פרשני:בבלי:חולין צו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין צו ב

חברותא[עריכה]

ורבי יהודה סבר: "אכילה" כתיב ביה באיסור גיד הנשה. וסתם אכילה אינה אלא בכזית.
ורבנן סברי: ההיא "אכילה" באה להשמיענו, דכי אית ביה בגיד הנשה ארבעה וחמשה זיתים, שהוא גדול, ואכל חד כזית ממנו, מיחייב אף על פי שלא אכלו כולו. אבל אם אכלו כולו, חייב עליו אפילו בפחות מכזית.
ורבי יהודה אמר לך: זה שגיד הנשה חייב עליו אפילו לא אכלו כולו, מ"אשר על כף הירך" נפקא. דמשמע, אפילו אם אכל רק רק את החלק שעל כף הירך חייב (למרות שכולו אסור), ובלבד שיהא עליו שם אכילה, דהיינו, בכזית. ולא היתה התורה צריכה לכתוב בשביל זה לשון "אכילה". אלא ודאי ללמדנו, שאפילו אם אכל גיד הנשה שלם אינו חייב עליו אם אין בו כזית.
ורבנן סברי: ההוא קרא ד"אשר על כף הירך" מיבעי ליה לכדשמואל. דאמר שמואל: לא אסרה תורה אלא שעל כף הירך. ואינו מיותר ללמד שחייבים אף על אכילת חלק מן הגיד. אלא מלשון "אכילה" הוא דנפקא.
ורבי יהודה חולק על עצם דינו של שמואל, משום ד"הירך" כתיב. דמשמע (מיתורא דה"א) שגיד הנשה דכולה ירך אסור, ולא רק מה שעל כף הירך. ואם כן קרא ד"אשר על כף הירך" מיותר, ללמד לאסור על אכילת חלק מהגיד.
ורבנן דרשי מ"הירך": דוקא ההוא דפשיט איסוריה בכוליה ירך, דהיינו, הגיד הפנימי, שהוא גדול ומתפשט בכל הירך, רק הוא אסור. לאפוקי גיד החיצון, שהוא קצר, דלא. שהוא אינו בכלל האיסור. ולעולם אפשר לקיים דינו של שמואל שרק רק מה שעל הכף של הירך אסור.
הרי מצינו שנחלקו תנאים בהך דינא דשמואל.
ומקשינן בין לרבנן בין לרבי יהודה, דדרשי מ"אשר על הכף": והלא האי "כף" מיבעי ליה למעוטי עוף שאין נוהג בו איסור גיד הנשה משום דלית ליה כף?
ומתרצינן: תרי "כף" כתיבי! בפרשה לדרוש שתי דרשות.
מתניתין:
א. ירך של בהמה, שנתבשל בה, יחד עם הירך, גיד הנשה - אם יש בה, בירך, בנותן טעם, שטעמו של גיד הנשה מורגש בה, הרי זו אסורה באכילה, בגלל טעמו של גיד הנשה המורגש בה.
כיצד משערין אותה אם יש בה בנותן טעם ואם לאו?
כיחס של בשר הנותן טעם בלפת!
והיינו, שרואין את הירך כאילו היתה לפת, ואת הגיד כאילו היה בשר. ומשערין את היחס שבין הגיד לירך לפי היחס שהיה בשר בשיעור הגיד נותן טעם בלפת בשיעור הירך.
ב. גיד הנשה שנתבשל עם הגידים המותרים -
בזמן שמכירו לגיד הנשה, הרי הוא משליך את גיד הנשה, ומשער את טעם פליטתו בנותן טעם בגידי ההיתר.
ואם לאו, שאין הוא מכיר את גיד הנשה המעורב בין גידי ההיתר, הרי הגידין כולן אסורין, שבכל גיד יש לחוש שמא הוא גיד הנשה, ואין הוא מתבטל ברוב כי יש לו חשיבות של "בריה", שאינה מתבטלת ברוב (מדרבנן!)
ואילו הרוטב שהתבשל בו גיד הנשה ושאר הגידין, משערין בו בנותן טעם, אם יש בכח גיד הנשה לתת טעם בכל החתיכות, יחד עם הרוטב.
(ואם טעם גיד הנשה ושאר הגידין שוה, הוי "מין במינו", ושיערו חכמים שביטולו הוא באחד בששים).
ג. וכן חתיכה של נבילה, וכן חתיכה של דג טמא, שנתבשלה עם החתיכות של היתר -
בזמן שמכירן לחתיכות האיסור, נוטלן ומשליכן, ומשערין בנותן טעם, אם בכוח החתיכה האסורה ליתן טעם בחתיכות ההיתר.
ואם לאו, שאין הוא מכיר את חתיכות האיסור, הרי כולן אסורות, לפי ש"חתיכה הראויה לתכבד בפני האורחין" אינה בטילה ברוב (מדרבנן!), ובכל חתיכה יש להסתפק שמא היא החתיכה האסורה.
והרוטב שהתבשלו בו חתיכות ההיתר והאיסור, משערין אותו בנותן טעם, אם יש בכוח חתיכת האיסור כדי לתת טעם בכל החתיכות, יחד עם הרוטב, אז הכל אסור. ואם לאו, הרי הרוטב מותר.
גמרא:
אמר שמואל: לא שנו שאם יש בכח גיד הנשה ליתן טעם בכל הירך הרי היא אסורה, אלא שנתבשל בה הגיד. שהבישול מוליך את הטעם של הגיד בכל הירך.
אבל, אם נצלה בה הגיד, הרי הוא נצמת בתוכה, ואינו מפעפע ואינו נכנס בבשר. הילכך, לא נאסר בשר הירך, אלא, קולף מבשר הירך - ואוכל, עד שמגיע לגיד! שאותו הוא אינו אוכל.
ופרכינן: איני, והאמר רב הונא: גדי שצלאו בחלבו, שלא הסיר ממנו את חלב הכליות לפני הצליה, וצלאו עם החלב - אסור לאוכלו אפילו מראש אזנו, דתלינן שהחלב שבקרבו מפעפע ומגיע אפילו לאוזן!
ומוכח שמתפשט החלב בכולו גם בצליה, ואמאי אמרינן ביחס לגיד הנשה שבצליה אין הוא נותן טעם אלא נצמת!?

דרשני המקוצר[עריכה]