אנציקלופדיה תלמודית:פדיון מעשר שני ורבעי

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:52, 17 בינואר 2021 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "'''הגדרת הערך''' - העברת הקדושה מפירות מעשר שני ורבעי לדבר אחר. == '''מהותו ודיניו''' == ==== פדיו...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - העברת הקדושה מפירות מעשר שני ורבעי לדבר אחר.

מהותו ודיניו

פדיון מעשר שני

פירות מעשר-שני*, שדינם לאכלם בירושלים*[1], הרוצה לפדותם, פודה אותם בדמיהם[2], ובכך יצאו הפירות לחולין[3], ואת המעות מעלה לירושלים, ומוציא אותם שם במזון, שנאמר: וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו וגו' ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום וגו' ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו'[4].

פדיון רבעי

פירות רבעי*[5], שדינם להעלותם לירושלים לאכלם שם[6], הרוצה לפדותם, פודה אותם ומעלה המעות לירושלים[7], שנאמר ברבעי: קדש הלולים[8], ודרשו הלולים לשון חילולים, חללהו, ואחר כך אכלהו[9], כלומר הוציאהו לחולין על ידי פדיון אם באת לאכלו חוץ לירושלים[10]. ודיני פדיון רבעי שוים לדיני פדיון מעשר שני[11].

בזמן הזה

בזמן הזה, שאין אוכלים מעשר שני ורבעי בירושלים[12], אין מעלים את דמי הפדיון לירושלים, אלא מאבדים אותם, כדי שלא יהיו תקלה לאחרים[13], וכיצד מאבדים אותם, משליכים אותם לים[14], או שוחקים אותם ומשליכים לנהר[15], או מפזרים לרוח[16], וכן פירות שפדו בהם פירות מעשר שני ונטע רבעי – עי' להלן אם מותר לעשות כן[17] - מאבדים אותם, כדי שלא יהיו תקלה לאחרים[18].

קריאת שם

הפודה מעשר שני, רבי יהודה אומר צריך לפרש[19], ולומר זה פדיון מעשר שני[20], ואם לא אמר, לא יצאו הפירות לחולין[21]. ורבי יוסי אומר שאף הפודה ולא קרא שם, דיו[22], הואיל והענין מורה שכוונתו לפדיון[23]. ובדעת ר' יוסי נחלקו ראשונים בדעת תנאים ואמוראים: יש סוברים שדוקא כשעסוק באותו ענין אמרו שדי בפדיה בלא קריאת שם[24], ויש סוברים שאף כשאינו עסוק באותו ענין[25], לפי שמעשה הפרשת המעות כנגד הפירות מוכיח שלפדיון עשה[26]. הלכה כר' יוסי[27].

ברכה

הפודה מעשר שני ורבעי על המעות, מברך על פדיון מעשר שני[28] - וברבעי על פדיון רבעי[29] - שההחלפה במעות נקראת פדיון[30], אבל המחלל מעות על הפירות, או פירות על פירות אחרים, או מעות על מעות אחרות – באופנים שמותר לעשות כן, לסוברים כן[31] - מברך על חילול מעשר שני[32], שפדיה שאינה החלפת מעות בפירות נקראות חילול[33].

הטעם שמברכים ב"על" – היינו על פדיון ועל חילול, ולא ב"ל", היינו לפדות ולחלל – ושיש סוברים שמברכים לפדות ולחלל, ע"ע ברכת המצוות[34].

הפודה באופן האסור, כגון שפודה פירות בפירות, לסוברים שאסור לעשות כן[35], כתבו ראשונים שאינו מברך, שאין זה אלא מנאץ[36].

ברכה בדמאי

דמאי*, כשם שאין מברכים על הפרשת-תרומות-ומעשרות* ממנו[37], כך אין מברכים על פדיית מעשר שני שלו[38], ולפיכך פודים אותו אף בבית-המרחץ*, אף על פי שאסור לברך שם[39].

חומש

הפודה מעשר שני שלו, מוסיף חומש* על הקרן[40]. על מקור הדין ופרטיו, ועל רבעי, אם יש בו חומש, ועל אישים שונים, אם חייבים בחומש, ע"ע חומש[41].

ממון גבוה

מעות שפדו בהן מעשר שני, לסוברים שמעשר שני הוא ממון גבוה[42], כתבו אחרונים שאף המעות ממון גבוה הן[43].

קטן

קטן* אינו פודה מעשר שני, שנאמר: ואם גאל יגאל איש ממעשרו[44], ודרשו: איש, פרט לקטן[45], וכן משום שאין מעשה קטן כלום[46].

על מופלא-סמוך-לאיש*, אם פודה מעשר שני, ע"ע[47].

שאלה

הפודה מעשר שני, יכול להישאל – ע"ע שאלה לחכם - על פדייתו[48].

בשבת וביום טוב

שבת ויום טוב, אין פודים בהם מעשר שני[49] ורבעי[50], ואם פדה, פדוי[51]. ובחול-המועד* פודים[52].

בדרך מכירה

אף על פי שאסור למכור פירות מעשר שני, שיוליכם הקונה לירושלים ויאכלנם שם[53], כתבו ראשונים שמותר למכרם שיתחללו על ידי המכירה, ונעשים חולין ביד הלוקח, והמעות נתפסים בקדושת מעשר תחתיהם[54]. ויש שכתבו שאף מכירה שיש בה חילול אסורה לכתחלה, אלא שהפדיון חל בדיעבד[55].

הדבר שפודים בו

מטבע שאינו של כסף

אף על פי שנאמר בתורה בפדיון מעשר שני: ונתת בכסף[56], כתבו ראשונים ואחרונים שפודים אף במטבע שאינו של כסף, ואף על פי שאינו חריף ויוצא בהוצאה כמותו, כגון פרוטות נחושת ודינרי זהב[57], ויש שדרשו כן מן הכתוב: וצרת הכסף[58], לרבות כל דבר שיש עליו צורה[59]. ובדעת הספרי כתבו אחרונים, וכן יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאין פודים במטבע שאינו של כסף[60].

