פרשני:בבלי:בבא קמא עד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא עד א

חברותא[עריכה]

מדסיפא של הברייתא עוסקת במיפך והזמה, הרי מסתבר שאף רישא נמי במיפך והזמה!
דקתני סיפא של הברייתא:
מעידנו את איש פלוני, שהפיל את שן עבדו תחילה ואחר כך סימא את עינו, שהרי העבד אומר כן, כי נוח לו בעדות זו המביאה לשחרורו ולזכותו בדמי עין, ונמצאו זוממין, משלמין דמי עין לרב.
והרי היכי דמי: אי דלא קא מודו להו בתראי בחבלה כלל (אם המזימים אינם מאשרים כלל שחבל האדון בעבד) ושדין העבד לצאת לחירות - כך הרי אי אפשר לומר, כי:
אם כן דמי כוליה עבד לרב בעי שלומי ליה (היה לנו לחייב את המוזמים בדמי כל העבד שביקשו להפסיד לאדון).
אלא פשיטא שהברייתא עוסקת בכגון דקא מודו כולהו בחבלה (כל העדים שבאו לפנינו מודים שאכן חבל האדון בעבדו), ודין העבד לצאת לחירות, ולכן אין לחייב את הניזומין בדמי העבד, שהרי אף עדי האמת מאשרים שדינו לצאת לחירות -
ומה שמשלמים הם את דמי העין לאדון, הוא משום שהכת המאשרת את היציאה לחירות, הופכת את הסדר ואומרת, שמתחילה סימא את עינו ולבסוף הפיל את שינו, ואינו חייב אלא בדמי שן -
והכרח הוא בסיפא לפרש, שאותם עדים המאשרים את החבלה והופכים את הסדר, לא באו לפני העדים המוזמים, שאם אכן באו לפניהם והעידו שאין האדון חייב לעבד אלא דמי שן, שוב לא יועיל מה שבאה הכת המוזמת לחייבו בדמי עין, כי מספק לא נחייבנו, ואם כן אין מוטל עליהם חיוב "כאשר זמם" אף אם הוזמו, היות ולא נגמר הדין על פיהם, ואין העדים נעשין זוממין עד שייגמר הדין על פיהם.  1 

 1.  נתבאר על פי רש"י ותוספות; ולכאורה, למה הוצרכו לדין "אין העדים נעשים זוממין עד שייגמר הדין על פיהם"! ? שאין אנו צריכים לזה, אלא כשהעידו עדות שיש בה לחייב את הנידון, שמכל מקום אין הם חייבים אם לא נגמר הדין, אבל בנידון דידן, הרי עדים אלו אין שייך כלל שיחייבו בעדותם, היות וכבר באו שנים והכחישו אותם, ופשיטא שאין לחייבם! ? ודבריהם מתבארים, על פי סברא שכתב ב"קצות החושן" (לח ג, ויובאו דבריו באריכות בהערה 9), שאף בעדים מוכחשים היה מקום לחייבם ב"כאשר זמם", ומשום שהועילה עדותם לענין תפיסה שמועילה ב"תרי ותרי", (כמבואר בטוש"ע סימן מו) ; ועיקר הטעם שאין מחייבים אותם ב"כאשר זמם" כשהוכחשו, הוא משום שבית דין לא הספיקו לגמור את הדין עד שבאו אלו והכחישום, ו"אין העדים זוממים משלמים ממון עד שייגמר הדין על פיהם"; ולפי סברא זו ניחא היטב דברי רש"י ותוספות. אך ראה שם, שהקשה על זה מהמשך הסוגיא (ויובא בהערה 9), שמוכח לכאורה שאפילו באופן שנגמר הדין על פיהם, מכל מקום אם הוכחשו, ורק תפיסה מועילה, אין הם חייבים ב"כאשר זמם".
ואם כן בהכרח, שבסיפא אנו עוסקים, בכגון, שאחר העדות שנזכרה בברייתא באו עדים אחרים דקא אפכינהו ואזמינהו, וכך מתפרשת הסיפא של הברייתא:
באה בתחילה כת עדים, ואמרה: "מעידנו באיש פלוני שהפיל את שן עבדו ואחר כך סימא את עינו", ומחייבים הם את האדון לשחרר את העבד ולשלם לו דמי עינו, "שהרי העבד אומר כן", כלומר: נוח לו בעדותם של שקרנים אלו, שהם מזכים אותו בדמי עין, בעוד שלפי האמת אינו זכאי אלא בדמי שן; "ונמצאו זוממין" על עדותם, אך מאשרים העדים המזימים, שאכן דין העבד לצאת לחירות, אלא שהאדון חייב לשלם לעבד דמי שן בלבד, כי בתחילה סימא את עינו ואחר כך הפיל את שינו, והדין הוא:
"משלמין - הזוממין - דמי עין  2  לרב" שבאו להפסידו בזה שלא כדין.

