פרשני:בבלי:חולין קלג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קלג ב

חברותא[עריכה]

מתרצת הגמרא: הכא, זה ששנינו בברייתא ש"אין צריך לרשום", במאי עסקינן, דיתיב העובד כוכבים אמסחתא (בחנות) כשהטבח הישראל מוכר שם את הבשר, ומוכח שהם שותפין. מה שאין כן במשנה שעוסקת באופן שאינו יושב בחנות.
מקשה הגמרא: אם כן, דכוותה, גבי כהן ששנינו ברישא של הברייתא "המשתתף עם כהן - צריך לרשום", גם דין זה מדובר באופן דיתיב הכהן אמסחתא, כמו שביארנו בסיפא לגבי עובד כוכבים. ואם כן אמאי צריך לרשום?
מתרצת הגמרא: מה שהכהן יושב בחנות אינה ראיה שהטבח עשה עמו שותפות, דאמרי הרואים, כהן זה בשרא קא זבין (בשר הוא רוצה לקנות).
מקשה הגמרא: אם כן, עובד כוכבים נמי למה אינו צריך לרשום, הרי גם באופן זה אמרי הרואים שעובד כוכבים בשרא קא זבין, ואינו עושה שותפות עם ישראל?
אלא, הכא במאי עסקינן, דיתיב עובד כוכבים אכספתא (על המקום שבו נותן הטבח את המעות שמקבל מן הלוקחין), ובאופן זה מוכח שהוא שותף ולא לוקח בעלמא.
מקשה הגמרא: אם כן דכוותה גבי כהן גם מדובר באופן זה דיתיב אכספתא, ואם כן אמאי צריך לרשום?
מתרצת הגמרא: אמרי הרואים שבאמת אינו שותף, אלא הימוני הימניה הטבח לכהן לשמור כספו שבכספת שלא יגנבום ממנו.
מקשה הגמרא: אם כן, עובד כוכבים נמי נחשוש שאמרי הרואים הימוני הימניה הטבח לשמור מעותיו ובאמת אינו שותף?
מתרצת הגמרא: אין חשש שהרואים יסברו כן, כי אין אמונה בעובד כוכבים, אין ישראל רגיל להאמין בעובד כוכבים שישמור מעותיו.
ואיבעית אימא: באמת צריך לומר כמו האוקמיתא לעיל, שמדובר באופן שהכהן והעובד כוכבים יושבים בחנות. ובכל זאת יש לחלק, כי סתם עובד כוכבים מיפעא פעי. אם שותף הוא, רגיל הוא לצעוק: אל תמכור בכך אלא בכך! והכל יודעים שהוא שותפו. אבל כהן צנוע הוא, ואינו צועק אלא סומך על הטבח, ואין הוכחה שהוא שותף  1 .