שאין לו צורה

מטבע שאין לו צורה, נחלקו תנאים אם פודים בו: רבי עקיבא וחכמים סוברים שאין פודים בו, שנאמר וצרת הכסף בידך[61], כסף שיש לו צורה[62], ולפיכך אמרו שאין פודים באסימון*[63] - שהוא מטבע שאין עליו צורה, או שצורתו אינה חשובה, או שנתקלקלה צורתו[64] – וכן מה שאמרו שאין פודים במטבע שאינו יוצא[65], יש מן הראשונים שכתבו בטעם, שחשוב כמטבע שאין עליו צורה[66]. ורבי דוסא ורבי ישמעאל סוברים שפודים אף במטבע שאין לו צורה שנאמר: וצרת הכסף בידך, לרבות כל דבר הנצרר ביד[67], ולפיכך לדעתם פודים באסימון[68]. הלכה שאין פודים בכסף שאין עליו צורה, ולפיכך אין פודים באסימון[69].

אוכלין, פודים בהם – לסוברים כן[70] – אף על פי שאין להם צורה, שלא אמרו שצריך צורה אלא כשפודה במעות, שאינן אוכל[71].

בזמן הזה, שאין מעשר שני נאכל, יש מן האחרונים שצדדו לומר שפודים אף על כסף שאין עליו צורה, ומכל מקום כתבו שיש לחוש בדבר, ולא לפדות בו אף בזמן הזה[72].

על נתינת החומש מאסימון, ע"ע חומש[73].

חתיכת כסף

חתיכת כסף, שאינה מטבע, יש מן הראשונים שכתבו שלדברי הכל אין פודים בה, שנאמר: ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך[74], ואין קונין כל דבר אלא במטבע[75], ולדעתם מטעם זה מעות הניתנות לסימן בבית המרחץ – שהן פחותות ורעות[76] - מאחר ואינן חשובות מטבע, אין פודים בהן[77], אף לסוברים שפודים באסימון[78]. ובירושלמי אמרו, וכן יש מן הראשונים שכתבו, שליטרא של כסף דינה כאסימון[79], שנחלקו אם פודים בו[80], ומכל מקום ליטרא של זהב, וכן שברי כלי כסף, מאחר ואינם יוצאים בהוצאה כלל, לדברי הכל אין פודים בהם[81].

מעות הניתנות בבית המרחץ

מעות הניתנות לסימן בבית המרחץ – שהן פחותות ורעות[82] - אף לסוברים שפודים באסימון[83], אין פודים בהן[84], לפי שאינן מטבע כלל[85]. ובדעת הירושלמי יש שכתבו שמעות של בית המרחץ חשובות מטבע, אלא שבבית המרחץ משתמשים בהן ביותר משווין, ולפיכך אין פודים בהם בשווין שבבית המרחץ, אבל פודים בהם בשווין אצל שולחני[86].

שאינו שוה פרוטה

מטבע של פחות מפרוטה, חשוב כסף שאין לו צורה[87], לפי שלא מצינו בתורה מטבע פחות מפרוטה[88], ולפיכך אף כשפודה בכמה מטבעות כאלו, שביחד הם שוים פרוטה[89], דינו כפודה באסימון[90], שנחלקו תנאים אם מועיל[91].

פירות שאינם שוים פרוטה

פירות שפודים בהם מעשר שני – לסוברים שניתן לעשות כן[92] - צריך שיהיו שוים לפחות פרוטה[93], אלא שמצרפים כמה פירות לשווי פרוטה, ואין צריך שכל פרי יהיה שוה פרוטה[94].

כסף שאינו צורי

אף על פי שכסף שדיברה בו תורה בכל מקום, כסף-צורי* הוא[95], מעשר שני נפדה אף בכסף שאינו צורי, שנאמר בו: וצרת הכסף[96], ודרשו: כסף הכסף ריבה[97].

מטבע חסר

מטבע חסר, אם היה חסר פחות מכדי אונאה*, פודים בו לפי ערך מטבע שלם, לפי שמי שאינו מקבלו כשלם, אינו אלא נפש רעה[98]. היה חסר כשיעור אונאה, יש מן הראשונים שכתבו שפודה בו לפי שוויו עתה, שאף מי שאינו מקבלו בתורת מטבע כשוויו אינו אלא נפש רעה[99]. ויש שכתבו שפודה בו לפי ערך מטבע שלם שלם שאינו חסר[100]. היה חסר יותר משיעור הונאה, לא חל החילול, לפי שאסור להשתמש בו, והרי הוא כמטבע שאינו יוצא[101], שאין פודים בו[102].

מטבע חסר, אף באופנים שפודים בו, אם לא היה יוצא אפילו על ידי הדחק, אין פודים בו[103].

מטבע שאינו יוצא

מטבע שאינו יוצא, אין פודים בו[104], שנאמר: ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך[105], עד שיהיה ראוי להוצאה[106], או משום שמטבע שאינו יוצא חשוב מטבע שאין בו צורה[107], ולפיכך מעות כזביות ירושלמיות – היינו מעות של בן כוזיבא, שהן ירושלמיות, או שמדובר בשתי מטבעות, של כזיב או ירושלמיות[108] - שאינן יוצאות בשום מקום, אין מחללים בהן, ואם חילל לא נפדו הפירות[109]. ומטבע של מלכים הראשונים, אם יוצא בשמם, פודים בו[110].

בזמן הזה, שאין מעשר שני נאכל, יש מן האחרונים שצדדו לומר שפודים אף על מטבע שאינו יוצא, ומכל מקום כתבו שיש לחוש בדבר, ולא לפדות בו אף בזמן הזה[111].

שאינו יוצא בכל מקום

מטבע שאינו יוצא בכל מקום, כתבו ראשונים שאם יוצא במקום שהבעלים והמעות נמצאים, פודים בו, ואם לא, אם המלכיות מקפידות זו על זו, ואם ימצאו מטבע שאינו יוצא, יפסידוהו, אין פודים בו, לפי שצריך שיהיו המעות מצויות בידו – שנאמר: וצרת הכסף בידך[112] - היינו שראויות לשימוש בידו[113], ולפיכך מעות של ירושלים, והבעלים והמעות בבבל, אין פודים בהם, וכן מעות של בבל, והבעלים והמעות בירושלים, אין פודים בהם, אבל מעות של בבל, והבעלים והמעות בבבל, פודים[114]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין צריך שיהיו המעות יוצאות במקום הבעלים, אלא די בכך שיוצאות במקום שהן נמצאות, ואף אם הבעלים נמצאים במקום אחר[115]. ויש סוברים להפך, שאין צריך שיהיו המעות יוצאות במקומן, אלא צריך שיצאו במקום הבעלים, אף שבמקומן אינן יוצאות, ולפיכך אם היו הבעלים בטבריה, ויש לו ממעות בבל בבבל, אין פודים בהן, אבל אם יש לו ממעות טבריה בבבל, פודים בהן[116].