 2.  בפשוטו, אין הם משלמים אלא את ההפרש שבין דמי עין לדמי שן, וכשם שאין הם משלמים לאדון את העבד שבאו להפסידו בשקר, כיון שאמת היה הדבר ונגמר הדין, וכמבואר בהמשך הגמרא, ואם כן הוא הדין שאין הם משלמים את דמי העין, היות ודמי שן בלאו הכי חייב האדון לשלם.
והואיל והסיפא של הברייתא עוסקת "במיפך והזמה", לכן אף את הרישא יש לבאר על דרך זו, ואין מקור לרבא מברייתא זו ש"הכחשה תחילת הזמה".
מוסיפה הגמרא לבאר הן את הרישא והן את הסיפא:
היכי דמי, מתי היה המעשה לפי עדות הכת המהפכת:
אי דקא מאחרי אחורי הני בתראי (אם הכת האחרונה המעידה על המעשה שנעשה בהיפוך, אומרת שהוא נעשה לאחר עדותם של העדים הראשונים בפני בית דין)  3 , כך הרי אי אפשר לומר, כי:

 3.  א. נתבאר על פי "גליון הש"ס לרבי עקיבא איגר"; אלא שרש"י פירש לא כן, שכתב: "אי דמאחרי אחורי הני בתראי: כגון דאמרי קמאי יום ראשון הוה מעשה ואתו בתראי ואמרי יום שני הוה מעשה ואיפכא הוה; אכתי כוליה עבד בעי לשלומי לרב: דכי מחייבי ליה מיום ראשון להוציא עבדו לחירות אכתי לא הוי בר חיובא דהא ביום שני הוה מעשה וכו"', הרי שהאיחור אינו מן העדות עצמה, אלא מסיפור המעשה לפי עדות המוזמים. אלא שרעק"א תמה על דיבור זה של רש"י (ראה אות ב), ופירש כפי שנתבאר בפנים; וראה ב"ספר שינויי נוסחאות", שהביאו גירסא ברש"י: "אם זמן חבלה שהן מעידין מאוחר יותר מיום העדאת ראשונים, שבאה כת ראשונה קודם שנעשה מעשה והעידה", וזה הוא כפירושו של רעק"א. ב. קושייתו של רעק"א מתחלקת לשנים: האחד: מן הסברא, שהרי אם בשעת עדותם כבר נעשה מעשה, למה יתחייבו! ? השני: דברי רש"י סותרים את עצמם לדבריו בד"ה דמקדמי אקדומי, שכתב לפי תירוץ הגמרא: "קודם שבאת כת ראשונה להעיד נעשה מעשה", הרי שאין צריך - כדי לפטור את העדים - להקדים את המעשה לזמן שסיפרו העדים המוזמים, אלא לעדות עצמה. (וביותר, שבד"ה אכתי כוליה עבד בעי לשלומי לרב, כתב רש"י: "דכי מחייבי ליה מיום ראשון להוציא עבדו לחירות, אכתי לא הוי בר חיובא, דהא ביום שני הוה מעשה, ואכתי כוליה עבד בעי לשלומי לרב, דכי אתו לאסהודי לחיוביה לרב אכתי לאו בר חיובא הוא", הרי שפתח באחת וסיים בשניה).
אכתי תיקשי: דמי עבד לרב בעי שלומי (ישלמו הזוממין דמי עבד לרב), ומשום שאם כי בשעה שהם באים לשלם על הפסד העבד, בלאו הכי היה האדון צריך לשחרר את עבדו בגין עדות האחרונים, בכל זאת יש להם לשלם לאדון דמי עבד שלם, ומשום:
דכי מחייבי ליה לגברא, אכתי גברא לאו בר חיובא הוא (בשעה שהעידו הם לחייב את האדון לשחרר את עבדו, עדיין לא נתחייב לשחרר את עבדו), שהרי עדיין לא נעשה מעשה כלל.
אלא בהכרח דקא מקדמי אקדומי הני בתראי (מקדימים העדים המהפכים את המעשה) לפני בוא העדים המוזמים לבית דין, כך, שבשעת עדות השקר כבר נתחייב האדון אף לפי האמת לשחרר את עבדו, ולכן פטורים הם.
