פרשני:בבלי:בכורות מח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות מח ב

חברותא[עריכה]

לאו ככתובה בשטר דמיא -
ודכולי עלמא אית להו דרב פפא, דאמר רב פפא:
מלוה על פה גובה מן היורשים, ואינו גובה מן הלקוחות.  1  נמצא, שלדעת כולם אין לכהן זכות לאחר חלוקתם אלא במחצית הירושה - שתורת יורשים יש להם עליה - שהיא מחצית מן החוב כי הרי לא השאיר האב אלא חמש סלעים בלבד, ולפי זה יתבאר טעם מחלוקתם:

 1.  ראה היטב מה שכתבו התוספות בד"ה ודכולי עלמא, (ראה גם בהערה 5). ומתבאר מן הסוגיא, שאם אחין שחלקו לקוחות הן אי אפשר לגבות מהם פדיון הבן אם כמלוה על פה הוא. והביא בקצות החושן סימן קח א בשם הים של שלמה להקשות, לפי מה דקיימא לן האחין שחלקו לקוחות הן (כי אין ברירה), איך גובים כל מלוה על פה מן היורשים אחר חלוקה! ? וכתב ליישב, דבשאר חובות גובים מהם משום דינא דגרמי, שהרי גרמו בחלוקתם שלא יהא אפשר לגבות מהם, וחייבים מטעם מזיק שעבודו של חבירו (ראה שולחן ערוך חו"מ קז ד), מה שאין כן גבי פדיון הבן, אי אפשר לגבות מהם משום דינא דגרמי, משום שהוא ממון שאין לו תובעין, וכדקיימא לן בחולין קל ב: המזיק מתנות כהונה (זרוע לחיים וקיבה) או שאכלן, פטור. וראה עוד שם. ובאבי עזרי (מהדורה חמישית פי"א ממלוה) הקשה עליו: אם כן, שחיובו מטעם מזיק בדין שיגבה מעידית, ואפילו מעידית שבנכסי היתומים עצמם. ובאבי עזרי שם כתב לבאר על דרך הקצות החושן, דבכל יורשים שחלקו גובים מן הקרקע שקיבלו בתמורת הקרקע המשועבדת, ולא מדין מזיק אלא שהם חליפי השעבוד, וחל השעבוד על התמורה (ראה שם מקור לסברא זו). אבל גבי פדיון הבן שאני, "כי מאחר שהדין הוא שמזיק מתנות כהונה או שאכלן או שמכרן פטור, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות בכורים ט יד: שחיוב מתנות כהונה דוקא זה החפץ שהוא המתנות, ולא דמי המתנות, ועל כן גם לענין החמש סלעים, רק המשועבדת עצמה שירשו מאביהן קרקע זו היא המתנות כהונה, אבל הדמים של השדה אין הם המתנות, והרי זה כמזיק מתנות כהונה או שמכרן ואין גובין מהם, וע"ש במשובב נתיבות בסיתן קז שכתב כן.
והכא במשנתנו בחמש סלעים ולא חצי מחמש סלעים קמיפלגי רבי מאיר ורבי יהודה:
דרבי מאיר סבר: חמש ולא חצי חמש, ולכן סובר רבי מאיר, שלפני החלוקה כשעדיין הם יורשים על כל חמשת הסלעים, הרי הכהן נוטל את כל חמשת הסלעים מכח שעבוד האב, אבל לאחר שחלקו ונעשו כלקוחות על מחצית הירושה, נמצא, שאין הכהן יכול ליטול אלא חצי חמש, ושוב אינו נוטל כלום.  2 

