פרשני:בבלי:יבמות נד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות נד א

חברותא[עריכה]

ישן לא קנה ביבמתו, כיון שישן אינו בר דעת, ואין קנינו קנין.  1  אלא שמא תאמר לפרש בנתקע, שנתקשה לאשתו או על ידי הרהור, ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו.  2 

 1.  א. כתב הריטב"א: נראה שרצה רש"י לומר, דאע"ג דביאת יבמה לא בעי כוונה לקנות, שאפילו בשוגג ובמזיד לשם זנות קנה, מכל מקום בעינן שיהא ראוי לקנות. ותמהו התוספות והריטב"א: והרי קטן היה קונה ביבמתו אם לא שמיעטתו תורה, הרי שאף מי שאינו בר דעת הרי זה קונה את יבמתו?! ועוד תמהו הראשונים, שהרי בגמרא לקמן אמרו בהדיא את הטעם משום דלא מכוין לביאה, כלומר: אף שאין צריך כוונה לקנות, מכל מקום צריך כוונה למעשה ביאה! ועיין בראשונים, שתבו כמה ביאורים בענין זה.   2.  צריך ביאור, לפי שיטת כל הראשונים המפרשים את הטעם בישן שלא קנה משום שלא נתכוין לביאה, אם כן במאי עדיף נתקע מישן, והרי בשניהם אינו מתכוין לביאה?! וביארו האחרונים, שישן גרע מנתקע, הואיל והישן אינו יודע כלל בשעת מעשה שבא הוא על אשה, מה שאין כן בנתקע, שיודע הוא בשעת מעשה שהוא בא על אשה; ולמסקנת הגמרא אף זה אינו מועיל. וראה בתוספות, שדימו את דין הישן לאמור לקמן: נתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה הואיל ולא מכוין לשם ביאה. ולפי מה שביארו האחרונים צריך לומר, כי אף מה שאמרו "נתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו", היינו שבשעת ביאה חושב הוא שבכותל הוא מטיח.
אף זו אי אפשר לומר, כי גם באופן זה לא יקנה את יבמתו. כי:
והא אמר רבה: מי שנפל מן הגג, ונתקע (באשה, גירסת הגמרא בבבא קמא כז א):
הרי זה חייב (על שחבל בה, כשנפל ברוח מצויה, דהוי קרוב למזיד, רש"י בבא קמא שם), בארבעה דברים מתוך חמשת הדברים שהחובל בחבירו חייב.  3 

 3.  כדאמר בהחובל (ב"ק פה ב) "פצע תחת פצע" לרבות השוגג כמזיד ואונס כרצון, רש"י.
אבל בדבר החמישי, בתשלום דמי בושת, אינו חייב, וכדמפרש הגמרא לקמן.
ואם נתקע בנפילה הזאת ביבמתו - לא קנה אותה, היות ולא נתכוין לביאה.
אלא, בהכרח שכך הוא פירוש "אנוס" שבמשנתנו: כגון שנתכוון לאשתו, ונתקשה לה, ותקפתו יבמתו ובא עליה, שהדביקתו עליה, (נתבאר על פי תוספות).  4 

