פרשני:בבלי:מגילה כ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה כ א

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: לעולם ההיא דתרומה רבי יהודה היא, ובאמת אפילו לכתחילה מכשיר כדאמרן. ומתניתין רבי יוסי היא, ואפילו דיעבד נמי לא יקרא. ולא קשיא ההיא דברכת המזון -
דהא דתנן דתורם לכתחילה - דידיה, שיטת רבי יהודה עצמו היא.
ואילו הא דברכת המזון, דלכתחילה לא יברך, ואם בירך יצא - שיטתיה דרביה דרבי יהודה היא, דהוא רבי אלעזר בן עזריה.
דתניא: רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה: הקורא את שמע - צריך שישמיע לאזנו. שנאמר: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ודרשינן: השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. ולישנא ד"צריך שישמיע לאזנו", משמע דלכתחילה צריך לעשות כך, אבל בדיעבד - יצא.
רבי מאיר אומר: "אשר אנכי מצוך היום על לבבך" - משמע דאחר כוונת הלב הן הן הדברים, ולהכי סבירא ליה דאפילו לכתחילה אין צריך להשמיע לאזנו, דעיקר תליא בכוונת הלב.
ואמרינן: השתא דאתית להכי, דאשמעת לן הך פלוגתא דרבי יהודה ורבי מאיר, אפילו תימא דרבי יהודה - כרביה סבירא ליה, וסבירא לתרוויהו דהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - דווקא בדיעבד יצא, אבל לכתחילה לא יקרא. ומתניתין דידן נמי רבי יהודה היא, ודווקא לכתחילה לא יקרא. וההיא דברכת המזון - נמי רבי יהודה היא.
ודקשיא לך הא דתני יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, דתורם אפילו לכתחילה, מני? הא ליכא לאוקמה לא אליבא דרבי יהודה, ולא אליבא דרבי יוסי?!
לא תקשי לך, דאיכא למימר דרבי מאיר היא, דמכשר אפילו לכתחילה.
שנינו במשנתינו: רבי יהודה מכשיר בקטן.
תניא: אמר רבי יהודה: הרי קטן הייתי, וקריתיה למעלה מרבי טרפון וזקנים בלוד!
אמרו לו: אין מביאין ראיה מן הקטן  106  .

 106.  הקשה התוס' רי"ד, הא אמרינן במס' כתובות (כ"ח ע"א), דבמילי דרבנן, נאמנין להעיד בגודלן - על מה שראו בקוטנן? ותירץ, דכיון דלמגילה יש רמז מן התורה, כדאמרינן לעיל (ז' ע"א), דבר תורה היא. עיי"ש. ועיי' בשפת אמת.
תניא, אמר רבי: קטן הייתי, וקריתיה למעלה מרבי יהודה! אמרו לו: אין מביאין ראיה מן המתיר, שהרי רבי יהודה שקרית לפניו - הוא עצמו המתיר בקטן, ואם כן אין ראיה מזה שלא אמר על כך דבר, שהרי רבים חולקין עליו.
ותמהינן: ולימרו ליה לרבי: אין מביאין ראיה מן הקטן?
ומתרצינן: חדא מילתא, ועוד מילתא - קאמרו ליה:
חדא - דקטן היית, ואין מביאין ראיה מן הקטן.
ועוד - דאפילו אי גדול היית, הא אין מביאין ראיה מן המתיר.
משנה:
אין קורין את המגילה,
ולא מלין,
וזב וטמא מת שהגיעו ליום השביעי לטומאתן, לא טובלין מיד בכניסת יום השביעי בלילה, ואף על גב דלילה תחילת יום הוא, הכא בעינן יום דווקא, כדמבארינן בגמרא  107  (אבל אחר שעבר היום, יכולין לטבול גם בלילה  108 , דהא דבעינן יום דווקא, היינו דזמן טבילתן מתחיל ביום).

