פרשני:בבלי:ערכין ח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ערכין ח א

חברותא[עריכה]

אבל, אם נתן קודם ד' לראשונה, ואחר כך סלע אחת לשניה, ידי שניה יצא, כי אחרי שפרע את הד' לראשונה אכן אין ידו משגת לשניה אלא סלע, אבל ידי ראשונה לא יצא, לפי שבשעת נתינה עדיין היו בידו חמש, וכולהו היו משעבדא  8  לראשונה, ונמצא שבעת נתינת ארבעת הסלעים לא היתה נתינתו כפי הישג ידו, שהרי היו בידו באותה שעה חמשה סלעים.

 8.  כתב בקצות החושן (קד א) שהטעם שלא יצא ידי ראשונה, הוא מכיון שיש דין קדימה לחוב המוקדם, ונמצא שחייב הכל לערך ה ראשון. ולפי שיטות הראשונים שמדובר כאן במטלטלין או במלוה על פה, מוכח מכאן שגם במטלטלין ומלוה על פה יש דין קדימה לבעל חוב המוקדם לגבות, ותמה מכאן קצות החושן על הסמ"ע שכתב שבמטלטלין אין דין קדימה לבעל חוב מוקדם ולדבריו מדוע לא יצא ידי חובת הראשונה. ובספר אמרי בינה (גביית חוב ח) תירץ שאף על פי שאין דין קדימה מכל מקום לא יצא ידי חובת ראשונה, כיון שבשעת הנדר היה לו חמשה סלעים הרי נקבע שזה השג ידו, וכל זמן שיש לו אותם ואיננו נותן נמצא שלא נתן כפי השג ידו. ובקובץ שיעורים (כתובות שכה) עמד על דברי הקצות, שהבין הקצות בדעת התוספות שגם במטלטלין יש שעבוד וקדימה לבעל חוב המוקדם, אלא שאם קדם בעל חוב מאוחר וגבה לא מוציאים ממנו כשם שלא מוציאים מטלטלין מהלקוחות. אך הקובץ שיעורים הוכיח שאם בעל חוב מאוחר שקדם וגבה לא גבה אין הביאור שהגביה חלה ושוב מוציאים ממנו כמו מהלקוחות, אלא הביאור הוא שגביית הבעל חוב המאוחר איננה חלה כלל, ואם כן, להבנת הקצות שיש שעבוד במטלטלין תמוהים דברי התוספות איך מועילה כלל גביית הבעל חוב המאוחר מהמטלטלין והרי אין זו גביה כלל כשמשועבד לראשון.
בעי רב אדא בר אהבה: היו בידו חמש סלעים בלבד ואמר "שני ערכי עלי", ושני החיובים חלים כאחד, מהו? וצדדי הספק הם: האם נאמר, כיון דבבת אחת נדר, כי הדדי תפסן, וכשני בעלי חוב שווים הם. ולכן, כשמעריכו הכהן על שניהם כאחת יש לו להעריך את הישג ידו לגבי כל ערך רק במחצית ממה שיש לו, שהרי החצי השני נצרך לתשלום הערך האחר, ולכך יהיב תרתי ופלגא  9  להאי ערך ותרתי ופלגא להאי ערך, שכן הוא הישג ידו.

 9.  במשנה מבואר שאין בערכין פחות מסלע, והסתפק הרש"ש כשהישג ידו סלע וחצי האם אז נותן סלע וחצי, או שגם באופן זה אין בערכין חצי ונותן רק סלע או שנים. ולכאורה כאן מפורש בגמרא ששייך לתת שנים וחצי. אך דחה הרש"ש שיתכן שזה לאו דוקא.
או דלמא, כולהו  10   11  חמש סלעים חזיא להאי ערך וכולהו חזיא להאי ערך, ולכך יש לו לכהן להעריכו בחמש סלעים לערך אחד בלבד, (שאין חוב ערך אחד ממעט משיעור הישג ידו לערך השני) ויפרע את כל הה' סלעים עבור ערך אחד, ועדיין ישאר חייב עבור הערך השני.