 1.  רש"י פירש שכהן אפילו יושב אמסחתא צריך לרשום כי צנוע הוא, אך עכו"ם שצועק מודיע לכל שהוא שותף, ויודעים שהוא פטור ממתנות ואין צריך לרשום, והמשנה עוסקת כשהעכו"ם אינו יושב אפילו אמסחתא. אך הרמב"ם (פ"ט ה"י) כתב אם היה הכהן עומד עמו במטבחיים ונושא ונותן עמו, אינו צריך לרשום, והמשתתף עם העכו"ם אין צריך לרשום, שסתם עכו"ם מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף ואף על פי שאינו עמו בשעת מכירה. ותמה הטור בתרתי, הרי בסוגיין משמע שהכהן צריך לרשום אפילו כשהוא עמו במסחתא, ואילו בעכו"ם משמע שדוקא כשהוא במסחתא אין צריך לרשום, אך את המשנה העמידו כשאינו עמו וצריך לרשום. (וראה מאירי וצ"ע). וכתב הכסף משנה שהרמב"ם ביאר שבאיבעית אימא "אין הגמרא שבה לאוקימתא "דיתיב אמסחתא", אלא אפילו חוץ לבית המטבחיים הגוי מודיע שהוא שותף, ובמשנה שנינו שירשום רק לגבי שותף כהן, והלשון "המשתתף עמהם" ביאורה על כל הכהנים. (והב"ח תמה על כך, אם כן איך מקשינן ממשנה לברייתא). והוסיף, שאין האיבעית אימא חולקת על לישנא קמא, שהרי לגבי כהן פסק הרמב"ם שאין צריך לרשום אפילו שהוא רק "נושא ונותן עמו", דהיינו, כשיושב על כספתא, ואם המסקנא אינה כלישנא קמא, עדיין צריך לחלק ביתיב אכספתא שמאמין לכהן ואין בכך הוכחה לשותפותו, ובהכרח שלא נחלקו הלשונות וראה פרי חדש (על גליון שו"ע סא כה) שדחה ביאור זה. והב"ח כתב שלמסקנא אם הגוי יוצא ונכנס בבית המטבחיים אף שאינו נמצא בעת המכירה, אין צריך לרשום, ובכהן באופן זה צריך לרשום, ורק כשהוא נושא ונותן עמו בבית המטבחיים אין צריך לרשום, ובמשנה מדובר באופן שהגוי אינו נכנס כלל בבית המטבחיים, ולכן צריך לרשום. אולם הקשה איך שותפות כהן פוטר ביתיב במסחתא, והרי לעיל (קלב ב) אעמרו שאם קבע מסחתא גם כהן חייב, וחילק בין "קבע מסחתא" ל"יתיב במסחתא" בשני אופנים, או ד"יתיב" הוא באופן ארעי, ואינו חייב עד שיקבע לו מקום קבוע למכור בו. או ש"יתיב אמסחתא" הוא כשיושב בבית מטבחיים של ישראל, ואז פוטר. וכל חיובו לעיל הוא בקבע מסחתא שלו, ובה מתחייב מיד, ובפרי חדש שם תירץ שלעיל מדובר בקביעות עלי לקצב עליו בשר, וכאן במכירה בחנות שאינו מקצב בה. ועוד כתב שהרי"ף והרא"ש השמיטו סוגיא זו, כי היא רק קודם תקנת זק? דרום לחייב את הקובע מסחתא, ואין דרכם להביא סוגיא שאינה להלכה אף שיש בה נפקא מינה למי שלא קבע מסחתא שבתוך ג' שבתות צריך לרשום. (ותירוצו לעיל הוא רק להרמב"ם שהביא את דין סוגייתינו).
אמר מר: ופסולי המוקדשין אין צריך לרשום.
אלמא, מוכחא מילתא כשמוכרן, שהם מוקדשין ולא חולין, ולכן אין צריך לרשום, כי הכל יודעים שהם מוקדשין ופטורין מן המתנות.
מקשה הגמרא: והא אנן תנן: פסולי המוקדשין נמכרים באיטליז (בשוק) ונשחטין באיטליז ונשקלים בליטרא, מוכח שהם נמכרין ככל חולין, ואם כן הרי לא "מוכחא מילתא"?
תרגמא רב אדא בר אהבה קמיה דרב פפא למה ששנינו שאין צריך לרשום - באותן הנמכרים בתוך הבית. דהיינו, בכור ומעשר שאין דמיהן קודש, אלא ניתנים לבעליהם, וכיון שכן, לא התירו לזלזל בהן ולמכרן בשוק כדרך כל חולין בשביל הנאתו, אלא מוכרן בתוך הבית דווקא, אף על פי שנפסד על ידי כך, שאין כל כך קופצין בבית כמו בשוק. ואם כן, הרי מוכח שהן מוקדשין על ידי שמוכרן בביתו, ולכן אין צריך לרשום (מה שאין כן בשאר פסולי מוקדשין, שדמי פדיונן קדושים תחתיהם, אילו לא תתיר לו למכור בשוק, לא יפדן מעיקרא אלא בזול, ויהיה הפסד להקדש, ולכן, כיון דלא מנכרא מלתא, שהרי מוכרן בשוק ככל חולין, צריך לרשום).
אמר רב הונא: אם היה אדם שותף בראש  2  של בהמה ולא בשאר חלקיה, פטור בעליה מן מתנת הלחי בלבד  3  וחייב בשאר מתנות.