כשאין מלכויות מקפידות

מעות שאינן יוצאות במקום שבו הן והבעלים נמצאים, ויוצאות במקום אחר – כגון מעות של בבל, והבעלים והמעות בירושלים - לסוברים שאין פודים בהן[117], אם אין מלכויות מקפידות זו על זו, כלומר שאף אם ימצאו מטבע שאינו יוצא, לא יפסידוהו, פודים בו, לפי שיכול להראותו במקומו לבני המקום שבו הן יוצאות, וליתנו להם, ולפיכך חשוב מצוי בידו[118].

כשסופו להגיע למקום שיוצא

מעות שאינן יוצאות במקום שבו הן והבעלים נמצאים, ויוצאות במקום אחר, לסוברים שאין פודים בהן[119], אם סופו להגיע למקום שיוצאות בו, כגון מעות של ירושלים, והבעלים והמעות בבבל – והרי סופו להביא המעות לירושלים - אף במקום שמלכויות מקפידות זו על זו, שאינו יכול להוציא המטבע במקומו, אם אינן מקפידות ביותר עד שבוחשות ומחפשות על דבר זה, פודים בו, שנחשב מצוי בידו, לפי שסופו להביאו למקום שראוי לו, אבל אם המלכויות מקפידות ביותר, שסכנה היא להחזיק מטבע שאינו יוצא, אינו חשוב מצוי לו, ואין פודים בו[120].

שאי אפשר להעלותו לירושלים

מטבע שאי אפשר להעלותו לירושלים, כגון מטבע שאינו יוצא בירושלים, ומלכויות מקפידות זו על זו, ובודקות ומחפשות על דבר זה, אם הוא יוצא במקום הפדיה, פודים בו, לפי שיכול לקנות בו בהמה ולהעלותה לירושלים[121].

מטבע שנפסל והמלכות מקבלתו

מטבע שנפסל והמלכות מקבלתו - היינו שמקבלים אותו במדינה אחרת של אותה מלכות[122], או שבני המדינה מקבלים אותו בחשאי[123] – נחלקו אמוראים בירושלמי: ר' יוסי בשם ר' יונתן אמר שדינו כאסימון, שנחלקו בו תנאים אם פודים בו[124]. ובדעת ר' חייה בשם ר' יונתן נחלקו אחרונים: יש סוברים שפודים בו[125], ויש סוברים שאין פודים בו[126].

מעות שאינן ברשותו

מעות שאינן ברשותו, אין מחללים עליהן[127], שנאמר: וצרת הכסף בידך[128], פרט לשיצא חוץ מרשותך[129], לפיכך, אם היו לו מעות טמונות בקיסטרא – מקום רחוק מאד, ויש בו סכנת דרכים, ואין שיירות מצויות שם[130] - ובהר המלך, או שנפל כיסו לבור – ואינו יכול להוציאו[131] - או לים הגדול, אף על פי שיודע שהוא שם, אין מחללים אותו עליהם[132], ואם חלל לא קנה מעשר[133].

בזמן הזה, שאין מעשר שני נאכל, יש מן האחרונים שצדדו לומר שפודים אף על מטבע שאינו ברשותו, ומכל מקום כתבו שיש לחוש בדבר, ולא לפדות בו אף בזמן הזה[134].

שאבדו ויכול להצילם בהוצאה

נפל כיסו לבור, ובו מאה ריבוא, והיה יכול להוציא חמישים ריבוא להעלותם, אותם חמישים ריבוא – הנותרים - כאילו שהם ברשותו[135].

שבסכנת אנס

היה בא בדרך, ואנס כנגדו, מעות שבידו, אם יכול להצילם מן האנס, פודה בהם[136]. ואם אינו יכול להצילם, לא יפדה, ואם פדה אינו פדוי[137]. ואם יכול להציל על ידי הדחק, לכתחלה לא יפדה, ואם פדה פדוי[138].

שביד אחר

אמר הרי מעשר מחולל על סלע שהיתה ביד בני, לא חילל, שמא לא היתה בידו באותה שעה[139].

על פירות

פירות, נחלקו תנאים אם פודים בהם מעשר שני ורבעי[140]: יש סוברים שפודים בהם[141], אלא שאין מחללים ממין על שאינו מינו, ולא מן יפה על הרע אפילו באותו המין[142], וכן יש מן הראשונים שכתבו להלכה[143]. ויש סוברים שאין פודים בהם[144], וכן יש מן הראשונים שכתבו להלכה שאין פודים בהם[145], אפילו בזמן הזה[146].

מעשר שני של דמאי, לדברי הכל פודים אותו בפירות[147], מאותו המין[148]. וכן מעשר שני של חוץ לארץ, כתבו ראשונים שדינו כשל דמאי[149].

על המניח פירות להיות פודה עליהם, אם פודה בחזקת שהם קיימים, והדין במצאם שאבדו, ע"ע חזקה[150].

דברים שאינם אוכל

אף לסוברים שפודים בפירות, דברים שאינם אוכל ואינם מטבע, אין פודים בהם[151].

הנפדה

מעשר שני קודם הפרשתו

הפודה מעשר שני קודם שיפרישנו, כגון שאמר מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר זה, ולא קבע לו מקום, ר' שמעון אומר קרא שם, וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו[152]. הלכה כחכמים[153].

רבעי במחובר לקרקע

רבעי, אין פודים אותו במחובר לקרקע[154], ונחלקו ראשונים בטעם הדבר: יש סוברים שלמדים בגזרה שוה "קדש[155] קדש[156]" ממעשר שני[157], שכשם שמעשר שני אינו אלא בתלוש – ע"ע מעשר שני - אף רבעי אינו אלא בתלוש[158], ויש סוברים שתקנת חכמים היא, שמן התורה פודים רבעי אפילו במחובר, אלא שחכמים תקנו שלא יפדו במחובר, לפי שאין דמיו ידועים[159], ובדעתם כתבו ראשונים שדבר ששומתו ידועה במחובר, פודים אותו אף במחובר[160], וכן כתבו ראשונים בדעתם שבזמן הזה, שאין מדקדקים בפדיונו, ופודים אפילו שוה מנה בפרוטה[161], מעמידים אותו על דין תורה, ונוהגים לפדותו אף במחובר לקרקע[162].