 10.  תמה החזו"א, שהרי בראשונה ושניה מבואר בגמרא שאם נתן אחד לשניה יצא והביאור שמכיון שמדיני החוב הוא חייב לראשונה לכן האחד זה הישג ידו לשניה, ואם כן, גם בנדר שנים בבת אחת ודאי שיתן חצי לכל אחד כמו בחוב כשחייב לשנים ויש לו רק כשיעור חוב אחד שנותן לכל אחד חצי. וביאר החזו"א שבאמת ערכין איננו כחוב, ובראשונה ושניה הביאור שהחמש שיש לו מתייחסים לראשונה. אך בנדר בבת אחת יש לגמרא צד שכל החמש מתייחסים לכל אחד מהערכין והם השג ידו לכל אחד מהם.   11.  כתבו התוספות, שכל הספק רק כשהעריך אותו על שניהם בבת אחת, אבל בזה אחר זה ודאי יצא כמבואר בגמרא שאם נתן לשניה ואחר כך לראשונה יצא. ותמה בקצות החושן (קד א) שהרי נפקא מינה לראשונה, שאם צריך לתת לכל אחד חמש הרי לא יצא ידי חובת הערך שנתן לו ראשון שנים ומחצה כיון שזה יש לו עדיין חמשה, ובשנים ומחצה לא יצא ידי חובתו.
ומסקינן: תיקו!  12 

 12.  כתב באור שמח, שלכאורה יהיה הדין שמספק יתן חמש לכל אחד, שהרי יש כאן ודאי חיוב ערכין, וספק אם נפטר בשנים וחצי, ואם כן, הרי זה כדין לויתי ואיני יודע אם פרעתיך, שהיות ויש ודאי סיבת חיוב וספק פרעון, חייב. והוא הדין כאן.
שנינו בסיפא דמתניתין: אין בערכין פחות מסלע ולא יתר על חמישים סלע.
והוינן בה: הא תו למה לי? והרי כבר נשנתה בבא זו ברישא.
ומשנינן: הא קא משמע לן - פחות מסלע הוא דליכא, הא יתר על סלע איכא, וכן מלמדנו עוד יתר על חמישים הוא דליכא הא פחות מחמישים איכא, ומכח שני דיוקים אלו משמע שגם ביותר מסלע ופחות מחמישים הוא מתחייב לשלם. וסתמא דמתניתין כרבנן, ולא כרבי מאיר הסובר או בסלע או בחמישים. וסתם התנא כרבנן להורות שכך ההלכה. שהלכה כסתם משנה.
מתניתין:
מדין תורה שונה טומאת זיבה מטומאת נדה, וסדר החשבון של "ימי נדה" ו"ימי זיבה" כך הוא: כל אשה, בפעם ראשונה שרואה בה דם, זוהי ראיית נדה וכל שבעת הימים מעת ראייתה קרויים - "ימי נדה". שכל דם שתראה באותם ימים היא ראית נדות. ומיום השמיני ועד יום י"ח הם י"א ימי זיבה וכל ראיה שתראה בהם מטמאה אותה בטומאת "זבה", ויש בה את כל האמור לקמן. ואם עברו עליה אותם י"א ימים בלא ראיה, הרי כל ראיה שתראה מכאן ואילך, בין אם היא למחרת יום הי"א ובין אם הרחיקה  13  ראייתה הרבה הרי היא שוב טמאה בטומאת נדה, שאז יתחיל שוב מנין ז'xxx

