פרשני:בבלי:מנחות יד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות יד ב

חברותא[עריכה]

מיפגלי שיריים, הכא בפיגל בירך ימין דחשיב בהו בזביחה גופה, דהיינו בבשר עצמו לא כל שכן שתתפגל ירך שמאל?!
אלא אמר רבי יוחנן: מה שאמר רב הונא בדעת רבי יוסי שאם פיגל בירך ימין לא נתפגלה ירך שמאל זה אינו, שהרי ראינו שאף על פי שאם חישב בדם בלבד נתפגל הבשר. והיינו טעמא דרבי יוסי שאמר במשנתנו ששתי החלות הנן שני גופים ואם פיגל בזו לא פיגל בזו, ובמשנה אחרת אמר "עד שיפגל בשתיהן בכזית" שמשמע שהם גוף אחד ומצטרפות: כי הכתוב עשאן לשתי החלות  25  גוף אחד באומרו "שתים שני עשרונים", דהיינו שתים ולא אחת, ודין זה מעכב שהרי נאמר בו "תהיינה" וכל הויה הינה לעיכוב הויה. ומאידך אותו הכתוב עצמו עשאן שני גופין, ש"שתים" משמע - כל אחת בפני עצמה!

 25.  ולענין שני הסדרים, כתבו התוס' (ד"ה הכתוב) שנלמדים הם משתי הלחם.
גוף אחד - דמעכבי אהדדי! כלומר שמעכבות הן זו את זו,
שני גופין - דאמר רחמנא הא לחודא עבידא והא לחודה עבידא, שלישתה ואפייתה של כל חלה תיעשה בפני עצמה.
ולכן, אם ערבינהו במחשבתו, ואמר על מנת לאכול כזית משתיהן, מתערבין ומצטרפין, משום דהכתוב עשאן גוף אחד. ואם פלגינהו במחשבתו ואמר על מנת לאכול מאחת מהן, מיפלגי ואין חברתה פיגול, דהכתוב עשאן שני גופין.
בעי רבי יוחנן: פיגל באחד המינים שבלחמי תודה הבאים מארבעה מינים, שלושה מיני מצה: חלות רקיקין ורבוכה, ומין אחד חמץ, מהו שיתפגלו המינים האחרים? האם אף בזה חולקים רבי יוסי ורבנן וסובר רבי יוסי שמאחר ואינם מאותו המין אין מין זה מתפגל מחמת המחשבה במין זה, או שמא בזה מודה רבי יוסי  26  שמאחר וזבח אחד מתיר את כל ארבעת המינים, הרי הם כדבר אחד וחל הפיגול בכולם!?  27 

 26.  רש"י העמיד את הספק בדעת רבי יוסי. וכתב השפת אמת, דוחק הוא לומר שיהיה הספק שלא לדעה הנפסקת להלכה. והוכיח מדברי הרמב"ם (פסולי המוקדשין, יז מה) שהעתיק דין זה שאם פיגל באחת מן החלות שתיהן מפוגלות, והיינו כחכמים, והוסיף, כי כן הוא בלחמי תודה ומאפה תנור. הרי שלדעת חכמים יש חידוש בלחמי תודה ומאפה תנור יותר מבשתי הלחם, והיינו משום ספק הגמרא בסוגייתנו שהסתפקה בזה לדעת חכמים. וביאר השפת אמת, כי טעמם של חכמים בזה שנתפגלו כולן הוא משום שהכתוב עשאן גוף אחד, ולכך הסתפקה הגמרא האם לחמי תודה ומנחת מאפה חשובים אף הם כגוף אחד.   27.  רש"י פירש הספק שמחמת שהם שני מינים יתכן שאין מפגלים זה את זה. וכן לקמן בספק הגמרא לגבי מנחת מאפה פירש רש"י שהיינו לדעת רבי שמעון הסובר שהיא באה משני מינים. ומבואר בדבריו שאף לדעת רבי יוסי, אם פיגל באותו המין בלחם אחד חל הפיגול בכל הלחם שממין זה. ולכאורה קשה, במה שונה מין אחד בלחמי תודה משתי הלחם ושני הסדרים שאף הם מין אחד, וסובר בזה רבי יוסי שאין האחד מתפגל מחמת חבירו! ? וכתב הקרן אורה, כי מאחר ולשתי הלחם יש שני זבחים ולשני הסדרים יש שני בזיכים משום כך אין האחד מתפגל מחמת חברו ומה שאין כן בלחמי תודה. אולם הקשה על פירוש רש"י שהעמיד הספק של מנחת מאפה לדעת רבי שמעון, אם כן היה לה לגמרא לומר זאת בפירוש! ? ומשום כך כתב להעמיד את ספיקות הגמרא לענין אותו המין שבלחמי תודה ומנחת מאפה, וכך הסתפקה הגמרא: האם מאחר ונעשות חלות חלות משום כך סובר רבי יוסי שאין האחת מתפגלת מחמת חבירתה, או שמא דווקא בשתי הלחם אשר עשאן הכתוב כשני גופים סובר הוא דין זה, ומה שאין כן באלו שדין חילוק אפייתן לא נאמר בהן בפירוש, אלא למדנו זאת מדרשה.
ועוד הסתפק לדעת רבי שמעון הסובר שמנחת מאפה באה משני מינים חמש חלות וחמשה רקיקין: פיגל במין אחד שבמנחת מאפה  28  מהו שיתפגל אף המין השני? האם אף בזה חולק רבי יוסי משום שהם שני מינים, או שמא מודה הוא בזה שחל הפיגול בשניהם, כיון שקמיצת מנחה זו נעשית משני המינים כאחד!?

