פרשני:בבלי:יבמות קב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות קב ב

חברותא[עריכה]

ותמהינן: ומי איכא כי האי גוונא,  41  האם שכיחה  42  מציאות כזו, שילך אדם עם שני זוגות מנעלים על רגליו?

 41.  המהרש"ם מביא, דאיתא בפענח רזא (שמות, גבי של נעלך), שמשה רבינו ע"ה היה לבוש שני מנעלים.   42.  כך פירשו התוס' את דברי הגמ'. שהשאלה היא האם כך היא דרך בני אדם, דאלא"ה, לא תהא חליצתה כשרה.
ואמרינן: אין, אכן. דחזיוה (שראוהו) רבנן לרב יהודה, דנפק בחמשא זוזי מוקי (בחמשה זוגות מנעלים)  43  לשוקא.

 43.  הביא היעב"ץ, דהיינו משום שמצונן היה, כדאיתא במס' שבת (ל"ז ע"ב).
אמר רב יהודה אמר רב: יבמה שהגדילה (שגדלה) בין האחין של בעלה שמת, שמוטל עליהם ליבמה או לחלוץ לה מותרת לינשא, דהיינו להתייבם, לאחד מן האחין, ואין חוששין שמא חלצה פעם סנדל לאחד מהן, ונתקיימה בכך חליצה, ועל ידי כך נפסלה ליבום.
ותמהינן: משמע דטעמא דמותרת לאחים, משום דלא חזינן (שלא ראינו) שחלצה לאחד מהם. ואין חוששין שמא חלצה פעם, ואנחנו לא יודעים על כך.
הא אם חזינן שחלצה, חיישינן, ואסורה עליהם, אף על פי שלא נתכוונו היבמה והיבם למצות חליצה!
והא תניא: בין שנתכוון הוא לחליצה ולא נתכוונה היא, בין שנתכוונה היא לחליצה ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה, עד שיתכוונו שניהם כאחד למצות חליצה!?
ומבארינן: הכי קאמר רב: אף על גב דחזינן שחלצה לאחד מהם, אין חוששין שמא כוונו למצות חליצה, ולכן מותרים ביבום.
ואיכא דאמרי כך: טעמא דלא חזינן שחלצה. הא חזינן חוששין, ואסורה להתייבם.
ודקא תנא בברייתא דבעי כוונה, שמשמע שצריך שאנו נדע שהם מתכוונים לחליצה  44 , הני מילי לאישתרויי לעלמא, כדי שתהא מותרת לינשא לאחרים, צריך שנדע שנתכוונו לחליצה.

 44.  בגליון הש"ס ציין לתשובת מהר"י בן לב (ח"ב סי' י"א). עיי"ש שהאריך בזה.
אבל לאחין מיפסלא אף אם איננו יודעים שנתכוונו, משום דחיישינן שנתכוונו.
אמר רב יהודה אמר רב: סנדל התפור בתוכו בגד פשתן  45  אין חולצין בו  46  שנאמר: "ואנעלך תחש"  47 . משמע שאינו נקרא מנעל אלא אם עשוי כולו מעור  48 .