 2.  בפסקי הרי"ד ובתורת הבית להרשב"א (ג, ב) כתבו שהשותף בראש פוטר משום ש"מתנות" אמר רחנמא ולא חצי מתנות. ואולם לשון "מתנות" אינו מוזכר בתורה, והכוונה לדברי (קלב ב) תוס' (ד"ה וצריך) רשב"א ור"ן שאין כל "שיות" שבו חייב. וכתב בדרך אמונה (פ"ט ס"ק פז) שלדבריהם אפילו אם בחלק מסוים בראש אינו שותף, נפטר ממתנות לגמרי. אמנם, באופן שהיה שותף בכל הראש חוץ מהלחיים, או ביד חוץ מהזרוע, כתב במנחת חנוך (תקו) שודאי חייב בהן. וראה להלן הערה 6. ולענין שותפות עכו"ם הפוטרת מבכורה כתב הרמב"ם (בכורים יב ב) ששותפות בבהמה אפילו אחד מאלף פוטר, אך שותפות באבר פוטרת רק אם השתתף באבר שלם, וביאר בדרך אמונה (בפי"ב) שלא התמעט "חצי בכור" כמתנות, אלא מ"ישראל ולא של עכו"ם" וכל עוד אינו שותף באבר שחסרונו עושה מום, נחשב שיש כאן חיוב בכור שלם, וראה עוד להלן (קלה ב הערה 11): והנצי"ב במרומי שדה הקשה, מנא לן ששותפות כהן פוטרת בזרוע, והרי בבכור צריך דרשה בפני עצמה לפטור שותפות, ותירץ שבהכרח כוונת הכתוב לפטור בשותפות, כי את הכהן עצמו אין לפטור שהרי הוא זוכה במתנותיו, וראה לעיל (קלב ב הערה 10). אולם באבי עזרי (מזוזה ו יב) כתב שהטעם לפטור בשותפות כהן ועכו"ם נלמד מגזירה שוה לראשית הגז, והטעם שאין חיוב בכל השיות שבו הוא רק סיבה לדרוש גזירה שוה זו אף שאין דורשים אותה בתרומה, כי תרומה אין לה שיעור וחייב אפילו בכל שהוא, אך במתנות שהחיוב רק כשהוא חל בכל הבהמה, ממילא נלמד לפטור כשיש שותפות בחלק מהבהמה, ודבריו יובאו בהרחבה בדף קלה, וראה גם מעדני יו"ט ס"ק נ.   3.  כתב בקרית ספר (פ"ט הי"ב) שחייב בזרוע ולחיים מדאורייתא, ובמנחת חינוך (תקו) תמה הרי דעת הריטב"א (בב"מ צ"ה א) שהמצוה לתת את שלשתן יחד, ואם נתן רק אחד מהן לא קיים המצוה, (ודבריו יובאו להלן), ואם כן כיון שהוא פטור מלחי למה לא יפטר מכולם. ותירץ בדרכי תשובה (ס"א ס"ק קס"ה) על פי דברי הרמב"ם שאין מצוות מעכבות זו את זו אלא כשנאמר כך בקרא, כגון בציצית, ואם כך אין כוונת הריטב"א שהן מצוה אחת לקיום יחד, אלא שעשית כולן נאמרה כמצוה אחת, אך אין מעכבות זו את זו לעשותן בפני עצמן. וראה עוד בסמוך הערה 5. וראה בצפנת פענח שדקדק מלשון הרמב"ם כי דוקא שותפות כהן בראש אינה פוטרת זרוע ולחיים, אבל שותפות עכו"ם פוטרת את כל המתנות. אך רש"י כתב (בד"ה אפילו) שמדובר בין בכהן ובין בעכו"ם. ובדרך אמונה (שם פ"ח) כתב שאם הוא שותף בלחי ימין פטור גם בשל שמאל כי שניהם מצוה אחת, ואף על פי שהרמב"ם (בהי"ז) כתב שנותנים את שתי הלחיים לשני כהנים, מכל מקום מצוה אחת היא. וראה לעיל (קלב ב הערה 9) שלחיים ניתנים לשניים משום שנחשבות כשתי מתנות, וכלשון רס"ג (עשה צב) שמתנות זבחיך ארבע, או שכל אחת יש בה מתנה חשובה. וכן מוכח לשיטת הרא"ש שאין מחלקין מתנה לשנים, אך מכל מקום יש לומר ששתי מתנות הן ותלויות זו בזו משום שהן מצוה אחת. וראה בקרית ספר (הנ"ל) שכתב שחייב מדאורייתא במה שאין לכהן שותפות בו כיון שכל אחת חשובה מתנה בפני עצמה. והיינו שנקט שזו גופא סברת רב הונא ועל כך נחלק חייא בר רב, אך בפשטות מחלוקתן היא כמו שביאר באפיקי ים (ח"ב יא בהגה) אם יש חיוב עצמי על המתנות, ושותפות בראש פוטרת רק מתנות לחיים שבו, או שהחיוב על הבהמה, וכיון שהוא שותף בחלק אחד נפטרת כולה ממתנות. וראה לעיל (קלב ב סוף הערה 10) ובהערה 6 בסמוך.
היה שותף ביד הבהמה - פטור הבעלים מן הזרוע בלבד. היה שותף בבני מעיין - פטור מן הקבה  4 .

