פרשני:בבלי:בבא קמא קא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא קא א

חברותא[עריכה]

כפרא דודי, קינח את הצמר בשיירי הצבע שנותרו ביורה.
תנו רבנן: הנותן עצים לחרש לעשות מהן כסא, ועשה מהן ספסל. ספסל, ועשה מהן כסא -
רבי מאיר אומר: קנאו החרש לעצמו בשינוי שעשה בעצים שלא מדעת בעל הבית, והרי הם שלו, ונותן לו החרש לבעל העצים את דמי עציו.
רבי יהודה אומר: קנסו חכמים את החרש שתהא ידו על התחתונה, ולכן: אם השבח יתר על היציאה, נותן לו את היציאה. ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח.
ומודה רבי מאיר, אם נתן עצים לחרש לעשות מהן כסא נאה, ועשה מהן כסא כעור, שלא קנאו בשינוי, וכן אם נתן לו עצים לעשות לו ספסל נאה, ועשה ספסל כעור, שלא קנאו בשינוי, שתהא ידו על התחתונה, שאם השבח יתר על היציאה, נותן לו דמי היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח, נותן לו דמי השבח:
איבעיא להו: האם יש שבח סמנין על הצמר, או אין שבח סמנין על הצמר? והיינו, שמסתפקת הגמרא, האם "חזותא מילתא היא", דהיינו, האם מראה הצבע של הצמר, שנעשה על ידי סממני הצבע, כשהורתחו ביורה יחד עם הצמר, "מילתא הוא", שהצבע שעל הצמר נחשב כדבר ממשי ומוחשי. או שמא מראה הצבע שעל הצמר "לאו מילתא הוא".
ודנה הגמרא: היכי דמי? לגבי מה הוא הספק?
אילימא, דגזל סמנין של צבע, ודקינהו, ושחקם, ותרנהו, והשרה אותם ביורה, וצבע בהן את צמרו, ועתה הספק הוא אם יכול הנגזל לתבוע את זכותו במראה הצבע שעל הצמר של הגזלן.
אי אפשר לומר כן, כי אין כלל מקום לספק, ובודאי מראה הצבע שייך כולו לגזלן, כי:
תיפוק ליה שזכה בו הגזלן משום דקנינהו כבר לסממני הצבע בשינוי!
ולכן, מעמידה הגמרא את הספק כך:
לא צריכא, דגזל סמנין שרויין, ולא שינה בהם הגזלן דבר, וצבע בהו את צמרו.
וצדדי הספק הם: מאי? האם יש שבח סמנין על גבי צמר, ונמצא דאמר ליה הנגזל לגזלן: הב לי סמנאי דשקלתינהו! תן לי את הסממנים שגזלת ממני, והם מצויים עתה בידך, במראה הצבע שעל גבי הצמר!
או דלמא, אין שבח סמנין על גבי הצמר, כי "חזותא לאו מילתא היא", ונמצא דאמר ליה הגזלן לנגזל: לית לך גבאי ולא מידי! אין לך אצלי דבר.
אמרי, טענו בבית המדרש כנגד ספק הגמרא:
והרי אי, גם אם נאמר, שאין שבח סמנין על גבי צמר, עדיין תיקשי: מי מצי אמר ליה הגזלן, בעל הצמר, לנגזל בעל הסממנים: לית לך גבאי ולא מידי!?
והרי נימא ליה, יכול הנגזל לטעון ולומר: הב לי סמנאי דאפסדתינהו!
והיינו, הרי גם אם נאמר שחזותא לאו מילתא היא, עדיין יכול הנגזל לתבוע ממנו את הפסד הסממנים שגזל ממנו.
ולכן מבארת הגמרא את הספק באופן אחר:
אלא הספק הוא להך גיסא, לצד האחר, וכך הוא הספק:
האם אין שבח סמנין על גבי הצמר, ולכן בעי שלומי ליה, צריך הגזלן לשלם לנגזל את הפסד סממניו, כיון שהפסידם, ואינו יכול להחזירם בעינם.
או דלמא יש שבח סמנין על גבי צמר, ואמר ליה הגזלן לנגזל: הא מנחי קמך, שקלינהו! הסממנים שגזלתי ממך (כשהם שרויים במי היורה), נחשבים הם כמצויים עדיין עתה על גבי הצמר, כי חזותא מילתא היא, והרי שלך לפניך, בוא וטלם לעצמך, ולכן איני חייב לשלם לך את הפסד הסממנים, כיון שהם קיימים עדיין כמות שהיו, וביכולתך ליטלם כמות שהם.
ותמהה הגמרא: שקלינהו - במאי? באיזה אופן יכול הנגזל להסיר את הצבע מעל גבי הצמר וליטלו לעצמו?
ועונה הגמרא: שקליה בצפון, יכול הוא להוריד את הצבע וליטלו על ידי רחיצת הצמר במי סבון.
