פרשני:בבלי:יבמות מח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות מח א

חברותא[עריכה]

ומותר בה מיד.
ומוכח שלפי רבי שמעון בן אלעזר, אין העבד צריך לקבל עליו עול מצות בשעה שטובל לשחרורו.
ואילו לרבנן, חייב לקבל עליו מצות, ולכן אינו יכול להטביל את היפת תואר באופן שכזה, כדי להיות מותר בה מיד.
אמר רבא: מאי טעמא דרבי שמעון בן אלעזר?
משום דכתיב (שמות יב) "כל עבד איש מקנת כסף, ומלתה אותו!"
ויש לתמוה: וכי כונת הכתוב באמרו "עבד איש", היא לומר שרק את העבד של איש אתה חייב למול, ולא את העבד של אשה?
אלא, בהכרח, שכך היא כונת הפסוק לומר:
רק את העבד, שהוא "איש", הרי אף על פי שהוא גדול ובן דעת (ולא קטן), אתה מל אותו לעשותו לעבד כנעני - אפילו בעל כרחו!
ואי אתה מל "בן איש", של גר הבא להתגייר, ובא לגייר בניו הגדולים עמו, בעל כרחו.
שלא נאמר "איש" אלא בעבד, ולא בבנים, שאותם אי אפשר למול בעל כרחם.
ונמצא, שלפי רבי שמעון בן אלעזר, מלמד הביטוי "עבד איש", שאפשר לעשות עבד לעבד כנעני, החייב במצות, אפילו בעל כרחו.
ועתה, שואלת הגמרא, מה הוא טעמם של רבנן?
כיצד הם דורשים את הביטוי "עבד איש"?
אמר עולא: בא הכתוב "עבד איש" ולא "בן איש", לומר הפוך:
כשם שאי אתה מל בן איש (נכרי) בעל כרחו, שהרי לא נאמר במילת הבנים "איש", ואין מגיירים נכרי בן דעת נגד רצונו - כך אי אתה מל עבד איש בעל כרחו.
ופרכינן: ואלא הכתיב "כל עבד איש - ומלתה אותו"! ומשמע בעל כרחו!
ההוא קרא, מיבעי ליה לכדשמואל.
דאמר שמואל: המפקיר עבדו - יצא לחירות, ואין צריך גט שחרור, אלא מכיון שפקעה בעלותו הממונית על העבד כשהפקיר אותו, פקע ממנו גם שם עבד, ואינו צריך עוד שטר שחרור -
והראיה מהכתוב, שנאמר "כל עבד איש מקנת כסף".
וכי בא הכתוב "עבד איש" לומר: עבד איש ולא עבד אשה!?
אלא, בא לומר: עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי "עבד".
ועבד שאין רשות לרבו עליו, וכגון שהפקירו - אין הוא קרוי עבד!
מתקיף לה רב פפא לרב ששת, הסובר שלפי רבנן חייב העבד לקבל עליו מדעתו עול מצוות, ואחרת אין טבילת שחרורו מועילה לעשותו ישראל גמור.
אימור דשמעת להו לרבנן שצריך קבלת מצוות - ביפת תואר, דלא שייכא לפני זה במצות.
אבל עבד, דשייך במצות, ששהה כמה ימים בבית אדונו ונהג במצוות שהעבד נוהג בהם, הכי נמי דאפילו רבנן מודו שאינו צריך עוד לקבל מצות בשעה שמטבילים אותו לשחרורו!
והראיה, מהא דתניא: אחד גר, ואחד הלוקח עבד מן העובד כוכבים - צריך לקבל עול מצות בשעת טבילה.
ויש לדייק: הא לוקח עבד מישראל - אין צריך לקבל.
ברייתא זאת - מני היא? לפי מי היא נשנית?
אי לפי רבי שמעון בן אלעזר היא -
האמר: אפילו הלוקח עבד מן העובד כוכבים, נמי אין צריך לקבל עליו מצות, אלא מטבילו בעל כרחו לשם עבדות.
אלא לאו, רבנן היא.
ושמע מינה, דלוקח מן העובד כוכבים - צריך לקבל.
אבל לוקח עבד מישראל - אין צריך לקבל, כיון שכבר נהג אצלו במצות כעבד.
ואלא, קשיא על רב פפא מהברייתא ששנינו בה: "אחד גר ואחד עבד משוחרר", ומשמע שהושוו גר ועבד משוחרר לקבלת מצוות!
ומשנינן: כי תניא ההיא - לענין טבילה תניא ולא לענין קבלת מצוות.
שגר ועבד הושוו לענין טבילה כשהם באים לכלל ישראל גמור, אבל בקבלת המצוות הם חלוקים, לפי שעבד אינו צריך לקבל עליו עול מצות בשעה שהוא משתחרר, היות וכבר נהג במקצת מצוות בהיותו עבד (אף על פי שלא קיבל זאת עליו בזמן שהוטבל לעבד כנעני!)
תנו רבנן: נאמר בפרשת יפת תואר (דברים כא):
"וגלחה את ראשה, ועשתה את צפרניה" -
רבי אליעזר אומר: תקוץ את צפרניה, אף על פי שאין ניוול בכך, לפי שכך היא גזירת הכתוב.
רבי עקיבא אומר: תגדיל את צפרניה, שהרי כונת הכתוב היא לנוולה ולהמאיסה, כדי שלא ירצה בה לאשה.
אמר רבי אליעזר להסביר את טעמו:
נאמרה "עשיה" בראש, דהיינו, הגילוח האמור בראשה של יפת התואר, הוא "עשיה" של תיקון.
ונאמרה "עשיה" ("ועשתה את צפרניה") בצפרנים.
מה להלן, בראש, העשיה האמורה בו היא העברה של שערות הראש, דהיינו גילוח.
אף כאן בצפרניים, העשיה האמורה בהן היא העברה של הצפרניים מהגוף.
רבי עקיבא אומר להסביר את טעמו: נאמר עשיה בראש, ונאמר עשיה בצפרנים
מה להלן תיקון המצוה בראש, בגילוח השערות, הוא ענין של ניוול.
אף כאן רצתה התורה ענין של ניוול, ולכן כאן תגדל את צפרניה.
וראיה לדברי רבי אליעזר שהעשיה האמורה בצפרניים היא קציצתן ולא גידולן:
שנאמר (שמואל ב יט) "ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך, ולא עשה רגליו, ולא עשה שפמו".
מאי היא העשיה שברגליו ושבשפמו? - העברה.
שלא קצץ ציפרני רגליו ולא גילח שפמו.
תנו רבנן: (דברים כא) "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים".

דרשני המקוצר[עריכה]