פרשני:בבלי:כתובות צה ב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־15:58, 9 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות צה ב

חברותא[עריכה]

והא מעשים בכל יום הם, שכך פוסקים החכמים: אישתדוף בני חרי, חוזר וטורף מן המשועבדים!?
שכך היה מעשה, דההוא גברא דמישכן ליה פרדיסא (כרם) לחבריה לעשר שנין (משכן את כרמו למלוה לעשר שנים), שיאכלנה המלוה עשר שנים ותחזור לבעלים בלא מעות -  1 

 1.  וכך כותב הלוה למלוה: "במישלם שניא אילין, תיפוק ארעא דא בלא כסף", והיא נקראת "משכנתא דסורא". וראה מה שקילס הריטב"א את דברי רש"י כאן שפירש במשכנתא כגון זו; וראה רש"י בבבא מציעא קט ב בד"ה ההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה.
וקש (הזקין הכרם) לחמש שנין, שאחר חמש שנים שוב לא היה מוציא פירות.
ואתא לקמייהו דרבנן (בא המלוה לפני חכמים), וכתבו ליה למלוה מקבל המשכנתא טירפא על שדות שמכר הלווה ללקוחות אחרים.
הרי שגובין מן הלקוחות אחר שנתקלקלה הקרקע שהיתה ביד הלווה בשעה שקנו הלקוחות.  2 

 2.  בפשוטו כוונת הגמרא היא, שהיות וקש לחמש שנין חזר המלוה לגבות את חובו, ובא לטרוף מן הלקוחות שקנו אחר ההלואה, וראיית הגמרא היא, כיון שבשעה שקנו את הקרקע, הרי היתה קרקע זו - שמשכנה אחר כך לבעל חובו - בת חורין, אלא שאישתדוף. אבל המאירי פירש: שמשכן לו "באחריות, שאם תזדקן בינתיים שלא ליתן פירות, יהו נכסיו משועבדין לו, ומכר אחר כן (היינו אחר תחילת המשכנתא) את נכסיו עד שלא נזדקן הכרם, ואחר כך נזדקן, הרי זה חוזר על המשועבדים, ואע "פ שבשעה שלקחו לא נזדקן, מכל מקום הרי הוא כאישתדוף בני חרי, וראה רש"י במהדורא קמא.
ומשנינן: אין משם ראיה, כי התם נמי,  3  אינהו הלקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו (הפסידו את עצמם) -

 3.  לשון "נמי" אינו מיושב כל כך, שהרי סברת הגמרא כאן היא בהיפך סברת הגמרא לעיל, כי לעיל אמרה הגמרא מחמת סברא שהפסיד המלוה בידים, שלכן אינו גובה מן המשועבדים אף שבעלמא יכול הוא לגבות מן המשועבדים, ואילו כאן אומרת הגמרא סברא, שהלקוחות הפסידו אנפשייהו ולכן גובים מהם את המשועבדים, ואף על פי שבעלמא אין גובים מן המשועבדים.
כיון דהוו ידעי, כי היות וידעו הלקוחות דפרדיסא עביד דקיש (שמצוי הוא שכרם מזדקן), לא איבעי להו למיזבן (לא היו הם צריכים לקנות קרקע מן הלוה), ולכן גובים מהם, אבל סתם לקוחות שהעלו בדעתם אפשרות שישתדפו בני החורין, יש לומר שאף הם בכלל תקנת חכמים שלא ייפרעו מהם.
מסקינן: והלכתא: אישתדוף בני חרי, טרפא ממשעבדי!  4 

 4.  כתב הר"ן: דדוקא נשתדפו, אבל אם גזל אנס את הנכסים בני החורין, אין הוא גובה ממשועבדים, "מפני שעשויין הן בעלי זרוע ליפול, וסוף שיגבה חובו".
אמר אביי:
הנותן את נכסיו לאשה, ואומר לה: "נכסי נתונים ליך במתנה ואחריך לפלוני", כלומר: לכשתמותי לא יירשוך יורשיך, אלא יהיו הנכסים לאחר שהוא נוקב בשמו.
ועמדה אותה אשה וניסת, ומתה, הרי הבעל יורשה ולא אותו פלוני.
ומשום דבעל היורש את אשתו בגדר "לוקח" הוא דהוי, הבעל חשוב שקנה בנכסי אשתו זכות לירש את נכסי אשתו לאחר מיתה, ולכן אין לאחריך במקום בעל כלום, שהרי זה כאילו מכרה האשה את נכסיה לאחר, שאין לאותו פלוני הבא אחריה כלום בנכסים.
ומפרשת הגמרא: כמאן, כדעת מי אמר אביי שאם אכן מכרה האשה את הנכסים לאחר שוב אין ל"אחריך" בנכסים כלום? כי האי תנא, היינו כרבן שמעון בן גמליאל הסובר כן:
דתניא:
האומר לחבירו: נכסי נתונים ליך  5  במתנה ואחריך לפלוני, וירד הראשון ומכר את הנכסים לאחר.

