פרשני:בבלי:סנהדרין עב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין עב ב

חברותא[עריכה]

ומתרצינן:
לא קשיא  כאן הראשונה מדברת באב הבא במחתרת על הבן, דודאי רחמי האב על הבן, ולא יהרגהו אפילו אם הבן יעמוד כנגדו, לכן מספק - אל תהרגהו, אלא אם ברור לך הדבר כשמש שאביך הוא אכזרי עליך ושונאך.
כאן השנייה מדברת בבן הבא במחתרת על האב, וכל שכן בשאר אנשים גנבים, שאין להם רחמים כרחמי האב על הבן, לכן מספק - הרגהו, דודאי בא כדי להרוג אם יעמוד בעל הבית כנגדו. אלא אם ברור לך כשמש שהוא רחמני עליך כרחמי האב על הבן.
אמר רב: כל מי דאתי עלאי שיבוא עלי במחתרתא, קטילנא ליה, אהרגהו כדין בא במחתרת, לבר חוץ מרב חנינא בר שילא.
מאי טעמא? אילימא אם נאמר: משום דצדיק הוא ואינו בא להרוג - איזה צדיק הוא? הא קאתי במחתרתא לגנוב? ואם הוכר כצדיק, שמא חזר בו מצדקתו.
אלא, משום דקים לי בגוויה, מכירו אני, דמרחם עלי כרחם אב על הבן.
תנו רבנן: נאמר בתורה: "דמים לו" לשון רבים, ודרשינן: בין בחול בין בשבת - אסור לבן להרוג את אביו הבא במחתרת, שהרי לא בא על מנת להרוג.
ונאמר עוד: "אין לו דמים" בלשון רבים, ודרשינן: בין בחול בין בשבת, הרגהו!
הגמרא מבארת את הברייתא:
בשלמא הסיפא ששנינו: אין לו דמים בין בחול בין בשבת, איצטריך הוצרך להשמיענו, ויש בכך חידוש, כי סלקא דעתך עלה על הדעת אמינא לומר: מידי דהוה נדמהו אהרוגי בית דין למי שבית דין הורגים אותו, על עברתו על אחת מארבע מיתות בית דין, דבשבת לא קטלינן ליה, שאין הורגים אותו בשבת, כמו שלמדנו בפרק אחד דיני ממונות, ודרשנוהו מהפסוק: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" -
ואם עלה על הדעת לומר שגם בא במחתרת אין הורגים אותו בשבת, קמשמע לן משמיענו התנא של הברייתא, שאינו כן, אלא הורגים אותו אף בשבת, היות ובא על עסקי נפשות, דוחין שבת מפני פקוח נפש  10  - אלא, קשה, מה משמיענו התנא של הברייתא בדרשו: "דמים לו בין בחול בין בשבת, אם התורה היתה כותבת בלשון יחיד, סתמי, היינו דורשים שהכוונה לסתם יום חול, אם כן, השתא בחול לא קטלינן ליה, אם אפילו ביום חול אין הורגים אותו, האם בשבת מיבעיא?! האם צריך להשמיענו שאין הורגים אותו?!