 2.  כתבו התוספות: ולא דמי ל"חמשה חצאי בקר" (גבי חיוב על טביחה ומכירה, שהודה לאחד מן השותפין שגנב מהם ונפטר מהחצי שהוא חייב לו, כי מודה בקנס פטור) דמסקינן (בבא קמא עא ב): אפילו חמשה חצאי בקר. דהתם תשלומין נינהו ויש לו לשלם מה שהוא חייב, אבל הכא מצות חמש סלעים רמי רחמנא עליה, ולא מיקיימא בפחות מחמש סלעים - ואף על פי שיכול לשלם לעשרה כהנים בזה אחר זה (ונמצא משלם לכל אחד חלק מחמש סלעים), לא דמי, דהכא לא משתעבד אלא בחצי חמש. ובמהרי"ט אלגאזי (פא ח, ד"ה והנה ראיתי) תמה על סוף דבריהם: הא יש לומר, דהא דאמרינן "ולא חצי חמש", היינו כשאינו נותן כי אם חצי חמש, אבל כשנותן חמש אפילו בזה אחר זה שפיר דמי. ואם נאמר שזהו כוונת התוספות בתירוצם, אם כן, אמאי כתבו "דלא דמי הכא דלא משתעבד אלא בחצי חמש", הכי הוה להו למימר "דלא דמי הכא, דאינו נותן אלא חצי חמש". והאריך שם בביאור דבריהם. ובשפת אמת תמה על סוף דבריהם: הרי מה שהוא גובה את מחצית החמש הרי הוא מטעם ספק שמא יורשים הם, ועל הצד שהם יורשים הרי באמת נשתעבדו כל חמשת הסלעים, אף שבפועל אי אפשר לגבות אלא מחצית מהחמש! ?
ואילו רבי יהודה סבר: חמש סלעים ואפילו חצי חמש, ולכן בין שחלקו ובין שלא חלקו - יטול הכהן, דהיינו: קודם שחלקו יטול חמש סלעים, ולאחר שחלקו יטול מחצית מחמשת הסלעים.  3 

 3.  הקשה בשפת אמת: אם כן, שיסוד מחלוקתם היא בחמש ולא חצי חמש, יחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בכל מי שאין לו אלא חצי מחמש סלעים, אם מחוייב הוא ליתן! ? ורצה ליישב על פי המבואר בקדושין ו א, שהכהן יכול לקבל אפילו דבר שהוא שוה פחות מחמש סלעים ולומר "לדידי שוה לי חמש סלעים". ואם כן, יש לומר, דבסתם מי שיש לו רק חצי חמש, מחוייב הוא לחפש כהן שיאמר לדידי שוה לי, ורק כאן שעל הבנים אין חיוב, וכל מה שהם נותנים הוא מצד חיובו של האב, אם כן, כיון שלא נשאר אלא חצי חמש כדי פדיון, אין הכהן יכול לחייב את הבנים שיתנום לו ויאמר "לדידי שוה לי", כיון דעתה שאינם שוים אין כאן חיוב כלל. ראה עוד שם.
ומקשינן עלה: אי הכי, כפירושך, וכי מתאים הלשון "רבי יהודה אומר נתחייבו נכסים", שמשמעו: רבי יהודה חידש שחל שעבוד על נכסים!? והרי לא בזה נחלקו, אלא אף לרבי מאיר נשתעבדו הנכסים ביד האב, אלא מתוך שהפסיד מחצה כי נעשו הבנים כלקוחות, סובר רבי מאיר שהפסיד את הכל, ואילו לרבי יהודה מה שיכול הוא ליטול - יטול, ואין חידושו של רבי יהודה בעיקר השעבוד.
והרי "חייב גברא" מיבעי ליה למימר!? כלומר, היה לו לשנות "ורבי יהודה אומר: חייבין", ויהיה משמעו: שאינם פטורים לגמרי כדברי רבי מאיר, אלא את מחצית הפדיון מיהא יתנו!?  4 

