פרשני:בבלי:בכורות מא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות מא א

חברותא[עריכה]

גמרא:
תנא: באיזה מקום ברגל איירי?
קפץ העליון, הכפיפה העליונה דהיינו, מקום חיבור השוק והירך. ולא קפץ התחתון, סמוך לפרסות.
ומקום זה, כנגדו בגמל ניכר, שיש לו עצם בולטת לחוץ באותו מקום  32 .

 32.  פירוש אחר: שזנב הגמל מגיע עד אותו מקום).
מתניתין:
על אלו מומין ששנינו מתחילת הפרק ועד עתה, שוחטין את הבכור.
ופסולי המוקדשין שאר קרבנות שנפל בהם מומין אלו, נפדין עליהן.
גמרא:
ומקשינן: הא תו למה לי לומר שעל מומין אלו שוחטין? והא תנא ליה רישא, בריש פירקין: על אלו מומין שוחטין את הבכור.
ומתרצינן: סיפא איצטריכא ליה, דתני: פסולי המוקדשין נפדין עליהן.
ופרכינן: הא נמי פשיטא! כי מאחר דמישחט שחטינן את הבכור בחוץ על מומין אלו - מיפרק לפדות פסולי המוקדשין מבעיא למימר?
ומתרצינן: אלא, להכי הדר תנא ליה. כי איידי דתנא שלשה מומין הוסיף אילא. (לעיל מ, א) ואמרו לו חכמים: לא שמענו אלא את אלו דהיינו מומין אחרים שהוסיף, ובשלשה אלו חולקין עליו.
וקתני ואתי דיחידאה ואחר כך מנה התנא מומין שנאמרו בלשון יחיד כגון רבי חנינא בן אנטיגנוס. והוה אמינא שגם עליהם חלקו רבנן, הלכך קא סתים לה בכולהו, שלכך הדר התנא וסתם: על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהן. לומר דפסקינן ככל הני תנאי.
מתניתין:
ואלו מומין שאין שוחטין עליהן, לא במקדש, שאינם כשרים למזבח בגלל המום. ולא במדינה, שאינם חשובים מום גמור להתיר לשוחטו בחוץ.
חורוור, חולי שיש בעין כמין טיפות לבנות.
והמים, שעיניו דולפות מים תדיר.
שאין קבועים שמונים יום. (וכדלעיל לח, ב).
וחוטין, החניכיים הפנימיות, שנפגמו, שחסרו מעט, ושנגממו, שנחתכו בסכין ולא נחסרו אלא נוצר בהן כעין סדק. (אבל אם נעקרו הוי מום. כדלעיל לט, א).
ובעל גרב, מין שחין. ובעל יבלת, שנמצאת בלבן שבעין, ויש בה שיער  33 .