 10.  רש"י והיד רמ"ה כתבו, שלכן הורגין אותו בשבת משום פיקוח נפש שדוחה את השבת. ולכאורה משמע, שדין זה אמור רק בפקוח נפש, אבל ברודף אחר הערוה, שלא שייך פיקוח נפש - ובחול הותר להרגו, כמו ששנינו במשנה הבאה - אסור להרגו בשבת. וכתב ה"משנה למלך" (פרק כ"ד מהלכות שבת הלכה ז), דלכאורה יש להביא ראיה מהא דשנינו במסכת פסחים (מט ב) "עם הארץ מותר לנוחרו ביום כיפורים שחל להיות בשבת", ופירש שם הרי"ף, שמדובר שהיה רץ אחר הזכור או אחר הנערה המאורסה. הרי דכל מי שמותר להצילן בנפשם, עושים כן אפילו בשבת. בכל זאת כתב המשנה למלך שאין משם ראיה, ששם כתבו התוס' (ד"ה ויש) שהריגתו הוא פיקוח נפש, שהוא ליסטין וחשוד על הדמים. ועיין שם עוד, ועיין במנחת חינוך (מצוה תר). ובחידושי רבינו יונה בסוגיא הבאה כותב במפורש, דאף הרודף אחרי הערוה ניתן להצילו בנפשו אפילו בשבת. וכן כתב ה"חמרא וחיי" בשם המאירי.
ומתרצינן: אמר רב ששת: אכן לא נצרכה הברייתא להשמיענו שאין הורגים בשבת, דפשיטא הוא, אלא הברייתא באה להשמיענו דין אחר, והוא - אם כשהיה חותר, נפל עליו גל של אבנים, והוא מסוכן בתוכו, מותר לפקח עליו את הגל ולהצילו משם, אף שזה כרוך בחילול שבת, וזה החידוש של הברייתא.
ודין זה אמור רק ביש לו דמים, באב על הבן בסתמא, או במי שברור שיש לו שלום עמך, אבל באחרים אין מפקחים עליו את הגל, כיון שהוא גברא קטילא מעת חתירתו. וניתן להרגו אפילו בלי התראה, כל שכן שאין מפקחין עליו את הגל  11 .

 11.  והקשה הגאון בעל "חלקת יואב" (בספרו קבא דקשייתא קושיא א), וכי למה לא נפקח עליו את הגל, הרי עתה, אחרי שנפל עליו הגל, אין עליו יותר דין רודף, ולמה אין מפקחין עליו את הגל. והאמת שהמאירי הרגיש בקושיא זו, ומתרץ בתירוץ השני: "שמא, כיון שיש לומר עליו שהוא משתדל בעצמו בפקוחו, ולבו על גנבתו! אין מפקחין". (נמצא לפי דברים אלו, שאין הכי נמי, אם יבורר לנו שאין לבו עוד על גנבתו, יפקחו עליו את הגל.) ובתירוצו הראשון מתרץ: "יראה לי שזה שאמרנו עליו שאין מפקחין עליו את הגל, פירושו: בספק חי ספק מת, אבל אם הוא ודאי חי - אומר אני שמפקחין! שהרי עכשיו אינו רודף, שהרי זה כרודף אחר חבירו והצילוהו באחד מאבריו שאין לו עוד להרגו, וזה (אי פיקוח הגל) כהריגה בידים הוא". ותמה עליו ה"שיירי כנסת הגדולה" (אורח חיים סימן שכט) הלוא גם על ספק פיקוח נפש מחללין את השבת, ומה החילוק בין ודאי לספק, אם על ודאי מחללין, למה לא יחללו על ספק. החלקת יואב רצה לתרץ, דכיון דחיוב הצלת נפש מישראל נדרש (דך עג א) מהפסוק: "והשבותו לו" הכתוב לגבי השבת אבידה, ודרשו חז"ל לרבות אבידת גופו, אם כן, אם איבד עצמו לדעת, אין חיוב הצלה, לכן אין על הבא במחתרת חיוב הצלה. (וכן כתב המנחת חינוך (קובץ המנחה מצוה רל"ז).) והחלקת יואב בעצמו דחה תירוץ זה, כיון שנפשו של אדם אינו ברשותו ולא שייך לומר "אבידה מדעת". ועיין ברמב"ם (פרק א מהלכות רוצח) וברדב"ז (פרק י"ח מהלכות סנהדרין הלכה ו) ובשולחן ערוך הרב (הלכות נזקי גוף ונפש סעיף ד). ובספר "אור גדול" (סימן א) מתרץ (וכן כתב הגרי"י מקוטנא בספרו ישועות ישראל - חושן משפט סימן כ"ג בהשמטות), ומדייק מדברי רש"י: "גברא קטילא הוא משעת חתירה", שאין חייבין לפקח עליו את הגל אף אם עתה אינו בא להרוג. ומוסיף להסביר, דאם נאמר שגם עתה רוצה להרוג כמו התירוץ השני של המאירי, פשיטא דאין צריך לפקח עליו את הגל, דהרי מותר אף להורגו בידים. ועיין באחרונים המאריכים בדין זה.
תנו רבנן: נאמר בתורה: אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים.
ודרשינן ממה שנאמר "והוכה" ולא נאמר "והכהו", שהיה משמע שבעל הבית הכהו - בכל אדם מותר להורגו ואפילו מי שאינו בעל הממון.
ועוד נאמר: "ומת", ודרשינן: בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, ולא דווקא במיתת "הכאה".
הגמרא מבארת את הברייתא:
בשלמא מה שדרשו: "והוכה - בכל אדם", איצטריך הוצרך להשמיענו, כי -
סלקא דעתך עלה על הדעת אמינא לומר: רק בעל הבית, הוא מותר להרגו, כמו שאמרנו, דקים ליה הגנב יודע דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, לכן בא להרוג, ומותר לבעל הבית להרגו, אבל אדם אחר שהגנב לא בא להרגו, לא מותר להרגו -
קמשמע לן משמיע לנו התנא של הברייתא דהגנב "רודף" הוא  12 , ואפילו אחר נמי ומותר לכל ישראל להורגו, כדי להציל את נפשו של בעל הבית.

