פרשני:בבלי:ערכין כט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ערכין כט ב

חברותא[עריכה]

מתניתין:
א. כתוב (בהר כ"ז כה - כז) "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו (ענין שדות אחוזה ייקראו השדות שנפלו בירושה לכל אחד מישראל בחילוק הארץ, וכן מי שזכה ונוספה אחוזתו מחמת הסיבת נחלה על ידי בת יורשת נחלה - חינוך מצוה של"ט, ועיין מנחת חינוך שם אות כ"ו בנדפס מחדש). ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו (ואין הלוקח יכול לעכב) ".
"ואיש כי לא יהיה לו גואל (שיכול לגאול ממכרו) והשיגה ידו (של מוכר) ומצא כדי גאולתו".
"וחשב את שני ממכרו (כמה שנים היו מהמכירה ועד היובל: כך וכך! ובכמה מכרתיה לך: בכך וכך! עתיד היית להחזירה ביובל! נמצאת קונה כל שנה בכך וכך! אכלת אותה שלש שנים או ארבע, הוצא את דמיהן מן החשבון) והשיב את העודף (טול את מה שנשאר אחר שהוצאת דמי שנים שעברו מן החשבון, שהוא עודף בדמי המקח על מה שכבר אכל הלוקח) לאיש אשר מכר לו (והוא נקרא "גרעון כסף") ושב לאח וזתו".
ב. כתיב (בהר כ"ה ד - טו) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' אל תונו איש את אחיו".
(ועל כן:)
"במספר שנים אחר היובל (דע כמה שנים יש עד היובל, ולפי אותו מספר שנים שנותרו עד היובל שאז תחזור למוכר) תקנה מאת עמיתך, במספר שני תבואות (כפי מספר השנים שתעשה השדה תבואה ביד הלוקח) ימכר לך (המוכר ללוקח) ".
"לפי רב השנים (מהמכר עד היובל) תרבה מקנתו, ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו, כי מספר תבואות הוא מוכר לך"!
ממה שאמרה תורה: "במספר שני תבואות ימכר לך", למדו חז"ל:
שהמוכר את שדהו בשעת ניהוג היובל, אינו מותר המוכר לגאול את השדה מן הלוקח פחות משתי שנים מעת שמכרה, שנאמר: "במספר שני תבואות ימכר לך", ודרשו חז"ל: שתהא השדה ביד הלוקח "שני תבואות", ומיעוט רבים שתים. (אבל לאחר שתי שנים, פודה המוכר את שדהו מן הלוקח וגורע מן הכסף שנתן כפי מספר השנים  1  שעברו, ואפילו בעל כרחו של לוקח).

 1.  פירש רש"י שאם מכר עשר שנים לפני היובל בעשר ליטרין נמצא שמכר כל שנה בליטרא. ואם נשארו חמש שנים נותן חמש ליטרין. ותמה הרש"ש, הרי בעשר שנים יש גם שנת שמיטה שלא זורעים בה, וכתוב בפסוק "כי מספר תבואות הוא מוכר לך". ואם כן, השמיטה שאין בה תבואה לא תחשב בחשבון השנים. ותירץ הרש"ש, שלגבי הגאולה כתוב רק "וחשב את שני ממכרו". ומשמע שמחשבים את כל השנים.
היתה אחת מן השנים אצל הלוקח שנת שדפון  2  , וירקון, או שנת שביעית  3  , שאסורה בזריעה, אינו עולה לו שנה זו מן המנין של שתי השנים שצריך להמתין עד שיגאל, כיון שאין שנה זו בכלל "שני תבואות".

 2.  כתבו התוספות, ששדפון שלא עולה, זה רק שדפון בכל העולם ודומיא דשביעית שאסור לזרוע בכל מקום. ובחשק שלמה תמה עליהם, שבגמרא בבבא מציעא מפורש ששביעית לא נחשב שזה בכל העולם. ומה שאינה עולה לחשבון זה רק משום שהיא אפקעתא דמלכא. ותמוהים דברי התוספות, שלמדו משביעית שצריך שיהיה השדפון בכל העולם.   3.  כתב המנחת חינוך (שלט ה) שאם עבר הלוקח וזרע בשביעית היא עולה לחשבון.
אבל נרה (שחרש השדה ולא זרע בה) ולא עשתה את התבואה הראויה לה, או הובירה (שלא חרש כלל) - והיתה ראויה לתבואה, עולה לו אף שנה  4  זו מן המנין, שהלוקח הוא שהפסיד  5  לעצמו.