 107.  ובתוס' הביאו פי' אחר, דמיירי בטבילת האזוב במים החיים. וכ"כ הכסף משנה (פ"ז מהל' פרה) בדעת הרמב"ם. ועיי' בתוי"ט.   108.  כתב התוי"ט, דהיינו כשלא הזה ביום השביעי, דרשאי לטבול בלילה - ולהזות אח"כ. אבל אם טבל ביום השביעי כמצותו, מזה תחילה ואח"כ טובל, ואזי טבילתו ביום דווקא. עיי"ש ובטורי אבן.
ולא מזין מי פרה על הטמא,
וכן שומרת יום כנגד יום, דהיינו אשה בימי זיבה, שראתה ראיה אחת, שצריכה לשמור יום כנגד יום, ואחר כך טובלת - לא תטבול,
כל אלו לא יעשו - עד שתנץ החמה, שאז יצא מספק לילה.
וכולן, שעשו משעלה עמוד השחר - כשר. משום שבאמת מעלות השחר יממא הוא, אלא לפי שאין הכל בקיאין בו, צריכין להמתין עד הנץ החמה  109 . ולהכי, בדיעבד, אם עשה מעלות השחר - כשר  110 .

 109.  כך פירש רש"י, דחששא דרבנן הוא. אבל ברמב"ם בפירוש המשנה איתא: "ומה שאמר: וכולם שעשו משעלה עמוד השחר - כשר, למי שעבר ועשה בעת הצורך הגדול. אבל המעשה הגמור הוא אחר הנץ החמה".   110.  אבל אם עשה קודם לכן, אפילו בדיעבד - לא יצא. וכתב המאירי, דגבי מילה - מ"מ הרי הוא נימול, ויצא מכלל ערל. אלא שהמוהלים לא קיימו מצות מילה.
גמרא:
מנלן דקריאת המגילה בעינן דווקא ביום?
דאמר קרא: "והימים האלה נזכרים ונעשים". משמע, ביום - אין, בלילה - לא.
לימא תיהוי תיובתא דרבי יהושע בן לוי! דאמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה, ולשנותה ביום. והא במתניתין קתני דקורין דווקא ביום!?
ומתרצינן: כי קתני מתניתין דקריאת המגילה דווקא ביום - אקריאה שניה, דקורין ביום. אבל קריאה ראשונה - נקראת בלילה.
שנינו במשנתינו: ולא מלין וכו'. מנלן?
דכתיב: "וביום השמיני ימול". משמע - ביום דווקא.
שנינו במשנתינו: ולא טובלין ולא מזין וכו'.
מנלן?
דכתיב בטמא מת: "והזה הטהור על הטמא וגו' ביום השביעי", משמע דהזיה דווקא ביום. ואיתקש טבילה - להזיה, דכתיב בסיפיה דקרא: "ורחץ במים". ומהכא ילפינן נמי לזב וזבה - שטבילתן דווקא ביום.
שנינו במשנתינו: וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה וכו'.
ומקשינן: פשיטא! מאי שנא שומרת יום כנגד יום מכל חייבי טבילות?
ומתרצינן: איצטריך. דסלקא דעתך אמינא, תיהוי ראית זבה - כראיה ראשונה של זב, וראיה ראשונה של זב - איתקש לבעל קרי, דכתיב: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" (דזב דהכא היינו בעל ראיה אחת, דהא חדא ראיה כתיב התם, והאי "אשר תצא ממנו שכבת זרע" - היינו בעל קרי).
אם כן, נימא: מה בעל קרי - טובל ביום הראיה, האי נמי - זבה, דדמיא לזב שהוקש לבעל קרי - ליטבול ביומיה (ביום הראיה)!
וכיון דליכא למימר הכי, דהא זבה ביממא דראיה לא מצי טבלה, דכתיב: "כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה", ודרשינן (במס' נדה ע"ג ע"א): "יהיה לה" - מלמד שסופרת אחד לאחד, דהיינו שצריכה לשמור יום אחד כנגד יום הראיה. ולהכי אינה יכולה לטבול ביום הראיה, אלא רק לאחר שיתחיל היום שאחריו.
אם כן, בליליא דיום שאחריו מיהת, ליעביד מקצת שימור - ותיטבול!
קמשמע לן, דכיון דבעיא ספירה, דספירת יום כנגד יום, דוגמת ספירת שבעה היא -

דרשני המקוצר[עריכה]