 28.  לעיל הובאו דברי הקרן אורה שהעמיד הספק באותו המין. ולכאורה קשה, אם כן מדוע לא הסתפקה הגמרא אלא במנחת מאפה ולא בשאר המנחות הבאות אף הן עשר חלות! ? וביאר בכתבי הגרי"ז, כי אף על פי שבאות הן עשר חלות, אבל מכל מקום אין שם חלות חלוק בזה, ואין זה מעיקר דין המנחה אלא דין צדדי, ומשום כך כולן חשובות כאחד. אבל מנחת מאפה שדינן נאמר בתורה "חלות ורקיקין" הרי שחילוק החלות בה הנו מעיקר הדין ולכך הסתפקה הגמרא אם מודה משום כך חולק בזה רבי יוסי או לא. אולם הקשה, כי מאחר ובדיעבד אף בחלה אחת כשרה המנחה ואין חילוק החלות מעכב, מדוע נאמר שחשובות כשני גופים?
ופושטת הגמרא: תנא ליה רב תחליפא בר מערבא: וכן אתה אומר בלחמי תודה, וכן אתה אומר במנחת מאפה שאף באלו נחלקו.
תנו רבנן: בשעת שחיטה חישב לאכול חצי זית ובשעת זריקה חישב לאכול חצי זית, הרי זה פיגול, מפני ששחיטה וזריקה מ צטרפין.
ואומרת הגמרא: איכא דאמרי, דווקא שחיטה וזריקה דתרוויהו מתירין שהשחיטה מקדשת את הדם,  29  וכפי המבואר לקמן (טז ב) "הבא לקדש כבא להתיר דמי", והזריקה מתרת את הבשר - אין, מצטרפין, אבל אם חישב על חצי זית בעת הקבלה וחצי זית בעת ההולכה לא מצטרפות שתי המחשבות, משום שעבודות אלו אינן מתירות.  30 

 29.  כן פירש רש"י. הקשה בכתבי הגרי"ז, הלא אין השחיטה מקדשת את הדם, אלא קבלתו בכלי מקדשתו! ? (ובתוס' (ד"ה שחיטה) הקשו, והרי "אף" הקבלה מקדשת את הדם). ותירץ, כי מאחר והשחיטה מקדשת את כל הזבח, ועיקר הזבח הוא הדם המכפר, משום כך נקט רש"י שמקדשת את הדם. ובקהלות יעקב (סימן י) תירץ, כי אמנם אף הקבלה מקדשת את הדם, אבל לענין "מתיר" אין חשוב אלא עבודה בדבר אחד המתירה דבר אחר, והיינו שהשחיטה שהיא עבודה בזבח מתירה את הדם, אבל דבר הנעשה בגוף הדבר אין עליו שם "מתיר", ולכך אין הקבלה חשובה מתיר כיון שאינה מקדשת דבר אחר אלא ענינה הוא בקדוש גוף הדם המתקבל בה.   30.  הקשה בכתבי הגרי"ז, מאחר והקבלה בכלי מקדשת את הדם, אם כן הרי היא כשחיטה החשובה מתיר מחמת היותה מקדשת, שהבא לקדש כבא להתיר וכפי שביאר רש"י לעיל לגבי שחיטה! ? ותירץ על פי מה שכתבנו לעיל שהשחיטה מקדשת את כל הזבח, ומשום כך חשובה מתיר כיון שהיא מתירה בקרבן עצמו, ומה שאין כן קבלה בכלי אינה מקדשת כי אם את הדם, ואין היא חשובה מתיר בקרבן. אולם הקשה, לדברי התוס' (ד"ה שחיטה) שביארו את קדוש השחיטה שחשובה מתיר דהיינו מחמת שהסכין מקדש את הדם, ואם כן אף הקבלה יש לה להיחשב מתיר מחמת היותה מקדשת אף היא את הדם! ? ותירץ, אף על פי שהקבלה מקדשת את הדם, מכל מקום אין כאן תוספת קדושה בדם, שהרי מעשה קבלה נדרש אף במקום שאינו מקדש את הדם וכגון בבמה ובפרה אדומה, והיינו, שקדושת הדם באה על ידי הסכין, והקבלה אף היא מקדשת אולם אינה מוסיפה קדושה.
ואיכא דאמרי, הנך שחיטה וזריקה דמרחקן מהדדי, שהרי יש ביניהם קבלה והולכה - מצטרפין, וכל שכן הני - קבלה והולכה שמצטרפות בהן המחשבות, משום דמקרבן שנעשות זו בסמוך לזו.  31 