 4.  כתב המנחת חינוך (שלט ג) שהוא הדין אם הובירה שתי שנים, גם כן הן עולות למנין.   5.  כך פירש רש"י. ולכאורה קשה, מדוע צריך טעם זה והרי מבואר בתוספות שרק שדפון שבכל העולם אינו עולה לחשבון. ואם הלוקח לא זרע הרי החסרון רק בשדה שלו ולא בכל העולם. וצריך לומר שכוונת רש"י שאפילו באופן שהיה שדפון בכל העולם או שכל העולם לא זרעו, מכל מקום אם הלוקח לא זרע הוא הפסיד לעצמו ועולה מן המנין.
רבי אליעזר אומר (ורבנן לא חולקים עליו): מכרה לו והיא מליאה פירות ולאחר שנים גאלה, אינו יכול לומר לו: החזירנה לי מליאה פירות כמו שמכרתי לך! לפיכך: מכרה לו לפני  6  ראש השנה והיא עדיין מליאה  7  פירות וגאלה המוכר אחר שתי שנים הרי זה הלוקח אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים, ואינו מחשב עמו (בחשבון גרעון הכסף) אלא לפי שתי שנים בלבד, (וכל העודף במעות המכר מחזיר המוכר ללוקח, וגואלה). (על פי לשון הרמב"ם פי"א משמיטה ויובל - ועיין רש"י כאן ובגמרא, ולעיל יח: ד"ה שני תבואות).

 6.  מה שנקטה המשנה לפני ראש השנה דוקא, ביאר הגרא"מ הורוביץ, שבאה המשנה להשמיע שהולכים אחרי שנתו שלו ולא לפי שנת עולם, ולכן הזמן שלפני ראש השנה לא עולה לשנה.   7.  כתב הרש"ש, שאם מכרה לו לפני ראש השנה אחרי שקצר אותה, וכשמגיע שנתיים מהמכירה אכל הלוקח רק תבואה אחת, גם כן אי אפשר לגאול כי צריך שיהיה גם שתי שנים וגם שתי תבואות.
גמרא:
שנינו במשנה: המוכר שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים, ודייקינן: "אינו גואל" - שמשמע שאינו יכול לכוף את הלוקח להחזירה לו קודם שתי שנים - לא קתני! אלא קתני "אינו מותר לגאול", אלמא איסורא  8   9  נמי איכא: דאפילו קרקושי זוזי (לקשקש מעות בכלי) ללוקח, כדי שייטב בעיניו להחזירה למוכר, נמי אסור!