אף לסוברים שאין פודים רבעי במחובר, להניח מעות עבור פירות מחוברים, ולומר שלכשיתלשו יפדו, כתבו אחרונים שמותר לכתחלה[163], ולא יאבד המעות עד שיגמור לתלוש כל הפירות[164]. ויש שכתבו שאין לעשות כן אלא בשעת הדחק[165].

רבעי קודם עונת המעשות

רבעי, אין פודים אותו קודם שהגיע לעונת-המעשרות*[166], שנאמר: להוסיף לכם תבואתו[167], מלמד שאין נפדה אלא תבואה[168], כלומר עד שיהיה נגמר ויתבשל כל צרכו[169], וכן יש שפרשו מה שאמרו בירושלמי: יהיה כל פריו[170], פרי, אתה פודה, ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגים[171], שאף על פי שהם קדושים, אינם נפדים[172]. עבר ופדה בעודם פגים או בוסר, נראה בירושלמי שפדוי[173].

קודם שנעשה יין

ענבים של רבעי, שיעשו מהם יין, בית שמאי סוברים שאין פודים אותם ענבים, אלא יין[174], לפי שבעודם ענבים אין דמיהם ידועים[175], ובית הלל סוברים שפודים אותם אף בעודם ענבים[176], וכן הלכה[177].

השומא והשווי

בשוויו

כשפודים מעשר שני, לכתחלה פודים אותו בשוויו[178]. עבר ופדה בפרוטה, הרי זה פדוי[179].

שער הזול

מעשר שני, פודים אותו בשער הזול, היינו שיש רשות לפדות אותו במחיר שהחנווני קונה פירות, שהוא נמוך מהמחיר שבו הוא מוכר[180]. בטעם הדבר אמרו, שכתוב בו ברכה[181], ולפיכך אין נכון להראות בו צרות עין, שילמדו ממנו להוקיר השער[182].

רבעי, שאין כתוב בו ברכה, תנא קמא סובר שאינו נפדה בשער הזול, ור' שמעון סובר שנפדה בשער הזול[183].

אומד

אין פודין מעשר שני אכסרה[184] – היינו אומד[185] בלא מדה ובלא משקל[186] – אלא מדקדק במידתו או במשקלו ונותן דמיו[187].

שומת מעשר שני

מעשר שני שדמיו ידועים, יפדה על פי שומת אדם אחד[188]. לא היו דמיו ידועים, כגון יין שהתחיל להחמיץ, ופירות שהרקיבו, או מעות שהחלידו, יפדה על פי שלשה[189] לקוחות[190], היינו תגרים[191], הבקיאים בשומא[192], ואפילו היה אחד מהם נכרי, או בעל המעשר[193], אפילו איש ושתי נשיו[194].

כופים את הבעלים לפתוח ראשון בשומא[195]. ואם רצה לחזור בו, חוזר[196].

בזמן הזה, שאין פודים הפירות בשווים אלא בפרוטה – עי' להלן[197] - אין צריך לשום את הפירות על ידי שלשה, אפילו כשאין דמיהם ידועים[198].

שומת רבעי

רבעי, כתבו ראשונים שלעולם נפדה על פי שלשה בקיאים, אפילו בדבר שדמיו ידועים[199]. בטעם, יש שכתבו, שמאחר ושומתו במחובר, וצריך להפחית משויו את ההוצאה – עי' להלן[200] - לעולם חשוב כאין דמיו ידועים[201], ויש שכתבו בטעם, שמאחר אדם להוט לאכול את פירות הנטיעה, שהרי טרם אכל מהם, חוששים שיטעה בשומא אפילו כשדמיו ידועים[202]. לסוברים שרבעי חשוב לעולם כאין דמיו ידועים, צדדו ראשונים לומר שמטעם זה צריך בשומתו דוקא בית דין חשוב, ואין מקילים בו כדרך שהקילו בשומת מעשר שני, שיהיה אחד מן השמים נכרי או הבעלים[203]. ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שרבעי דינו כמעשר שני, שכשדמיו ידועים נישום באחד, וכשאין דמיו ידועים נישום בשלשה, ואפילו אחד מהם נכרי או הבעלים[204].

בזמן הזה, שאין פודים הפירות בשווים אלא בפרוטה – עי' להלן[205] - אין צריך לשום את הפירות על ידי שלשה, אפילו כשאין דמיהם ידועים[206].

הזכרת מעשר שני בזמן השומא

כששמים פירות מעשר שני לפדותם, אף על פי שהכל יודעים שהם פירות מעשר שני, אין אומרים כמה שוים פירות מעשר זה, אלא אומרים כמה שוים פירות חולין אלו[207], כדי שלא יתבזו[208], בכך שדמיהם פחותים מדמי חולין מפני קדושתם[209], או שיתבזו במה שנראה שעושים בהם מקח וממכר וחליפין[210]. ויש מן הראשונים שכתבו שלא אסרו להזכיר שם מעשר אלא כשפודה פירות בפירות, שזה דבר שאסור לעשותו – לסוברים כן[211] - ומטעם אחר אמרו, כדי שלא לפרסם הדבר, אבל כשפודה בכסף כדינו, אין בדבר ביזיון, שהרי הוא מצוה, ואין צריך להסתירו[212].

הוליך למקום הזול או היוקר

פירות מעשר שני – של ודאי[213] - שהוליכם למקום הזול או היוקר, פודה כשער מקום הפדיה[214]. ואם היו של דמאי, פודה כשער הזול[215], שהואיל והיו ראויים להימכר בזול פעם אחת, שוב אין מחמירים בדמאי[216].

על האיסור להוליך פירות מעשר שני, לפדותם במקום אחר, עי' להלן[217].