 33.  עיין רש"י לעיל מ ב ורעק"א במשניות).
ובעל חזזית, מין שחין.
זקן וחולה (כל שרועדים מחמת זקנה או חולי).
ומזוהם, מסריח.
ושנעבדה בו עבירה, שנרבע.
ושהמית אדם, ואין שני עדים שמעידים שהרג או נרבע, (דכשיש עדים הוא נסקל ואסור אפילו בהנאה) אלא על פי עד אחד, או על פי בעלים. שהם אמרו שהשור הרג או נרבע.
וטומטום, שאין ניכרים בו סימני זכר ונקבה.
ואנדרוגינוס, שיש בו סימני זכר וגם סימני נקבה.
אינם נשחטים הטומטום והאנדרוגינוס, לא במקדש, דפסולים למזבח, שהם ספק נקבה שאינה קדושה בבכור, ולא במדינה, שמא זכר הם וקדושים בבכורה, ואין בהם מום לשחוט עליו בחוץ.
רבי ישמעאל אומר: אנדרוגינוס אין לך מום גדול מזה. שעל הצד שהוא זכר הרי מקום נקבות הוי כמום. ודינו כבכור בעל מום שנשחט במדינה, ואסור בגיזה ועבודה.
וחכמים אומרים: אנדרוגינוס אינו בכור, דאינו לא זכר ולא נקבה אלא בריה בפני עצמו הוא ואינו קדוש בבכורה אלא נגזז ונעבד, כחולין דעלמא.
גמרא:
שנינו במשנה: ובעל גרב ובעל חזזית אין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה.
ומקשינן: וגרב לא הוי מום גמור לשחוט עליו במדינה? והכתיב, "גרב" באורייתא "עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה'".
ותו מקשינן: וחזזית לא הוי מומא? והכתיב "ילפת" באורייתא.
דתניא: "גרב", זה החרס, שחין שיבש כחרס.
"ילפת", זו חזזית המצרית, שחין שהובא על המצרים.
ואמר ריש לקיש: למה נקרא שמה ילפת? מפני שמלפפת והולכת, דבוקה בו עד יום המיתה. שאין לה רפואה.
בשלמא, חזזית אחזזית לא קשיא:
כאן הא דכתיב באורייתא מיירי בחזזית המצרית שהיא קשה והוי מום. כאן מתניתין בחזזית דעלמא.
אלא גרב אגרב, קשיא?
ומתרצינן: גרב אגרב נמי לא קשיא.
הא בלח, הא ביבש.
וההבדל ביניהם: לח, איתסי יש לו רפואה. יבש, לא מיתסי. אין לו רפואה והוי מום.
ופרכינן: ולח מיתסי? והכתיב בפרשת התוכחה: "יככה ה' בשחין מצרים ובטחורים ובגרב ובחרס". ומדכתיב "ובחרס" שהוא גרב יבש וקשה כחרס, הרי גרב לח אמור, דמדחרס יבש, גרב הוי לח. וכתיב בתריה: "אשר לא תוכל להרפא" ושמעינן דלח נמי אין לו רפואה.
ומתרצינן: אלא תלתא גרב הוו.
גרב דקרא שנאמר בפרשת מומין, יבש בין מבפנים בין מבחוץ, והוא מום גמור.
גרב דמתניתין, הוא לח מבחוץ ומבפנים, ופסול למזבח, ולא נשחט בחוץ כיון שיש לו רפואה.
גרב דמצרים, שנאמר בפרשת התוכחה, הוא יבש מבפנים ולח מבחוץ, וכיון שהוא יבש מבפנים אין לו רפואה, (ובבכור הוי מום גמור).
ומנלן דשחין דמצרים היה יבש מבפנים ולח מבחוץ?
דכתיב: "ויהי שחין פורח אבעבועות באדם". "פורח", היינו שנראה מלמעלה בולט. "אבעבועות", הוא מלשון נביעה דהיינו שמבחוץ היה לח.
שנינו במשנה: והזקן, והחולה, והמזוהם.
והוינן בה: מנהני מילי שאין שוחטין אותם במקדש?
ומשנינן: דתנו רבנן: כתיב בפרשת עולה: "מן הצאן ומן הכשבים או מן העיזים". ודרשינן: מתלתא "מן", דמשמע "מן הצאן" ולא כל הצאן: פרט לזקן ולחולה ולמזוהם.
וצריכי לכולהו מיעוטי. דאי כתב רחמנא חד מיעוטא, הוה דרשינן למעוטי זקן דוקא דלא הדר בריא. אבל חולה דהדר בריא אימא לא.
אי נמי הוה דרשינן: למעוטי חולה דוקא דלאו אורחיה. אבל זקן דהיינו אורחיה, אימא לא.