 8.  בשיטה מקובצת הביא דעת הר"י, שזהו רק איסור לגאול פחות משתי שנים. אבל אם עבר וגאל, חלה המכירה. אך דעת הר"ר אלחנן שלא חלה המכירה. והוכיח כך מלשון הגמרא דאפילו קרקושי בזוזי נמי אסור. והיינו, שגם אם קונה המוכר בחזרה זה לא חל, וזה רק קרקושי זוזי. ולכאורה, השאלה אם המכירה חלה או לא תלויה במחלוקת כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אם מהני או לא מהני.   9.  כתב המנחת חינוך (שלט א), שמדברי החינוך נראה שהאיסור לגאול לפני שתי שנים הוא גם בשדה מקנה. אך מהרמב"ם נראה וכך הם לשונות הגמרא בכמה מקומות שהאיסור רק בשדה אחוזה, אבל בשדה מקנה אם הלוקח מסכים מותר לקנות לפני שנתיים. אך כתב המנחת חינוך (שם ו), שפשוט גם לדעת החינוך שאם אחד מכר שדה אחוזה וחזר הלוקח ומכר ללוקח שני, כיון שעברו שנתיים מהמכירה הראשונה יכול המוכר הראשון לגאול מהלוקח השני, שהכל תלוי במכירה הראשונה וממנה כבר עברו שתי שנים. עוד כתב המנחת חינוך (שם יח) שהמוכר קרקע לזמן מותר לו לגאול לפני שתי שנים, שכל האיסור הוא רק בקרקע החוזרת ביובל, אך מוכר לזמן שאין הקרקע חוזרת ביובל מותר לגאול בתוך שתי שנים, וזה כמו מוכר קרקע בזמן שאין היובל נוהג שמותר לגאול מיד. עוד כתב המנחת חינוך (שם ב), שלא מועיל תנאי שיוכל המוכר לגאול בתוך שתי שנים כיון שזה מתנה על מה שכתוב בתורה, וכמו שלא מועיל תנאי שלא תחזור הקרקע ביובל. וכתב השפת אמת, שמסתבר שהאיסור הוא שיחזור המוכר ויקנה את הקרקע לעולם, אבל לקנות אותה לזמן לשנה או שתים, אין איסור.
ולא מיבעיא מוכר  10  דקאי בעשה, דכתיב: במספר שני תבואות "ימכר לך" והוא מצות עשה שיעזבנה המוכר ביד הלוקח שתי שנים. אלא אפילו לוקח - שאינו בכלל במספר שני תבואות "ימכר לך" - נמי קאי בעשה אחר, דבעינן "במספר שנים אחר היובל תקנה", ומשמע שתהא "קנויה" לו שתי שנים (שמיעוט "שנים" שתים), וליכא, אם מחזיר למוכר לפני זה.

 10.  ביאר הרא"ש שהצד לומר שרק למוכר יש איסור זה מפני שהוא בא לקנות בעל כרחו של הלוקח. ואפשר עוד לומר, שהחינוך (שלט) כתב שטעם האיסור הוא כדי שלא ימכור אדם את שדהו בקלות. ולכן אסרו עליו לפדות בתוך שתי שנים ושוב לא ימכור בקלות. ואם כן, באמת האיסור שייך על המוכר ולא על הלוקח. וצריך פסוק מיוחד שגם ללוקח אסור.
איתמר: המוכר שדהו בשנת היובל עצמה: רב אמר: מכורה השדה ויוצאה מידי הלוקח מיד, כשאר שדות המכורות היוצאות ביובל, וכיון שכן איבד הלוקח את מעותיו.
ושמואל אמר: אינה מכורה השדה כל עיקר, וכיון שכן המעות חוזרים ללוקח.
ומפרשינן: מאי טעמא דשמואל? קל וחומר הוא: ומה מכורה כבר לפני היובל, יוצאה עכשיו ביובל, שאינה מכורה לפני היובל, ונמכרה בשעה הראויה להוציא מיד הלוקח אינו דין שלא תימכר?!
ומקשינן: ולרב - שחולק על שמואל ולא לומד מהק"ו שלא תהיה מכורה כלל - וכי לא אמרינן קל וחומר כי האי גוונא?! והתניא שלומדים מכזה קל וחומר: יכול ימכור אדם את בתו לאמה עבריה כשהיא נערה, ותחול המכירה, ותצא מיד בסימני נערותה כשאר אמה שנמכרה בקטנותה? אמרת קל וחומר שלא תהא מכורה כלל: ומה מכורה כבר לפני שנעשית נערה, יוצאה עכשיו כשהיא נערה, שאינה מכורה ובא למוכרה כשהיא נערה אינו דין שלא  11  תימכר?!  12  וקשה על רב.