 31.  הסתפק הזבח תודה, מה הדין במחשב חצי זית בעת השחיטה וחצי זית בעת ההולכה, או חישב חצי זית בעת הקבלה וחצי זית בעת הזריקה, שלכאורה לדעת כולם אין זה פיגול, כיון שבכל אחד מאלו יש עבודה אחת שאינה "מתיר", ואף רחוקות הן זו מזו.
ומקשינן: איני? וכי עבודות מצטרפות לפיגול? והא תני לוי, ארבע עבודות אין מצטרפות לפיגול, שחיטה וזריקה קבלה והולכה!
ומתרצינן: אמר רבא, לא קשיא, הא ששנינו אין מצטרפין, רבי היא, והא שאמרנו לעיל שמצטרפין לדעת רבנן היא.
דתניא, השוחט את הכבש של עצרת על מנת לאכול חצי זית מחלה זו של שתי הלחם, וכן חישב בעת שחיטת כבש חבירו לאכול חצי זית מחלה זו, רבי אומר, אומר אני שזה כשר ואינו פיגול, הרי שסובר הוא אין העבודות מצטרפות לפיגול.
אמר ליה אביי: אימר דשמעת ליה לרבי שאין העבודות מצטרפות - באופן שחישב בעת עבודת חצי מתיר דהיינו שחיטת כבש אחד, ומחשבתו היתה על חצי אכילה דהיינו חצי זית, אבל באופן שחישב בעת כולו מתיר כגון שחיטה שמתירה לבד את הדם או זריקה שמתרת לבד הבשר, והיתה מחשבתו על חצי אכילה, מי שמעת ליה לרבי שיאמר אף בזה שאם חישב בעבודה זו על חצי זית ובזו על חצי זית שאין מצטרפין?
אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: ואי אית ליה לרבי שכולו מתיר וחצי אכילה מצטרפין לפיגול, אם כן היה לו לגזור על חצי מתיר וחצי אכילה שיצטרפו לפיגול גזירה אטו (משום) כולו מתיר וחצי אכילה המצטרפים מעיקר הדין ויש בהם כרת. ומדוע היה לו לגזור? דהא רבי יוסי גזר גזירה בפיגול ורבנן גם כן גזרי.
והיכן מצינו שגזרו? רבי יוסי גזר, דתנן, הקומץ על מנת להקטיר לבונתה למחר, רבי יוסי אומר פסול ואין בו כרת וחכמים אומרים פיגול וחייבין עליה כרת, וראינו אם כן בדברי רבי יוסי כי אף על פי שלא נעשה פיגול מחמת מחשבתו זו מכל מקום נפסל, והיינו שגזר בזה רבי יוסי שיפסל גזירה משום דבר שיש בו פיגול.
ורבנן נמי מצינו שגזרי, דתנן: פיגל בקומץ ולא בלבונה או בלבונה ולא בקומץ, רבי מאיר אומר פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים, אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר דהיינו הקומץ והלבונה, משמע בדברי חכמים כי דווקא כרת אין בזה משום שאינו פיגול, אבל מכל מקום נפסלה המנחה ואין לאוכלה, והיינו מחמת גזירה משום פיגול.
אמר ליה אביי: הכי השתא, בשלמא התם שחישב בעת הקמיצה על הקטרת הלבונה גזר רבי יוסי שיפסל הקומץ דלבונה גזירה אטו קומץ דמנחה שקמצו על מנת להקטירו למחר, שמאחר ומודה בזה רבי יוסי שהוא פיגול, משום כך גזר הוא פסול אף בזה שאינו פיגול כיון שדומים הם זה לזה.
וכמו כן רבנן נמי גזרי באופן שפיגל בקומץ ולא בלבונה, גזירה אטו קומץ דמנחת חוטא הבאה בלא לבונה ובה הקומץ הנו מתיר שלם. וכן בפיגל בלבונה בלא קומץ גזרו רבנן שיפסל, גזירה אטו לבונה של לחם הפנים הבאה בבזיכין אשר רק היא נקטרת והרי היא מתיר שלם ואם חישב בה וודאי חל הפיגול. וכמו כן כבש נמי שאמרו רבנן במשנה לקמן שאם שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי חלות למחר הרי זה פסול אף על פי שאינו פיגול, היינו משום גזירה אטו מקום שחישב גם בעת שחיטת כבש חבירו, שכיון ששחט שניהם במחשבת פיגול, ודאי חל הפיגול שהרי פיגל בכל המתיר. וכן בזך האמור שם במשנה שאם הקטיר אחד מן הבזיכין על מנת לאכול את שני הסדרים למחר הרי זה פסול אף על פי שאינו פיגול, היינו משום גזירה אטו בזך חבירו, שאם פיגל בשני הבזיכין ודאי חל הפיגול.
אלא הכא, באופן שחישב בעת עבודת חצי מתיר על חצי אכילה, מי איכא חצי מתיר וחצי אכילה בעלמא אשר דינו פיגול דמשום כך ליקום ולגזור אף בזה גזירה משום מקום אחר? ומאחר ולא מצינו פיגול באופן כזה אין טעם לגזור בזה.
ואמרינן: הכא נמי מסתברא דטעמא דרבנן משום הכי הוא, שיש לגזור פסול בדבר הדומה לפיגול, דקתני סיפא של אותה משנה בה נחלקו רבי מאיר ורבנן, שאף על פי שסוברים פיגל בקומץ ולא בלבונה אין בו פיגול מכל מקום מודים חכמים לרבי מאיר במנחת חוטא ומנחת קנאות שאין בהן לבונה שאם פיגל בקומץ, שחל הפיגול וחייבין עליה כרת, מפני שבמנחות אלו הקומץ הוא המתיר לבדו.
ולכאורה יש לתמוה, הא למה לי למתנא כלל, והרי הוא פשיטא! וכי מי איכא מתיר אחרינא במנחות אלו שמשום כך הייתי סובר שלא יחול הפיגול במחשבת הקמיצה לבדה?
אלא לאו, הא קא משמע לן סיפא זו: דטעמא של חכמים במה דקומץ של מנחת נדבה שחישב בעת הקטרתו בלבד ולא חישב בעת הקטרת הלבונה שהוא פסול, הוא משום דאיכא קומץ דמנחת חוטא דדמי ליה אשר בזה מודים חכמים לרבי מאיר שהוא פיגול, ולכן יש לגזור על מנחת נדבה שיש בה לבונה ולפוסלה מחמת המחשבה בעת הקטרת קומץ לבדו, גזירה משום מחשב בעת הקטרת קומץ של מנחת חוטא שהיא פיגול.
מתניתין:
נטמאת אחת מן החלות של שתי הלחם או אחד מן שני הסדרים של שש שש חלות של לחם הפנים, רבי יהודה אומר, שניהם דהיינו ששתי החלות או שני הסדרים יצאו לבית השריפה,  32  לפי שאין קרבן ציבור חלוק, אלא קרבן אחד הוא, ואם נפסל חציו של הקרבן - נפסל כולו.