 4.  בתוספות לעיל ד"ה אנסוהו, כתבו לפרש "אנסוהו עובדי כוכבים" דלעיל, דהיינו: שהביאוהו עליה והדביקוהו ביבמתו ולא שבא עליה מעצמו, כמו תקפתו יבמתו ובא עליה דבסמוך, ועל פי דבריהם נתבאר בפנים. אבל הריטב"א פירש, שתקפתו יבמתו והחזיקה בו עד שבא עליה מעצמו, (ולשון "ובא עליה" מדוקדק יותר לפי פירוש הריטב"א; וראה מה שכתב המגיה על דברי הריטב"א הנדמ"ח). ועל דברי התוספות הקשו אחרונים: מה בין נתקע ביבמתו שלא קנה, להדביקתו יבמתו ובא עליה שקנה, והרי בשניהם אינו מכוין לביאה, (וכעין זה תמה בקרן אורה: מה בין הדביקוהו עובדי כוכבים לנתקע) ?! ואין לומר, שבנתקע אף בשעת ביאה אינו יודע שבא הוא על אשה, ואילו כשהדביקתו יבמתו יודע הוא בשעת ביאה שבא על אשה, שהרי לפי מה שנתבאר לעיל, אף בנתקע מיירי שיודע הוא בשעת ביאה שבא על אשה, שאם לא כן היינו ישן. וב"נהור שרגא" נראה שמפרש, הואיל ונתכוין לבוא על אשתו, מועילה כוונה זו להיחשב ככוונה לביאה, אף שלא עליה בא, ומשום הכי עדיף מנתקע, (וכתב לפרש לשון רש"י שכתב גם גבי נתקע דמיירי בנתכוין לאשתו, שאין כוונתו לביאה, אלא שהרהר באשתו, ראה שם; וראה רש"י בבבא קמא שלא הזכיר את אשתו כלל גבי נתקע) ; ולשון הגמרא שהזכירה "נתכוון לאשתו" כאן, ולא הזכירה כן לעיל גבי נתקע, מסייעת לדברי הנהור שרגא; וראה ט"ז סימן קסו ו. ואחרונים אחרים ביארו: הואיל וקודם שבא על יבמתו הרי הוא יודע שהוא עומד לעשות ביאה, זה עדיף מנתקע שמוצא את עצמו תקוע ביבמתו.
ועתה מבארת הגמרא את מה ששנה רבי חייא "אפילו שניהם אנוסים", בברייתא דבי רבי חייא לעיל -
היכי דמי?
שהרי אין לפרש שתקפתו יבמתו שיבוא עליה, כיון שהברייתא הזאת עוסקת בשהיו שניהם אנוסים!
כגון שנתכוון לבוא על אשתו, ונתקשה לה, ותקפוהו עובדי כוכבים, ודבקום אותו ואת יבמתו זה בזה, ובא עליה.
וכאן שבה הגמרא לבאר את עיקר דין משנתנו: הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון קנה: מנא הני מילי שהיבם קונה את יבמתו בכל ענין, אפילו בשוגג ובאונס?
דתנו רבנן: כתיב בפרשת יבום "יבמה יבוא עליה, ולקחה לו לאשה, ויבמה. ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ואמרה: מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי! ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו.
ודרשינן: "יבמה יבא עליה, ולקחה לו לאשה, ויבמה", מלמד הכתוב שיש מצוה לכתחילה לבוא עליה ולקחתה לאשה, יותר מאשר להוציאה בחליצה.
דבר אחר: "יבמה יבא עליה", ולא אמרה תורה "יבמה יקחנה לו לאשה". ומשמע שביאתו עליה היא כשלעצמה ליקוחי האישות שלו, ואין זה משנה מהי כוונתו או רצונו בביאה זו.
מלמד הכתוב, כי בין שבא עליה בשוגג, בין שבא עליה במזיד, בין באונס בין ברצון, נקנית לו יבמתו בביאתו.  5 

 5.  נתבאר על פי רש"י בסוטה כד ב ד"ה כשמואל, שכתב: דהא דקני לה יבם בביאה כל דהו מ"יבמה יבא עליה" נפקא לן, דלא כתיב: "יבמה יקחנה לו לאשה" אלא "יבוא עליה ולקחה לו לאשה", ואשמועינן, דביאתו עליה הן ליקוחי האישות שלו; וכוונתו היא: אשמועינן קרא דבמעשה הביאה לבד הוא קונה אותה ולא משום דעתו.
ותמהינן: והא אפיקתיה, הרי כבר הוצאת והשתמשת בכתוב זה כדי ללמוד הימנו לכך שיש מצוה ביבום יותר מבחליצה, והאיך אתה למד ממקרא אחד את שני הדינים?!
ומשנינן: לענין מצוה ביבום יותר מבחליצה - אין צורך ללמוד מהכתוב "יבמה יבא עליה". כי דבר זה, מהא דכתיב "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה, וחלצה נעלו" - נפקא!
שמשמע, רק אם לא חפץ ביבום אז יחלוץ, הא אם חפץ, מצוה עליו יותר שייבם, ולא יחלוץ.  6 