ואי כתב רחמנא תרי מיעוטי, הוה דרשינן: למעוטי הני, זקן וחולה, דכחישי. אבל מזוהם דלא כחיש, אימא לא ויכשר לקרבן.
ואי נמי הוה דרשינן: למעוטי מזוהם משום דמאיס. אבל הני זקן וחולה אימא לא, (כלומר לא הוי דרשינן אלא חד מינייהו וכמו הצריכותא דלעיל) הלכך צריכי לכולהו.
שנינו במשנה: ושנעבדה בו עבירה.
והוינן בה: מנא הני מילי דאינו קרב למזבח?
ומשנינן: דתנו רבנן: כתיב בפרשת עולה: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן". ודרשינן:
"מן הבהמה", להוציא רובע ונרבע.
"מן הבקר", להוציא את הנעבד, שעשאו עבודת כוכבים ועבדו.
"מן הצאן", להוציא את המוקצה, שהוקצה והופרש לעבודת כוכבים ועדיין לא נעבד.
ומדכתיב "ומן הצאן" בוי"ו יתירא דרשינן להוציא את הנוגח, שנגח אדם ומת.
ופרכינן: והני רובע ונרבע ונוגח בני קטלא נינהו. ואמאי צריך קרא למעטינהו מהקרבה?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן: כגון שנגח על פי עד אחד, או על פי בעלים. ואין בהמה נסקלת על פי עד אחד, או בעלים. ואשמעינן קרא דמכל מקום פסולים להקרבה.
וטומטום ואנדריגונוס, ששנינו במשנה שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה, הוינן בה: בשלמא טומטום, במקדש לא קרב, דילמא נקבה היא, שאינה קדושה בבכור וכיון שהוא מקריבה לשם בכור הרי הוא מביא חולין לעזרה.
וכן בשלמא במדינה לא נשחט, דלמא זכר הוא וקדוש בבכורה ולית בה מומא.
אלא אנדריגנוס, בשלמא במקדש לא קרב, דילמא נקבה היא, והוא מקריבו בתורת בכור.
אלא במדינה מאי טעמא אינו נשחט? נהי נמי דזכר הוא, כלומר שאפילו על הצד שהוא בכור מכל מקום הוא בעל מום, שהרי תעשה נקבות שלו כמין חריץ שבגוף הבכור וישחוט עליה, דהא כתיב: "עורת או שבור או חרוץ".
ומתרצינן: אמר אביי: אמר קרא: "או שבור או חרוץ". ודרשינן: "חרוץ" דומיא "דשבור", מה "שבור" דקרא, במקום עצם (שהרי לא שייך שבור בבשר) אף "חרוץ" במקום עצם. ולהכי מקום נקבות לא הוי מום לשחוט במדינה.
רבא אמר: בלא ההקש משבור נמי לא מצית אמרת דחרוץ במקום בשר הוי מומא.
דאי סלקא דעתך חריץ במקום בשר הוי מומא, תקשי, מכדי, כיון דאמר מר: "גרב", זהו חרס, ואם כן נגע הוא, ובודאי מיחרץ חריץ, כדכתיב בפרשת נגעים: "ומראהו עמוק מן העור", דהיינו כמראה חמה שנראית עמוקה מן הצל כך הנגע עמוק מהבשר  34 , ואי נימא דחרוץ במקום בשר הוי מום, וליכתב רחמנא "חרוץ" ולא בעי למיכתב "גרב", ואנא אמינא, ומה "חרוץ" דלא מאיס הוי מומא. גרב דמאיס לא כל שכן!

 34.  הקשה הגרי"ז דהא אינו עמוק במציאות אלא במראה ואמאי איקרי חרוץ?
אלא ודאי להכי כתב רחמנא "גרב", למימר דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא! ולכן אין הגרב בכלל חרוץ ואיצטריך למיכתב.
שנינו במשנה: רבי ישמעאל אומר אין לך מום גדול מזה  35 . ומבארינן טעמא דרבי ישמעאל דמקום הנקבות הוי מום באנדרוגינוס על אף שהחריץ אינו במקום עצם:

 35.  עפ"י הרש"ש
כאביי לא אמר, משום כי "חרוץ" דומיא "דשבור" לא אמרינן (ולא בעינן "חרוץ" במקום עצם).
כרבא נמי לא אמר, דילמא הני מילי דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא, היכא דלא מינכרא כל כך כגון חריץ של גרב. אבל היכא דמינכר טפי החריץ כנקבות של בהמה, מום רע קרינא ביה! אף על פי שהוא במקום בשר.

דרשני המקוצר[עריכה]