 4.  הפרישה דן באופן שהוא שותף בראש ויד ומעים אם יפטר מכל המתנות, אף שאינו שותף בכל הבהמה, או ששותפותו בשלשה אברים אלו בדוקא נראית כהערמה, ואסור לעשותה כדי להפקיע מתנות כהונה.
וחייא בר רב אמר: אפילו היה אחר שותף רק באחת מהן (מן המתנות) - פטור הבעלים מכולן.
מיתיבי: אמר אחד לחבירו: הראש של הבהמה שלי, וכולה - ושאר כל הבהמה - שלך! ואפילו אמר אחד ממאה בראש שלי
- פטור. וכן אם אמר היד שלי, וכולה שלך, ואפילו אחד ממאה ביד שלי - פטור. וכן אם אמר בני מעיין שלי וכולה שלך, ואפילו רק אחד ממאה בהן שלי - פטור.
מאי לאו, האי דקתני פטור - פטור מן הלחי וחייב בכולן, בכל שאר המתנות, וכן כשאמר היד שלי פטור מן הזרוע וחייב בכולן, וכן כשאמר בני מעיין שלי פטור מן הקבה וחייב בכולן?
דוחה הגמרא: לא, בכל אלו פטור מכולן!
מקשה הגמרא: אם כן, למה שנינו "פטור" סתם, וליתני בפירוש, "פטור מכולן"?
ועוד, הרי תניא בפירוש: הראש שלי וכולה שלך, ואפילו אחד ממאה בראש שלי - פטור מן הלחי וחייב בכולן?
ומסקנת הגמרא: תיובתא דחייא בר רב שאמר "פטור מכולן" - תיובתא! אמר רב חסדא: הא מתניתא דלקמן אטעיתיה (הטעתו) לחייא בר רב, וגרמה לו לסבור שפטור מכל המתנות.
דתניא: עשרים וארבע מתנות כהונה הן, וכולן נתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט. שנאמר "לכל קדשי בני ישראל לך נתתים"
- היינו כלל, ואחר כך נאמר "וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש וגו'", ומפרש הכתוב כל אחת מהמתנות - והיינו פרט.
וכתוב בפרשה זו "ברית מלח עולם", דהיינו, כשם שברית הכרותה למלח שלא יסריח - אינה שובתת, כך ברית זו לא תשבות.
ודרשו: כל המקיימן - שנותן את המתנות, כאילו קיים בכלל ופרט, דהיינו, כללות ופרטות שבתורה  5  , וכאילו הקריב כל הקרבנות, שנאמר בהם ברית מלח.