מוסיפה הגמרא לבאר:
ואי דלא עמד האדון בדין לחייבו לשחרר את העבד קודם עדותם של העדים המוזמים, כך אי אפשר לומר, כי:
אכתי תיקשי: דמי כוליה עבד לרב בעי שלומי ליה, (ישלמו העדים המוזמים את דמי כל העבד, ואף שכבר נעשה מעשה כעין מה שהם מעידים), ומשום דאכתי גברא (האדון) לא מיחייב (לא חל עליו חיוב לשחררו)  4  עד שלא יעמידוהו בדין, ואלו שבאו להעיד לבית הדין בשקר שיחייבוהו להוציא, כאילו הפסידוהו עבד שלם.

 4.  א. ראה לשון רש"י לעיל עג ב ד"ה אמר ליה אביי, שכתב: כגון שכת שניה אפכינהו וכו' והן משלמין לו דמי עין שרצו להפסידו וכו', ואי קשיא הואיל וראשונים הם מאי הוה מפסדי ליה, הא לחירות הוי מפקי ליה, ואכתי דמי עבד לרב בעי לשלומי! ? לקמיה פריך ליה, ומוקמינן ליה כשעמד בדין", ונראה מלשונו שבכלל קושיית הגמרא - מלבד מה שישלמו לאדון את דמי העבד שרצו להפסידו - שלא ישלמו לעבד דמי עין שרצו להפסידו. ב. ברש"י פירש את הטעם שאינו חשוב בר חיובא, שהוא משום דדילמא מודה ומיפטר, שהרי חירות דשן ועין קנס הוא, ו"מודה בקנס פטור"; וכתבו האחרונים בגדר הדבר (ראה "ספר המפתח"), שכל זכות או קנין, שהנתבע יכול לסלקו ולבטלו הרי זה כמי שאינו. וב"תוספות רבינו פרץ" הקשה על רש"י, שהרי המודה בקנס דשן ועין אינו נפטר מלהוציא את עבדו לחירות, שאין הודאה בקנס פוטרת אלא באופן שבהודאתו מחייב הוא את עצמו בדבר שהוא מתחייב על פי הודאתו, וכגון שאומר: "גנבתי וטבחתי" שמחייב את עצמו בכפל ופוטר עצמו מן הקנס, אבל הודאה על הוצאת שן ועין, אינה פוטרת מפני שהוא "פוטר עצמו מכלום", ראה לקמן עה א. וכתב: "לכן נראה דהיינו טעמא, דכל כמה דלא עמד בדין לא חשבינן ליה לגברא בר חיובא, אף על גב דלא הוי מיפטר בהודאתו"; וכן כתבו התוספות כאן בד"ה דאכתי וציינו לדבריהם לייל לג ב, שכתבו שם, גבי שור תם שהוא מוחלט מיד בנזק, שמכל מקום אם יעידו עדים לחייבו קודם שעמד בדין על כך, ויוזמו, יהיו חייבים לשלם דמי שור למזיק, ומשום ש"כל זמן שלא נתגלה הדבר שלא העידו עליו חשיב לאו בר תשלומין, אף על גב דקם ברשותו דניזק בשעת הנזק"; ודימו דין זה לסוגייתנו שאם לא עמד בדין הם חייבים דמי עבד, "אלמא לא חשבינן גברא בר תשלומין, כל זמן שלא נודע, אף על פי שהעבד זוכה בשחרורו לאלתר, כדדרשינן תחת עינו ולא תחת עינו ושינו", פירוש: הרי אנו רואים שאם הפיל את שינו וסימא את עינו הרי הוא חייב לשלם לו את דמי עינו, ומבארת הגמרא בעמוד ב את הטעם שהוא משום דדרשינן "תחת עינו ולא תחת עינו ושינו", ומזה מוכח שזוכה הוא בשחרור לאלתר; אלא שמכל מקום יש לחייבם ב"כאשר זמם". ופירשו רבותינו את דבריהם, שהחיוב על ידי בית הדין נעשה למפרע, ובשעת עדותם עדיין לא נשתחרר העבד למפרע, ולכן חייבים הם בדמי עבד.
אלא בהכרח דלפי עדות המהפכים כבר עמד האדון בדין על שחרור העבד, ולכן פטורים הם על דמי העבד כולו.  5 