ותמהה הגמרא: הרי צפון, מי הסבון, רק עבורי מיעבר, מעבירים הם את הצבע מעל גבי הצמר, אבל את חובת השבה של הגזילה לא עביד, לא קיים הגזלן את השבת סממני הצבע שגזל!
אלא, מעמידה הגמרא את הספק באופן אחר:
הכא במאי עסקינן, כגון דגזל צמר וסמנין דחד, שגזל מאדם אחד גם את הצמר וגם את הסממנים של הצבע, וצבעיה לההוא צמר שגזל, בהנך סמנין שגזל ממנו. ועתה הוא קא מהדר ליה ניהליה לצמר, ברצון הגזלן להחזיר את הצמר הצבוע לבעליו, ולקיים בכך את מצות השבת הגזילה של הצמר ושל הסממנים.
וכך הם צדדי הספק: האם יש שבח סמנין על גבי הצמר, ונמצא שבהשבת הצמר הצבוע הוא קא מהדר ליה סמנין וצמר, ומקיים בכך את מצות השבת הגזילה של שניהם.
או דלמא, אין שבח סמנין על גבי צמר, ונמצא כי רק צמר מהדר ליה, אבל סמנין לא מהדר ליה, וצריך הוא לשלם עבורם.
אמרי, טענו בבית המדרש כנגד תירוץ זה: מדוע חייב הגזלן לשלם תשלום נפרד עבור הסממנים? והרי תיפוק ליה דאייקר ליה ניהליה בדמי. הרי בצביעת הצמר העלה הגזלן את ערך דמי הצמר, ונמצא שבהשבת הצמר, הוא השיב לנגזל גם את דמי הסממנים, שהרי הצמר שוה עתה יותר ממה שהיה בשעה שגזלו, עקב הצביעה שצבעו!
ועל טענה זו מתרצת הגמרא שיש שני אופנים שאין השבח של צמר צבוע מכסה את ערך הגניבה:
אופן אחד: לא צריכא, דזל ציבעא. שעתה הוזל מחיר הצמר הצבוע מהערך שהיה שוה בשעת הגזילה, ולכן, יכול הנגזל לטעון שאילולי הגזילה הוא היה יכול למכור עתה את הסממנים לחוד, ולקבל את מחירם המלא, כיון שמחיר הסממנים לא הוזל. או שהיה צובע בהם בגד, ולא צמר, והיה מקבל את מלוא ערכם.
ואיבעית אימא, כגון שצבע בהו קופא. והיינו, שגזל ביחד עם הסממנים קוף, ולא צמר, וצבע בהם את הקוף, ולצביעה כזאת אין ערך כספי.
רבינא אמר: ספק הגמרא אינו לגבי גזילה, אלא, הכא במאי עסקינן בשני אנשים, כגון דצמר דחד, שהיה הצמר שייך לאדם אחד, וסמנין דחד, היו שייכים הסממנים לאדם אחר, ולא גזל אחד מהשני דבר. וקאתי, ובא קוף, וצבעיה לההוא צמר של האחד, בהנך סמנין של השני.
וספק הגמרא הוא: האם יש שבח סמנין על גבי צמר, דאמר ליה בעל הסממנים לבעל הצמר: הב לי סמנאי, דגבך נינהו. שהרי הם מצויים באופן ממשי על צמרך.
או דלמא אין שבח סמנין על גבי צמר, ואמר ליה בעל הצמר: לית לך גבאי אצלי כלום!
ועתה באה הגמרא לפשוט את הספק:
תא שמע ראיה מהמשנה במסכת ערלה (ג א), דתנן: בגד שצבעו בצבע היוצא מקליפי פרי שהוא ערלה, ידלק! דהיינו, דינו לשריפה, כיון שפרי ערלה (תוך שלש שנים לנטיעת העץ) אסור בהנאה.
אלמא חזותא של צבע, מילתא היא. כי אם אין במראה הצבע ממשות, לא היה הבגד הצבוע נאסר בהנאה.
אמר רבא: אין ראיה ממשנה זאת, כי חידוש מיוחד יש באיסור הנאה של ערלה, שאפילו הנאה הנראה לעינים, כמו צבע, או אור, אסרה תורה, ואפילו אין בהם ממש (שהרי באור אין כל ממשות).
דתניא: אמר הכתוב לגבי פירות ערלה (ויקרא יט) "ערלים - לא יאכל".
אין לי אלא איסור אכילה. מנין שלא יהנה ממנו, ולא יצבע (בו), ולא ידליק בו את הנר? תלמוד לומר "וערלתם ערלתו, את פריו, ערלים לא יאכל", לרבות את כולם.
ומביאה הגמרא ראיה אחרת: תא שמע מהא דתניא לגבי איסור סחורה בפירות שביעית: בגד שצבעו צבע אומן בקליפי שביעית כדי לקבל שכר על צביעתו, או כדי להרויח רווח של מסחר, ידלק! ומוכח שחזותא מילתא היא.
ודוחה הגמרא את הראיה: שאני התם, לגבי איסור סחורה בפירות שביעית, דאמר קרא "תהיה", בהויתה תהא.
בא הכתוב לומר, שאין לפגוע כלל בקדושת השביעית שבפירות שביעית בכל ענין שהוא. ולכן אפילו בחזות של צבע אין לסחור בשביעית, על אף שחזותא לאו מילתא היא.

דרשני המקוצר[עריכה]