פרשני:בבלי:סנהדרין סג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין סג א

חברותא[עריכה]

גופא,  אמר רבי אמי: זיבח, וקיטר וניסך בהעלם אחד - אינו חייב אלא אחת.
אמר אביי: מאי טעמא דרבי אמי? מדוע הוא סובר שהשתחואה לא יצאה לחלק?
אמר קרא (שמות כ) כמה פעמים "לא תעבדם", ובא הכתוב המיותר, ועשאן כולן עבודה אחת.
ותמהה הגמרא: ומי אמר אביי הכי, שאינו חייב אלא אחת וכדרב אמי!?
והאמר אביי: שלש פעמים שאמר הכתוב השתחואות בעבודה זרה, למה? אחת לכדרכה, ואחת שלא כדרכה, ואחת לחלק.
ומשנינן: אביי, לדבריו דרבי אמי קאמר. וליה, אביי עצמו לא סבירא ליה.
גופא, אמר אביי: שלש השתחואות בעבודה זרה, למה? אחת לכדרכה, ואחת שלא כדרכה,
דהיינו אם היה כתוב רק השתחואה אחת, היינו מעמידים אותה רק בכדרכה. אבל כיון שאמר הכתוב השתחואה נוספת, הרי הוא מגלה שחייבים על ההשתחואה בין כדרכה ובין שלא כדרכה.
ואחת לחלק.
ותמהה הגמרא: וכי להשתחואה כדרכה הוצרך הכתוב לומר? והרי (דברים יב) מ"איכה יעבדו הגוים האלה", נפקא!?
אלא: אחת כדרכה ושלא כדרכה, והיינו, שאם היתה ההשתחואה כדרכה, או אפילו היתה ההשתחואה שלא כדרכה, אבל הדרך לעובדה בכבוד, הרי הוא חייב עליה, אבל לא היינו מחייבים במשתחוה לפעור, כיון שדרך עבודתו היא בדרך בזיון ולא בדרך כבוד, ואחת לשלא כדרכה, והכונה כאן היא למשתחוה לפעור, שדרך עבודתו בבזיון ואילו השתחואה היא בדרך כבוד, ובא הכתוב השני ללמד שחייב, ואחת לחלק.
שנינו במשנה: המקבלו עליו באלוה האומר לו אלי אתה.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כיון שאמר לו אלי אתה, אף על גב שלא עבדו, חייב.
ודנה הגמרא: למאי? לאיזה ענין אמר רב דין זה?
אי לענין לקטלא במזיד, הרי מתניתין, משנתנו היא.
אלא לקרבן בשוגג.
ותמהה הגמרא: ואפילו לרבנן אמר רב שחייב קרבן, אם שגג וסבר שמותר לקבלו באלוה, למרות שאין בו מעשה? והרי חכמים נחלקו על רבי עקיבא לגבי חיוב מגדף, וסוברים שפטור מקרבן כי אין בו מעשה!?
והתניא: אינו חייב קרבן חטאת על חטא בשגגה של עבודה זרה, אלא על דבר שיש בו מעשה, כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתח ואה.
ואמר על כך ריש לקיש: מאן תנא שחייב קרבן גם על השתחואה - רבי עקיבא היא, דאמר: לא בעינן מעשה,
מכלל, דרבנן סברי בעינן מעשה כדי לחייבו בקרבן. והרי המקבלו באלוה אינו עושה מעשה!?
ומתרצת הגמרא: כי קאמר רב נמי, לרבי עקיבא קאמר, ולא לרבנן.
אך תמהה הגמרא: מה חידש רב, והרי לרבי עקיבא פשיטא שחייב האומר אלי אתה בקרבן, כי היינו מגדף! "מברך" (מקלל) את השם.
ומתרצת הגמרא: מהו דתימא: עד כאן לא מחייב רבי עקיבא קרבן אלא במגדף, דכתיב ביה כרת, אבל הכא, במקבלו באלוה, דלא כתיב ביה כרת, - אימא לא, קא משמע לן דאתקושי אתקוש הזובח לעבודה זרה שכתוב בו כרת, למקבלו באלוה, שלא כתוב בו כרת, דכתיב (שמות ל"ב) "וישתחוו לו, ויזבחו לו, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל".
אמר רבי יוחנן: אלמלא וי"ו שבהעלוך, שנקרא הכתוב בלשון רבים, דהיינו, שלא התכחשו לגמרי להקב"ה, אלא רק שיתפו עמו את העגל, נתחייבו שונאיהם של ישראל (בלשון סגי נהור), כלייה.
ודבר זה הוא כתנאי;
אחרים אומרים: אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה,
אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם. שנאמר (שמות כ"ב) "בלתי לה' לב ד ו"!?
אלא מה תלמוד לומר (שמות ל"ב) "אשר העלוך" - שאיוו להם אלוהות הרבה. דהיינו, שלא שיתפו את שמו של הקב"ה עם דבר אחר, אלא שקיבלו עליהם עוד אלהות, חוץ מקבלת אלהותו, שהמשיכו בה.
שנינו במשנה: אבל המגפף והמנשק המכבד והמרבץ כו'.
כי אתא רב דימי אמר רבי אלעזר: על כולם לוקה, חוץ מהנודר בשמו של אלוה אחר, והמקיים והנשבע בשמו.
ודנה הגמרא: מאי שנא הנודר בשמו והמקיים בשמו, דלא לקי, משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה.
הני נמי, המגפף והמנשק, וכדומה, "לאו שבכללות" הוא, וכפי שתבאר הגמרא, ואין לוקין על לאו שבכללות!
דתניא: מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה?
תלמוד לומר - (ויקרא י"ט) "לא תאכלו על ה דם".
דבר אחר: "לא תאכלו על הדם" - לא תאכלו בשר קרבן, ועדיין נמצא דם הקרבן במזרק.
רבי דוסא אומר: מניין שאין מברין את האבלים (בסעודת הבראה, שהיא הסעודה הראשונה שהם אוכלים משל אחרים) על הרוגי בית דין - תלמוד לומר "לא תאכלו על הדם", על דם הנהרג בבית דין.  20 

 20.  זהו לימוד מסברא, שהכתוב מדבר בהרוגי בית דין כדי לבזותם.
רבי עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום - תלמוד לומר "לא תאכלו על הדם".
רבי יוחנן אומר: אזהרה לבן סורר ומורה, מנין?  21  - תלמוד לומר "לא תאכלו על הדם". שלא יאכל אכילה שתביא להריגתו.

 21.  וצריך הכתוב להזהירו, כי אין עונש בלי אזהרה.
ואמר רבי אבין בר חייא ואיתימא רבי אבין בר כהנא: על כולם אינו לוקה, משום דהוה ליה לאו שבכללות.
ואם כן, המנשק והמגפף וכדומה, הנלמדים כולם מלאו אחד, הרי הוא לאו שבכללות, ואין לוקים עליו!
אלא, כי אתא רבין לבבל מארץ ישראל, אמר רבי אלעזר: אכן, על כולן אינו לוקה - חוץ מן הנודר בשמו והמקיים בשמו.
ודנה הגמרא: מאי שנא אהנך, על כולן דלא לקי - דהוה ליה לאו שבכללות, הני נמי, נודר ונשבע, לאו שאין בו מעשה נינהו! -
ההוא, כרבי יהודה, דאמר, לאו שאין בו מעשה, לוקין עליו.
דתניא: (שמות י"ב) "לא תותירו ממנו עד בקר" - בא הכתוב ליתן עשה של שריפה אחר לא תעשה של נותר,

דרשני המקוצר[עריכה]