 5.  בפשוטו, לפי רש"י שפירש את הטעם משום "דאי מודה מיפטר", אם כן אין צריך פסק דין, אלא די בהעדאת עדים.
אמר תמה ליה רב אחא בריה דרב איקא לרב אשי: דוקיא דרבא מהיכא (דיוקו של רבא מברייתא זו ש"הכחשה תחילת הזמה", מנין היא מן הרישא או מן הסיפא)?
אילימא מרישא דברייתא, וכפי שביארה הגמרא לעיל, שמתחילה באו עדים וחייבו את האדון בדמי עין, ושוב באו עדים וחייבוהו רק בדמי שן והוזמו, ומבואר בברייתא שהעדים משלמים דמי עין לעבד, הרי שחייבים הם ב"כאשר זמם" אף על פי שכבר הוכחשו?
והרי ברישא, מי קא מיתכחשי מציעאי (וכי יש כאן הכחשה לאמצעיים הניזומים)!?
והרי כיון דאי לא מתזמי (אילו לא היו מוזמים) האמצעיים, הרי סהדותא כוותייהו קא קיימא, דדינא כוותייהו פסקינן, דהרי יש בכלל מאתים מנה (עדותם היתה מתקבלת כמו שאמרוה, שהוא חייב בדמי שן בלבד, שהרי בכלל דמי עין יש דמי שן) -
הלכך: קמאי הוא דקמתכחשי, מציעאי לא מיתכחשי מידי, (נמצא, שעדותם של הראשונים היא שהוכחשה שאין פוסקים על האדון דמי עין כפי שאמרו, ואילו האמצעיים אינם מוכחשים, שהרי עדותם מתקבלת), ואין זו הכחשה שתבטל מהם דין "כאשר זמם"!?  6 