השביח

פירות מעשר שני שהשביחו ונשתנה מחירם, כגון חיטים שטחנן והרקידן ואפה מהן פת, תנא קמא סובר שנפדים בשוויים שלפני ההשבחה[218]. ור' יוסי סובר שבמקום שנוהגים להפחית היציאות מהשווי[219], נפדים לפי השער הראשון, לפי שההשבחה שייכת למוציא ההוצאות, ובמקום שאין נוהגים להפחית היציאות, נפדים לפי השער שאחר ההשבחה, שהרי זה כאילו קיבל עליו, שתהיה הוצאתו למעשר[220].

נתערב בחולין והשביח

מעשר שני שנתערב בחולין, והשביחו, היינו ששוים יחד יותר משווים בנפרד, אם היה השבח ניכר – היינו שניתוסף במדה[221], ויש סוברים שאף אם לא ניתוסף במדה, כל שניכר שבח בטעם[222] - כגון יין של מעשר שני שנפלו לתוכו דבש ותבלין של חולין, וכן דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר שני, השבח לפי חשבון[223], כלומר שרואים כמה דמי המעשר וכמה דמי החולין, ואת השבח העודף חולקים לפי הערך, שאם היה המעשר שוה זוז, והחולין שלשה זוזים, וביחד שוים חמשה זוזים, הרי הזוז הנוסף יש בו למעשר רביעיתו[224]. ואם לא היה השבח ניכר, כגון עיסה של מעשר שני שאפאה בעצי חולין, שלא גדלה העיסה באפיה, ואף טעם העצים אינו ניכר בה, השבח למעשר שני[225].

חשבון היציאות במעשר שני

פירות מעשר שני שהוציאו הוצאות על הבאתם לביתו, אף על פי שעל ידי כן השביחו, כגון שהיו לו פירות מעשר שני בגורן, או כדי יין של מעשר שני בגת, והוציא עליהם יציאות להביאם לעיר, ובעיר שוים יותר, השבח למעשר שני – שהרי פודה כשער מקום הפדיה[226] - והפסיד יציאותיו[227].

פירות מעשר שני שהוציא עליהם הוצאות והשביחו, כגון חיטים שבררן וטחנן והרקידן ואפה מהן פת, והשביחו, נראה בתוספתא שיש מקומות שנוהגים להפחית ההוצאות מהשומא, ויש מקומות שנהגו שלא להפחית[228].

חשבון היציאות ברבעי

פירות רבעי, שהוציא עליהם הוצאות שמירה ועידור וקשקוש קודם תלישתם, וכן הוצאות פועלים ללקיטה, אינו מפסיד היציאות, אלא מפחיתים אותן משווי הפירות לפדיון, ושמים כמה אדם רוצה ליקח לו בסלע, על מנת להוציא יציאות מביתו[229]. ובשביעית*, שאין שמירה ועבודת קרקע, וכן אין שכר לקיטה מפני שכל אחד לוקט לעצמו, פודה אף פירות רבעי בשויים[230]. ובשדה הפקר, אין מחסרים מן הדמים שכר עבודה, אלא שכר לקיטה[231].

פדה ביותר משויו

פדה מעשר שני ביתר על דמיו, לא נתפסה התוספת למעשר[232]. ויש מן הראשונים סוברים שאם נתכוין להתפיס ביתר על דמיו, נתפס הכל בקדושת מעשר[233].

מעות שנשתנה שוויים

המניח איסר להיות פודה בו, ופדה בחציו, והלך למקום אחר והרי הוא יוצא בפונדיון – שני איסרים - אוכל עליו עוד איסר[234]. המניח פונדיון ואכל עליו חציו, והלך למקום אחר והרי הוא יוצא באיסר, אינו אוכל עליו אלא עוד חצי איסר בלבד[235].

שאין בו פרוטה

מעשר שני שאין בו פרוטה, יש מן הראשונים סוברים שאינו נפדה - בפני עצמו[236] - שנאמר: אם גאל יגאל איש ממעשרו[237], ולא כל מעשרו, פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה[238], ולדעתם נחלקו אמוראים במה צריך שיהיה שוה פרוטה, כדי שיהיה ראוי לפדיון: רב אמי ורבי יוחנן אמרו שדי בכך שיש בכל הפירות פרוטה, ורב אסי ורבי שמעון בן לקיש אמרו שצריך שיהיה בחומש פרוטה, כלומר שצריך שיהיה בפירות ארבע פרוטות[239]. ובירושלמי אמרו, וכן יש מן הראשונים שפרשו אף בדעת הבבלי, שפודים מעשר שני כשאין בו שוה פרוטה, ולא אמרו אלא שכשאין בו פרוטה אין מוסיפים עליו חומש, ובזה נחלקו אמוראים אימתי אין נותנים חומש, אם כשאין בו שוה פרוטה, או שאין בחומשו שוה פרוטה[240].

פחות מפרוטה במטבע

לסוברים שפירות שאין בהם שוה פרוטה, אינם נפדים, אף מטבע, אין פודים בה אלא אם מתקדש ממנה לפחות שוה פרוטה[241], ולפיכך פירות בשווי פרוטה ומחצה, שחללם על שתי מטבעות של פרוטה, לא נפדו אלא פירות בשווי פרוטה, על פרוטה אחת, אבל העודף של חצי פרוטה, אינו נפדה על הפרוטה השניה, שהרי לא מתקדש ממנה שוה פרוטה, אלא צריך לחלל כל הפירות יחד, על מטבע גדול שיש בו לפחות כשווים[242].

צירוף דאורייתא ודרבנן

פירות שהם מעשר שני מדרבנן, אם אין בהם שוה פרוטה, לסוברים שפירות שאינם שוים פרוטה אינם נפדים, אינם יכולים להצטרף עם פירות שהם מעשר שני מן התורה, להיות שוים פרוטה ולהיפדות יחד[243], ולפיכך פירות מעשר שני פחות משוה פרוטה שנתערבו בפירות חולין, באופן שבטלים מן התורה, ומדרבנן צריכים פדיון, אין להם תקנה בפדיה - אם אין לו "מעות הראשונות" לפדותם עליהן, עי' להלן[244] - לפי שאי אפשר לצרפם לפירות שחיובם מן התורה עד שיעור פרוטה, וגזרו אף שלא לצרפם לפירות אחרים שהם מעשר שני מדרבנן, שמא יבא לצרף למעשר שני שמן התורה[245].