 5.  צריך לומר: "נכסי לך", וכן הוא בבבא בתרא.
הרי השני - הוא אותו פלוני שזכה בנכסים אחרי מות הראשון - מוציא מיד הלקוחות כשימות הראשון, דברי רבי.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לשני אלא מה ששייר ראשון, והיות ומכר הראשון את הנכסים ולא שייר כלום, הרי שאין לאחריך כלום.
ואביי כרבן שמעון בן גמליאל!
תמהה הגמרא: ומי אמר אביי הכי "נכסי ליך ואחריך לפלוני ועמדה וניסת, הבעל מוציא מיד הלקוחות"!?
והאמר אביי:
איזהו "רשע ערום"?  6 

 6.  שמתעבר על ריב לא לו ומבטל מחשבת הנותן, שאמר נכסי לך וןאחריך לפלוני, וברצונו לא היה מוכר ראשון לאחרים להפסיד את "אחריך"; ערום: דמכל מקום מצליח הוא ומה שעשה עשוי, רשב"ם בבא בתרא קעד ב.
זה המשיא עצה למכור בנכסים, כלומר: הנותן עצה למי שאמרו לו: "נכסי לך ואחריך לפלוני": שימכור את הנכסים שקיבל - כרבן שמעון בן גמליאל הסובר: שאם מכר הראשון אין לאחריך כלום, שאין לשני אלא מה ששייר ראשון.
הרי שאין לעשות כן!?
ומשנינן: מי קאמר אביי "תינשא" דמשמע לכתחילה!?
והרי "נשאת" קאמר דמשמע בדיעבד, ואכן לכתחילה אין לעשות כן.  7 

 7.  ראה בריטב"א שביאר, מה היתה סברת המקשה שהקשה, שהרי התירוץ פשוט הוא.
ואמר אביי:
האומר לאשה נשואה: "נכסי נתונים ליך במתנה ואחריך לפלוני" ומכרה האשה את נכסיה לאחר ומתה, כיון שכבר היתה נשואה בשעה שאמר הנותן כן, ודאי כוונתו היא: "אחריך" הוא שיקנה, אבל הבעל לא יירש;  8  ולכן:

 8.  כן מבארת הגמרא בהמשך הסוגיא את ההבדל בין דינו השני של אביי לדינו הראשון של אביי. וביאר הר"ן: שאם לא נתכוין לכך, מאי קאמר לה "ואחריך" כיון שהוא יודע שיש לה בעל. וביאר הריטב"א את גדר הדברים, שהרי זה כאילו אמר לאשה: הרי אני נותן לך נכסים על מנת שאין לבעליך רשות בהן, שתנאו קיים.
הרי הבעל שהוא היורש שלה ודין "לוקח" לו - מוציא מיד הלקוחות (היינו מן הלוקח) היות והבעל "לקח" קודם בשעת הנישואין.
ו"אחריך" מוציא מיד בעל שהרי זה כאילו אמר הנותן "אחריך ליקני בעל לא ליקני", אבל מן הלקוחות לא היה יכול להוציא זה ש"אחריך", וכרבן שמעון בן גמליאל שאין לשני אלא מה ששייר ראשון.
וחוזר הלוקח ומוציא מיד "אחריך", ומשום שביחס ל"אחריך" מכירתו של הראשון מכירה היא כרבן שמעון בן גמליאל.
ומוקמינן לה  9  לנכסים בידא דלוקח, ושוב אין הבעל יכול להוציא ממנו.  10 

 9.  בספרים שלנו "לכולהו", וברש"י "לה", ובר"ן "להו", וגירסת הר"ן ברורה.   10.  כתב הריטב"א בשם הר"ש משאנץ, שאין בית הדין עושה את כל זה, אלא כיון שסוף דבר שיעמדו הנכסים ביד הלוקח שוב לכתחילה אין מוציאין ממנו כי "אפוכי מטראתא למה לי", וחלק בזה על דברי התוספות, וראה דברי התוספות ודברי הריטב"א.
מקשה הגמרא על דין זה ממשנתנו:
מאי שנא מהא דתנן במשנתנו: "וחוזרות חלילה, עד שיעשו פשרה ביניהן", ואף כאן היה לנו לומר שיחזרו חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם!?  11 