 4.  כמדומה, שכך היא כוונת קושיית הגמרא, וראה לשון רש"י.
ועוד תניא: רבי יהודה אומר: האחין שחלקו, אם יש עשרה זוז (שהם שני סלעים ומחצה, כי הסלע ארבעה זוז) לאח זה, ועשרה זוז לאח זה, הרי אלו היורשים חייבין ליתן חמשה סלעים, ואם לאו הרי אלו פטורין -
ומאי "עשרה זוז לזה, ועשרה זוז לזה"!?
אילימא שיש לכל אחד שנים ומחצה סלעים בין מן המחצה דירושה בין מן המחצה דלקוחות, כך אי אפשר לומר, שהרי:
אלמא (בהכרח) שלדעת רבי יהודה "חמש ואפילו חצי חמש"! שהרי בין שניהם לא יתנו אלא עשרה זוז בלבד, כי מן המחצה שהם לקוחות לא יתנו כלום -
ואי הכי, מאי איריא עשרה, והרי אפילו אם יש לכל אחד בציר (פחות) מעשרה - נמי יתנו כל אחד מחצית חלקו ואף שבין הכל אין מגיע אפילו לחצי חמש, כי מה לי חצי חמש מה לי פחות מכך.
אלא פשיטא, כוונת רבי יהודה לומר, שאין הם חייבים אלא אם יש עשרה זוז דירושה לזה ועשרה זוז דירושה לזה, כי אז בין הכל יתנו חמש סלעים שלמים, אבל אם ירשו פחות מכך לא יתנו כלום, כי "חמש ולא חצי חמש" -
אלמא חמש ולא חצי חמש סבירא ליה, שלא כדבריך בדעתו שהוא סובר "חמש ואפילו חצי חמש"!?
אלא מפרשת הגמרא את טעם מחלוקתם באופן אחר. והכא במאי עסקינן - כפי שנתבאר בפירוש הקודם - בכגון שלא הניח אביהם אלא חמשה סלעים, שני סלעים ומחצה לזה ושני סלעים ומחצה לזה -
ודכולי עלמא - בין רבי מאיר ובין רבי יהודה סברי - חמש ולא חצי חמש, ומתבאר טעמו של רבי מאיר כפי שנתבאר בפירוש הקודם. ואף רבי יהודה מודה לו בעיקר דין זה, אלא שהוא סובר: יטול הכהן את כל חמשת הסלעים וכפי שיתבאר. והיינו דאמרינן בברייתא, שאף רבי יהודה לא חייב אלא כשיש שם בין הכל חמשה סלעים - והכא בדרב אסי - שאמר "מחצה יורשין ומחצה לקוחות" - ורב פפא שאמר - מלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות - קמיפלגי. כלומר:
רבי מאיר סובר כרב אסי וכרב פפא, ולכן אינו נוטל כלום, וככל אשר נתבאר בפירוש הקודם. אבל בדעת רבי יהודה יש לפרש בשני אופנים:
האחד: רבי יהודה סובר שביחס לכל הירושה הם חשובים יורשים, ונמצא שיש לכהן זכות בכל חמשת הסלעים.
השני: רבי יהודה חולק על רב פפא, וסובר שמלוה על פה גובה אף מן הלקוחות, ושוב לא איכפת לן שמחצה מן הירושה היא לקוחות, ויש לכהן זכות בכל חמשת הסלעים ולכן הוא גובה.  5 

 5.  א. נתבאר על פי רש"י. אבל התוספות תמהו: אטו מי לית ליה לרבי יהודה הא דתנן בגט פשוט (בבא בתרא קעה ב): המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים, על פה גובה מן בני חורין. ועיקר מילתיה דרב פפא לא איתמר אלא לאשמועינן דגובה מן היורשים, ולאפוקי מדרב ושמואל דאמרי מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות, אבל מאי דאינו גובה מן הלקוחות זה אינו שום חידוש, ודבר פשוט הוא בכל הש"ס. גם הקשו: הרי מבואר לקמן מט ב בדעת רבי יהודה שהוא סובר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. ולכן פירשו את עיקר כוונת הגמרא, שמטעם מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא גובה לרבי יהודה, וראה בדבריהם ביאור לשון הגמרא לפי פירוש זה, וראה עוד בהערה 1. ב. הקשה בקצות החושן סימן קח סוף סק"א, כיון דבדרב אסי ורב פפא נחלקו, אם כן, למה נחלקו דוקא בפדיון הבן ולא בשאר חוב. ויישב על פי המבואר משמו בהערה 1, שבשאר חובות אפילו אם לקוחות הם הרי הם צריכים לשלם משום דינא דגרמי, מה שאין כן בפדיון הבן שאין לחייבם מדינא דגרמי, ואם מחצה לקוחות הם, אי אפשר לגבות מהם.
מוסיפה הגמרא לבאר, ואיכא דמתני ליה - למשא ומתן אסיפא, היינו אדברי רבי יהודה. כלומר:
לפי הסוגיא דלעיל הקושי היה בדברי רבי מאיר לבד שלא ידענו לפרשם, ולכן הצרכנו לפרש כאשר פירשנו. ואילו יש שהיו מצריכים לפרש שלא כפשוטו משום דברי רבי יהודה שהם מוקשים. שהרי שנינו: רבי יהודה אומר נתחייבו נכסים, ותיקשי: דמית האב אימת (מתי מת האב), אילימא דמית האב לאחר שלשים, מכלל דרבי מאיר סבר: כי חלקו פטורין אף שמת האב לאחר שנתחייב, וזה הרי לא יתכן דהא אישתעבדי נכסי (השתעבדו נכסי האב) ולמה לא יטול הכהן -
אלא תאמר לפרש את משנתנו בכגון שמת האב בתוך שלשים יום. הלוא תיקשי דברי רבי יהודה:
והרי כיון שמת האב תוך שלשים יום לא נשתעבדו הנכסים מכח האב, ואנו באים לגבות רק מכח חיובי הבנים, ואם כן: כי חלקו אמאי מחייב רבי יהודה, והרי ליזיל לגבי האי לידחייה וליזיל גבי האי ולידחייה (אם יתבע את חלקו של זה ידחהו לאמר: לא אני הבכור, וכן ידחהו גם השני) -  6 