 6.  כתב הרש"ש: עיקר הלימוד הוא מהמשך הפרשה, שאומרת האשה "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי", ועוד נאמר: "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו וגו"', ומכל זה משמע שעיקר המצוה היא לייבם, והיא קובלת עליו שלא ייבם, וזקני עירו מוכיחים אותו על זה, ואף היא חולצת נעלו ויורקת בפניו ומבזה אותו על שלא ייבם אותה; הרי למדת, שעיקר המצוה היא ביבום ולא בחליצה.
וכיון שלמדנו שיש מצוה ביבום יותר מבחליצה מהפסוק ההוא, לכן כי אתא קרא "יבמה יבא עליה" - ללמד שבין אם בא עליה בשוגג, בין במזיד, בין באונס בין ברצון, הרי זה קנה את יבמתו.
תניא אידך: אמרה תורה בפרשת יבום "יבמה יבוא עליה, ולקחה לו לאשה, ויבמה":
ודורשת הגמרא מפסוק זה כמה לימודים:
א. "יבמה יבוא עליה".
אילו היתה אומרת התורה רק "יבמה יבא עליה", הייתי אומר שאין קונה בה אלא רק ביאה כדרכה. ולפיכך הוסיפה תורה לומר "ולקחה", ללמדך שאפילו בא עליה ביאה שלא כדרכה, הרי הוא קונה אותה.  7 

 7.  כתבו הראשונים, שאם לא היה אומר הכתוב "ולקחה", לא היה אפשר ללומדו מעריות שגילתה בהן התורה דאפילו שלא כדרכה; כיון שהיינו אומרים כיון שאין ראויה ביאה זו להקים לאחיו שם, אינה מועילה ביבום.
"ויבם",  8  דהיינו ביאה.

 8.  היעב"ץ הגיה: "ויבמה", וראה רש"י קדושין יד א, ובתוספות לעיל ח ב.
שנה הכתוב לכתוב כאן שוב את דין הביאה, כדי ללמדך שהביאה מעכבת בה (רש"י קדושין יד א):
ביאה בלבד גומרת בה לקנותה לאשה גמורה, ואין כסף ושטר גומרין בה.  9 

 9.  א. כתב רש"י לעיל נב א ד"ה נתן, על מה שאמרו שם, כיצד מאמר: נתן לה כסף או שוה כסף, "ואמר לה התקדשי לי במאמר יבמין, ואע"ג דיהב לה מידי לאו קידושין גמורין הן כקידושי תורה, שהרי אין קידושין תופסין באשת אח, והתורה לא התירתה לו ליעשות כאשה נכרית אלא כסדר המצוה וביאה הוא דכתב בה רחמנא"; וביארו אחרונים, שהוצרך רש"י לטעם "אין קדושין תופסין באשת אח", משום דאי מהמקרא המבואר כאן, לא ידענו אלא שבתורת יבום אינו קונה אותה, אבל מכל מקום יקנה אותה כשאר קידושין, ולזה ביאר רש"י, שאין קידושין תופסין באשת אח. ב. כתב הריטב"א: לפי בית שמאי הסוברים מאמר קונה מן התורה, כוונת הדרשה שאין כסף ושטר (מאמר) גומרין בה להיות נשואה, אלא כארוסה היא; ולדעת בית הלל שאין מאמר קונה אלא מדרבנן, הא דנקט: שאין כסף ושטר "גומרין" בה לאו דוקא, שהרי מן התורה אין תופסין הם כלל.
"ויבמה", לפיכך כתבה התורה "ויבמה", ולא "ויבם" (תוספות לעיל ח ב), כדי ללמדך שקונה היבם את יבמתו אפילו בעל כרחה.
אמר מר (ב"ח): דבר אחר: "יבמה יבא עליה", בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון.
ותמהינן: והא אפיקתיה, הרי כבר השתמשנו במקרא זה כדי ללמוד ממנו שהיבם קונה אותה בביאה כדרכה?!  10 

