פרשני:בבלי:נזיר כו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר כו ב

חברותא[עריכה]

תניא כוותיה דרבא, שאין "מעות סתומין" נופלין לנדבה אלא כשמעורב בהן דמי חטאת:
דתניא: הפריש שני ציבורין של מעות, ואמר: "אלו (הציבור האחד) יהיו לחטאתי, והשאר - הציבור השני - לשאר נזירותי", ומת, דמי חטאת ילכו לים המלח, והשאר: יביא חציו לעולה וחציו לשלמים -  1 

 1.  א. אבל אינו יכול להביא את כל הציבור השני לעולה או לשלמים; ואינו דומה למי שאמר "מעות אלו לנזירותי" שיכול לעשות כן, כי "לנזירותי" משתמע אפילו למקצת נזירותי (וכמו שכתבו התוספות בעמוד א בד"ה ולאפוקי בתירוץ ראשון), אבל "לשאר נזירותי" משמע כל מה שנשאר, כן נראה בכוונת התוספות. ב. כתבו התוספות: ואין לו תקנה עד שיביא שתי בהמות ומחלל המעות עליהם, ואומר: בכל מקום שיש בהם דמי עולה יהיו מחוללים על בהמה זו, ודמי שלמים בכל מקום יהו מחוללין על בהמה זו, וראה גם לעיל בעמוד א בתוספות ד"ה ולאפוקי, ובמה שנתבאר בהערה שם. ג. כתב ב"קרן אורה" ד"ה ואין, על דברי התוספות שבאות ב': "כיון דמיירי הכא במת היכי שייך ביה פדיון, וכדתניא לעיל בברייתא (בעמוד א) דמי שהיה מחוייב וכו' מת והיו לו מעות סתומים ילכו כולן לים המלח ואין להם תקנה בפדיון". ומבואר מדבריו, שמיתתו היא זו שמבטלת את הפדיון בברייתא לעיל, כמבואר בלשונו, ולכן לא הוקשה לו רק על דבריהם כאן, ולא על דבריהם בעמוד א, (שהביא ה"קרן אורה" עצמו) ; ובודאי כוונתו היא משום שכשמת חל עליהם דין שילכו לים המלח ושוב אין להם תקנה; ואולם טעם זה אינו מובן, כי מאחר שרק משום "תערובת איסור" הולכים כולם לים המלח, למה לא יתקן ויוציא את האיסור מן התערובת! ?
הרי למדנו כדברי רבא, שדין "מעות סתומין" לא נאמר אלא במעות שמעורב בהן דמי חטאת סתומין.  2  וממשיכה הברייתא: ואין מועלין במעות שהפריש לשאר נזירותו, אלא כשנשתמש בכולן או ברובן, שבהכרח יש בהם דמי עולה, ואין מועלין במקצתן, כלומר: בחציין או בפחות, כי שמא כל אותן מעות שהשתמש בהם של שלמים הן, ובדמי שלמים הרי אין מועלים, כמו שאין מועלים בבהמת שלמים.

 2.  העיר ב"קרן אורה" (עמוד א ד"ה אם), דמן הברייתא לא שמענו את כל חידושו של רבא שאמר כן אף אם היו מעורבים בתחילה דמי חטאת ביניהם ואחר כך נפלו.
ואם אמר: "אלו לעולתי והשאר לשאר לנזירותי", דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן, והשאר יפלו לנדבה, היות ודמי חטאת מעורבין בהן.
ומועלין בכולן (או ברובן) כיון שמעורב בהן דמי חטאת, ואין מועלין במקצתן כיון שמעורב בהן דמי שלמים, ואף שנופלין כולן לנדבה, אינם יוצאים משם שלמים שהיו עליהם עד הנה עד שעת הקרבה.  3 