 13.  כך היא דעת רש"י, ששבעת ימי הנידה מתחילים מיום הראיה, ונמשכים שבעה ימים מתחילת הראיה, ואחר כך מתחילים י"א ימים הראויים לזיבה, ואם עברו י"א הימים הראויים לזיבה ולא ראתה בהם דם, הרי כשתחזור ותראה זוהי ראיית נדה. וכן דעת רש"י, שאם ראתה זיבה במשך שלשה ימים רצופים ונעשתה זבה גדולה, שוב אינה חוזרת לימי נדה עד שתספור שבעה נקיים. אך הרמב"ם חולק בשני הדברים, ולדעתו ימי נדה אינם תלויים כלל בראיה, אלא כל אשה, משתתחיל לראות נדה, יש לה מחזוריות קבועה של י"ח ימים, שבעה ימי נדה ואחריהם י"א ימי זיבה, ומחזוריות זו חוזרת על עצמה מידי י"ח יום, בין אם תראה בהם בין אם לא תראה בהם. וכן לדעת הרמב"ם כשעברו י"א ימי הזיבה הרי היא חוזרת לימי נדה, ואף על פי שלא ספרה שבעה נקיים. וביאר הגרי"ז, ששתי המחלוקות הללו תלויות זו בזו. שלדעת הרמב"ם יש גם ימי נדה וגם ימי זיבה, ובין ימי נדה לימי נדה יש י"א יום. וכיון שלדעת הרמב"ם יש "ימי נידה", הרי הם מפקיעים מידי ימי זיבה אפילו כשלא ספרה שבעה נקיים, וימים אלו אינם תלויים בראיית נדה, אלא גם בלי ראיה, הם בעצמותם הם ימי נדה. אך לרש"י יש רק "ימים הראויים לזיבה" והם י"א יום שאחרי שבעת ימי הנדה. אבל אין "ימי נדה", אלא יש רק טומאת שבעה ימי נדה משעה שהיא רואה דם נדה (ובתנאי שכבר חלפו י"א הימים הראויים לזיבה), וכיון שאין "ימי נדה", הרי אין מה שיפקיע מידי ימי זיבה בלי שתספור שבעה נקיים. וביותר כתב הגרי"ז, שלדעת הרמב"ם אין כלל ימי זיבה אלא רק ימי נידה, וחוץ מימי הנדה מכיון שזה בלא עת נדתה ממילא הראיה היא זיבה, ולכן כשעברו י"א הימים שאחר הנידה הרי שוב זה עת נידתה וחזרה לימי נידותה. אך לרש"י שיש רק ימי זיבה ולא ימי נדה הרי בלי שבעה נקיים את מה שיפקיע את הזיבה ואינה חוזרת לנדותה.
ימי נדה וי"א ימי זיבה וחוזר חלילה.
ואם ראתה בתוך ימי זיבה ג' ימים רצופים לא כלים ימי הזיבה עד שלא יעברו עליה ז' ימים נקיים מראיה. ואף אם תמו י"א ימי הזיבה, אין היא מתחלת את מנין ימי הנדה, ועדיין ימי זיבה הם, עד שתספור ז' נקיים.
וחלוקות שתי הטומאות בדיניהן. הנדה, בין אם ראתה יום אחד בלבד ובין אם ראתה כל הז' ימים, אם פסקה מלראות בסוף היום השביעי טובלת בליל שמיני ועולה מטומאתה. אבל הזבה, אם ראתה יום אחד בלבד, שומרת יום נקי לאחריו, וטובלת וטהורה. וכן אם ראתה שני ימים שומרת יום השלישי בנקיות וטובלת בו וטהורה. אבל אם ראתה שלשה ימים רצופים, הרי היא זבה גדולה, וטעונה ספירת ז' ימים נקיים מראיה, ורק בסופם טובלת ועולה מטומאתה.
זבה גדולה חייבת בקרבן ביום השמיני לאחר שנטהרה, ואין הנדה חייבת קרבן.
(וכל זה הוא מדאורייתא, אבל מדרבנן מחמירים כחומר שבשתיהן בכל ראיה שהיא. ואינה נטהרת אלא בליל שמיני לראייתה ולאחר ספירת ז' נקיים).
ומדובר במשנה באשה שראתה והיא טועה. שאיבדה את חשבון הימים, ואינה יודעת אם יום ראייתה מימי נדה הוא או מימי זיבה.
אין האשה חוזרת למנין תחלת ימי נדה הקרוי בלשון התנא "פתח", בטועה ביום ראייתה, (שאינה יודעת אם מימי זיבה או נדה הוא). בפחות משבעה ימים שיעברו עליה בלי ראיה. והיינו, שלכל הפחות צריך שבעה ימים נקיים מראיה, בשביל שנדע בודאי שמתחילים ימי נדותה. אבל במקרים מסוימים לא מספיק שבעה ימים אלא צריך יותר, אך בכל מקרה לא צריך יתר על י"ז ימים נקיים, שבאופן זה תמיד תחזור לפתח נדה.
גמרא:
ומפרש עכשיו את כל חילוקי הדינים הנכללים במשנתנו.
תנו רבנן: טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי ואיני יודעת אם יום זה הוא מימי נדה או מימי זיבה - תחזור לפתחה, דהיינו, לתחלת מנין ימי נדה, בתום שבעה עשר ימים נקיים מראיה. שאם תראה ביום הי"ח מתחילת הימים הנקיים (שהוא יום י"ט לראיה הקודמת) פתח נדה הוא, ולזה כוונת משנתנו "ולא יתר על י"ז ימים".
וטעם הדבר הוא, שלאחר י"ז ימים חוץ מיום הראיה, הרי ממה נפשך יצאה מחשש ספק זוב. שאם הראיה הקודמת היתה בימי זיבה, הרי כיון שכלו י"א יום של הימים הראויים לזיבה והיו בנקיות, כבר מתחילים מעתה הימים הראויים לנדות, ולכן ודאי שהראיה ביום הי"ט ראיית נדה היא  14 .