 10.  כתב הרשב"א: אינו בא לומר שאם נוקים "יבמה יבא עליה" לביאת שוגג ומזיד - כדרכה לא שמענו, דעל כרחך אתה למד מ"יבמה יבא עליה" שקונה אותה בביאה, אי בכדרכה אי שלא כדרכה, ואי שלא כדרכה כל שכן בכדרכה דעדיפא. אלא הכי קאמר: והא אפיקתיה לכדרכה, כי היכי דנרבה שלא כדרכה מ"ולקחה לו לאשה", ואם הכתוב בא לרבות ביאת שוגג - ביאת שלא כדרכה מנא לן, והרי נאמר: "ולקחה לו לאשה" כדרכה, ו"יבמה יבא עליה" כוליה לביאת שוגג הוא דאיצטריך.
ומשנינן: ההוא לימוד - מ"להקים לאחיו שם" נפקא, שמשמע ממנו שהיבום הוא במקום שמקים שם (שראוי להוליד ממנה בן בביאה זו), והיינו ביאה כדרכה.  11 

 11.  ביאר הרשב"א: ומשנינן, לכדרכה מ"להקים לאחיו שם" נפקא, ושלא כדרכה מ"ולקחה", ולעולם כי איצטריך "יבמה יבא עליה" לרבות ביאת שוגג ומזיד, וראה עוד בריטב"א ומאירי. וקצת משמע מלשונו שאינו גורס בגמרא: במקום שמקים שם. ואולם רש"י גרס: במקום שמקים שם.
ולכן, כי אתא קרא "יבמה יבא עליה", הרי הוא מלמד שבין אם בא עליה בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, הרי הוא קונה אותה.
גופא: אמר רב יהודה: ישן לא קנה ביבמתו.
ומפרשת הגמרא את טעמו: דאמר קרא "יבמה יבא עליה" - עד דמכוין לה  12  לשם ביאה.

 12.  כתבו התוספות, שלשון הגמרא דמכוין "לה" הוא לאו דוקא, והוכיחו כן ממה שאמרו בסוף הסוגיא שהמתכוין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה, וראה מה שכתבו בזה במהדורא בתרא להמהרש"א, וברש"ש.
ותמהינן: והתניא: היבם קונה את יבמתו בין ער בין ישן?!
ומשנינן: אימא בלשון הברייתא כך: בין שהיתה יבמתו ערה בין שהיתה ישנה, אבל יבם הישן אינו קונה.
אך עדיין תמהה הגמרא:
והתניא: היבם קונה את יבמתו בין ער הוא בין ישן הוא, בין ערה היא בין ישנה היא
הרי שאף היבם הישן קונה!
ומשנינן: הכא, בברייתא, במאי עסקינן, לא שהיה ישן גמור, אלא במתנמנם. אבל ישן גמור לא קנה, כרב יהודה.  13 

 13.  אבל "ישנה" הוא כפשוטו, ריטב"א.
ומפרשינן: היכי דמי מתנמנם?
אמר רב אשי: נים ולא נים, תיר ולא תיר (ישן ואינו ישן, ער ואינו ער, וכדמתרגמינן: וייקץ יעקב משנתו: ואיתער, רש"י תענית יב א).  14  כגון דקרו ליה, ועני (כשקוראים לו הרי הוא עונה).