 6.  פשטות כוונת הגמרא בקושייתה היא, שעד כאן אין להסתפק אם הכחשה תחילת הזמה היא, אלא באופן שההכחשה ביטלה את הזממה שבעדות קודם שהוזמו על ידי עדים מזימים, וכגון שהעידו עדים על פלוני שהוא חייב מיתה, והוכחשו, ונמצא שבית הדין שוב אינו מחייב את הנידון במיתה שהרי מספק אין הורגים אותו; אבל בנידון דידן הרי הזממה היא מה שמפסידים הם לעבד את דמי עינו, על ידי שמכחישים הם את הראשונים המחייבים, ומביאים לכך שבית הדין מספק לא יחיייב את העבד בדמים המגיעים לו, ובזה אפילו אם תמצי לומר: "הכחשה אינה תחילת הזמה", למה לא יתחייבו על שבאו להפסיד את העבד, ועדיין מפסידים הם אותו. אלא שלשון הגמרא: "דדינא כוותייהו פסקינן דיש בכלל מאתים מנה", ופירש רש"י: "דינא כוותייהו פסקינן ויהיב דמי שן דישנו בכלל עדות הראשונים", צריך תלמוד למה לי זה, שהרי אנו דנים לחייבם על ההפרש שזממו להפסידו, ומה לי אם משלם הוא אותם משום שנכללים הם בדמי העין או לא! ? וביותר, ראה בדברי בעל המאור שכתב בביאור הסלקא דעתין בגמרא: "ומעיקרא הוה סבר למימר: יש שן בכלל עין לא אמרינן, וקא משמע לן השתא, כיון דסוף סוף תשלומין הוא דמחייב, אמרינן יש בכלל מאתים מנה, ועוד דכל עדות המתחלקת בשתי כתי עדים תופסין את המועט שבהן", הרי מבואר שעיקר הקושיא תלויה במה שיש בכלל מאתים מנה. והרמב"ן השיג עליו: "עוד כתב: ומעיקרא הוה סבר למימר יש בכלל עין לא אמרינן וכו', גם זה אינו, דהא מכל מקום הויא הכחשה לקמייהו ודינא כוותייהו מיפסיק, ופסיד עבדא דמי עין, דאי לא תימא הכי, אם כן לא פסקו הדין על פיהם של אלו, והאיך משלמין, והלא אין העדים נהרגין ולא משלמין ממון עד שיגמר הדין"; וראה עוד בספר "הפלאה" עג ב ד"ה בגמ'.
אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרב איקא, לא כאשר חשבנו בתחילה שהוכחת רבא היתה מן הרישא עצמה ש"הכחשה תחילת הזמה", אלא שרבא סבר:
מדרישא בהכרח עלינו לפרשה בשלש כיתות, היינו כת ראשונה המכחשת את העדים הניזומים הבאים אחריהם, וכת הניזומים, וכת המזימים, וכאשר נתבאר ההכרח לפרש כן לעיל בגמרא -
אם כן סיפא נמי בשלש כיתות, אלא בסדר אחר, וכפי שיתבאר; ואם כן דייק רבא מסיפא ש"הכחשה תחילת הזמה"; שהרי הסיפא בשלש כתות מתפרשת כך:
א. כגון דאתו בי תרי (באו שנים) ואמרי: הפיל את שינו ואחר כך סימא את עינו, ופסקינא לדינא אפומייהו (גמרו בית הדין את הדין כאשר אמרו) לשחרר את העבד ולשלם דמי עין לעבד.  7 

 7.  הוסיפה הגמרא: "ופסקינא לדינא אפומייהו", כי היות ועדים אלו הם הזוממים, ומיד כשבאה כת אחרת המכחישה אותם, ופוטרת את האדון מדמי העין, הרי שוב אי אפשר לגמור את הדין על פי הראשונים, והרי קיימא לן "אין העדים נעשים זוממין עד שייגמר הדין על פיהם"; תוספות, וכן משמע ברש"י.
ב. ואתו בי תרי אחריני, ואמרי (באו שנים אחרים ואמרו): לא כך היה, אלא סימא את עינו ואחר כך הפיל את שינו, דקא מכחשי להו להני קמאי (מכחישים הם את הראשונים), ומתבטלת עדות הראשונים בהכחשה זו, כי מספק אין מחייבים את האדון בדמי העין.
ג. ושוב באה כת שלישית להזים את הכת הראשונה, ונמצאו זוממין קמאי (ונמצאו הראשונים זוממים); והדין הוא: משלמין הראשונים דמי עין לרב, שהרי באו להפסידו שלא כדין.  8 