 14.  דעת הרמב"ם (פ"ח מאיסורי ביאה) שימי נידות אינם תלויים כלל בראיית דם, אלא כל אשה משעה שהתחילה לראות הרי ימיה מחולקים לשבעה ימי נדה ואחריהם י"א ימי זיבה וכך לעולם וגם בלי ראיות כלל. ותמהו עליו אם כן, איך מועיל כאן מה שממתינה לחזור על ידי זה לפתח נדות, ולמשל ברואה יום אחד איך מועיל מה שממתינה י"ז נקיים, והרי יתכן שהיתה הראיה ביום ראשון מימי הזיבה וכשעברו עוד י' ימים לזיבה ושבעה לנדה הרי חוזרת לימי זיבה, ובשלמא לדעת רש"י מובן שהרי כל זמן שלא ראתה אינה חוזרת לימי נדה. אך לדעת הרמב"ם שאין זה תלוי בראיה אם כן, מה מועיל שממתינה י"ז נקיים. ותירץ המגיד משנה שכאשר לא ידוע מתי אצל האשה ימי הנדות ומתי ימי הזיבה, כך קבעו שמיום שתראה ראיה תתחיל למנות את ימי נידתה, ואם רואה יומיים תחשב את הראשון לזיבה ואת השני לנידה, וסיים המגיד משנה שאולי גם זה הלכה למשה מסיני וכמו שי"א יום שבין נדה לנדה זוהי הלכה למשה מסיני.
ואף אם הראיה הקודמת היתה בתחילת הימים הראויים לנדה, הרי כבר עברו גם ז' ימי נדה וגם י"א ימי זיבה, שהרי זהו כבר היום הי"ט, ולפיכך ראייתה עכשיו ודאי תחלת ימי נדות היא.
אבל בפחות מכן, וכגון שראתה ביום הי"ז לנקיים, שהוא יום י"ח מיום הראיה, עדיין לא יצאה מידי ספק. שאולי יום ראייתה הקודם היה מימי נדה, וכעבור ז' ימי נדה התחילו י"א ימי זוב, ועדיין לא תמו, ואם כן היום הי"ח הוא היום האחרון מי"א ימי הזיבה.
אך אפשר שהראיה הקודמת היתה ביום הראשון של ימי הזיבה, וכיון שעברו לאחריה י"א ימים הראויים לזיבה, ועתה היא נמצאת ביום הי"ח, נמצא שהראיה ביום הי"ח היא ביום השביעי מימי הנדה (7=1 1 - 18), וכל שכן שאם ראתה לפני היום הי"ז לספירת הנקיים שזהו ספק נדה ספק זבה.
שני ימים טמא ראיתי (שנמשכה ראייתה האחרונה יומיים) פתחה גם כן לאחר שבעה עשר נקיים. שאם תראה ביום הי"ח שלאחר מנין י"ז ימים נקיים, שהוא יום הכ' מתחלת הראיה הקודמת, הרי ממה נפשך פתח נדה הוא. שאם שני הימים הראשונים מימי זיבה הם, הרי כבר כלו ימי זוב תשעה ימים לאחריהם (1 1=9 + 2), וכשהרחיקה ראייתה עד לאחר י"ז ימים נקיים, ודאי בימי נדות היא (9=1 1 - 20), וגם אם שני ימי הראיה היו ימי נדות, הרי כבר כלו שבעת ימי הנדות וי"א ימי זוב שלאחריהם לסוף י"ח ימים, ושוב התחילו ימי הנדות.
אבל אי ראתה ביום י"ז עצמו, שהוא יום י"ט לתחלת הראיה הקודמת, היא עדיין בספק: כי אם שני הימים של הראיה הקודמת היו ימי נדות וכן אם שניהם היו ימי זוב, אם כן ביום הי"ט לראייתה כבר התחילו ימי נדה. אך יש לחשוש שהיום הראשון שראתה בו היה היום האחרון של י"א ימי הזוב ואילו היום השני שראתה בו היה היום הראשון של שבעת ימי הנדות, ואם כן יסתיים המחזור של י"ח ימי נדות וזוב ביום הי"ז של הנקיים. נמצא שאותו היום הוא היום האחרון של י"א ימי זיבה.
שלשה ימים טמא ראיתי, פתחה גם כן לאחר שבעה עשר נקיים, שהוא יום כ"א מתחלת ראייתה. ועל הדרך שנתפרש לעיל. שאם ראתה ביום י"ח לנקיים, בין אם היו כל ג' הימים מימי זיבה, ובין אם כולם מימי נדה, הרי כבר עברו י"ח ימים מראייתה הקודמת ונשלמו ז' ימי נדה וי"א ימי זוב, ושוב חוזרת לפתח נדה.
אבל יום י"ז עצמו שהוא יום י"ח ליום אחרון של הראיה הוא עדיין בספק זוב. שאפשר שב' ימים ראשונים היו סוף ימי זוב, ויום הג' תחלת ימי נדה. ונמצא דיום י"ז דנקיים הוא יום י"ח מתחלת ימי נדות הקודמת, ואחרון לי"א ימי זוב.