 14.  כתבו התוספות בתענית יב ב בשם רש"י: אם היה אומר רק "נים ולא נים" היינו אומרים דתיר הוה טפי מנים, ואם היה אומר: "תיר ולא תיר", הוה אמינא דנים טפי מתיר, הלכך אצטריך תרווייהו, והכל מיירי בתחילת השינה; וראה עוד בתוספות שם שיטה אחרת.
ואולם, לא ידע לאהדורי סברא (להשיב בסברא), אם צריך ממנו דבר שצריך הרהור, אינו יודע לומר בעוד שמתנמנם (שם).
וכי מדכרו ליה (כשמזכירים לו) ואומרים: "כזה שמעת", מדכר הרי הוא נזכר (שם).
גופא: אמר רבה: נפל מן הגג ונתקע באשה, הרי זה חייב בארבעה דברים. ואם נתקע ביבמתו - לא קנה אותה בכך לאשה:
ומבארת הגמרא: חייב בנזק,  15  בצער, בשבת וברפוי.

 15.  נזק: שמין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק, כמה היתה יפה קודם שנבעלה וכמה היא יפה אחר שנבעלה, מפני שהשפחה הבעולה שוה פחות למי שרוצה לעשות נחת רוח לעבדו ולתת לו שפחה בתולה.
אבל תשלום על הבושת, לא מיחייב, כיון שלא נתכוין לביישה.
דאמר מר: אין חייב על הבושת עד שיתכוון לבייש.  16 

 16.  לשון הריטב"א הוא: ואפילו אם נתכוין להזיק אינו חייב עד שיתכוין לבייש, וכדדרשינן התם דכתיב: והחזיקה במבושיו, וכדאמרינן הכא. נראה מדבריו, שמסוגייתנו מוכח כן, וסתם הריטב"א ולא פירש כוונתו.
אמר רבא: יבם שנתכוון "להטיח בכותל", והיינו, שאינו מתכוין לשם ביאה כלל, והטיח ביבמתו - לא קנה.
אבל אם נתכוון להטיח בבהמה, שנתכוין לשם ביאה, והטיח ביבמתו - קנה. דהא קמכוין ל"שם ביאה" בעולם.  17 

 17.  ראה מה שכתב הרש"ש על תוספות ד"ה דמכוון לה, שיש לפרש דברי רבא בשני אופנים, ראה שם היטב.
שנינו במשנה: אחד המערה ואחד הגומר קנה. ולא חילק בין ביאה לביאה. וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה:
אמר עולא: מנין להעראה בעריות שהיא אסורה מן התורה?
שנאמר "ואיש אשר ישכב את אשה דוה (נידה), וגילה את ערותה. את מקורה הערה"
- מכאן להעראה שאסורה מן התורה.
ומפרשינן: אשכחן נדה שהעראה אסורה בה.
שאר עריות, מנין שהעראה אסורה גם בהן?
וכי תימא, שמא תאמר, נילף מנדה, שהעראה אסורה בה, לכל העריות.
יש לפרוך: מה לנדה, שיש בה חידוש לחומרא, שכן היא מטמאה את בועלה. שהרי הבועל נדה אין הוא נטמא רק מצד נגיעתו בה כדין נוגע בנדה, להיות טמא טומאת ערב, אלא בעילתו מטמאתו בטומאת שבעה ימים, כמו הנדה עצמה.  18  ואין ללמוד מנדה למקומות אחרים, שאין בהם חידוש זה.

 18.  בספר אתוון דאורייתא סימן כא, הקשה: איך היינו למדים עריות מנדה, והרי איתא לקמן קג ב, דאיסור מטומאה לא ילפינן?! וכתב להוכיח מכאן כמו שכתב בשב שמעתתא שמעתתא א פרק יב (ופירש כן דברי התוספות לעיל יא א), שאיסור נדה אינו מדין טומאה שבה, אלא איסור נדה בפני עצמו הוא, וראה שם שהביא כן גם בשם הכוזרי. ומיהו כתב שם, דבכמה מקומות ילפינן איסור מטומאה.
אלא אתיא העראה בכל העריות מאשת אח, שההעראה אסורה בה, כדמפרש ואזיל.
דכתיב גבי אשת אח: "ואיש אשר יקח את אשת אחיו - נדה היא!"
והרי יש לשאול: וכי אשת אחיו לעולם נדה היא ואינה פוסקת, עד שהתורה אומרת "נדה היא"!?
אלא, בא הכתוב ללמד בביטוי זה, שאשת אחיו דינה הוא כנדה -
מה נדה אסורה אפילו בהעראה, אף אשת אח אסורה אפילו בהעראה.
ומאשת אח לומדים בלימוד של "מה מצינו" לכל העריות לאיסור העראה.
ופרכינן: מה לאשת אח, שיש בה ענין מיוחד שאינו בשאר העריות, שכן בידו של אדם לרבות נשים הרבה על אחיו באיסור אשת אח, דאי בעי מקדש ואזיל כי  19  אלפא (אם רוצה האח מקדש אפילו אלף נשים) וכולן אסורות על אחיו באיסור אשת אח.