 6.  ומיהו דברי רבי מאיר לא קשיא לפי לישנא זו, כי פשיטא לגמרא כסברת רבי ירמיה שבלישנא קמא, שאם לקחו שדה בשותפות בעל חוב גובה אותה מהם. על פי מהרי"ט אלגאזי סט א.
ועל זה אמר רבי ירמיה באופן אחר:
זאת אומרת: שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ויצא על יוסף בן שמעון שטר חוב, ואין ידוע איזה הוא - ולקח אחד מהם שדה מחבירו, הרי הבעל חוב גובה אותה ממנו, ומשום דאמר ליה המלוה לקונה, ממה נפשך יש לי זכות בשדה זו, כי:
אי בדידך מסיקנא הרי מנתא דידך קא שקילנא, ואי בחברך מסיקנא הרי לדידי קדימנא משתעבדי (אם בך אני נושה הריני לוקח אותה, ואף אם איני נושה אלא בחברך, הרי אני קודם לך בזכות שדה זו, שהרי השתעבדה לי ביד המוכר לך).
והוא הדין במשנתנו שיכול הכהן לגבות ממה נפשך, ומשום דסבר רבי יהודה "האחים שחלקו לקוחות הן", ופדיון הבן יכול לגבות מן הלקוחות,  7  ואם כן, גובה ממה נפשך:

 7.  אם משום שמלוה על פה גובה מן הלקוחות, אם משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, וראה היטב בהערה לעיל.
אם אתה הוא הבכור מה טוב, ואם אחיך הוא הבכור הרי קנית ממנו את חלקך, ואני גובה מכח אחיך.  8 

 8.  תמה רבי עקיבא איגר (הובא בליקוטים): הרי הטעם לומר שהאחין שחלקו לקוחות הן, הוא מטעם ד"אין ברירה" וכמו שכתב רש"י, ולא נתברר שבא כל אחד לחלקו, ומיהו הרי אין הדבר ברור שהחליפו החלקים, כי זו מהיכי תיתי. ואם כן, בנידון דידן למה יגבה, והרי יאמר כל אחד אני באתי לחלקי, ואחי הוא הבכור ואתה לא תגבה.
אמר תמה רבא:
מכדי נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה (נכסיו של אדם הם הערבים לפרעון חובותיו) ומטעם זה גובים מהנכסים. והרי:
מי איכא מידי, דלדידיה (לבעל החוב עצמו) לא מצי תבע ליה משום שהוא דוחהו לאמר: איני חייב, ואילו לערב מצי תבע ליה!? והתנן:
"המלוה את חבירו על ידי ערב, לא יפרע מן הערב" וקיימא לן לפרש את המשנה: דלא יתבע מן הערב תחילה עד שיתבע תחילה את הלוה. ובכלל זה, שאם אינו יכול לתבוע את הלווה אף את הערב לא יתבע. ואם כן, אין יכול הוא לומר לקונה, שמשועבדת היא לו מחמת חובו של המוכר!?
וכולה כלישנא קמא, היינו דרבא פירשה כפי שפירשה לעיל, ושוב הדרינן בן ומפרשינן, דבדרב אסי או בדרב פפא נחלקו.  9 