 11.  ביפה עינים הביא מהירושלמי שהטעם של שמואל הוא משום מקח טעות, שעל דעת שתצא ממנו מיד לא היה הלוקח קונה וזהו מקח טעות.   12.  כתב המנחת חינוך (שלט יט), שלפי זה אם מכר ביובל קרקע לשישים שנה חלה המכירה, שכל הטעם הוא רק משום שמכורה כבר יוצאה, והמוכר קרקע לשישים שנה הרי אינה חוזרת ביובל, ואם כן, גם אפשר למכור ביובל לשישים שנה. אך השפת אמת נוקט שאף על פי שאינה חוזרת ביובל אך למכור מתחילה ביובל אי אפשר, ומפקיע היובל את המכירה גם במוכר לשישים שנה.
ומשנינן: יש חילוק בין יציאת אמה העבריה בנערות, ליציאת שדה לבעלים ביובל. התם ביציאת נערות: שוב לא הדרא ומיזדבנא (אינה חוזרת ונמכרת), שהרי למדנו: ש"אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות", ואם כן יציאת נערות יציאה גמורה היא, ולכן עושים ק"ו שתועיל היציאה הזו לבטל את המכירה מעיקרא כשמכרה בנערותה. אבל הכא ביציאת שדה ביובל לבעלים, לא נפקעת זכותו לחזור ולמכור, ואם בא למכור לאחר היובל הדרא מיזדבנא (חוזרת ונמכרת), ואם כן יציאת היובל איננה יציאה גמורה, ולא עושים ק"ו שלא תימכר השדה ביובל כלל.
מיתיבי לרב: כתוב: "במספר שנים אחר היובל תקנה וגו'" ולמדנו: שתהא השדה ביד הלוקח לא פחות משתי שנים" (שמיעוט "שנים" - שתים) אחר היובל, וכאילו אמר: "אחר היובל שנים שהן ב' אותן תקנה", מלמד: שמוכרין סמוך ליובל לאחריו - מיד, שכך משמע "אחר היובל", ויהיו שתי השנים שאחר היובל ביד הלוקח (רבינו גרשום, ועיי' רש"י). מופלג מן היובל, מנין שיכול למכור שדהו, ולא נאמר דכיון דכתוב "אחר היובל", אינו יכול למכור אלא סמוך ליובל (ראב"ד בתו"כ)? תלמוד לומר: "לפי רוב השנים" שעד היובל תרבה (כסף) מקנתו, "ולפי מעוט השנים" שעד היובל תמעיט מקנתו, הרי למדנו, שפעמים שהיא נמכרת במעט שנים קודם היובל השני, הרי שנמכרה מופלג מן היובל הראשון.
ובשנת היובל עצמה לא ימכור, ואם מכר אינה מכורה! הרי מפורש בברייתא כשמואל, וקשה על רב?
ומשנינן: אמר לך רב: זה ששנינו בברייתא שאם מכרה ביובל אינה מכורה, אין הכוונה כפשוטו, שלא חלה המכירה, אלא: שאינה מכורה לענין מספר שני  13  תבואות שהצריכה תורה בכל מכר שדה שתעמוד ביד הלוקח שתי שנים אף שעבר יובל, (מלבד לענין גאולה האמור במשנתנו), אבל מכל מקום מכורה היא לענין שיאבד הלוקח מעותיו - ויוצאה מיד.

 13.  תמה השפת אמת, אם כן, מדוע כתוב בברייתא לא ימכור, ואם משום שאין ללוקח אכילת שנתיים הרי כאן הוא לא ירד על דעת אכילה. ודוחק לומר שזוהי רק עצה טובה.
ומקשינן: ואי הדין הוא כרב, שסובר שאיזדבוני מיזדבנה (וזהו מכר גמור) ביובל, כיון שהדין הוא שצריך המכר שיעמוד ביד הלוקח שתי שנים, תיקום ברשותיה של לוקח (רבינו גרשום) עד בתר יובל, ובתר יובל ניכליה הלוקח עוד "שני תבואות", לקיים "במספר שני תבואות ימכר לך", וניהדרה אחר כך הלוקח, מחמת היובל שעבר על השדה?
מי לא תניא כעין זה: אכלה הלוקח שנה אחת בלבד לפני היובל, משלימין לו ללוקח שנה אחרת אחר היובל! ואם כן מדוע במכר ביובל עצמו אין משלימים ללוקח אחרי היובל "שני תבואות"?!
ומשנינן: התם באכלה הלוקח שנה  14  אחת קודם היובל: כבר נחית הלוקח לאכילה והתחיל לקיים "במספר שני תבואות ימכר לך", ולכן מקיימים בו את הפסוק אף לאחר היובל, ומשלים שנה. הכא כשמכרה ביובל עצמו: לא נחית הלוקח לאכילה שמיד כשקנה זהו יובל, ולכן לא מקיימים בו כלל "במספר שני תבואות ימכר לך".