על מעות הראשונות

מעשר שני שאין בו – או בחומשו[246] - פרוטה, אף על פי שאין פודים אותו – או שאין מוסיפים עליו חומש[247] - בפני עצמו, פודים אותו - ומוסיפים חומש - על מעות הראשונות, היינו על מעות שכבר פדו עליהם מעשר שני, ואף על פי שאי אפשר לפדות על מעות שכבר קדושות, מכל מקום מאחר ואי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו, ודרך אדם בכל פדיון להוסיף על דמי הפירות מעט, הרי אותו מעט, שלא נתקדש בפדיון הראשון – עי' לעיל[248] - ניתן לחלל עליו את אותו מעשר שני שאין בו – או בחומשו – פרוטה[249].

שאין דמיו ידועים

מעשר שני שאין דמיו ידועים, ואפשר שדמיו פחותים משיעור פדיה – עי' השיעור לעיל[250] - מחללים אותו על מטבע שכבר חללו בו[251].

שאין בו ממש

מעשר שני שאין בו ממש, כגון תבלין של מעשר שני שנתבשל בתבשיל של חולין, ונתן בו טעם, אין לו תקנה לפדיון, וצריך לאכלו בירושלים[252].

שהשתנה מחירו

הפודה מעשר שני בדרך מכירה - עי' לעיל[253] – והלוקח משך את הפירות, וקודם שנתן מעות נשתנה מחירם, בגמרא נראה שהדבר תלוי במחלוקת במעשר שני, אם הוא ממון גבוה או ממון הדיוט – ע"ע מעשר שני – שלסוברים שהוא ממון גבוה, הזמן הקובע הוא זמן תשלום המעות, לפי שהקדש נקנה במעות[254], ולסוברים שהוא ממון הדיוט, הזמן הקובע הוא זמן המשיכה*, שהדיוט קונה במשיכה[255], וכן דעת ר' שמעון בן גמליאל בתוספתא, שזמן המשיכה הוא הקובע[256]. וראשונים כתבו בדעת הסוברים שמעשר שני ממון גבוה, שאף על פי שלענין הנידון בקדושת המעשר, שעת נתינת המעות קובעת, לענין הנידון בין המוכר ללוקח, שעת המשיכה קובעת, ולפיכך משך בסלע ולא הספיק לפרוע עד שעמד בשתים, המוכר נותן ללוקח סלע, שהרי קנין המשיכה נעשה בשער הזול, אבל צריך להוסיף לעצמו סלע לפדיון המעשר, ולהעלותו לירושלים, או שיעלה הפירות לירושלים, שהרי לענין הקדושה, לא נסתיים הפדיון עד שנתייקר, ואם משך בשתים והוזלו, לענין הפדיון אינו חייב אלא סלע, שהרי הפדיון נעשה אחר ההוזלה, אבל למוכר חייב שני סלעים, שקנין המשיכה נגמר בתחלה, ונותן לו אחד חולין, שעליו מתחלל המעשר, ועוד אחד שהיה קדוש מקודם[257], ואם היה המוכר עם הארץ, לא יתן לו סלע קדוש מקודם, שאין מוסרים דמי מעשר לעם הארץ, אלא יתן לו הסלע השני מחולין או מדמאי[258].

קדימת הפודה ביוקר

בעל הבית אומר בסלע, ואחר אומר בסלע, בעל הבית קודם, מפני שהוא מוסיף חומש[259]. בעל הבית אומר בסלע, ואחר אומר בסלע ואיסר - שהוא פחות מחומש - אף על פי שבעל הבית יתן בחומשו יותר מתוספתו של זה, זה של סלע ואיסר קודם, מפני שהוא מוסיף על הקרן[260], ועיקר פדייתו היא בקרן[261], או מפני שעל החומש ניתן להערים ולהיפטר ממנו[262].

בזמן הזה

בזמן הזה, שאין מעלים דמי הפדיון לירושלים, אלא מאבדים אותם[263], פודים לכתחלה מעשר שני ורבעי אפילו שוה מנה בפרוטה[264]. ומן הראשונים יש שכתבו שמדת חסידות לפדות מעשר שני אף בזמן הזה בשוויו[265].

המקום

פדיון מעשר שני בירושלים

מעשר שני, אין פודים אותו בירושלים[266], שנאמר: כי ירבה ממך הדרך כי ירחק ממך המקום ונתת בכסף[267], בריחוק מקום הוא נפדה, ואינו נפדה בקירוב מקום[268]. ואפילו בזמן הזה – שמאבדים את מעות הפדיון[269] - אין פודים מעשר שני בירושלים[270]. היה הוא בחוץ ומשאו – היינו הפירות - בפנים, קלטוהו מחיצות ואינו נפדה[271]. היה הוא בפנים ומשאו בחוץ, יש מן הראשונים שכתבו שנפדה, שנאמר: כי ירחק ממך המקום, ודרשו: ממך, ממילואך, היינו ממשאך, שאפילו המקום רחוק ממשאך לבד, תפדה[272], ויש שכתבו שאינו נפדה, שדורשים להפך: ממך ממילואך, היינו מכל מילוי שלך, שאין פודים אלא אם רחוק מכל מילואו, ולא כשהוא או מילואו בפנים[273]. היה עומד בפנים ומחזיק הפירות בקנה בחוץ, רב פפא הסתפק אם חשוב בפנים או בחוץ[274], ובדעת רבינא יש מן הראשונים שכתבו שחשוב בפנים[275], ויש שכתבו שחשוב בחוץ[276].

במעשר שני טמא

מעשר שני שנטמא, פודים אותו אפילו בירושלים[277], שנאמר: כי ירחק וגו' כי לא תוכל שאתו וגו' ונתת בכסף[278], ואין שאת אלא אכילה[279], ודרשו שאם אי אפשר לאכלו מפני שנטמא, פודים אותו אף אם לא רחק המקום[280]. נטמא בטומאה דרבנן, יש שכתבו שפודים אותו אפילו בירושלים, שהרי אף הוא אי אפשר לאכלו מפני הטומאה[281]. ויש שכתבו שמאחר ומן התורה הוא טהור, אין לפדותו לכתחלה[282].