 8.  ומה שאין משלמין דמי כוליה עבד, הוא כמו שביארה הגמרא לעיל, שהעדים המהפכים אומרים שכבר עמד בדין קודם בוא העדים על השחרור.
ולפי מה שנתבארה הסיפא של הברייתא, מוכח ממנה ש"הכחשה תחילת הזמה", שהרי:
ואי סלקא דעתך "הכחשה לאו תחילת הזמה היא", אמאי משלמי הראשונים, הא איתכחשי להו מעיקרא (הרי הוכחשו תחילה) קודם הזמתם על ידי הכת השלישית, על ידי עדים האמצעיים, ונתבטלה עדותם.
אלא שמע מינה מן הסיפא: "הכחשה תחילת הזמה היא".  9 

 9.  הרחבה בדין הזמה בדבר שאינו יכול להוציא אלא על ידי תפיסה: א. הרמב"ם (עדות כא ד) פסק כמבואר בסוגייתנו, שעדים המעידים על האדון שהפיל את שינו וסימא את עינו, והוזמו, צריכים הם לשלם לאדון את דמי עינו שרצו להפסידו (מלבד את דמי העבד שרצו להפסידו). ותמה עליו הראב"ד: שהרי פסק הרמב"ם (חובל ומזיק ד יא): "המפיל שן עבדו ואחר כך סימא עינו, יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו, ואם תפש אין מוציאין מידו", (וטעמו, משום שהרמב"ם פוסק שהיוצא בשן ועין צריך גט שחרור, ולדעת הסובר שהוא צריך גט שחרור, איכא בעיא דלא איפשיטא בגיטין מב ב אם חייב האדון בחבלת העין שנעשתה קודם שבא שטר שחרור ליד העבד, ולכן אינו חייב, אך תפיסה מועילה), והיות "שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד, ואם כן העדים שהוזמו למה משלמין"! ? (ביאור דבריו, שאם כי בברייתא שבסוגייתנו מבואר כדברי הרמב"ם, היינו משום שיש לפרש את הברייתא, כדעת הסובר שהיוצא בשן ועין אינו צריך גט שחרור, וכאשר מבואר בגיטין מב ב על ברייתא שהביאה הגמרא שם, שהאדון משלם דמי עין לעבד). ב. ותירץ ה"כסף משנה", שמכל מקום צריכים הם לשלם לאדון דמי עין, היות ובקל יכול העבד לתפוס, (וכדבריו מבואר במאירי בסוגייתנו, דף עג סוף עמוד ב). ג. ודברי ה"כסף משנה" צ"ע - על פי קצות החושן סימן לח סק"ג - מסוגייתנו, שהרי בהכחשה של תרי ותרי פסקו הטור והשולחן ערוך בסימן מו שמועילה תפיסה, ואילו בכל סוגייתנו מבואר, שאם לא שהכחשה תחילת הזמה, לא היו מתחייבים ב"כאשר זמם" כשהוכחשו, ולפי דברי ה"כסף משנה" היה להם להתחייב ב"כאשר זמם" גם למאן דאמר "הכחשה לאו תחילת הזמה". ומיהו - ביאר ה"קצות החושן" - אם היתה ההכחשה קודמת לעדות, וכגון שהעידו תחילה עדים שהוציא עין ואחר כך שן, ושוב באו עדים שהוציא שן תחילה ואחר כך עין, בזה באמת לא יתחייבו לשלם "כאשר זמם" אף לפי ה"כסף משנה", ואף שהועילה עדותם לתפיסת דמי עין, כי היות ואין העדים נעשים זוממין עד שייגמר הדין על פיהם, וכשבאו עדים לחייבו בדמי עין הרי כבר היתה הכחשה לפני בית הדין ולא גמרו את הדין על פי העדים האחרונים, אם כן אין הם חייבים ב"כאשר זמם" אם כי הועילה עדותם לענין תפיסה, (ראה היטב הערה 1) ; אבל