עד כאן הוצרכנו לי"ז נקיים בשביל שתחזור לפתחה. ונרמז בדברי המשנה "ולא יתר על י"ז". ומכאן ואילך פוחתים והולכים ימי הנקיות שנצרכים להחזירה לפתחה, עד שמגיעים לז' ימים, וכדברי המשנה "אין פתח בטועה פחות מז'".
ארבעה ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר ששה עשר נקיים. שאם תראה ביום י"ז לנקיים שהוא יום כ"א לתחלת ראייתה הקודמת יצאה מידי ספק. שהרי ממה נפשך ראית נדות היא. שאם כל ד' הימים ימי נדות היו, הרי כלו י"א ימי הזוב ביום י"ח לראיה. (וכעת אנו כבר ביום הכ"א). ואם מימי זיבה היו כל שכן שכבר כלו ועברו ימי הזיבה. ואף אם שניים הראשונים מסוף ימי זיבה הוו, ושניים האחרונים תחלת נדה הם, מכל מקום כלו ז' ימי נדה לאחר חמשה מהנקיים בצירוף עם שני ימי הראיה. וי"א ימי זיבה שאחריהם כלים ביום ששה עשר לנקיים. ולמחרתו ודאי פתח נדה הוא.
ואין לחשוש שמא שלשת ימים הראשונים סוף ימי זוב היו, וימי הנדות התחילו רק ביום הד' לראיה, ונמצא שיום י"ז לנקיים עדיין מימי זוב הוא. כי אם ג' ימים רצופים היו של זיבה, אז היום הד' איננו תחלת ימי נדות. כי זבה גמורה אינה חוזרת לפתח נדה עד שתספור ז' נקיים. וכיון שהיום הרביעי לא נמנה בתור היום הראשון לימי נידה, הרי שוב הראיה שתראה ביום י"ז שלאחריו (6=1 1 - 17) ודאי בימי נדות הוא.
ה' ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר ט"ו נקיים. שממה נפשך תחלת ימי נדות הוא, על הדרך שנתבאר לעיל. אבל ביום ט"ו עצמו אם ראתה, יש לחוש ששני ימים ראשונים סוף זיבה היו וג' אחרונים תחלת ימי נדות הם, ונמצא שנשלמו ז' ימי נדה ביום ד' של הנקיים, ומאז נמנים י"א ימי זיבה וכלים ביום ט"ו. אבל אין לחשוש שג' ימים הראשונים ימי זיבה היו, שא"כ גם היום הרביעי והחמישי לא מימי נדות הם כי לא יצאה מימי זוב עד שתספור ז' נקיים.
ו' ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר י"ד נקיים, שאף אם שני הימים הראשונים היו סוף ימי זוב ומיום הג' מתחילים ימי נדות, כבר נשלמו י"ח ימי נדה וזוב ביום י"ד, ולמחרתו פתח נדה הוא.
ז' ימים טמא ראיתי פתחה לאחר י"ג נקיים. שממה נפשך יום י"ד פתח נדה הוא.
שמונה ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר י"ב נקיים. שממה נפשך יום י"ג פתח נדה הוא.
תשעה ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר י"א נקיים, שממה נפשך יום י"ב פתח נדה הוא.
עשרה  15  ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר עשרה נקיים, שממה נפשך יום י"א פתח נדה הוא.

 15.  העולת שלמה דן בראיית נדה שנמשכה עשרה ימים בלי הפסק, האם נחשב הכל לימי נדה, או שמיד אחרי שבעה ימים של נדה מתחילים ימי הזיבה. ולכאורה יש ראיה מכאן שמבואר עשרה ימים טמא ראיתי פתחה עשרה. ואם כשלא הפסיקה הראיה ממשיך הדם להיות דם נדה, אם כן, תצטרך אחרי העשרה ימים עוד י"א ימים לצאת מחשש זיבה, ואיך מספיקים עשרה נקיים. ולמעשה הכריע העולת שלמה כי גם כשלא הפסיקה בטהרה מאחרי היום השביעי, זוהי ראיית זיבה.
אחד עשר ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר תשעה נקיים, שממה נפשך יום י' פתח נדה הוא.

דרשני המקוצר[עריכה]