 45.  כך פירש רש"י. והקשו עליו, הא לא גרע בכה"ג מסנדל של עץ דקתני במתניתין דכשר, ואוקמה אבוה דשמואל במחופה עור ודברי הכל, וכן בקב הקיטע מוקמינן במחופה עור. עוד פירש רש"י, דהיינו שתפור בחוט פשתן, כעין שלנו. וכתב בנמו"י שכן עיקר. וכן פירש רבינו חננאל. ושיטת תוספות ישנים במס' יומא (ע"ח ע"ב), דהיינו שאין בסנדל עור אלא תחת הרגל, וחוטים של פשתן מתוחים עליו וחופים את גב הרגל. וכיון שאינו מגין, פסול אף בדיעבד.   46.  נחלקו בזה הראשונים. שיטת הריטב"א והמאירי, שחליצתו פסולה מן התורה. לדעה אחת בתוס' ישנים במס' יומא חליצתו פסולה מדרבנן. ולדעה אחרת שם, חליצתו כשרה, והלימוד מ"ואנעלך תחש" אינו אלא אסמכתא בעלמא, ולא אמרו אלא שאין חולצין בו לכתחילה.   47.  עיי' בתוס' שהביאו שמכאן למד רבינו תם, שצריך הסנדל להיות דווקא מעור בהמה טהורה, דומיא דתחש. אבל התוס' כתבו דאין זה נראה. ובספר התרומה כתב, דמ"מ לכתחילה יש לעשותו מעור בהמה טהורה, הואיל ונפק מפומיה דר"ת. ואף הרצועות והקרסים והלולאות ורצועות התפירה יהיו מעור בהמה טהורה (ב"י ורמ"א סי' קס"ט). ועיי' בשו"ת נו"ב מה"ת אה"ע סי' קנ"ב מה שהקשה על דברי ר"ת מסוגיא דמס' שבת (כ"ח ע"ב). ועיי' בנמוקי הגרי"ב.   48.  כך פירש רש"י. אבל יש שפירשו, דפסולו משום שכשהמנעל תפור בפשתן, הרי חוטי הפשתן מעמידים את המנעל, והרי הוא כאילו כולו פשתן, שהכל הולך אחר המעמיד (פסקי ריא"ז פי"ב ה"ב).
ומקשינן: אם כן, אימא: עור תחש אין, דווקא עור של תחש נקרא מנעל, אבל מידי אחרינא לא, ויתמעט ממקרא זה מנעל מעור בהמה אחרת!
ואמרינן: מדכתיב נעל נעל שתי פעמים ריבה אף עור בהמה אחרת.
ומקשינן: אי נעל נעל ריבה, אם כן נאמר דאפילו כל מילי נמי כשרים לחליצה, ואף סנדל התפור בפשתן!
ואמרינן: אם כן, דכל מילי אתרבו, האי דכתיב בקרא תחש מאי אהני ליה (למה זה מועיל), הרי לא נתמעט כלום.
בעא מיניה רבי אלעזר מרב: אם הוא, הסנדל, של עור, ותריסיותיו (רצועותיו  49 ) של שער (נוצה של עזים), מהו, האם כשר לחליצה או לא?

 49.  כך פירשו רש"י והנמו"י ועוד ראשונים. אבל הרמב"ם מפרש דמיירי שתחתיתו של הסנדל מעור, ולחייו משער. וכתב הלח"מ שלשיטתו חליצתה כשרה בכה"ג דווקא בדיעבד.
אמר ליה: מי לא קרינן ביה "ואנעלך תחש"? הרי גם זה קרוי מנעל!  50 

 50.  כתב היש"ש בדעת הרמב"ם, דהיינו דווקא בשל שער, שסוף סוף בא מן הבהמה. אבל ממין אחר חליצתה פסולה. וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א שמפרשים שתרסיותיו היינו רצועותיו, שצריכות הן להיות דווקא משיער, שהוא דבר הבא מן הבהמה. אבל סנדל שרצועותיו של גמי פסול לחליצה. אבל הב"י כתב, דאף אם אין הרצועות מדבר הבא מן הבהמה, חולצין בו. שכיון שחוץ מהרצועות כולו של עור, קרינן ביה "ואנעלך תחש".
אמר ליה: אי הכי, אפילו כולו של שער נמי יהא כשר לחליצה!
אמר ליה: ההוא העשוי כולו משער, קרקא  51  מקרי, ואינו בכלל "נעל" האמורה בפרשה.

 51.  כתב הנמו"י, דקורקא הוא כעין מנעל, והוא עב, שעשוי מעור מדובק עם עור אחר עב. וכן העושה מנעל שכולו משער, הוא בהכרח עב, לפי שמדבקם יחד, וזה אינו קרוי מנעל כלל, דשם בפני עצמו יש לו.
אמר ליה רב כהנא לשמואל: ממאי דהאי דכתיב ביבמה "וחלצה נעלו מעל רגלו" מישלף הוא, לשלוף את הנעל מעל רגלו, מדכתיב: "וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע", דהיינו, שצריך לשלוף אותן מהקיר.
ואימא ש"חליצה" לשון זרוזי הוא, דכתיב: "החלצו מאתכם אנשים לצבא", ואם כן, אף כאן נאמר שהכוונה שתיטול את המנעל מעל גבי הקרקע, ותנעילו ברגלו!
ומבארינן: התם נמי, בעניין חלוצי צבא, לשון "החלצו" לשון שליפה הוא, דהיינו, שלופי מביתא לקרבא (שיצאו מביתם לקרב).
והכתיב: "יחלץ עני בעניו", דהיינו, יזרזנו ויתן לו כח?
ומתרצינן: התם נמי "יחלץ" לשון שליפה הוא, והכי פירושו, בשכר עניו  52  של העני, שכיפר עליו בחייו יחלצו ויצילנו מדינה של גיהנם.

 52.  דהאי דכתיב "בעניו" היינו בשביל עניו. דהיינו, בשביל עניו ויסורין שהיו לו בעולם הזה, ממרקין אותו לחלצו מדינה של גהנם. מהרש"א.
אלא הא דכתיב: "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם", האם אין הפירוש לשון זרוזי, שיראי ה' יחליפו כח!? ואמרינן: לא. הכי פירושו, בשכר מעשיהם הטובים של יראיו יחלצם (יחלץ אנשים אחרים) מדינה של גיהנם  53 .

 53.  צריך להבין היאך דבר זה משתמע מלשון הפסוק. וביאר המהרש"א, דלצורך יראיו לא היה צריך לכתוב "ויחלצם" מדינה של גהנם. דכיון דכתיב כבר "חונה מלאך ה' סביב ליראיו", היאך יבואו לדינה של גהנם?! אלא, בשכר יראיו וזכותם, יצילו גם אחרים מדינה של גהנם. עיי"ש.
אלא הא דכתיב: "ועצמותיך יחליץ", ואמר רבי אלעזר: זו מעולה שבברכות. ואמר רבא: זרוזי גרמי (נתינת כח בעצמות)!  54 

 54.  עיי' במהרש"א מה שביאר בזה.
ואמרינן: אין, אכן כך. משמע הכי, לשון שליפה, ומשמע גם הכי, לשון זרוזי.
ומכל מקום לשון חליצה שנכתב ביבמה ודאי לשון שליפה הוא, דהכא אי סלקא דעתך שלשון זרוזי הוא, דהיינו שתנעילו מנעל, אם כן לכתוב רחמנא "וחלצה נעלו ברג לו"!
ודחינן: מכאן אין ראיה. דאי כתב רחמנא "ברגלו", הוה אמינא ברגלו אין, אבל בשוקו, דהיינו, שנחתכה רגלו ונותר רק שוקו לא! לכן כתב רחמנא "מעל רגלו", דמשמע אפילו בשוקו, שהוא מעל רגלו חולצין.
ואמרינן, עדיין יש מכאן ראיה. שאם בא הכתוב רק לומר שחליצה בשוקו כשרה, אם כן לכתוב רחמנא "וחלצה נעלו במעל רגל ו". מאי האי דכתיב "מעל רגלו"? שמע מינה דחליצה דיבמה מישלף הוא.
אמר ליה ההוא מינא (אותו מין) לרבן גמליאל: עמא דחלץ ליה מריה מיניה! כלומר, אתם עם שאלוקיכם חלץ לכם  55 . דכתיב: "בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' ולא ימצאו חלץ מהם"!