 12.  כתב רש"י: "קמ"ל דכיון דעל עסקי נפשות ישראל אתא, רודף הוא, וניתן להצילו לבעל הבית בנפשו של זה". כלומר, שהתורה באה לחדש שהוא רודף. והמהרש"ל מגיה: "כיון דרודף הוא אפילו אחר נמי". כלומר, שהתורה לא באה לחדש ש"הוא רודף" (וחידוש זה למדים מעצם דין בא במחתרת), אלא שהיות והוא רודף ניתן לכל אדם להרגו. וכן הבינו התוס' (עג א ד"ה אף). שהקשו, למה צריכים לדרוש מ"והוכה" - שמותר לכל אדם להרגו, הרי שם בסוגיא נדרש מפסוקים אחרים. (ועיין שם מה שתירצו). הרי שהתוס' הבינו שדרשת הגמרא היא, להתיר לכל אדם להרגו. ועיין ב"תורת חיים". וב"ערוך לנר" מבאר דעת רש"י, שסובר שבא במחתרת אינו רודף גמור, והיה הוה אמינא שרק לבעל הבית מותר להרגו, לכן באה התורה להשמיענו, שדנים אותו כרודף גמור.
אלא, קשה, מה שדרשה הברייתא: "ומת - בכל מיתה שאתה יכול להמיתו -
למה לי להשמיענו זאת, הלוא מדין רוצח נפקא, אפשר ללמוד דין זה מדין רוצח -
דתניא שנינו בדין רוצח: אמרה התורה (במדבר לה): "מות יומת המכה רוצח הוא", ודרשינן: אם לא היה כתוב אלא "ימות" - אין לי שבית דין יכולים להורגו, אלא בסייף שהיא מיתה האמורה בו.
ומנין אנו למדים שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו כגון שהיה מכשף, או שאינך יכול לתופסו מפני שהוא בעבר הנהר, שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, כגון לירות בו חץ או אבן -
תלמוד לומר: "מות יומת" ודרשינן: מכל מקום שאתה יכול להמיתו.
אם כן קשה, למה הוצרכנו לדרשה מיוחדת לבא במחתרת, שמותר להרגו בכל מיתה?
ומתרצינן: שאני התם דין רוצח שונה, כיון דאמר קרא: "מות יומת", אבל בבא במחתרת אם לא היינו דורשים זאת, לא היינו יודעים שמותר להורגו בכל מיתה.
ומקשינן: וניגמר מיניה, מה הוצרכו לדרשה מיוחדת, הלא אפשר ללמדו מדין רוצח? מה מצינו ברוצח שאתה יכול להמיתו בכל מיתה, כן בא במחתרת.
ומתרצינן: אי אפשר ללמדו במה מצינו מדין רוצח, משום דהוה רוצח וגואל הדם (שגם בו דרשינן, שאם יצא מעיר מקלטו, מותר לכל אדם להרגו, ולא רק לגואל הדם כמשמעות הפשוטה בתורה) והם שני כתובין הבאין כאחד -
וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין לדין אחר, (כמבואר לעיל מה ב).
לכן צריכין לדרשה מיוחדת לבא במחתרת, שמותר להורגו לאו דוקא ב"הכאה" הכתובה בתורה, אלא אפילו בכל מיתה, כגון לחנקו ולהטביעו במים.
הגמרא ממשיכה לדון בדין בא במחתרת.
תנו רבנן: אמרה התורה: "מחתרת" - אין לי שיהא מותר להרגו, אלא אם חתר מחתרת בכותל בעל הבית -
בא לו על גגו עם סולם, או שבא בחצירו וקרפיפו (חצר מאחורי הבית) - מנין אנו למדים, שמותר להרגו?
תלמוד לומר: "ימצא הגנב" ולא נאמר: "ימצאנו", ודרשינן "הגנב": מכל מקום שיהא נראה לך כגנב.
ומקשה הברייתא: אם כן שאנו דורשים שהוא הדין בכל מקום, מה תלמוד לומר: "מחת ר ת".
ומתרצת: מפני שרוב גנבים מצויין נמצאים במחתרת, כלומר, כשבאים לגנוב הם חותרים.
ודיברה התורה בדבר המצוי  13 .