סמוך לחומה

אף על פי שנאמר בפדיון מעשר שני: כי ירחק ממך המקום[283], פודים אותו אפילו בפסיעה אחת חוץ לחומת ירושלים, שנאמר: כי לא תוכל שאתו[284], לא תלה הכתוב אלא בנטילה, שכל שצריך עדיין נטילה והבאה בפנים, פודה[285].

פדיון רבעי סמוך לירושלים

כרם רבעי, התקינו שלא לפדותו אם הוא במקום קרוב לירושלים מהלך יום אחד, אלא יהיה עולה לירושלים, ומה הוא התחום, אילת מן הדרום, ועקרבת מן הצפון, לוד מן המערב, והירדן מן המזרח[286]. בטעם התקנה אמרו, כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות[287], ועוד אמרו, שלא היו ענבים מצויות בירושלים עבור נסכים*, ולפיכך תקנו שיעלו ענבים של רבעי[288]. באיזה כרם היתה התקנה, נחלקו בתוספתא: תנא קמא סובר שדוקא בכרם שיש בו חמשה גפנים, אבל שאין בו חמשה גפנים הרי הוא כשאר פירות – שלא תקנו בהם, לסוברים כן, עי' להלן - ור' שמעון בן גמליאל סובר שבכל כרם תקנו[289].

שאר פירות

בשאר פירות רבעי מלבד כרם, לא תקנו, ומותר לפדותם אף סמוך לחומת ירושלים[290]. ויש שכתבו שאף בשאר פירות תקנו[291].

ביטול התקנה

משרבו הפירות בירושלים, התקינו שיהא נפדה אפילו סמוך לחומה[292], אלא שתנאי היה בדבר, שאימתי שירצו, היינו שאם יראו שיחזרו הפירות ויתמעטו, יחזור הדבר לכמות שהיה, שיעלו הפירות לירושלים[293]. רבי יוסי אומר משחרב בית המקדש היה התנאי הזה, כלומר חורבן הבית גרם לכך שחזרו והתקינו שיהיו נפדים אפילו סמוך לחומה[294], שאין חוששים לריבוי פירותיה אחרי חורבנה, כשהיא ביד האויבים[295], ואימתי שיבנה בית המקדש, יחזור הדבר לכמות שהיה בתחילה, להעלות הפירות לירושלים[296].

הולכה ממקום למקום

אין מוליכים פירות מעשר שני ממקום למקום לפדותם שם[297], שמא יוליך ממקום היוקר למקום הזול – שדינו לפדותו בזול[298] - ויפסיד למעשר שני[299].

על שקילת דינרים כנגד דינרים שחילל עליהם מעשר שני, שאסורה משום בזוי-מצוה*, ע"ע[300].

על ביעור מעות פדיון מעשר שני בזמן בעור-מעשרות*, ע"ע[301].

על האומר מעשר שני מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה, ע"ע ברירה[302]. על מי שהיו מקצת בניו טמאים ומקצת טהורים, ורוצה שישתו כאחד, שמניח את הסלע של מעשר שני ואומר מה שהטהורים שותים סלע זה מחולל עליו, אם יש בדבר משום ברירה, ע"ע ברירה[303].

על פדיון מעשר שני ורבעי שאינו ברשותו, ע"ע דבר שאינו ברשותו[304].

על מעות שנקנו לאדם בקנין שמדברי-סופרים*, אם פודים בהם, ע"ע דברי סופרים[305].

על חילול מעשר שני של חבירו באופנים שזכות היא לו, ע"ע זכין לאדם שלא בפניו[306].

על חילול מעשר שני על מעות של עם-הארץ, ע"ע, וע' מעשר שני.


