פרשני:בבלי:חולין קטז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קטז א

חברותא[עריכה]

חדא מחדא - כגון זה שרצינו ללמוד מתחילה מערלה בלבד, בזה קולא וחומרא - פרכינן, אבל כל דהו - לא פרכינן.
חדא מתרתי - כפי שרצינו ללמוד כשפרכנו על הלימוד מערלה, שחמץ בפסח יוכיח, באופן זה, אפילו כל דהוא פרכינן.
חדא מתלת - כגון זה שאמרנו כלאיים יוכיחו, בזה, אי היינו פורכים משהו על כלאים שאינו דומה, והיינו אומרים שאי הדר דינא ואתי במה הצד - פרכינן כל דהו על מה הצד. ואי לא, חזר הדין, דווקא קולא וחומרא - פרכינן, אבל כל דהו - לא פרכינן, אף על גב שלומדים משלש. שכך הן המידות המסורות בידינו מסיני.
ולכן, כיון שלא לומדים בשר בחלב מאלו השלש בבמה הצד, שהרי לא חזר הדין ולא אמרנו הצד השוה שבהם, אי אפשר לפרוך שגידולי קרקע הם.
ומקשינן: ולפרוך כך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להן שעת הכושר מעולם, שסברנו עכשו שאין הזרעים נאסרים, אלא רק הגידולים שגדלו מהם. והרי לגידולים לא היתה שעת הכושר, שמיד כשיצאו מהקרקע - נאסרו, מה שאין כן בשר בחלב שהיתה להם שעת הכושר לפני שנתבשלו יחד!?
אמר רב אדא בר אהבה: זאת אומרת, מכאן מוכח, דכלאי הכרם, עיקרן - הזרע שהשריש בקרקע - הוא עצמו נאסר. והרי היתה להן לזרעים שעת הכושר קודם השרשה, שמשבאו לעולם היו מותרים עד שהושרשו בכרם.
מתיב רב שמעיה בר זעירא: המעביר עציץ נקוב שיש בו זרעים בכרם, וכיון שהעציץ נקוב, יונק הוא מן הכרם, אם הוסיף חלק מאתים בזמן שהיה בכרם, דהיינו שהיו מאה תשעים ותשעה חלקי היתר, וחלק המאתיים נוסף בזמן שהיה העציץ בכרם - אסור. שאין כלאי הכרם מתבטלים עד שיהיו מאתיים של היתר ואחד של איסור.
הוסיף מאתיים - אין, רק אז הוא נאסר. לא הוסיף - לא! ורואים שהזריעה עצמה אינה נאסרת אלא רק הגידולים שנוספו והם אוסרים את העיקר מפני שמעורבים בו!?
אמר אביי: תרי קראי כתיבי בכלאים. כתיב "פן תקדש המלאה", שמשמע שדווקא מילויו ותוספתו נאסר. וכתיב "הזרע", שמשמע שהזריעה עצמה נאסרת. וסותרים שני פסוקים אלו זה את זה!?
הא כיצד? ומה התשובה?
זרוע מעיקרו, שהושרש בתוך הכרם - בהשרשה נאסר, שגם הזריעה נאסרת.
זרוע ובא, שהושרש מחוץ לכרם, כגון זה שהעביר עציץ נקוב בכרם, הוסיף - אין, לא הוסיף - לא. וכשהוסיף נאסר גם העיקר, ולא רק התוספת נאסרת כפי שהבנו קודם.
ואמרינן: מתניתין שתנן שבשר בחלב אסור באכילה ובהנאה - דלא כי האי תנא.
דתניא, רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: בשר בחלב אסור באכילה, ומותר בהנאה. שנאמר בענין של בשר בחלב "כי עם קדוש אתה", ונאמר להלן בענין טריפה "ואנשי קדש תהיון לי". מה להלן - אסור באכילה ומותר בהנאה, שהרי כתוב בטרפה "לכלב תשליכון אותו", אף כאן, אסור באכילה ומותר בהנאה.