 32.  טעמו של רבי יהודה (למסקנת הסוגיא לקמן) הוא, שאין קרבן ציבור חלוק ומאחר ונפסל חציו של הקרבן, נפסל כולו. והעיר בכתבי הגרי"ז, כי לפי זה נמצא, שהחלה הטמאה אשר פסולה בגופה יש לה להישרף מיד, ואילו החלה הטהורה, שאין פסולה בגופה, לפי שאינו בא לה אלא מחמת שאין קרבן ציבור חלוק, הרי שאין היא נשרפת מיד, אלא טעונה עיבור צורה, ונשרפת רק לאחר שיעבור זמנה ותיפסל בלינה! ? ותירץ, כי מאחר ולחם הפנים בא בשבת ושתי הלחם ביום טוב, הרי שאף החצי הטמא אינו נשרף כי אם ביום המחרת, שהרי אין שורפים קדשים ביום טוב ולא בלילה, ובעת שריפת הטמא כבר נפסל הטהור משום לינה, ויוצאים שניהם יחד לבית השריפה.
וחכמים אומרים, רק הטמא בטומאתו הוא, ופסול, והטהור יאכל.
גמרא:
אמר רבי אלעזר: מחלוקת חכמים ורבי יהודה הינה באופן שנטמאה החלה לפני זריקה דהיינו זריקת הדם של כבשי עצרת, ובלחם הפנים - באופן שנטמא הסדר קודם הקטרת הבזיכין, אבל אם נטמאו לאחר זריקה שזריקת הדם נעשתה בהכשר, דברי הכל הטמא בטומאתו, והטהור יאכל.
ומקשינן: ובאופן זה שנטמאו לפני זריקה, במאי פליגי?
ומבארת הגמרא: אמר רב פפא, באם ציץ מרצה על טומאת אכילות דהיינו טומאה שנגעה בדבר הנאכל לכהנים - קמיפלגי.

דרשני המקוצר[עריכה]