 3.  כן כתבו התוספות ש"צריך לומר"; וראה מה שכתב בהגהות הגר"א.
א. השמועה הבאה מתבארת על פי מסקנת התוספות.
אמר רב הונא אמר רב:
לא שנו - שהמפריש מעות סתומין לנזירותו ומת, יפלו המעות לנדבה - אלא כשהפריש מעות.
אבל אם הפריש בהמה לדמיה כדי שיקנה בה את "קרבנות נזירותו", ומת, אין היא בכלל ההלכה ד"מעות סתומים יפלו לנדבה", שאין בהמה בכלל "מעות" וכפי שיתבאר -  4 

 4.  שמועה זו בהכרח כדעת רבי יוחנן (לעיל כה א) היא, הסובר "הלכה היא בנזיר", כי לדעת ריש לקיש (שם), מהיכי תיתי לחלק בין מעות לדבר אחר, כיון שעיקר הדין נלמד מ"לכל נדריהם ולכל נדבותם", התורה אמרה מותר נדר יהא לנדבה.
ולכן הרי היא כאילו היתה (דמי החטאת שבה) "מפורשת בתערובת", ותמות הבהמה ותלך לאיבוד.  5 

 5.  א. כתבו התוספות שבפשוטו היה נראה לפרש את דברי רב הונא במי שהפריש בהמה הראויה לנזירות, וקא משמע לן רב הונא: אף על פי שלא פירש לאיזה מקרבנותיו הוא מפריש את הבהמה, מכל מקום הרי זה כאילו פירש ויקריבנה לשם מי שהיא ראויה לפי מינה; אלא שאין לפרש כן, ומשום שמשנה היא לקמן מה א (ומובאת בהמשך הסוגיא) "רבן שמעון בן גמליאל אומר: הביא שלש בהמות ולא פירש, הראויה לחטאת תקרב חטאת לעולה תקרב עולה לשלמים תקרב שלמים"; וגם משמע להם מהמשך הסוגיא שאין זו כוונת רב הונא, ולכן פירשו כפי שנתפרש בפנים. ביאור דבריהם הוא: ודאי שלא חשבו לפרש באופן שהפריש בהמה לנזירותו והנזיר עדיין חי, שזה ודאי אין מקומו כאן; אלא באופן שהפריש בהמה ולא פירש - ומת, וקא משמע לן שאין דינה כמעות "סתומין" שתפול לנדבה, אלא כמפורשת היא, ודחו, שכבר למדנו מרבן שמעון בן גמליאל שהיא כמפורשת מחיים, והוא הדין שלאחר מיתה הרי היא מפורשת. ומסתבר, שכוונתם היתה כשהפריש שתי בהמות לכל הפחות והאחת מהן ראויה לחטאת והשניה לקרבן אחר, כי אין דין "מעות סתומין" אלא כשמעורב חטאת עם עולה או שלמים. ב. ב"קרן אורה" ד"ה ובירושלמי, כתב על דברי התוספות, שאין הכרח מן המשנה דרבן שמעון בן גמליאל, כי היה מקום לומר: "כיון דלא פירש שם לכל אחד הוה אמינא דבכלל סתומים הם, ואם מת יפלו לנדבה, קא משמע לן דהוי כמפורש", ובזה ביאר דברי הירושלמי; ויש לסייע סברתו מדברי רב אשי לעיל בעמוד א', שיש חילוק בין אמר סתם "לקרבנותיו" דמשמע חטאת עולה ושלמים, לבין אם אמר בהדיא "אלו לחטאתי ועולתי ושלמי" הרי דבעינן פירוש בפה. ויש לומר שהתוספות גם הם הרגישו בזה ולכן הוסיפו "והא מתניתין היא דמייתי בסמוך", והיינו דבגמרא לקמן כז א מוכיחה הגמרא מרבן שמעון בן גמליאל שבהמה כמפורשת דמיא, ומכח זה מקשה הגמרא קושיא, הרי שהדבר פשוט ללמוד משם דין זה. והביאור הוא, שלענין "מעות סתומין" הרי צריך שני תנאים: א. שתהיה החטאת סתומה ולא מפורשת, ולזה אכן צריך פירוש בפה ; ב. שיהיה במעות תערובת של חטאת עם קרבן אחר, ולכך צריך שיהיו כל המעות סתומין, דהיינו שלא פירש איזה לחטאת ואיזה לעולה, ולענין זה אפילו פירוש שאינו בפה מועיל, שהרי אין כאן תערובת. ולפי זה, הא דאמרינן שכשהחטאת ברורה מצד מינה הרי היא כמפורשת, אין הכוונה שהחטאת אינה סתומה, אלא הכוונה היא שאין התערובת סתומה, שהרי חטאת לחוד ועולה ושלמים לחוד, ואין זו תערובת כלל.
אמר ביאר רב נחמן את דברי רב הונא בשם רב: הא דאמרי, כלומר: זה שאמר רב "בהמה הרי היא כמפורשת" -
לא שנו אלא שהקדיש בהמה תמימה - שאינה ראויה לקרבנות נזירות - לדמיה, כדי לקנות בהם את קרבנות נזירותו, שהיות וחל עליה קדושת הגוף שהרי תמימה היא,  6  נמצא שאין יכול לפדותה אלא אם יפול בה מום, ולכן אין היא בכלל ההלכה ד"מעות סתומין".