 19.  בריטב"א גרס: "אפילו אלפא" בלא מלת "כי" שאין לה מובן, ובהגהות יעב"ץ גרס: בי אלפא, וכמו: אייתי לי בי עשרה דלקמן סז א.
ולכן אין לך ללמוד מאשת אח אלא רק את העריות הנאסרות עליו מחמת אישות, שיכול אדם להרבות מהן, וכגון: אשת אב, כלתו, חמותו ואחות אשתו. אבל אינך יכול ללמוד מכאן לגבי אמו ואחותו ובתו וכיוצא בהן, שאין בידו לרבות.  20 

 20.  מדברי רש"י מבואר, שאין הפרש בין יש בידו לרבות איסור על אחרים כגון אשת אח, לבין יש בידו לרבות איסור על עצמו, כגון חמותו ואחות אשתו. וזה שלא כהתוספות בד"ה שכן בידו לרבות, שכתבו בתירוצם השני: דוקא אשת אח חשיב יש בידו לרבות לחומרא, שכן יש בידו לרבות איסור על אחרים, אבל מה שבידו לרבות איסור על עצמו (כגון אחות אשתו) לא חשיב פירכא.
אלא אתיא העראה בשאר עריות מאחות אב ואחות אם, שאף בהן גילתה התורה שההעראה אסורה בהן.
דכתיב "וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה, כי את שארו הערה". הרי למדת באחות אם ואחות אב שההעראה אסורה בהן, ומהן אתה למד לכל העריות.
ופרכינן: איכא למיפרך: מה לאחות אב ואחות אם, שכן הוא איסור הבא מאליו. והיינו, שהוא איסור תמידי, שלעולם לא היתה להן שעת הכושר, שתהיינה מותרות לו, ולא נתווסף להן איסור מחמת מעשה שנתחדש בהן, ואין הן דומות לנשי הקרובים, שראויות לו מתחילתן, אלא שנאסרו מחמת מעשה קידושין שנתחדש בהן.  21 

 21.  רשב"א. וראה עוד מדבריו לקמן בהערה על דברי הגמרא: גבי אחות אב ונדה שאמרו: שכן איסור הבא מאליו.
ואין אתה יכול ללמוד מכאן אלא לעריות שהן איסור הבא מאליו, כגון אמו, אחותו, ובתו. אבל לא תפשוט מכאן לעריות הבאות על ידי קדושין, ומנין לך שההעראה אסורה גם בהן?  22 