 13.  מאירי
תניא אידך שנינו ברייתא אחרת הדורשת דרשה אחרת: אם כתבה התורה: "מחתרת" - אין לי אלא מחתרת, גגו חצירו וקרפיפו מנין? תלמוד לומר: "ימצא הגנב" - מכל מקום.
אם כן - מה תלמוד לומר: "מחתרת"?
להשמיענו שמחתרתו זו היא התראתו! ואין צריך להתרותו, והורגו בלי התראה, כיון שטרח ומוסר נפשו לחתור. הריהו בא על מנת להרוג, והנהו רודף, והורגים אותו בלי התראה, ובלי דין ודברים.
אבל אם נכנס דרך הגג והחצר דרך פתח הפתוח, אין מכך הוכחה שבא להרוג, אלא יתכן שמנסה את מזלו לגנוב, דרך פתח הפתוח, ואם יעמוד בעל הבית לנגדו, ינוס וילך לו. ובאופן זה אסור להורגו, עד שיתרו בו בעדים ויאמרו לו: "ראה! הנני עומד נגדך והורגך", ואז אם הגנב יקבל עליו את ההתראה, ויאמר: "הנני יודע שאתה עומד כנגדי להורגני, ועל מנת כן הנני עושה גניבתי", אז מותר להרגו  14 .

 14.  והמאירי חולק וסובר שאין צריך שיתיר עצמו למיתה.
הגמרא ממשיכה לדון, אם בא במחתרת צריך התראה.
ויש צד לומר, שרק מי שנתחייב מיתת בית דין, צריך התראה, ואין בית דין הורגים אותו אם לא התרו בו - אבל "רודף" (בא במחתרת) אינו צריך התראה.
אמר רב הונא: קטן הרודף להרוג את קטן חבירו  15 , ניתן להצילו מן עבירת רציחה בנפשו בהריגתו, כלומר, יש לו דין רודף, ומותר לכל אדם להרגו, כשאר רודף.

 15.  כן כתב רש"י. וכתבו האחרונים שהוא לאו דוקא, ואף אם רודף את הגדול.
והחידוש הוא שלמרות שהוא קטן, ולא ניתן להתרותו, כי אינו "בר קבלת התראה" (כדין שאר מותרה שאינו נקראת התראה עד שעונה: "אף על פי כן") -
אבל לגבי דין רודף, דינו כגדול, ומדוע, קסבר רב הונא: רודף אינו צריך התראה, וממילא לא שנא כשהוא גדול, ולא שנא כשהוא קטן, נהרג  16 .