 6.  בתוספות נשאו ונתנו למה חל עליה קדושת הגוף כיון שאינה ראויה לקרבנות נזירות, ראה בדבריהם ; ואולם לא ביארו התוספות, מה הכריחם לפרש שהבהמה עצמה אינה ראויה לנזירות, ולא פירשו שהקדיש לדמיה בהמה הראויה לנזירות.
ומשום שכך נאמרה ההלכה: "מעות סתומין יפלו לנדבה", ואין בכלל זה אלא מעות או שאר דברים שראויים לקנות בהם מיד, אבל בהמה תמימה שאין יכול לקנות בה מיד, אין היא דומה ל"מעות" ואינה בכלל ההלכה.  7 

 7.  בהמשך הסוגיא בהערות יתבאר שנחלקו אמוראים בהגדרת הדברים: יש הסובר: דוקא דבר שבקל יוצא הוא בהוצאה הוא הנכלל בדין מעות סתומין, ולא בהמה תמימה שאינה יוצאת בקל בהוצאה. ויש הסובר: דוקא דבר שבקל יכול הוא לקנות בו את קרבנותיו הוא הנכלל בהלכה, ולא בהמה תמימה שבשביל רכישת קרבנותיו בהם, צריך הוא להמתין עד שיפול בה מום.
אבל אם הפריש בהמה בעלת מום לדמיה, כיון שיכול למוכרה מיד הרי היא בכלל מעות ודנין אותה כסתומה ותימכר וייפלו דמיה לנדבה.
ומכל מקום דוקא בהמה בעלת מום וכיוצא בה, אבל אם הפריש נסכא (חתיכת כסף) לדמי קרבנות נזירותו -
לא הוי בכלל ההלכה ד"מעות סתומים יפלו לנדבה", ומשום שדרך להמתין מלמוכרה עד שימצא אדם שהוא נצרך לה, ואינה בכלל "מעות", אלא דין הנסכא הוא כאילו היתה מפורשת בתערובת, ותלך כולה לאיבוד משום דמי חטאת שבה.
ורב נחמן בר יצחק אמר:
אפילו אם הפריש נסכא הרי היא בכלל ההלכה ד"מעות סתומין", כי פעמים שמוכרים אותה מיד.
אבל אם הפריש סואר של קורות (סדר של קורות ערוכות ועומדות לבנין), לא, ומשום שדרך להשהות את הקורות עד שימצא אדם הצריך לקנותם לצורך בנין, ולכן אינם בכלל "מעות ".
אמר ליה רב שימי בר אשי לרב פפא:  8 