 5.  ורש"י בבבא קמא פירש: כאילו קיים את כל התורה שניתנה לידרש בכלל ופרט.
וכל העובר עליהן, שאינו נותנן, כאילו עובר על בכלל ופרט שבתורה, וכאילו לא הקריב הקרבנות, שנאמר בהם ברית מלח.
ואלו הן עשרים וארבע המתנות: עשר מהן ניתנו לאכילה במקדש בתוך העזרה, וארבע מהן נאכלין בירושלים, ועשר מהן נאכלות בגבולין.
ואלו הן עשר שבמקדש: חטאת, וחטאת העוף, אשם ודאי, ואשם תלוי, וזבחי שלמי ציבור, דהיינו, כבשי עצרת, ולוג שמן של מצורע, דהיינו, מה שנותר לאחר שניתנו המתנות על תנוך אזנו ובהונותיו, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, ומנחת העומר.
ואלו הן ארבע שנאכלין בירושלים: הבכורה, דהיינו, בכור תם, והבכורים, והמורם מן קרבן התודה, דהיינו, חזה ושוק וארבע חלות שהיו ניתנים לכהן, והמורם מאיל נזיר, דהיינו, זרוע בשלה וחלה אחת ורקיק אחד (ו"המורם מתודה ומאיל נזיר"
- נחשבים כדבר אחד, כי שניהם מורמים מקדשים קלים), ועורות קדשים של עולה חטאת ואשם הניתנים לכהן.
ואלו הן עשר שבגבולין, שניתנין לכהן בכל ערי ישראל: תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, וראשית הגז, ומתנות כהונה, דהיינו, זרוע לחיים וקבה, וחמשה סלעים של פדיון הבן, ושה של פדיון פטר חמור, ושדה אחוזה שהקדישה בעליה ולא גאלה, ומכרה גזבר, וכשיוצאה ביובל מהלוקח ככל שדה אחוזה, דינה הוא שהיא מתחלקת לכהנים של אותו משמר שאירע היובל בזמנו. ושדה חרמים (שאמר אדם שדה זו חרם היא) שניתנת לכהן, וגזל הגר שנשבע לו הגזלן לשקר והודה לאחר מיתת הגר, שניתנין הקרן והחומש לכהן.
וחוזרת הגמרא לפרש את דברי רב חסדא ש"מתניתא אטעיתיה לחייא בר רב":
הוא, חייא בר רב, סבר, מדקא חשיב להו התנא לכל ג' המתנות בחדא מתנה ולא מנה אותן כשלש מתנות במנין עשרים וארבע המתנות - חדא נינהו. ואם נתחייב באחת מהן נתחייב בכולן, ואם נפטר מאחת - נפטר מכולן.
ולא היא! מה שהחשיבם במנין המתנות כדבר אחד אינו משום שדינם כאחד, כי אטו המורם מתודה ואיל נזיר דקא חשיב להו התנא כחדא במנין המתנות, משום דחדא נינהו?! הרי ודאי אינם דבר אחד ! אלא, כיון דדמיין להדדי - חשיב להו כחדא, והוא הדין במתנות, כיון דדמיין להדדי - חשיב להו כחדא, ולעולם אינם נחשבים כדבר אחד  6 .

 6.  בבבא מציעא (צ"ה ב) נחלקו רבי יאשיה ורבי יונתן נחלקו לענין ו' החיבור שנאמר בלאוין, כגון לא תחרוש בשור וחמור, האם משמעותו שניהם יחד בדוקא או לאו דוקא, עד שיפרוט לך הכתוב "יחדיו". וכתב הריטב"א שלא נחלקו אלא בלאו, אבל בעשה ודאי משמעותו שניהם יחד דוקא, כי רק במניעה משמע שימנע מכל אחד בנפרד, אבל שיעשה משמע שניהם יחד. ובמנחת חנוך הבין שלדבריו צריך לתת לכהן את הזרוע והלחיים והקיבה יחד, ואם נתן אחת מהן בפני עצמה לא יצא. ובדרך אמונה תמה על כך שהרי אין הכוונה לומר שהן מצוה אחת, ומעכבות זו את זו, אלא לומר שכוונת התורה שצריך לתת את שלשתן, ולא די שיקיים רק אחת ממצוות אלו, ובאמת אין מעכבות זו את זו, ותמה למה לא מנה הרמב"ם כשלש מצוות חלוקות כמו שמנה לשתים ראשית דגנך וראשית גז צאנך שנאמר בשתיהן יחד "תתן לו". וראה לעיל הערה 3.
איבעיא להו: אמר לו כהן לטבח ישראל קודם שחיטת בהמתו של הכהן: הראש של הבהמה יהיה שלך, שתקנה אותו, וכולה - שאר הבהמה - שלי, מהו? האם חייב הישראל במתנות (לחיים), או לא?
וצדדי הספק הם: האם בתר חלקי הבהמה דחיובא אזלינן, דהיינו, הזרוע והלחיים והקבה, והרי חיובא גבי ישראל הוא, שהרי הלחיים בראש הם, ומיחייב במתנות.  7 