בגמרא כאן, הרי העידו עדים תחילה שהוציא שן ואחר כך עין וגמרו בית הדין את העדות על פיהם, ורק אחר כך באו עדים המכחישים ופוטרים את האדון מדמי עין, בזה תיקשי: הרי מועילה עדותם לענין תפיסה, ויתחייבו ב"כאשר זמם" אפילו אם "הכחשה לאו תחילת הזמה". ומבואר מדברי ה"קצות החושן" שחלוק חיוב לענין תפיסה בספיקא דדינא (כגון בדמי עין שהוא בעיא דלא איפשיטא) לבין חיוב תפיסה בספק נאמנותם של העדים, שבספיקא דדינא, שייך שיפסקו בית הדין שהעבד זכאי לתפוס, וזה חשוב "נגמר הדין", כיון שאף לפי דברי העד זה הוא פסק הדין; אבל כשהספק הוא בנאמנותם של העדים, אין אומרים שפסק בית הדין שהוא יכול לתפוס, חשוב "נגמר הדין על פיהם" היות ולפי דבריהם יש לבית הדין לפסוק על חיוב גמור; ולכן סובר ה"קצות החושן", שבספיקא דתרי ותרי, אם לא שכבר נגמר תחילה הדין על פיהם, אי אפשר לגמור את הדין לאחר שנולד ספק לבית הדין, ואילו לגבי ספיקא דדינא - היינו באופן של ה"כסף משנה" - אף שכבר נולד הספק לבית הדין קודם פסק הדין, מיקרי: "נגמר הדין על פיהם", וחייבים ב"כאשר זמם" ; (וראה "ברכת אברהם"; אלא שצריך ביאור, מה מועיל שכבר פסקו, והרי כשבאו עדים והכחישו, ביטלו בית הדין את פיסקם! ?). ד. ב"שב שמעתתא" (שמעתתא ז פרק ג) השוה את נידון ה"כסף משנה" בעדות המועילה לענין תפיסה אם חייבים עליה ב"כאשר זמם", לדין "שבועת העדות" (שמתחייב עד שנשבע בשקר שאינו יודע "עדות ממון" לחבירו), העדות שאינה מועילה אלא לענין תפיסה; וגבי שבועת העדות מוכח שאינו חייב בשבועת העדות כשלא הועילה עדותו אלא לענין תפיסה, שהרי המשביע עדים שיבואו ויעידוהו שפלוני הדליק את גדישו בשבת, אינו חייב בשבועת העדות, וכאשר מבואר במשנה בשבועות לג ב, הרי שאם כי תפיסה מועילה במקום שנפטר ב"קם ליה בדרבה מיניה", מכל מקום אינו חייב בקרבן "שבועת העדות", ומה בין "שבועת העדות" להזמה! ? וב"אבני מלואים" (צו כג) הביא קושיא זו שהקשה ב"שב שמעתתא", וכתב: וכעת נראה ליישב, לפי מה שכתב ב"מגדול עוז" (פרק כא מעדות על הרמב"ם שם) "משום דתלה רחמנא דינם במחשבתם, כדכתיב "כאשר זמם", והרי זממו עליו, ואם יתפוס לא מפקינן מיניה", ואם כן עדים זוממין שאני. וב"חידושי רבי שמואל" כתובות סימן יז חיזק את הקושיא מממון שהוא פטור עליו ב"קם ליה בדרבה מיניה", שהרי אין זה רק זכות תפיסה, אלא חיוב גמור לצאת ידי שמים (וכדאמרינן לעיל ע ב: "אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו"), ואם כן תיקשי יותר, למה לא מתחייב העד ב"שבועת העדות" על זה ; וראה שם מה שכתב בזה.
מוסיפה הגמרא לבאר, כי כשם שראיית רבא אינה מן הרישא ולא כסברת הגמרא
בתחילה, וכאשר נתבאר, אם כן אף פירכתו של אביי על ראייתו של רבא, אינה כאשר ביארה הגמרא לעיל,  10  אלא:

