מקריאת שמע, כי היכי דילפינן לקמן (י"ט ע"ב) לענין חש"ו מקרא מגילה מק"ש ! דלפי מש"כ הריטב"א - לק"מ. דאי הוה ילפינן מק"ש, הוה ילפינן דדווקא סדר הפסוקין מעכב, אבל סדר הפרשיות - אינו מעכב. להכי בעינן ילפותא מיוחדת למגילה, שאף סדר הפרשיות מעכב בה.   14.  כתב גליון מהרש"א, דמדלא נקט הכא ברכת המזון, משמע דבברכת המזון - אין הסדר מעכב.
הלל - מנלן?
רבה אמר, דכתיב: "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'". ודרשינן: כשם ששקיעת וזריחת החמה לא יהפכו - כך מהולל שם ה' כסדרו דווקא, ולא למפרע.
רב יוסף אמר מהכא ילפינן לה, דכתיב בהלל: "זה היום עשה ה'". שכשם שסדר היום אינו משתנה בשעותיו, כך הלל אינו נאמר למפרע.
רב אויא אמר: "יהי שם ה' מבורך וגו' מהולל שם ה'". ודרשינן מלשון "יהי": כהוויתו יהא - הילול ה' וברכתו. והיינו כסדרו - ולא להיפך.
ורב נחמן בר יצחק ואיתימא רב אחא בר יעקב אמר מהכא: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". דהיינו, כסדרו של עולם - שאינו מתהפך, ולא למפרע.
קריאת שמע - מנלן דאינה נאמרת למפרע?
דתניא: קריאת שמע נקראת ככתבה, דהיינו דווקא בלשון הקודש, דברי רבי.
וחכמים אומרים - נקראת בכל לשון  15  . מאי טעמא דרבי?

 15.  הכי איתא בשו"ע להלכתא. וכתב המ"ב (סי' ס"ב סק"ב), דהיינו דווקא כשמבין אותו לשון. אבל אם קרא בלשון הקודש, אפילו אם אין מבין הלשון - יצא. ועיי' בבאר היטב שם.

דרשני המקוצר[עריכה]