 11.  כלומר: הרי למדנו ממשנתנו, שבכל מקום שהענין מסתובב בלי סוף, אין עוצרים את הגלגל, אלא נותנים להם שיעשו פשרה ביניהם, ואילו כאן מבואר, כי מאחר שהענין חוזר על עצמו, מעמידים את הקרקע ביד הלוקח. דארבא בעיקולי הוה קיימא שמקח טעות הוא, הרי מקרה כעין זה לא שכיח, אלא ודאי שעיקר הטעם הוא משום "זבין ולא איצטריכו ליה זוזי" וכל כגון דא שכיח הוא.
ומשנינן: התם במשנתנו: אית להו פסידא לכולהו, כלומר: כיצד שתעשה ייפסד מאן דהוא, או אחת מהנשים שלא תקבל את כתובתה, או הלוקח שקנה והוציא את מעותיו, ולכן עד שלא יעשו פשרה ביניהם יחזור הדבר עד בלי סוף.
אבל הכא בדברי אביי: לוקח הוא דאית ליה פסידא (ללוקח שהוציא מעות בלבד יש הפסד) אם לא נעמיד את הנכסים בידו, אבל לאשה וזה שלאחריה שבמתנה קיבלו, וכן הבעל שהוא יורש בחינם, הרי אין להם הפסד, ולכן יהיו הנכסים ביד הלוקח.
אזל רפרם, ואמר לשמעתא קמיה דרב אשי (הלך רפרם ואמר את דברי אביי האחרונים לפני רב אשי).
ותמה רפרם על דברי אביי: מי אמר אביי הכי!?
והאמר אביי בשמועתו הראשונה לעיל:
"נכסי ליך ואחריך לפלוני" ועמדה האשה המקבלת וניסת, בעל לוקח הוי, ואין לאחריך במקום בעל כלום, כלומר: שאינו מוציא מיד הבעל; ואילו כאן אמר אביי ש"אחריך" מוציא מיד הבעל!?
אמר ליה רב אשי לרפרם:
התם - בדברי אביי הראשונים - דאמר לה הנותן לאשה "נכסי ליך ואחריך לפלוני" כשהיא עדיין פנויה, ואין כוונתו להפקיע את זכותו של הבעל.
אבל הכא - בדברי אביי השניים - דאמר לה הנותן לאשה "נכסי ליך ואחריך לפלוני" כשהיא כבר נשואה.
כי בהכרח מאי קאמר לה? "אחריך" הוא דליקני, אבל הבעל לא ליקני, שהרי יודע הוא שיש לה בעל, ואם לא שלכך נתכוין למה אמר "אחריך".
שנינו במשנה: וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן, וכן בעל חוב, וכן אשה בעלת חוב:
תנא בברייתא לפרש את משנתנו:
"וכן בעל חוב" היינו: וכן בעל חוב ושני לקוחות חוזרים חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם.
כלומר: שמעון שהיה חייב לראובן מנה, והיו לו שתי שדות כל אחת שוה חמשים זוז, והלך שמעון ומכר את שתי שדותיו ללוי ויששכר בזה אחר זה, והמלוה כתב ליששכר "דין ודברים אין לי עמך".
הרי המלוה בעל החוב נוטל את מחצית חובו מלוי, וחוזר לוי וגובה את הקרקע מיששכר, ושוב חוזר המלוה וגובה אף את קרקע זו מלוי שהרי עדיין חייב לו הלוה חמשים זוז, ושוב חוזר יששכר ומוציא מיד בעל החוב שהרי כתב לו "דין ודברים אין לי בנכסיך", ושוב חוזר לוי וגובה מיששכר, וחוזרים חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם.
"וכן אשה בעלת חוב" היינו: וכן אשה בעלת חוב, ושני לקוחות, כלומר: אותו אופן באשה שהיה חייב לה בעלה את חוב כתובתה ומכר הוא את שדותיו לשני בני אדם, ככל אשר נתבאר לעיל.
הדרן עלך מי שהיה נשוי הדרי זביני!  11 