 55.  כך פירש רש"י. ובמהרש"א ביאר, כי על ישראל בגלותם נקראו אלמנה, כדכתיב "היתה כאלמנה", וכשומרת יבם הזקוקה ליבום. והמין הזה דימה את ישראל לשאר שומרת יבם שהיא זקוקה לו, ואחר שלא רצה בה ליבם חלץ לה היבם ואינה זקוקה לו עוד, ואדרבה שהיא אסורה לו, דכיון שלא בנה שוב לא יבנה, וכבר החליף אתכם באומה אחרת, ולא יבנה ירושלים ובית המקדש. והשיב לו רבן גמליאל, מי כתב "חלץ להם", דהוה משמע כן? אבל הם כשומרת יבם ש"חלץ מהם", שהיא, כנסת ישראל, לא היתה חפצה בו, ומרדה ביבם, דודאי עדיין זקוקה לו. וכשתשוב לבנות הימנו, גם הוא ישוב אליה, ולא יחלוץ לה, שכבר נשבע להיות לה לאלקים, שלא להחליף אותנו באומה אחרת. ועיי' מה שכתב בזה ביעב"ץ.
אמר ליה רבן גמליאל: שוטה! מי כתיב "חלץ להם"? הרי "חלץ מהם" כתיב! דהיינו, שהם חלצו לו.
ואילו יבמה דחלצו לה אחין, מידי מששא אית ביה? האם יש בזה ממש?!
שנינו במשנתינו: ובאנפיליא חליצתה פסולה כו'.
ואמרינן: למימרא, מוכח ממשנתינו, דאנפיליא (מנעל של בגד) לאו מנעל הוא.
ותנן נמי כך: אין התורם (שבא להוציא את הכסף שנאסף בקופות שבלשכה) נכנס ללשכה לא בפרגוד חפות, דהיינו חלוק שיש לו אימרא (שולים), כדי שלא יחשדוהו לומר שהחביא כספים בתוך האימרא.
וכן לא יכנס באנפיליא, שמא יחשדוהו שהחביא בה כספים.
ואין צריך לומר שלא יכנס לשם במנעל וסנדל, שזה אסור אף ללא חשש חשד, לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל לעזרה, דכתיב: "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי".
ומזה ששנינו באותה משנה "ואין צריך לומר במנעל", משמע שאנפיליא שהוזכרה קודם לכן באותה משנה אינה בכלל מנעל!
ורמינהו: אחד מנעל וסנדל ואנפיליא, לא יטייל בהן ביום הכפורים, לא מבית לבית ולא ממטה למטה, משום שאסור בנעילת הסנדל.
מוכח מכאן שאף אנפיליא נחשבת סנדל!
אמר אביי: באמת אנפיליא אינה נחשבת מנעל, ומותר ללכת בה ביום הכפורים.
וכאן בברייתא מדובר, דאית ביה באנפיליא כתיתי, שהניח בה חתיכות דקות של מוכין ועור רך, ואסור ללכת בה משום תענוג, ולא משום איסור נעילה.
אמר ליה רבא: ומשום תענוג בלא מנעל ביום הכפורים מי אסירי? האם יש איסור בתענוג, אם אינו נחשב מנעל?
והא רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה (כרך סודר על רגלו) ונפיק (ויצא כך) ביום הכפורים!? אלא אמר רבא, לא קשיא: כאן, מה ששנינו שאנפיליא אסורה ביום הכפורים, מדובר באנפיליא של עור, שבאמת נחשבת מנעל.
ואילו כאן, במשנתינו, ובמשנה של תרומת הלשכה, מדובר באנפיליא של בגד.
שלענין חליצה אינה נחשבת מנעל, לפי שאינה מגינה על הרגל.
וגם לענין תרומת הלשכה אינה נחשבת מנעל שאסור ליכנס בו לעזרה, שהרי אין בזיון כשנכנס בה לעזרה, לפי שאין דרך להכניסה כשהיא מלוכלכת בטיט, שהרי אין הולכין בה בטיט. ולכן אסורה שם רק מפני החשד.
ואמרינן: הכי נמי מסתברא. דאי לא תימא הכי, קשיא מברייתא אחרת שמדברת בענין יום הכפורים אברייתא שהבאנו לעיל בענין יום הכפורים!
דתניא: לא יטייל אדם ביום הכפורים בקורדקיסין, דהיינו מנעלים דקים שנועלים תחת המנעלים העבים, להגן מפני המים, בתוך ביתו. אבל מטייל הוא באנפילין, דהיינו אנפיליא, בתוך ביתו!  56 

 56.  וכתב הריטב"א בשם הרא"ה, דהאי דנקט דמטייל בתוך ביתו, אתא למעוטי חצר שאינה מעורבת, דהא קיי"ל עירוב והוצאה ליוהכ"פ, ואסור לצאת בכל דבר שאינו מנעל משום משוי. ועיי' בנמו"י. ובגליון מהרש"א כתב, דבאמת ה"ה דאף ברה"ר מותר לטייל באנפיליא ביוהכ"פ. והאי דנקט ביתו, משום דבקורדיסין קתני לא יטייל בתוך ביתו.
והרי בברייתא דלעיל שנינו שלא יטייל באנפיליא ביום הכפורים!?
אלא לאו שמע מינה כפי שחילקנו: כאן, בברייתא ששנינו שאסור לטייל באנפיליא ביום הכפורים, מדובר באנפיליא של עור. ואילו כאן, בברייתא ששנינו שמותר לילך באנפיליא ביום הכפורים, מדובר באנפיליא של בגד.
ומסקינן: שמע מינה.
תניא כוותיה דרבא:
חלצה במנעל הנפרם, שחופה עדיין את רוב הרגל,
או שחלצה בסנדל הנפחת, שמקבל עדיין את רוב הרגל,
או שחלצה בסנדל של שעם ושל סיב, שקשה הוא, ומגן,
וכן בקב של הקיטע, דהיינו, שמי שנקטעה רגלו, עושין לו כמין דפוס רגל, ויש בו בית קיבול קטן, ומכניס שם את ראש שוקו. (ואינו נסמך על קב זה, אלא יש לו קב קשור לשוקיו, ועליו הוא נשען).
או שחלצה במוק (מין מנעל של לבד קשה), שמגן על הרגל,
או שחלצה בסנדל של סמיכת רגלים, דהיינו, שיש אדם שאינו יכול להלך על רגליו, ומהלך בידיו, וגורר את רגליו אחריהן. ועושה לרגליו סמיכה של עץ או של עור, ומכניסן לתוכו, כדי שלא יטנפו בטיט,
וכן באנפיליא של עור, והחולצת מן הגדול,

דרשני המקוצר[עריכה]