 22.  צריך ביאור, שהרי כל עריות הבאות על ידי קדושין אפשר ללומדם מאשת אח כיון שבידו לרבות, וכמו שכתב רש"י לעיל, ולא חסרו אלא כגון אמו אחותו ובתו כדברי רש"י לעיל, ואת אלו הרי אפשר ללמוד מאחות אב ואחות אם?! והניחא לשיטת התוספות (בתירוצם השני שהובא בהערה לעיל), שאין ללמוד מאשת אח אלא עריות שאחרים מרבים איסור עליו, הרי נמצא שעדיין לא למדנו לחמותו ולאחות אשתו, כיון שאלו אין ביד אחרים לרבות איסור עליהם אלא הם מרבים על עצמם; ואף מאחות אב ואחות אם לא למדנו לאלו, כיון שאין איסורן בא מאליו. והתוספות (ד"ה מה) הקשו כן, (ואזלי כאן לפי תירוצם הראשון דלעיל, דאף אחות אשה מיקרי איסור שבידו לרבות וכשיטת רש"י, וראה ברבינו פרץ ובדברי הרב המגיה שם). ותירצו: אשת איש לא אתי, כדפריך בסמוך מה להנך שכן שאר; (ודומה לזה בתירוץ שני של התוספות ישנים) וראה במהדורא בתרא למהרש"א. ובתוספות הרא"ש מפרש את המשך הגמרא: "תיתי מתרתי", שאין הכוונה ללימוד מכח הצד השוה, אלא: נילף איסור הבא מאליו מאחות אב ואחות אם, ואיסורים שעל ידי קידושין מאשת אח (וכקושיית התוספות), ועל זה פריך הגמרא "מה להנך שכן שאר". ואולם רש"י כתב שלא כדברי זה ולא כדברי זה, ולדבריו צריך לומר כתירוץ הראשון של התוספות ישנים: כיון דמכל מקום אצטריכו תרווייהו למילף עדיפא לן לאתויי מבינייא.
ומשנינן: אכן בלימוד של "מה מצינו" מחדא, מאחת העריות שנאסרה בהן העראה לא אתי (אין ללמוד מאחת מן שלוש העריות שנזכרו) במה מצינו לכל העריות, כיון שבלימוד מכל אחת מהן בנפרד יש פירכא.
ואולם תיתי, יש אפשרות ללמוד לכל העריות  23  מתרתי (משתי עריות מן השלוש), בלימוד מהצד השוה שבהן, וכדמפרש ואזיל.

 23.  בהגהות יעבץ במוסגר, וברש"ש ביטלו את תוספת המלה "חדא" שהוסיף מי שהוסיף.
והוינן בה: מהי תיתי, מאלו שתיים מתוך השלוש נוכל ללמוד בצד השוה לכל העריות?
אם תאמר: תיתי כל העריות מאשת אח ואחות אב ואחות אם (אחות אב ואחות אם נחשבים לאחת לגבי הלימוד מהן, כיון שהן כתובות באותו פסוק).
שאם תפרוך: מה לאחות אב ואחות אם שכן הן איסור הבא מאליו - אשת אח תוכיח, שאין איסורה בא מאליו.
ואם תפרוך: מה לאשת אח שכן בידו לרבות - אחות אב ואחות אם שאין בידו לרבות יוכיחו.
הצד השוה שבהן יוכיח, שהן אסורות עליו משום ערוה ועשה בהן העראה כגמר ביאה, אף אני אביא כל עריות בדין הזה.
עדיין לא נדע מכאן איסור העראה באשת איש!
כי לגבי אשת איש יש פירכא אחת, השוה לכולן:
מה להנך, שכן אסורין משום שאר (קורבה), ואף אתה למד לכל העריות שהן מחמת קורבה. אבל אשת איש, שאין איסורה מחמת קורבה, מנין שההעראה אסורה בה!?
כתב הרשב"א שמדברי רש"י נראה שאינו גורס את הפיסקא הבאה.
ושמא תאמר: אלא תיתי כל העריות בצד השוה מנדה ואחות אב ואחות אם, שהרי אין אתה יכול לפרוך פירכא אחת השוה לכולן, כי הנדה אף היא אינה איסור "שאר".
עדיין יש לך לפרוך: מה להנך, שכן איסור הבא מאליו, ואין האדם עושהו!  24 