 9.  רב ושמואל בבבא בתרא קעה ב חולקים על רב פפא וסוברים שמלוה על פה אינו גובה אפילו מן היורשים. והקשה רבי עקיבא איגר (שו"ת חלק א סימן קעה במוסגר שבתוך ד"ה וצ"ל): תמוה לי, כיון דזה ודאי מוכח ממשנתנו בבכורות דרבי מאיר סבירא ליה מלוה על פה גובה מיורשים, ורבי יהודה לא פליג על זה, רק דגם אחר שחלקו חייבים, אם כן, איך פליגי רב ושמואל על רבי מאיר, כיון דלית להו תנא דמסייע! ?
מתניתין:
א. שתי נשים של איש אחד שלא ביכרו, וילדו שני זכרים ואין ידוע מי של מי:
הרי האב נותן עשרה סלעים לכהן, שהרי יש לו שני בכורים.
ואם מת אחד מהן בתוך שלשים יום:
אם לכהן אחד נתן את שני הפדיונות, הרי זה יחזיר לו חמש סלעים, שהרי נפטר מלפדות את אחד מהם.
ואם לשני כהנים נתן, אינו יכול להוציא מידם, שהרי כל כהן אומר: שלי הבכור החי ושל חבירי הבכור המת.  10 

 10.  א. כתב רש"י: אם לכהן אחד נתן האב פדיון שניהם, יחזיר לו חמשה סלעים, הואיל ומת בתוך שלשים ואיגלאי מילתא דנפל הוא, ושלא כדין שקל. ומשמע שיטת רש"י דעד שלשים יום הפטור הוא משום חשש נפל, וראה כעין זה ברש"י לקמן מט א במשנה, ובמה שנתבאר בהערות שם. ב. הקשו התוספות על מה ששנינו: אם לשני כהנים נתן אין יכול להוציא מידם: הרי בגמרא בבא מציעא ו ב מבואר למסקנא, דבספק בכורות תקפו כהן מוציאין אותו מידו, ואם כן, כיון דאם לא נתן אין זקוק ליתן, השתא נמי דנתן ליהוי כתקפו כהן דמוציאין מידו, והוסיפו, דהכא ניחא טפי כיון שאין יודע ממי להוציא, אך מכל מקום קשה להם כעין זה על דברי רבי עקיבא לקמן מט א, ושם לא יתכן לתרץ כן. ותירצו: כיון דמתחילה נותן לו בתורת מתנות כהונה, אף על פי שאחר כך נתגלה שאם לא נטל לא היה ראוי ליטלו מספק, לא אמרינן מוציאין מידו. (ויש לעיין: הרי משמע ודאי שאף אם בא לתבוע בתוך שלשים יום אין יכול להוציא מידו, ו הפודה את בנו בתוך שלשים יום סבירא ליה לשמואל לקמן שאין בנו פדוי אלא אם כן, המעות קיימים, ובפשוטו, אין הכהן זוכה בכסף אלא לאחר שלשים יום, ואם כן, מה סברא יש בדברי התוספות, והרי עדיין לא נתן לו כלום, רק הפקיד בידו שיהא שלו לאחר שלשים).
ואם ילדו זכר ונקבה, או אפילו שני זכרים ונקבה (זכר לזו וזכר ונקבה לזו) אך אין ידוע אם הנקבה קדמה או הזכר:
הרי זה נותן חמש סלעים בלבד לכהן, כי אינו מחוייב לפדות מספק את השני.
ואם ילדו שתי נקבות וזכר (נקבה לזו, ונקבה וזכר לזו, ואין ידוע מי קדם), או שילדו שני זכרים ושתי נקבות (זכר ונקבה לכל אחת) ואין ידוע מי קדם:
אין כאן לכהן כלום, שהרי ספק הוא שמא אין כאן בכור כלל.
ב. אם משתי הנשים אחת כבר ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים:
הרי זה נותן חמש סלעים לכהן, שהרי ודאי ילדה אשתו - שלא ביכרה עדיין - בן זכר.
ואם מת אחד מהם בתוך שלשים יום, הרי האב פטור לגמרי, כי שמא מת הבכור.
ואם מת האב, והבנים קיימים:
רבי מאיר אומר: אם נתנו עד שלא חלקו - נתנו, ואם לאו, פטורין. וכדמפרשינן שיטתו בכעין זה לעיל בגמרא על המשנה הקודמת.  11 