שנינו במשנתינו: רבי עקיבא אומר חיה ועוף (וכו') אינם מן התורה שנאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים - פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה.
ומקשינן: הני שלשת הפעמים שכתוב "לא תבשל גדי", הא אפקינהו לכדשמואל. שדרש אותם כך: אחד - לחֵלֶב ולמתה. שאם בישל חֵלֶב בחָלָב או בבשר נבלה, עובר משום בשר בחלב. ואחד - לרבות שליל, שאסור לבשלו בחלב. ואחד - להוציא טמאה. שאם בישל בשר בהמה טמאה אפילו בחלב בהמה טהורה, אינו עובר!?
ומתרצינן: חלב ומתה - מעצם משמעות הפסוק של "לא תבשל גדי" משמע ואין צריך יתור מיוחד לרבותם, שאין בזה חידוש. שאם משום שכבר אסורים עוד לפני שבשלם בחלב משום איסור חלב ונבלה, והרי אין איסור חל על איסור, קסבר רבי עקיבא: איסור חל על איסור. ואם כן פשוט שעובר, ולכן חלב ומתה לא צריכי קרא.
שליל גם כן לא צריך פסוק שגדי מעליא הוא.
אם כן אייתרו להו כולהו הפסוקים (וכל שלשת "לא תבשל גדי" מיותרים לדרשה, שהיה יכול הפסוק לכתוב "לא תבשל בהמה"), ודורשים מהם פרט לחיה ועוף ולבהמה טמאה.
שנינו במשנתינו: רבי יוסי הגלילי אומר נאמר לא תאכלו.
והוינן בה: מאי איכא בין רבי יוסי הגלילי שממעט עוף מזה שכתוב "לא תבשל גדי", לרבי עקיבא שממעט מזה שכתוב "בחלב אמו" - פרט לעוף שאין לו חלב אם, סוף סוף שניהם ממעטים עוף?
ומבארינן: איכא בינייהו חיה.
רבי יוסי הגלילי סבר, שבשר חיה בחלב דאורייתא, שהרי הפסוק ממעט רק מי שאין לו חלב אם, ולחיה הרי יש חלב אם.
ורבי עקיבא סבר, חיה דרבנן, שהתמעטה מזה שכתוב "לא תבשל גדי" שלש פעמים.
ואיבעית אימא: בעוף איכא בינייהו נפקא מינה.
רבי עקיבא סבר: חיה ועוף אמנם אינן מן התורה, אבל מדרבנן אסורים. שמזה שאמר ש"אינן מן התורה", משמע, הא מדרבנן, אסירי!
ורבי יוסי הגלילי סבר, עוף, אפילו מדרבנן נמי לא אסיר.
תניא נמי הכי, שלרבי יוסי הגלילי אפילו מדרבנן אין עוף אסור בחלב.
ששנינו: במקומו של רבי אליעזר, היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל לסכין של מילה. שסבר רבי אליעזר שמכשירי מצוה - כגון סכין של מילה - דוחים את השבת במצוה שדוחה בעצמה את השבת.
ועוד תניא בברייתא ההיא: במקומו של רבי יוסי הגלילי, היו אוכלין בשר עוף בחלב!
לוי איקלע לבי יוסף רישבא (צייד עופות), אייתו לקמיה רישא דטיוסא (טווס) מבושל בחלבא (בחלב), ולא אמר להו ולא מידי, שלא מחה בידם.
כי אתא לוי לקמיה דרבי, אמר ליה רבי: אמאי לא תשמתינהו משום שאוכלים בשר בחלב? וצריך לנדותם על כך.
אמר ליה: מקומו של יוסף רישבא - אתריה (מקומו) דרבי יהודה בן בתירא הוא. ואמינא, אולי דרש להו רבי יהודה בן בתירא לאנשי מקומו כרבי יוסי הגלילי, דאמר: יצא עוף שאין לו חלב אם, והוא סובר שאין בו איסור אפילו מדרבנן.
מתניתין:
קבת בהמת עובד כוכבים, דהיינו החלב הקרוש שבתוך הקבה, ושל נבלה (ובגמרא פריך של עובד כוכבים ושל נבלה - היינו הך) - הרי זו אסורה.

דרשני המקוצר[עריכה]