 7.  המנחת חנוך (תקו) כתב שהוא הדין אם מכר הכהן רק את הלחיים או רק את הזרוע לישראל, שצריך הישראל לתתם לכהן. וכן הוכיח באבי עזרי (מזוזה ו יב ד"ה ונמצא) מסוגיין, שהלוקח גז צאנו של עכו"ם פטור, וזה חומר שיש במתנות יותר מראשית הגז, ומשמע שמדובר באופן שוה, דהיינו, שרק המתנות של ישראל, אף שהבהמה כולה של עכו"ם. וביאר שהטעם לכך משום שאין חיוב המתנות כהפרשה על הבהמה אלא חיוב עצמי של מתנות שהיו שלו בשעת שחיטה, ולכן אפילו אם הבהמה של בעלים הפטור ממתנות, כיון שהמתנות של בר חיובא, חייב לתתם לכהן.
או דלמא בתר עיקר הבהמה אזלינן, ועיקר הבהמה דכהן הוא!?
תא שמע: עובד כוכבים וכהן שמסרו צאנם לישראל, שעשאוהו שלוחם לגזוז - פטור הישראל מראשית הגז.
וכן הלוקח גז צאנו של עובד כוכבים, ואפילו קודם שנגזז מן הבהמה, פטור הלוקח מראשית הגז. וזה חומר בזרוע ובלחיים ובקבה יותר מראשית הגז, שהלוקח מתנות מכהן קודם שחיטה חייב במתנות  8 .

 8.  הרמב"ם (ביכורים י ט) כתב הלוקח גז צאנו של נכרי אחר שגזזן הגוי פטור מראשית הגז. ודקדק האור שמח שאם לקחו הישראל ממנו קודם שגזז, חייב אף שבהמת הגוי פטורה מראשית הגז. ואם כן תמוה איזה חומר יש בזרוע ולחיים יותר מראשית הגז, והרי בשתיהן חייב הלוקח לתת את המתנות שקנה קודם שהתחייבו. ופטור ממתנות בבהמה ששחטה עכו"ם ואחר כך לקחן ישראל. ובחוקר לדעת (לר' אברהם מטיקטין) הביא מהמאירי שכוונת הרמב"ם שקנה מהגוי את כל הגיזה שתצמח, ובדרך אמונה דחה שלשון הרמב"ם משמע שקנה "אחר שגזזן" ולכן גרס "אע"פ שגזזן", דהיינו, שאף שהקנה לישראל וגזזן בשבילו פטור הישראל כי הצאן אינו שלו, (אך אילו גזזן הישראל היה חייב כי יש לו צאן לגיזתה), ובמתנות כששחט הגוי לצורך הישראל שקנה ממנו המתנות, חייב הישראל לתתן לכהן, וזהו חומר במתנות מראשית הגז. (ע"י ישראל).
שמע מינה: בתר חיובא אזלינן! שהרי כאן קנה הישראל מהכהן רק את המתנות, ועיקר הבהמה נשארה של הכהן, ובכל זאת חייב במתנות, שמע מינה!  9 

 9.  ראה לעיל (עט ב, רלב א) שהבאנו את דברי הגר"ח שחיוב מתנות חל בגוף הבשר ואינו תלוי בשם הבהמה כולה. וכדבריו משמע בסוגיין, שאם הלחי שלו הוא מחוייב ליתנו אף אם שאר הבהמה אינה שלו.
שנינו במשנתנו: ואם אמר לו הכהן לישראל, אני מוכר לך הבהמה חוץ מן המתנות, פטור הישראל מן המתנות.

דרשני המקוצר[עריכה]