 11.  בתוספות תמהו: למה הצרכו לחלוק בענין אחד שני פעמים, וכתבו: צריך שום צריכותא אמאי קתני בתרוייהו פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה. וראה מה שכתב ליישב בזה במהרי"ט אלגאזי סט ב.
רבי יהודה אומר: נתחייבו נכסים, וכדמפרשינן שיטתו בכעין זה לעיל בגמרא על המשנה הקודמת.
ואם ילדו שתי הנשים זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום, שהרי אפשר שהנקבה היא זו של האשה שלא ביכרה, ואין כאן בכור.
ג. שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו, וילדו שני זכרים:
זה נותן חמש סלעים לכהן, וזה נותן חמש סלעים לכהן.
ואם מת אחד מהם בתוך שלשים יום:
אם לכהן אחד נתנו, יחזיר להם חמש סלעים, שהרי ודאי יש בידו חמש סלעים שאינם שלו, ויחלקו ביניהם. ומיהו בגמרא פריך עלה: כיון שאין ידוע למי הוא חייב, יכול לדחות כל אחד ולומר לו לחבירך אני חייב, ומפרשינן לה בבא בהרשאה.
ואם לשני כהנים נתנו, אינם יכולים להוציא מידם, שהרי כל כהן אומר: בכורי החי, ושל חבירי המת.
ואם ילדו זכר ונקבה ואין ידוע מי למי:
האבות פטורין, שהרי ספק הוא אם יש בביתם בכור, ואילו הבן שהוא ודאי בכור חייב לפדות את עצמו.
ואם ילדו שתי נקבות וזכר או שתי נקבות ושני זכרים, באופן שספק הוא שמא אין כאן בכור כלל:
אין כאן לכהן כלום.
ד. אם אחת מהנשים ביכרה, ואחת שלא ביכרה, והיו של שני אנשים, וילדו שני זכרים:
זה שלא ביכרה אשתו, נותן חמש סלעים לכהן.
ואם ילדו זכר ונקבה ואין ידוע מי למי:
אין כאן לכהן כלום, שהרי שמא אין כאן בכור כלל, כי הזכר היה של זו שכבר ביכרה.
גמרא:
שנינו במשנה: שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו, וילדו שני זכרים, זה נותן חמש סלעים לכהן וזה נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד מהן בתוך שלשים יום, אם לכהן אחד נתנו יחזיר להם חמש סלעים, אם לשני כהנים נתנו, אינם יכולים להוציא מידם: ומקשינן על מה ששנינו שאם נתנו לכהן אחד יחזיר להם חמש סלעים כיון שהוא בודאי חייב להחזיר:
מאי שנא, שאם נתנו לשני כהנים שאין אחד מהם חייב להחזיר, ומשום דאזיל כל אב לגבי האי כהן ומדחי ליה לאמר: שלי החי. ואזיל כל אב לגבי האי כהן ומדחי ליה לאמר: שלי החי -
והרי אם נתנו שניהם לכהן אחד נמי, ליזיל הכהן לגביה דחד אב, ולידחייה לאמר: לחבירך אני חייב כי שלו המת, וליזיל עוד הכהן לגביה דהאי אב, ולידחייה לאמר: לחבירך אני חייב!?  12 

 12.  הקשה מהרי"ט אלגאזי: אמאי לא מוקי לה כגון שאחד מאבות הבנים פדה את שני הבנים מממונו, שהרי הפודה את בנו של חבירו אפילו לא מדעתו בנו פדוי, דכל שפדאו זה משלו זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו:. וכל שפדאו משלו, אם מת אחד מהבנים בתוך שלשים יום שפיר יכול להוציא חמשה סלעים אם נתנם לכהן אחד, דממה נפשך חייב להחזיר לו, דאם בנו הוא שמת חייב להחזיר לו, ואף אם בן חבירו מת חייב להחזיר לו, כיון שהוא פדאו מממונו על דעת שיתחייב האב בפדיון ויחיה הבן שלשים יום ופורע חוב חבירו היה, וכל דאיגלאי מילתא למפרע דלא נתחייב חבירו, חוזר ותובע ממנו ואין לחבירו שום זכות בממון זה, כי הוא לא נתנם אלא על דעת פדיון בנו, ולא לשם מתנה! ?

דרשני המקוצר[עריכה]