 14.  תמה הרש"ש, שהרי גם כשמוכר שנה לפני יובל עדיין לא ירד הלוקח לאכילה כי זו שמיטה שאסור לזרוע. ומדוע בקונה שנה לפני היובל משלימים לו שנתיים.
אמר רב ענן: שמעית מיניה דמר שמואל כאחד תרתי שמועות:
א. חדא: הא שאמר שמואל המוכר שדהו בשנת היובל אינה מכורה כל עיקר.
ב. ואידך: המוכר עבדו הכנעני לעובד כוכבים ומפקיעו מקיום המצוות. או שמכר עבדו הכנעני לישראל שבחוצה לארץ, קנסוהו רבנן ויצא העבד לחירות.
ובחדא מהם שמעתי ממר שמואל: שהדרו מעות הזביני, שנתן הלוקח.
וחדא מהם שמעתי: שלא הדרי מעות הזביני. ולא ידענא  15  בהי מיניה אמר שמואל שחוזרים המעות ובאיזה אינם חוזרים?

 15.  תמה רש"י, איך אפשר לומר שלפי שמואל המעות לא חוזרים. והרי אם כן, אין שום נפקא מינה בין רב לשמואל שהרי לדעת שניהם השדה של המוכר, ובעל כרחך שלשמואל מעות חוזרים ללוקח וזה הנפקא מינה בין רב לשמואל. ותירץ רש"י, שיש נפקא מינה אם קצץ הלוקח אילנות בשדה, שלפי שמואל שלא זכה כלל הוא חייב לשלם, ולפי רב שזכה בשדה הרי הוא פטור לשלם. ותמה השיטה מקובצת, שהרי מכל מקום גם לרב השדה יוצאת ממנו מיד למוכר ואם כן, מדוע פטור על מה שהזיק. וכתב השיטה מקובצת שחזר בו רש"י. ולכן כתב רש"י נפקא מינה אחרת לענין אם יכול הלוקח לקנות מטלטלין אגב קניית קרקע זו, שלפי שמואל, שלא חלה הקניה בקרקע, אי אפשר לקנות אגב זה מטלטלין. ולרב, שחלה הקניה בקרקע, קונים אגב זה מטלטלין. והמשנה למלך (פי"א משמיטה ה"א) דן בקונה קרקע בזמן שהיובל נוהג שהיא חוזרת לבעלים, האם מותר ללוקח להזיק בקרקע או לא. והביא שהירושלמי לומד מהפסוק "ושב לאחוזתו" שאסור ללוקח להזיק, כיון שצריך שתחזור לבעלים כמו שהיתה. ותמה הרש"ש, שלא הזכיר המשנה למלך שברש"י כאן מפורש שמותר ללוקח לקצוץ אילנות ולהזיק בשדה.
ופשטינן: אמר רב יוסף: ניחזי אנן במי מהם חוזרים המעות. מדתניא: המוכר עבדו לאחר שבחוצה לארץ, יצא לחירות וצריך גט שחרור "מרבו שני"! שמע מינה מדקרי ליה לאדון שני "רבו", אלמא חל עיקר המכר, וממילא דלא הדרי מעות הזביני. וכיון שידענו שבאחת אמר שמואל שהמעות אינם חוזרים, ובשניה חוזרים, ממילא מוכח: וכי קאמר שמואל הכא במוכר שדהו בשנת היובל: "אינה מכורה", היינו: אינה מכורה, ומעות אף הם חוזרין, ולא אומרים: שמתוך שאין קנינו של לוקח חל, ודאי נותן את המעות לשם מתנה.

דרשני המקוצר[עריכה]