 8.  שמועה זו דרב שימי ורב פפא עמומה היא עד מאד, ונתלבטו בה הרבה הראשונים והאחרונים; ואף הפירוש שנתבאר כאן על פי מסקנת התוספות, יש בו תהיות ותמיהות, וד' יאיר עיני ישראל בתורתו.
והרי מאי טעמייהו דרבנן (החכמים הנזכרים לעיל) דאמרי שהמפריש בהמה או נסכא או סואר של קורות אין דינם כ"מעות סתומין"? משום שכך נאמרה הלכה: "מעות" סתומין יפלו לנדבה ולא בהמה, "מעות" ולא נסכא, "מעות" ולא סוורא!?
אלא מעתה - שאכן לא נאמרה ההלכה אלא ב"מעות" - אף אנו נאמר:
"מעות" סתומים הם שנופלים לנדבה, ולא עופות ("קן" של תורים או בני יונה שהאחד לחטאת והאחד לעולה) סתומים, שהפרישו אותם חייבי קינין או נזיר טמא - לחובתם!?  9 

 9.  וכגון שבשעת הפרשה לא הזכיר שם חטאת אלא הפריש "קן" לחובתו, שאם לא כן אין זה בכלל "מעות סתומין" כיון שהזכיר שם חטאת, וכמבואר לעיל כו א.
והיינו שנאמר: אף שבנזיר טמא ובחייבי קינין נתקבלה ההלכה "מעות סתומים יפלו לנדבה", בכל זאת אין דין זה אמור אלא במעות, אבל אם הפרישו עופות ומתו הבעלים, לא יפלו העופות לנדבה!?  10  וכי תימא הכי נמי (שמא תאמר: אכן כן, ובעופות לא נאמרה הלכה זו)!?

 10.  רב שימי מבין את דברי החכמים כהגדרה הראשונה בהערה לעיל, שאין בכלל ההלכה אלא "דבר היוצא בהוצאה" בקל, כי לפי ההגדרה השניה שההלכה נאמרה על דבר שבקל קונה בו את קרבנותיו, אם כן עופות שהן עצמן קרבים על גבי המזבח כל שכן שיפלו לנדבה, ואין מקום לקושייתו על דבריהם; ולקמן בהערה יתבאר בשם התוספות שישוב הקושיא של רב שימי היא אכן משום שהגדרת הדברים היא כאופן השני, ולכן אף עופות הן בכלל ההלכה.
אלא (אם כן) תיקשי הא דאמר רב חסדא:
אין הקינין מתפרשות - איזה עוף יהיה לחטאת, ואיזה לעולה - אלא אי בלקיחת בעלים מן המוכרם להם, שכאשר קנאן אמר: את זה אני לוקח לעולה, ואת זה אני לוקח לחטאת, (והיא נקראת "קן מפורשת"), ושוב אין הכהן יכול לשנותן בעשייתן, ואם שינה הרי הם פסולים.
אי בעשיית כהן, כלומר: אם לקחום הבעלים סתם, ואחר כך קראו עליהן הבעלים שם אין השם חל עליהם ויכול הכהן לשנותם, (והיא נקראת "קן סתומה").  11 

 11.  נתבאר על פי רש"י בעירובין לז ב.
והשתא תיקשי: הרי יש בכלל דברי רב חסדא שאם לא פירשו הבעלים בשעת לקיחה - שם "קן סתומה" על הקן גם לענין שאם מת יפלו העופות לנדבה מדין "מעות סתומין"; ותיקשי לך: אמאי!? הא מעות גמירין לה (הרי רק במעות נתקבלה ההלכה) ולא בעופות!?  12 

 12.  תוספת ביאור: עיקר דברי רב חסדא לא הובאו בכל מקום אלא לענין שאין הבעלים יכולים לקבוע איזו לחטאת ואיזו לעולה אלא בשעת לקיחה; וסוגייתנו מחדשת שאמר כן אף לענין ההלכה ד"מעות סתומין" הנופלים לנדבה; והוסיפו התוספות (בתירוץ אחד) ראייה לכך מלשונו שאמר: "אין הקינין "מתפרשות" ולא אמר "נקבעות", אף שגם בעלמא רגיל להזכיר לשון קביעות לגבי קרבנות, ומשמע שאמר כן אף לענין דין מעות "סתומין" ו"מפורשין"; (וצריך ביאור, שהרי אף לענין הקביעות לחטאת או לעולה, לשון המשניות בכל מקום הוא "קן סתומה" ו"מפורשת").

דרשני המקוצר[עריכה]