 24.  כתב הרשב"א, שמדברי רש"י משמע שלא גרסו. והרשב"א גופיה כתב, שאי אפשר לגורסו משום שפירכת הגמרא "מה להנך שכן איסור הבא מאליו" אינה שייכת בנדה, כי אם אתה קורא לנדה איסור הבא מאליו מפני ששופעת היא מאליה, ולעריות הבאות על ידי מעשה קדושין אתה קורא איסור הבא מאליו מפני שעל ידי מעשה הן נאסרו, אם כן אף אחות אב ואחות אם אין איסורן בא בהכרח מאליו, שהרי מי לא עסקינן דלאחר שנולד הוא נשא אבי אביו אשה והוליד ממנה בת (והרי היא אחות אב על ידי מעשה של אבי אביו), ומה לי אם עמד בנו או אחיו וקידש את האשה, (ונאסרו משום כלתו ואשת אח) ומה לי עמד אבי אביו ונשא אשה והוליד בת (ואסרה על בנו משום אחות אב) ?! אלא על כרחך שאיסור הבא מאליו, פירושו: איסור הבא מן הגוף מעת היותו, ואינו נפרד ממנו לעולם, וכאחות אב ואחות אם שלא היתה להן שעת הכושר, ולא נתווסף להן איסור מחמת מעשה שנתחדש בהן כנשי הקרובים דראויות לו מתחילתן, אלא שנאסרו מחמת מעשה שנתחדש בהן. ולפי זה אף נדה אינה חשובה איסור הבא מאליו, כיון דתחילתה וסופה בהכשר אלא שנתחדש בה דבר שאסרה ימים מספר, (וראה בקרן אורה שחלק על דברי הרשב"א). ואם תאמר: אם כן אמאי באמת לא נילף בצד השוה מאחות אב אחות אם ונדה?! ביאר הרשב"א: דאיכא למיפרך: מה להצד השוה שבהן שאין אוסרן מתירן, וכשם שפורכת הגמרא בהמשך על הלימוד מאשת אח ונדה.
ומסקינן: אלא, תיתי לכל העריות מנדה ואשת אח יחדיו. כיון דמאי פרכת, איזו פירכא אתה יכול לפרוך על הלימוד מהצד השוה שבשתיהן!
מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא: הרי גם לימוד זה יכול אני לפרוך:
מה לנדה (ששפיעת דמה אוסרתה), ואשת אח (שהאח הוא האוסרה), שכן אין להם היתר בחיי אוסרן! שהרי בנדה, כל זמן שהדם ה"אוסר" אותה "חי" (שופע), הרי היא אסורה ואין לה היתר.  25  ובאשת אח, כל זמן שהאח ה"אוסר" חי, הרי היא אסורה אפילו אם הוא מגרשה.

 25.  לשון רש"י הוא: בחיי אוסרן, כל זמן "שאדם חי" והיא שופעת וכן אשת אח וכו'; ואין מובן ללשון כל זמן שאדם חי; והרש"ש הגיה: כל זמן שהדם חי והאשה שופעת, ואכן יש דפוסים שכתוב בהם כן. ובמסורת הש"ס הגיה: כל זמן שהוא חי והאשה שופעת, וכוונת רש"י היא: כל זמן שהאוסר חי "שהאשה" שופעת.
תאמר באשת איש, שהבעל הוא ה"אוסר" אותה, שכן יש לה היתר בחיי אוסרה, שאם נתן לה הבעל (ה"אוסר" אותה) גט בעודו חי, הרי היא מותרת אפילו בחייו!  26 

 26.  נתקשו האחרונים בדבר: הרי משנתן לה גט הרי זה כאילו מת האוסר, שגורם האיסור הוא הקשר שביניהם, והרי "מת" הקשר שביניהם על ידי הגט, וכשם שהפסק שפיעת הדם חשוב שכבר מת האוסר?!
אמר תמה ליה רב אחא מדיפתי לרבינא על דברי רב אחא בריה דרב איקא:
אטו האם נדה ואשת אח רק בחיי אוסרן הוא דאין להם היתר, אבל לאחר מכאן יש להם היתר?!
כלומר: מלשונו של רב אחא בריה דרב איקא נראה, שנדה ואשת אח אין להם היתר בחיי אוסרן, אבל לאחר שמת אוסרן הן מותרות מאליהן; והרי אין הדבר כן, כי:
נדה אף לאחר שמת אוסרה, והיינו שפסקה שפיעת דמה, עדיין אין היא מותרת, אלא:

דרשני המקוצר[עריכה]