 10.  נתבאר על פי התוספות לעיל עג ב ד"ה אמר, ראה שם דבריהם.
ואביי אמר לך לדחות ראיה זו:
בשלמא רישא דברייתא, אכן לא סגי דלא שלש כיתות (אי אפשר לפרשה ללא שלש כתות), כי בהכרח קודם שבאה הכת הניזומת ואמרה: "עין ואחר כך שן", היתה כת אחרת שהחמירה עליו ואמרה: "שן ואחר כך עין", ומשום:
שהרי קתני ברישא "שהרי הרב אומר כן", ואי אפשר שישמח הרב בעדות הבאה להוציא את עבדו מידו ולחייבו בתשלומי שן, אלא אם כן קדמה לה עדות אחרת שהחמירה עליו יותר מעדות זו, דהיינו שאמרה: "שן ואחר כך עין", כי אז אכן שמח הוא בעדות השניה.  11  אלא סיפא למה לי לפרשה בשלש כיתות, והרי יש לפרשה בשתי כתות בלבד, וכגון דאפכינהו ואזמינהו, וכאשר ביארה הגמרא לעיל -

 11.  ואף שלעיל אמרה הגמרא לפרש את הרישא "דאפכינהו ואזמינהו", והיינו שתי כתות, מכל מקום דוחק הוא לפרש כן (וכפי שנתבאר בהערה שם), ולא אמרה כן הגמרא אלא ליישב את שיטת אביי לפי מה שחשבה הגמרא שיש מן הרישא ראיה ש"הכחשה תחילת הזמה", אבל לפי סברת הגמרא עכשיו, שאין מן הרישא קושיא לאביי, אין צריכה הגמרא להכנס לדוחק זה.
ואם משום ששנינו בברייתא: "שהרי העבד אומר כן", הרי עבד כל דהו מימר אמר (והרי העבד אומר: רצוני בעדות כל שהיא),  12  דהרי ניחא ליה דניפוק לחירות (שהרי רצונו לצאת לחירות), כלומר: יאמרו מה שיאמרו, ובלבד שיוציאוני לחירות.

 12.  כתבו התוספות, ש"הרבה יש לתמוה" למה אומרת הגמרא שטוב לו לעבד בעדות כל שהיא, דמשמע: אף על פי שאין היא טובה כל כך עבורו, מכל מקום רצונו שיעידו ובלבד שיצא לחירות, והרי עדות זו שהם מעידים, אין טובה הימנה עבור העבד שמוציאים אותו לחירות ומחייבים את האדון בדמי עין. וב"תוספות רבינו פרץ" כתב: "ויש לומר, דהכי קאמר: עבד מכל דהו ניחא ליה כיון שהוא יוצא לחירות, כל שכן השתא דניחא ליה טפי דמחייבין ליה דמי עינו".
מתקיף לה רבי זירא הקשה רבי זירא קושיא על עיקר הברייתא ששנינו בה, שהמפיל את שן עבדו ואחר כך מסמא את עינו, או שמסמא את עינו ואחר כך מפיל את שינו, הרי העבד יוצא לחירות, ומשלם האדון לעבדו את האבר השני:
הרי קיימא לן שאין אדם מתחייב בקנס, אלא אם כן העמידוהו בדין וחייבוהו בית דין, והרי יציאת עבד בשן ועין קנס הוא, ואם כן אימא, היה לנו לומר:

דרשני המקוצר[עריכה]