 16.  כתב היד רמ"ה, הטעם, כי אין הורגין את הרודף על עבירתו, אלא להציל את הנרדף. וכן הוא לשון הרמב"ם (פרק א מהלכות רוצח ושמירת נפש הלכה ו): "אבל הרודף אחר חבירו להרגו, אפילו היה הרודף קטן - הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף". וכן כתב ה"תורת חיים".
איתביה מקשה רב חסדא לרב הונא  17  ממשנה ששנינו במסכת אהלות (פרק ז משנה ו).

 17.  אמרה הגמרא במסכת כתובות (לג א) דעדים זוממין לא בעי התראה. והטעם: כי העדים המוזמין רצו להרוג את הנידון בלא התראה, ולא יתכן שיצטרכו להתרות אותם. ואם כן, הקשה התוס' הרא"ש, מה מקשה רב חסדא, איך עלה על דעתו שיצטרכו להתרות את הרודף, הרי גם הוא רוצה לרצוח בלי התראה. ואינו מתרץ. ודבריו צריכים ביאור, כי שם אמרה הגמרא: "הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", הרי שכל הסברא היא משום שעושים להעדים כמו שזממו לעשות, והוא דין מיוחד בעדים זוממין. ולא שייך לדין רודף? הגע בעצמך, עדים שהעידו בבית דין שפלוני הרג את פלוני, ולא התרו בו, האם יהרגוהו בית דין מטעם שהוא הרג בלא התראה?! ואפשר להקשות עוד, מה רצה רב חסדא, האם סובר שצריכין להתרותו, ובלי התראה יעמדו על דמו ולא יצילו את הנרדף?!
ברישא של המשנה נאמר: האשה שהיא מקשה לילד (והאם מסוכנת בכך) מחתכין את הולד במעיה (המילדת פושטת ידה וחותכתו) ומוציאין אותו אברים אברים. מפני שחייה קודמין לחייו (דכל זמן שלא יצא לאויר העולם, לאו נפש הוא  18 , וניתן להרגו כדי להציל את אמו).

 18.  מקור הדין שחייבים על הלאו של רציחה רק על ילוד ולא על עובר - כתבו היד רמ"ה והרמב"ן (נדה מד א) דנלמד ממה שכתבה התורה: "ויצאו ילדיה ענוש יענש". וכתב ה"נודע ביהודה" (חלק ב חושן משפט סימן נט) שאף שאין חייבים על עובר, בכל זאת אסור להרגו, ומחללין עליו את השבת, דלא גרע מטריפה. וכתב כן לתרץ על קושית הגר"י פיק שהקשה: למה אמרו שחותכים את העובר מדין רודף, תיפוק ליה משום דאין עליו איסור רציחה.
אם שיברה אחרזמן פטור, שהרי התחייב בחיוב
אבל אם יצא ראשו (רובו) ודינו כילוד - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש הולד מפני נפש  19 , כלומר, כדי להציל את האם.

 19.  על מה שאמרה המשנה "אין דוחין נפש מפני נפש", הקשה רש"י מהמעשה בשבע בן בכרי. מסופר בספר שמואל (ב כ) שיואב שר צבא דוד צר על עיר ושמה אבל בית מעכה להשחית את חומתה כי הסתתר שם שבע בן בכרי איש ימיני, שמרד בדוד בחזירתו מגלותו בעת מרד אבשלום, ואשה חכמה קראה מן העיר: אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל?! למה תבלע נחלת ה'? וענה לה יואב שרוצה את שבע בן בכרי לבדו, והיא השליכה את ראשו בעד החומה. וקשה איך היה מותר לעשות כן, וכי דוחין נפש מפני נפש?! רש"י מתרץ שני תירוצים: האחד, דבין כך ובין היה שבע בן בכרי נהרג עם אנשי העיר. ואכן, אם היתה לו אפשרות להינצל - לא היו רשאין למוסרו. השני: שבע בן בכרי היה חייב מיתה, משום שמרד במלכות. וכן שנינו בברייתא (תוספתא תרומות פרק ז): סיעה (קבוצה) של בני אדם שאמרו להם נכרים: "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו הרי אנו הורגין את כולן" - ייהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל. אבל אם ייחדוהו להם כמו שיחדו לשבע בן בכרי - יתנוהו להם ואל ייהרגו. אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים, בזמן שהוא מבפנים והן בחוץ (גירסת הגר"א הוא בחוץ והם מבפנים - כלומר שאפשר שינצל) אבל בזמן שהוא מבפנים והם מבפנים - הואיל והוא נהרג והן נהרגין יתנוהו להם ואל ייהרגו כולן. וכן הוא אומר: ותבוא האשה אל כל העם בחכמתה וגו'. אמרה להם: "הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם". רבי שמעון אומר: כך אמרה להם: "כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה". והנה אף שרש"י לא הביא את הרישא של הברייתא דיש חילוק בין יחדוהו ללא יחדוהו, נפסקה כן ההלכה ברמ"א (יורה דעה סימן קנ"ז). והקשה היד רמ"ה, הרי בנדון דידן בעובר הוה כמו יחדוהו, ולמה אין דוחין נפשו מפני נפש. ומתרץ: דשאני הכא דאפשר דמיתצל עובר. וכותב: וצריך עיון. ובשו"ת "פנים מאירות (חלק ג סימן ה מביאו הגרע"א), מדייק מדברי רש"י, שאם ידוע ששניהם ימותו - מותר להציל האשה אף אם יצא רובו. והפוסקים דנים בדין זה, עיין פירוש ר"ש (תרומות שם) מאירי (כאן) מנחת חינוך (מצוה רצו). ובחזון איש.
ומקשה רב חסדא: ואמאי אין הורגים את הולד, הלוא רודף הוא!
ובשלמא אם נאמר שרודף צריך התראה, מובן, שהרי לא התרו בו. אבל אי אמרת שרודף הוא אפילו קטן, כי אינו צריך התראה, קשה למה אין הורגים אותו?
ומתרץ רב הונא: שאני התם שונה הדין שם, כי אין הקטן רודף לאמו, אלא דמן שמיא קא רדפי לה מן השמים רודפים אותה. ולכן אין לו דין רודף כלל  20 .

 20.  ובירושלמי סוף הפרק מתרצים, כי אין יודעים מי רודף את מי. שמא האם רודפת להולד, לכן אין נוגעים בהם.
ומבררת הגמרא: האם נימא שברייתא הבאה מסייעא ליה לרב הונא?
שנינו: רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו - כל מי שימצא שם אומר לו: "ראה! שאיש הזה שאתה רודפו ישראל הוא! ולא גוי, ובן ברית הוא! ולא מומר". והתורה אמרה (בראשית ט): שופך דם האדם באדם דמו ישפך, ודרשינן "באדם דמו ישפך" כל הרואה זאת ישפוך דמו בשביל הצלת אדם - אמרה תורה: הצל דמו של זה בדמו של זה.
וזו אינה התראה מספקת, כי לא אמרה הברייתא שהרודף קיבל עליו את ההתראה, ובכל זאת שנינו בברייתא שכל הרואה הורג את הרודף, הרי הסיוע לדברי רב הונא שרודף אינו צריך התראה  21 .

 21.  והקשה המהרש"א, אם זו אינה התראה, למה בכלל אומרים לו כן? ומתרץ, כדי שלא יטען שהיה שוגג. (שהרי אף רבי יוסי ברבי יהודה - לקמן בגמרא - סובר שלעם הארץ צריכים להתרות כדי שלא יוכל לומר: "שוגג הייתי"). והיד רמ"ה מתרץ בפשיטות: אומרים לו כן, שמא יפסיק לרדוף ונציל נפשות.
ודחינן: אין מכאן ראיה, כי הברייתא ההיא - רבי יוסי ברבי יהודה היא הסובר שבכל התראה, אפילו התראת עדים המתרים את העובר עבירה שבית דין יהרגוהו, אינו צריך לקבל עליו ההתראה ויתיר עצמו למיתה לומר: "על מנת כן אני עושה".
דתניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: חבר תלמיד חכם היודע איסורי התורה - אינו צריך התראה, לפי שלא ניתנה התראה אלא לעם הארץ, כדי להבחין בין שוגג למזיד שלא יוכל לטעון: שוגג הייתי.
הרי שסובר שהתראה היא רק "הודעה" על האיסור, להבחין בין שוגג למזיד, ואין צורך ב"קבלת התראה", ואפילו עם הארץ לא צריך.
לכן, אין מברייתא זו סיוע לדברי רב הונא הסובר ש"רודף" אין צריך התראה, כי בכך שלא אמרה הברייתא שאכן קיבל על עצמו את התראה, אי אפשר לדייק כלום, כי הברייתא נשנתה לדעת רבי יוסי ברבי יהודה הסובר כן בכל ההתראות שאין צריך שהמותרה יקבל על עצמו את ההתראה.
תא שמע:
הגמרא מביאה קושיא על דברי רב הונא מברייתא אחרת. שבה נאמר במפורש בדין רודף שהמותרה קיבל על עצמו את ההתראה.
שנינו: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו - אמר לו: "ראה! שישראל הוא ובן ברית הוא", והתורה אמרה: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך".
וממשיכה הברייתא:
אם אמר הרודף: "יודע אני שהוא כן" הריהו פטור. כי זו איננה קבלת התראה מספקת.
ומתי אכן נקראת "קבלת התראה", אם אמר: "על מנת כן שאהרג על כך אני עושה" - ואז חייב.
הרי שהברייתא המדברת ברודף, סוברת, שגם ברודף צריך התראה לכל דיניה - עד שיתיר עצמו למיתה.
וקשה על רב הונא.
ומתרצינן: לא צריכא הברייתא אינה מדברת בדין רודף כלל, אלא בדין התראה, כשהרודף אכן הורגו להנרדף, והאנשים העומדים שם מתרין אותו כדי להביאו לבית דין, ובהתראה זו, אף רב הונא מודה שצריך להתרות אותו ככל דיני התראה.
ואם תקשה: האנשים ההם מדוע מתרים אותו, למה לא הורגים אותו, כדי להציל את הנרדף, התירוץ: מדובר באופן שאינם יכולים להצילו - כגון:
דקאי, הרודף והנרדף נמצאים בתרי עברי נהרא מעבר השני של הנהר, והמתרים אינם יכולים להגיע לשם להצילו. ולכן -
מאי איכא מה יש ביכלתם של המתרים לעשות? דבעי אתויי לבי דינא להביאו לבית דין, כדי לקיים מה שנאמר (דברים כב): "ובערת הרע מקרבך" -
בי דינא - בעי התראה בכל דיניה, ולכן כתבה הברייתא שהרודף קיבל עליו את ההתראה.
אבל, אין הכי נמי, "רודף אינו צריך התראה".
איבעית אם תרצה, לא להעמיד את הברייתא באופן הנ"ל אלא בהתראת רודף  22 , אימא אומר לך תירוץ אחר.

 22.  כתב ה"תורת חיים", כי התירוץ הראשון הוא דוחק, כי משמע מלשון הברייתא: "והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך" משמע שאכן מדובר ברודף, שאם מדובר בהרוגי בית דין היה לה לומר: "והתורה אמרה מכה איש ומת מות יומת".
והוא: אמר לך רב הונא: אף אם הברייתא הזו סוברת שרודף צריך התראה, אין ממנה פירכא על דברי, כי אנא אני, דאמרי אמרתי את דברי, כמו תנא דמחתרת, ששנינו לעיל, דאמר התנא ההוא: מחתרתו זו היא התראתו. ואינו צריך התראה.
והנני סובר כמוהו.

דרשני המקוצר[עריכה]