 11.  כתבו התוספות שלפירושם ב"אי הכי" לעיל, ניחא פסק הגמרא, כיון שלא נדחית הראיה מרב נחמן שהדרי זביני, מה שאין כן לשיטת רש"י.
מתניתין:
אלמנה מוכרת לכתובתה ולמזונותיה ואפילו שלא בבית דין מומחין, ולכן:
בין שהיתה אלמנה מן האירוסין שאין לה מזונות אלא כתובה, ובין שהיתה אלמנה מן הנשואין שהיא זכאית הן למזונות והן לכתובה.
הרי היא מוכרת מקרקעות שירשו היתומים מבעלה לכתובתה ולמזונותיה אפילו שלא בבית דין מומחין.  12  רבי שמעון אומר: אלמנה אינה מוכרת שלא בבית דין אלא למזונות, היות ואי אפשר לה להיות יושבת ומתענה עד שיזדקק לה בית הדין, אבל לא לכתובה,  13  ולכן:

 12.  כתב הרי"ף על פי הגמרא בבבא מציעא לב א, שאין כוונת המשנה לאפוקי אלא בית דין מומחין, אבל צריכה בית דין של הדיוטות הבקיאים בשומא. וביאר הר"ן: אין פירוש "הדיוטות" בכאן כמו שמתפרש בכל מקום, שבכל מקום מתפרש הדיוטות חד דגמיר וסביר ושנים דמסברי להו וסברי, וכאן אי אפשר לפרש כן, שאם כן פשיטא שאין צורך ליותר מכך, שהרי בכל דיני ממונות די בבית דין כזה, אלא שכאן פירוש "מומחין" הוא כמו "הדיוטות" בעלמא, ו"הדיוטות" כאן מתפרש הדיוטים גמורים ורק בקיאים בשומא. וכתב הריטב"א, שלא תמכור עד שתלך לבית דין מומחין ותשבע ליתומים שלא נתקבלה מכתובתה כלום, ואחר כך נותן לה בית הדין רשות ללכת ולמכור מנכסי היתומים בבית דין של הדיוטות הבקיאים בשומא.   13.  כן פירש רש"י; והמאירי כתב חילוק אחר, שהכתובה נגבית בפעם אחת, ואין כאן טורח, מה שאין כן למזונות.
אם היתה אלמנה מן הנשואין - שהיא מוכרת למזונות - הרי זו מוכרת שלא בבית דין.
אבל אם היתה אלמנה מן האירוסין לא תמכור אלא בבית דין, מפני שהאלמנה מן הארוסין אין לה מזונות, וכל שאין לה מזונות - אלא לכתובה היא מוכרת - לא תמכור אלא בבית דין מומחין כשאר בעלי חובות.  14 

 14.  הקשה ב"פני יהושע": משמע מפירוש רש"י, שעיקר מחלוקתם של רבי שמעון ורבנן היא, שלרבנן מוכרת שלא בבית דין בין לכתובה ובין למזונות, ולרבי שמעון דוקא למזונות מוכרת שלא בבית דין, ולא לכתובה. ולפי זה לשון המשנה תמוה, לשם מה כל הכללות והפרטות שבמשנה, היה לו לשנות בלשון קצרה: אלמנה מוכרת בין לכתובה ובין למזונות שלא בבית דין דברי חכמים, ורבי שמעון אומר, אינה מוכרת אלא למזונות! ? וכן הקשה הריטב"א (נדפס בתחילת הפרק) על פירושו של רש"י. ולכן פירש הריטב"א, שלדעת רבי שמעון, אלמנה מן הנשואין מוכרת אפילו לכתובתה שלא בבית דין, כי כל שיש לה מזונות טוב הוא ליתומים שתמכור לכתובתה ואפילו שלא בבית דין כדי שתפסיד את מזונותיה, שהמוכרת לכתובה הרי היא מפסידה את מזונותיה, וכמבואר בעמוד ב ולפי שיטתם לשון המשנה מדוקדק; (וכן הביא ב"פני יהושע" בשם "אחרים מפרשים" בר"ן, וראה מה שהקשה הר"ן על שיטה זו ודחאה, ומה שכתב על זה ב"פני יהושע").
גמרא:
שנינו במשנה: אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין:
מקשה על כך הגמרא: בשלמא מן הנישואין ניחא שהיא מוכרת שלא בבית דין משום מזוני,  15  שאי אפשר לה להיות יושבת ומתענה עד שיזדקק לה בית הדין.

 15.  כתב ב"פני יהושע", שלפי שיטת "אחרים מפרשים" שבר"ן המובאת בהערה לעיל, ניחא לשון הגמרא שאמרה "משום מזוני" ולא "למזוני", כי כל שיש לה מזונות, הרי היא מוכרת אפילו לכתובה שלא בבית דין. וכבר הרגיש בזה הר"ן (המפרש כרש"י), וכתב: כלומר: משכחת לה שמוכרת שלא בבית דין למזונות, כדי שלא תהא יושבת ומתענה.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב