פרשני:בבלי:סנהדרין פח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין פח ב

חברותא[עריכה]

ב. בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו אפילו לאחר שקלקל פעם שניה הם רוצים למחול לו ולא להביאו לבית דין מוחלין לו ואינו נסקל, משום שהכתוב תלה את הדבר ברצונם, שנאמר "ותפשו בו אביו וא מו".
ג. זקן ממרא שרצו בית דינו  101  למחול לו על שהמרה את פיהם מוחלין לו ואין הורגין אותו.

 101.  בסוטה (כה א) הגירסא "בית דין" ולא "בית דינו", והוא יותר נכון שהכוונה לבית דין הגדול. רש"ש.
וכשבאתי אצל חבירי שבדרום. על שנים הראשונים הודו לי, ואילו על זקן ממרא לא הודו לי שיכולין בית דין למחול לו כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.
הרי שכל הטעם של זקן ממרא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, ואם כן גם כשהוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו, דין הוא שיהרג.  102  וקשיא לרב כהנא?

 102.  ששני טעמים יש בזקן ממרא. א. משום כבוד הבית דין. ב. משום שלא ירבו מחלוקות בישראל. ושני הדברים תלויים בשני הטעמים הללו, שאם רק משום כבוד הבית דין, אם כן כשהוא אומר מפי השמועה אינו פוגע בכבודם שהרי מוטל עליו לומר כפי מה ששמע מרבו, וכמו כן הבית דין יכולים למחול על כבודם. ומכיון שנפסק שהבית דין אינם יכולים למחול, בהכרח שהטעם הוא משום ריבוי המחלוקות, ואם כן גם כשהוא אומר מפי השמועה והם אומרים שכך נראה להם, שייך הטעם הזה. ערוך לנר.
ומסיקה הגמרא: תיובתא!
תניא: אמר רבי יוסי: מתחילה בדורות הקודמים לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד דיינים היו יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלשה דיינים, אחד מהם היה יושב על פתח הר הבית, ואחד מהם היה יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה דיינים היו יושבין בכל עיירות ישרא ל.
וכאשר נתעורר ספק באיזה דין והוצרך הדבר לשאול, שואלין מבית דין שבעירן.
אם הבית דין הזה שמעו וקיבלו מפי רבותיהם איך הדין בהלכה זו אמרו להן.
ואם לאו שלא שמעו כלום בהלכה זו באין לבית דין זה שסמוך לעירן.
אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, באין לבית דין זה שעל פתח הר הבית.
אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, באין לבית דין זה שעל פתח העזרה.
ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי (כלומר השואל אומר את צדדי הספק).  103 

 103.  בהגהות ר' זאב וואלף מבאסקוויץ מחק את הקטע הזה וכתב שהוא טעות דפוס שאינו שייך כאן אלא רק לעיל לגבי זקן ממרא, וברמב"ם גם לא הביאו.
אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, אלו ואלו  104  באין ללשכת הגזית, ששם יושבין הדיינים מזמן תמיד של שחר עד זמן תמיד של בין הערביים. ובשבתות ובימים טובים הם יושבין בחיל (מקום בהר הבית מחוץ לעזרה).  105 

 104.  היינו כל הבתי דינים. וברמב"ם הלכות ממרים (א ד) מבואר שבכל הפעמים הלכו כולם לבית דין שלמעלה מהם. וראה שם לחם משנה. וראה עוד הערה 66.   105.  מפני שאז העם רב וצר להם המקום בלשכה. או כדי שלא יהיו נראים כאילו הם יושבים בדין שמקום הדין הוא בלשכת הגזית. ופירוש זה עיקר. רש"י.
נשאלה השאלה בפניהם.
אם שמעו, אומרים להם מיד, ואם לאו, עומדין הדיינים למנין -
אם רבו המטמאים - טמאו.
ואם רבו המטהרין - טהרו.
משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן, רבו מחלוקת בישראל, ונעשית התורה כשתי תורות.
וממשיכה הברייתא בענין בית דין הגדול שבלשכת הגזית משם כותבין ושולחין בכל מקומות: כל מי שהוא חכם ושפל ברך, ודעת הבריות נוחה הימנו, יהא דיין בעירו!
משם מהבית דין שבעירו מעלין אותו להיות דיין בבית דין שבהר הבית כאשר נפטר אחד מהדיינים שם.
משם, מעלין אותו לבית דין שבעזרה.
משם, מעליו אותו לבית דין הגדול שבלשכת הגזית.
שלחו מתם מארץ ישראל: איזהו בן העולם הבא?  106 

 106.  כתב התורת חיים: אף על גב דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, היינו לאחר שמת ונידון בחיבוט הקבר וגיהנום שהם מכפרים עליו ונעשה בן עולם הבא, וכאן הכוונה שהוא בן עולם הבא כמות שהוא חי. וזה לשון המאירי: ואיזהו בן עולם הבא בתכלית השלימות.
ענוותן, ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק נכנס לבית המדרש ויוצא כשהוא כפוף, מתוך ענוה,  107  וגריס באורייתא תדירא שוקד תמיד על התורה, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה אינו מחזיק טובה לעצמו (אינו מתגאה) בשל כך.

 107.  כולם ענין ענוה הם. וכפל הדברים משום שיש מי שמתגאה בדעתו ובשכלו, ויש מי שמתגאה בגופו ובגבורתו, ויש שמתגאה בעושרו. ועל זה אמר שהוא עניו בכולם, שהוא ענוותן בדעתו, ושפל ברך על שם גופו שמשפיל אותו כברכים הללו שהם בשפל הגוף, ושייף עייל ושייף נפיק היינו בעושרו שאינו מהדר להיות לו דירה נאה ובית גבוה כדרך העשירים. והוסיף עוד שיש לו את כל המדות הללו של ענוה למרות שהוא לומד תורה תדיר. מהרש"א.
יהבו ביה רבנן עינייהון נתנו החכמים עיניהם ברב עולא בר אבא שהוא בעל המעלות הללו.
שנינו במשנה: חזר לעירו ושנה.
תנו רבנן: זקן ממרא אינו חייב מיתה עד שיעשה כהוראתו, או שיורה לאחרים ויעשו כהוראת ו.
ודנה הגמרא: בשלמא "יורה לאחרים ויעשו כהוראתו", ניחא, שמעיקרא קודם שבא הזקן לשאול בבית דין הגדול לאו בר קטלא הוא לא נתחייב מיתה על כך שהורה לאחרים לעשות, ואפילו הורה להם לעבור עבירה שחייבים עליה מיתה, ואילו השתא עתה שהוא מורה להם לעשות כן למרות הפסק דין של בית דין הגדול בר קטלא הוא הוא מתחייב מיתה על כך.
אלא "שיעשה כהוראתו" קשה, שהרי מעיקרא נמי בר קטלא הוא גם לולי שהוא בא לשאול בבית דין הגדול ועשה בניגוד לדעתם, הוא חייב מיתה על עצם העבירה שעשה שחייבים עליה מיתת בית דין?
התינח היכא דאורי כשהוא מורה נגד הבית דין הגדול באיסור חלב ודם, דמעיקרא לאו בר קטלא הוא שאין בעבירות אלו חיוב מיתה, ורק השתא בגלל המראתו את פי הבית דין בר קטלא הוא.
אלא היכא דאורי בחייבי מיתות בית דין, הרי מעיקרא נמי בר קטלא הוא?
ומתרצת הגמרא: מעיקרא בעי התראה קודם שבא לשאול בבית דין הגדול אינו חייב מיתה אלא רק אם התרו בו בשעה שעבר את העבירה, ואילו השתא אחר ששאל ועשה את העבירה לא בעי התראה אלא נהרג גם ללא התראה.  108 

 108.  פירוש שאינו צריך התראה כשאר עוברי עבירות שמתרין בו על עצם העבירה שעושה, אלא מתרין בו: אל תעשה כהוראתך. תוס' הרא"ש. אך מהרמב"ם הלכות ממרים (ג ח) משמע שאינו צריך כלל התראה.
ושואלת הגמרא: הרי באופן שהזקן ממרא היה מסית לעבוד עבודה זרה, מפני שהורה היתר שהלשון הזה אינו נחשב להסתה דלא בעי התראה שהמסית חייב מיתה גם ללא התראה, מאי איכא למימר שהרי לגביו אין הבדל, שגם קודם ששאל את הבית דין היה חייב מיתה על ההסתה גם ללא התראה, ומה התחדש בכך שהוא ממרה את פי הבית דין וממשיך להסית?
ומתרצת הגמרא: מעיקרא לפני שהיה זקן ממרא אי אמר טעמא אם היה אומר לפני הבית דין שדן אותו על ההסתה, טעם לזכותו מקבלינן מיניה היינו מקבלים את הטעם, ואילו השתא שנעשה זקן ממרא, אפילו אי אמר טעמא לא מקבלינן מיניה שהרי שמע מפי הבית דין הגדול שלא לעשות כן, ובכל זאת המרה את פיהם.
מתניתין:
חומר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה לגבי זקן ממרא חמורים יותר דברי סופרים, דהיינו מה שפירשו חכמים את המצוה, יותר מעצם המצוה המפורשת בתורה. שאם הורה הזקן בדברי סופרים חייב מיתה ואילו כשהורה בדברי תורה הוא פטור ממיתה.
כיצד?
זקן ממרא האומר: אין תפילין שהורה שלא להניח תפילין כלל כדי לעבור על דברי תורה כלומר שבא לעקור דבר המפורש בתורה,  109  פטור ממיתה לפי שאין זו הוראה שהרי "זיל קרי בי רב הוא" (שכל אחד יודע שאין זה נכון).

 109.  כך מפרש המאירי. והרמב"ם בפירוש המשנה מפרש שרק אם הוא מודה שחייבים במצוות תפילין אלא שהוא מורה לעבור על דברי תורה דרך מרי, לכן אינו חייב מיתה, שהרי אין ממיתין את מי שמבטל מצות עשה, אבל אם אמר אין תפילין דרך כפירה הורגים אותו מפני שהוא מין. וכתב עוד שכל התנאים שנאמרו בזקן ממרא שאינו חייב רק אם יאמר לעשות כך וכך, זה רק לפוטרו מדין זקן ממרא אבל יתכן שיהא חייב מיתה מצד אחר לפי שהוא כופר. שהזקן ממרא אינו הורס את חומות התורה ולא כופר בכל תורה שבעל פה כמו הצדוקים והבייתוסים אלא הוא מחשיב את דעתו יותר מדעת הבית דין הגדול, וחייבו הכתוב מיתה משום כבודם כמו שחייב את המקלל אביו מפני כבודו. ולכן יש האומרים שהבית דין יכולים למחול לו, ואין הלכה כן כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. אבל הצדוקים והבייתוסים הכופרים בכל תורה שבעל פה ומסתפקים בתורה שבכתב בלבד על פי מה שהם מבארים אותה הרי הם נהרגים משום כפירתם כמו שנהרג מי שכופר באלקות או מכחיש את נבואת משה. (דברי הרמב"ם צריכים ביאור שהרי באופן כזה שהוא מודה בחיוב המצוה אלא שהוא אומר להם לעבור במזיד גם בדברי סופרים אינו חייב, כגון אם הוא מודה שתפילין הם רק ארבעה בתים והוא אומר להם להניח חמשה בתים במזיד, שהרי אין זו הוראה כלל?).
אבל אם הורה לעשות בתפילין של ראש חמש טוטפות חמשה בתים, אף על פי שהוא בא רק להוסיף על דברי סופרים שדרשו מהפסוקים שצריך רק ארבעה בתים בתפילין של ראש, חייב מיתה.
גמרא:
אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה שעיקרו מפורש בתורה ופירושו מדברי סופרים שהחכמים פירשו את פרטי המצוה.
ויש בו להוסיף יש במצוה הזאת אפשרות להוסיף על מה שפירשו החכמים.
ואם הוסיף גורע והתוספת הזו פוסלת את כל המצוה.
ואם בא הזקן והורה להוסיף על מה שפירשו החכמים הוא נידון כזקן ממרא.
ואין לנו אלא תפילין רק בתפילין נתמלאו כל התנאים הללו, שעיקרו מדברי תורה, וחכמים פירשו שצריך ארבעה בתים, ואפשר להוסיף לחמישה בתים או יותר, ואם הוסיף בתים, פסל בכך את כל התפילין כפי שיבואר לקמן.
וכל זה אמור אליבא דרבי יהודה שסובר כן בברייתא לעיל (פז א) שזקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים.  110 

 110.  מדברי התוס' משמע שלפי רבי יהודה אינו חייב רק על תפילין בלבד, והוא אינו דורש את כל הדרשות דלעיל מהפסוק של "כי יפלא ממך". והר"ן הקשה שאם כן איך יפרש רבי יהודה את כל הפסוק "בין דם לדם בין נגע לנגע וכו"' שהרי רק בתפילין שייך זקן ממרא? וכתב בשם התוס' שהפסוק בא רק לומר שחייבים לשמוע להם לכל אותם הדינים שכוללים את כל מצוות התורה, אך חיוב זקן ממרא לא נאמר רק בתפילין בלבד. והוא נלמד מסוף הפסוק "על פי התורה אשר יורוך". שרבי יהודה דורש לעיל "עד דאיכא תורה ויורוך", ורק על זה נאמר "והאיש אשר יעשה בזדון". והקשה הר"ן שאיך יתכן שכל הדין של זקן ממרא יהא רק בתפילין, והרי לעיל אמרו שאין מוחלין לזקן ממרא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, ואיך ירבו מחלוקות על מצות תפילין בלבד? ולכן כתב הר"ן לבאר שרבי יהודה לא בא לחלוק על רבי מאיר, וגם הוא מודה שהזקן ממרא חייב על כל דבר שזדונו כרת אלא שהוא בא להוסיף שאפילו בדבר שאין זדונו כרת הוא חייב אם נתקיימו בו כל התנאים הללו, וזה שייך רק בתפילין. וכן דעת הרמב"ם שפסק בהלכות ממרים (ג ה) שהזקן ממרא חייב הן על דבר שזדונו כרת והן בתפילין, וראה שם כסף משנה בשם הרמ"ה שדעת הרמב"ם לפסוק כרבי יהודה, ועל דרך שביאר הר"ן את דעת רבי יהודה.
ודנה הגמרא: והאיכא לולב שגם בלולב ישנם כל התנאים הללו דעיקרו מדברי תורה ארבעת המינים נאמרו במפורש בתורה ופירושו מדברי סופרים חכמים הם שפירשו מה הם אותם מינים,  111  ויש בו להוסיף ניתן להוסיף מין חמישי, ואם הוסיף גורע שהלולב נפסל בגלל הוספת המין?

 111.  שהרי בכולם יש מקום לטעות שכוונת התורה למין אחר. כגון "כפת תמרים" שמא הוא "חרותא" (לולב שנשרו עליו ונתקשה ונעשה כמו עץ. סוכה לב א). "פרי עץ הדר" שמא הוא פלפלין (שם לה א), "ענף עץ עבות" שמא הוא הדס שעלה אחד רוכב על שנים (שם לב ב), "ערבי נחל" שמא הוא ערבה שעלה שלה עגול ופיה דומה למסר (שם לד א). ר"ן. גם מדברי התוס' משמע שפירשו שמדובר בהוספת מין חמישי. ובערוך לנר הקשה אם כן "זיל קרי בי רב הוא" שהרי התורה אמרה במפורש רק ארבעה מינים ולא חמשה, ומדוע יתחייב הזקן ממרא על זה? וראה שם מה שתירץ. והר"ן הביא עוד פירוש שחכמים פירשו את המספר של כל אחד מהמינים, לולב אחד, אתרוג אחד, שלשה הדסים ושתי ערבות, וההוספה היא במספר של כל מין ומין. ואף שאנו מוסיפים במנין ההדסים והערבות, זה משום שאנו פוסקים שלולב אין צריך אגד, והאי לחודיה והאי לחודיה קאי. (ולפי הפירוש הראשון אין צריך לזה, משום שאין כלל בל תוסיף על הוספה במספר של כל מין, שהשיעור נאמר רק למטה ולא למעלה).
ומתרצת הגמרא: שבלולב לא יתכן שימלאו כל התנאים הללו, שהרי מאי סבירא לן כיצד אנחנו סוברים בנוגע לשאלה, האם לולב צריך אגד או לא?
אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד שאין צריך לאגוד את הלולב יחד עם שני המינים האחרים, אם כן אין הלולב נפסל בגלל המין הנוסף, ואפילו אגדו עמהם, שהרי כיון שהאגד אינו מצד הדין, אם כן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כל אחד מהמינים עומד בפני עצמו ואין אחד פוסל את השני?  112 

 112.  מדברי תוס' בסוגייתנו משמע שסברת "האי לחודיה קאי" מועילה בין שלא יפסל הלולב ובין שלא לעבור על בל תוסיף (מדאורייתא, אבל מדרבנן עובר). אך בסוכה (לא ב) בד"ה הואיל כתבו שרק לענין שלא יפסל אמרינן "האי לחודיה קאי" אבל עבירת בל תוסיף יש גם באופן כזה. רע"א.
ואי סבירא לן דלולב צריך אגד שמדין תורה צריך לאגוד את הלולב יחד עם שאר המינים, ולכן תוספת המין פוסלת את כל הלולב, אם כן גרוע ועומד הוא שמלכתחילה היה הלולב פסול כשאגד עמם את המין הנוסף,  113  ואילו בזקן ממרא צריך דוקא שיהא "גורע", שמתחילה היה כשר ועל ידי ההוספה הוא פוסלו.  114 

 113.  הקשו תוס' הרי יתכן שקודם יאגוד את השלשה מינים יחד ורק לאחר מכן יוסיף את המין הרביעי שנמצא פוסלו לאחר שהיה כשר? ותירצו שממה נפשך אם אגד את המין הנוסף קודם שנטל את הלולב הרי כבר היה פסול קודם שיצא בו וזה נקרא "גרוע ועומד". ואם הוסיף את המין בעוד הלולב בידו הרי כבר יצא ידי חובתו קודם שהוסיף את המין, ולא גרע בכך כלום. מה שאין כן בתפילין, יתכן שבשעה שהתפילין בראשו הוסיף עליהם בית חמישי, שבכך הוא פוסל ומבטל את קיום המצוה שנמשכת כל היום. תוס' ד"ה אי. והראב"ד (ממרים ד ג) מתרץ שלמאן דאמר לולב צריך אגד, צריך לאגוד את כל השלשה מינים בבת אחת, ואם אגד רק שני מינים ואחר כך בא להוסיף את המין השלישי צריך להתיר קודם את כל האגד, שאם לא כן הרי זה "תעשה ולא מן העשוי". ואם כן הזקן ממרא שמורה להם להוסיף מין חמישי הרי לדעתו צריך להתיר קודם את כל האגד ולהוסיף מין חמישי, ואם כן הרי הוא גרוע ועומד. על פי לחם משנה שם. החזון איש (כג א) מבאר את הראב"ד שדוקא בתפילין אינו נקרא גרוע ועומד משום שגם אחר הוספת הבית החמישי אין התפילין נפסלים לגמרי, שאם יסיר את הבית החמישי יחזור להיות כשר. אבל בלולב שצריך אגד, אם הוסיף ופסל את כל הלולב הרי גם אם יוציא עכשיו את המין הנוסף מהאגד יצטרך להתיר את האגד ולעשות אגד חדש, כי האגד הקודם כבר נפסל (כמו שאמרו בסוכה יא ב שאם ליקט את הענבים בהדס רק לאחר שנאגד צריך לחזור ולעשות אגד חדש), ואם כן נקרא "גרוע ועומד", שאף שהפסול נגרם על ידי התוספת מכל מקום עכשיו יש כאן חסרון אגד (וכאילו לא היה כשר מעולם).   114.  הקשה הר"ן: מה בכך שהוא גרוע ועומד, ומדוע לא יתחייב הזקן ממרא, שאף על פי שהלולב פסול מתחילתו הרי הוא מורה לעשות דבר איסור של בל תוסיף? וכתב לבאר שעל ידי שהוא גרוע ועומד אינו עובר על בל תוסיף, שהרי הדבר ברור שהנוטל ביום ראשון של סוכות ענף של זית או רימון שאינו עובר על בל תוסיף שהרי אין לו לאדם לקשור ידיו שלא ליטול באותו יום אלא את הארבעה מינים בלבד אלא שהנטילה ההיא אינה נחשבת כלום לא למצוה ולא לעבור עליה. וכן כשנטל את הלולב כשהוא אגוד בתוספת מין אחר, למאן דאמר לולב צריך אגד, כיון שהוא פסול מתחילתו הרי זה כאילו נטל ענף של זית או של רימון שאינו עובר עליו בבל תוסיף. וכשהורה הזקן ממרא לעשות כן אין בהוראתו מעשה של עבירה אלא שב ואל תעשה שמונע ממנו מצוות נטילת לולב כשר. (מדבריו נראה שהוא סובר שחיוב זקן ממרא הוא רק כאשר הוא מכשיל את הרבים באיסור בל תוסיף). ובל תוסיף שייך רק כשהוא עוסק בקיום המצוה כראוי והוא מוסיף עליה ופוסלה על ידי התוספת. כמו בתפילין שהוא מוסיף על הארבע פרשיות בשעה שהם על ראשו ופוסלם בשל כך. (ועדיין צריך ביאור שהרי הזקן ממרא אינו מורה להוסיף רק לאחר שהם מונחים על ראשו אלא להניח מלכתחילה תפילין כאלו, והרי הוא גרוע ועומד? וצריך לומר שכיון שיש אופן בתפילין שיתחייב עליה הזקן ממרא שוב הוא מתחייב בכל אופן. הראב"ד (ממרים ד ג) הביא בשם יש אומרים לבאר שהטעם שצריך להיות דוקא "מוסיף גורע" משום שנאמר "על פי התורה" ונאמר גם "לא תסור", ולכן צריך שיהא שם הדבר של המצוה, והוזהר שלא יסור ממנו דהיינו שלא יפסול אותו בתוספתו, אבל אם הוא גרוע ועומד הרי שאין שם דבר של מצוה כלל. דעת הראב"ד עצמו (שם) שכל המשא ומתן בסוגיא אינו אלא ביחס ללשון "ואם הוסיף גורע". אם הוא מתאים גם ללולב וציצית, אך להלכה ודאי שגם בלולב וציצית חייב הזקן ממרא אף על פי שהוא גרוע ועומד. ומבאר הלחם משנה שהראב"ד הוקשה לו, מדוע יתחייב בהוסיף וגרע יותר מגרוע ועומד, אדרבה יותר ראוי להתחייב בגרוע ועומד שהרי מתחילה היה פסול? ולכן הוא מפרש שאדרבה רבי אושעיא בא לומר שאפילו אם אינו גרוע מעיקרא אלא שלאחר שהוסיף גרעו, בכל זאת הוא חייב. ורבי אליעזר תלמידו הוא שמפרש דברי רבו, שהרבותא של "אם מוסיף גורע" נוגעת רק לענין תפילין, שאילו לענין לולב וציצית פשיטא שהוא חייב שהרי הוא גרוע ועומד.
ודנה הגמרא שוב: והאיכא ציצית ששייך בהם את כל התנאים של זקן ממרא דעיקרו מדברי תורה, ופירושו מדברי סופרים שפירשו את מנין החוטים שצריך בכל כנף מהבגד, ויש בו להוסיף ניתן להוסיף על מנין החוטים, ואם הוסיף גורע שפסל בכך את כל הציצית.
ומדוע אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא שרק בתפילין שייך זקן ממרא?
ומתרצת הגמרא: בציצית, מאי סבירא לן?
אי סבירא לן דקשר העליון הקשר הראשון שעושים כשמכניסים את החוטים בתוך הנקב לאו דאורייתא אלא שמן התורה הציצית אינם חייבים להיות מחוברים לבגד, אם כן הוספת חוטים אינה פוסלת את הציצית, משום דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי שכיון שהקשר אינו מצד הדין, נמצא שכל חוט עומד בפני עצמו, ורק מה שראוי למצוה הוא המצוה, והיתר כמי שאינו.

דרשני המקוצר[עריכה]