הערות שוליים

  1. ↑ ע"ע מעשר שני.
  2. ↑ רמב"ם מע"ש פ"ד ה"א; החינוך מ' תעג; סמ"ג ע' קלו. ועי' ציון 179, ואילך, על אופנים שנפדים בפחות מדמיהם, וציון 140 ואילך, על פדיון בפירות, וציון 266 ואילך, היכן מותר לפדותם. ועי' ראב"ד שם ה"ד, שהפדיון הוא מצוה, שהרי מברכים עליו, עי' ציון 28 ואילך, ועי' אמרי אמת על רמב"ם שם פ"ד ה"ג, שהפדיון אינו מצוה, אלא עצה בדיעבד, ותמה מדוע מברכים עליו.
  3. ↑ רמב"ם שם. בגדר פדיון מע"ש, שעיקרו הוא מדין קנין כסף, עי' חי' הגר"ח מע"ש פ"ח ה"ז.
  4. ↑ דברים יד כד ואילך. רמב"ם שם. ועי' ציון 285, שאע"פ שנאמר כי ירחק ממך המקום, פודים אפ' בפסיעה אחת חוץ לחומת ירושלים. וע"ע הבאת מקום ציון 6.
  5. ↑ על הגי' כרם רבעי או נטע רבעי, ע"ע רבעי.
  6. ↑ ע"ע רבעי.
  7. ↑ עי' להלן; עי' רמב"ם מע"ש פ"ט ה"ב; החינוך מ' רמז; סמ"ג ע' קלז; טוש"ע יו"ד רצד ו.
  8. ↑ ויקרא יט כד.
  9. ↑ ברכות לה א, ורש"י שם ד"ה האי; עי' ר' זעירא בירושלמי מע"ש פ"ה ה"ב. ועי' ר"ש מע"ש פ"ה מ"ב, הטעם שרבעי נפדה, שלמדים קדש קדש ממעשר, עי' ציון 157, ועי' תוס' ברכות שם ד"ה אחליה, וב"י יו"ד רצד ו.
  10. ↑ רש"י שם.
  11. ↑ רמב"ם מע"ש שם; טוש"ע שם. ועי' ציון 157.
  12. ↑ ע"ע אכילת מעשר שני ציון 7 , וע' רבעי.
  13. ↑ שאילתות שאילתא ק; בה"ג סי' ו; רמב"ם מע"ש פ"ב ה"ב, ג, לענין מע"ש, ומאכ"א פ"י הי"ז, לענין רבעי; רבינו יונה ברכות (כה א) לענין רבעי.
  14. ↑ רמב"ם מע"ב ב ב, לענין דמי מע"ש: לים הגדול, ורמב"ם מאכ"א פ"י הי"ז, לענין דמי רבעי: לים המלח; שו"ע יו"ד שלא קלג, לענין מע"ש, וטוש"ע שם רצד ו, לענין רבעי. ועי' רבינו יונה שם, שאף במשליך לים צריך לשחוק את הפרוטה.
  15. ↑ סמ"ג ע' קלו, ע"פ פסחים כח א; שו"ע שלא שם, לענין מע"ש, וטוש"ע רצד שם, לענין רבעי. ועי' ב"י שלא שם.
  16. ↑ טוש"ע רצד שם.
  17. ↑ ציון 139 ואילך.
  18. ↑ רמב"ם שם ושם ושו"ע שם.
  19. ↑ מע"ש פ"ד מ"ז.
  20. ↑ ירושלמי מע"ש פ"ד ה"ד. ועי' רמב"ם מע"ש פ"ד ה"א: ואומר הרי המעות האלו תחת הפירות האלו, או הפירות האלו מחוללות על המעות האלו, ועי' קרית מלך שם, מקורות ללשונות אלו, ועי' ערוה"ש העתיד מע"ש סי' קכד ס"א, לשונות נוספים.
  21. ↑ ריבמ"ץ ומלאכ"ש מע"ש שם.
  22. ↑ משנה שם. ועי' משנ"א שם, ביאור המחלוקת.
  23. ↑ רמב"ם פיהמ"ש שם.
  24. ↑ ר"ש ורא"ש שם, בדעת הסוברים בנותן לאשה גיטה וכסף קידושיה ולא פירש, שאינה מגורשת אלא בעסוקים באותו ענין, ע"ע גירושין ציון 175 ואילך, וע' קידושין.
  25. ↑ עי' ר"י קורקוס מע"ש פ"ד ה"א; תוי"ט מע"ש שם, ושם בד' רמב"ם פיהמ"ש שם. ועי' הון עשיר ושושנים לדוד שם.
  26. ↑ ר"י קורקוס שם. וע"ש ובתוי"ט שם, טעמים נוספים לחילוק בין גיטין וקידושין לבין פדיון.
  27. ↑ רמב"ם פיהמ"ש ורע"ב שם. ועי' רמב"ם מע"ש פ"א ה"ד, (ושו"ע יו"ד שלא קלו): פודה וגו' ואומר הרי המעות האלו וגו' ואם לא פירש אלא הפריש מעות בלבד כנגד הפירות דיו ואינו צריך לפרש ויצאו הפירות לחולין, ור"י קורקוס ורדב"ז וכס"מ שם, שהיינו כר' יוסי.
  28. ↑ עי' ירושלמי דמאי פ"א ה"ד: רבי מנא בעי קומי רבי יודן, ופנ"מ ורש"ס שם; רמב"ם מע"ש פ"ד ה"ג; טוש"ע יו"ד שלא קלז.
  29. ↑ שו"ע יו"ד רצד ו. ועי' בה"ג סי' ו הל' ערלה ושאילתות שאילתא ק: על פדיון הכרם, ורבינו יונה ברכות (כה א): על חילול הכרם, ונ' שזה לסוברים שאין רבעי אלא בכרם, ע"ע רבעי.
  30. ↑ עי' פנ"מ שם; ר"י קורקוס שם.
  31. ↑ עי' ציון 140 ואילך, לענין פדיית פירות בפירות, וע"ע מעשר שני, על חילול מעות במעות ובפירות.
  32. ↑ ירושלמי שם ופנ"מ שם לענין מעות על מעות; רמב"ם שם לענין מעות על פירות ופירות על פירות; שו"ע שם לענין פירות על פירות.
  33. ↑ פנ"מ שם ור"י קורקוס ורדב"ז שם. ועי' ציון 143.
  34. ↑ ציון 237 ואילך.
  35. ↑ עי' ציון 140 ואילך, מחלוקת.
  36. ↑ ראב"ד מע"ש פ"ד ה"ג.
  37. ↑ ע"ע דמאי ציון 101.
  38. ↑ ר' חלפתא בן שאול בירושלמי דמאי פ"א ה"ד, ופנ"מ שם; רמב"ם מע"ש פ"ד ה"ג; שו"ע יו"ד שלא קלז.
  39. ↑ ע"ע בית המרחץ ציון 1 ואילך. ר' חלפתא בן שאול בירושלמי שם.
  40. ↑ מע"ש פ"ד מ"ג; משנה ב"מ נה ב; תוספתא מע"ש רפ"ד; רמב"ם מעשר שני פ"ה ה"א; עי' שו"ע יו"ד שלא קלח.
  41. ↑ ציון 158 ואילך.
  42. ↑ ע"ע מעשר שני
  43. ↑ עי' ר"י קורקוס מע"ש פ"ד ה"כ, ומנ"ח מ' תעג. ועי' צל"ח פסחים ז א ד"ה ודע, שנסתפק.
  44. ↑ ויקרא כז לא.
  45. ↑ ספרא בחקתי פרשה ה פי"ב אות י, ותוס' גיטין סה א ד"ה ופדו, בדעתו.
  46. ↑ ע"ע קטן. תוס' שם.
  47. ↑ ציון 410 ואילך.
  48. ↑ מנ"ח סוף מ' תעג.
  49. ↑ ספרא אחרי מות פרשה ה פרק ז אות ט; דרך אמונה מע"ש פ"ד אות ב, ע"פ משנה שבת קכו ב ומשנה עירובין לא א.
  50. ↑ ספרא שם.
  51. ↑ דרך אמונה שם, ע"פ שו"ע או"ח שלט ד.
  52. ↑ תוספתא מו"ק פ"ב; דרך אמונה שם. וע"ע חול המועד ציון 855.
  53. ↑ ע"ע מעשר שני.
  54. ↑ עי' מע"ש פ"ד מ"ו, ור"ש ורא"ש שם. ועי' חי' הגר"ח מע"ש פ"ח ה"ז, בד' רמב"ם שם, בגדר פדיון שבדרך מקח, שאינו ע"י שנתפס בקדושה תחתיו, אלא שעצם המקח מפקיע הקדושה.
  55. ↑ מאירי קידושין נד ב ד"ה מע"ש.
  56. ↑ דברים יד כה.
  57. ↑ תוס' הרא"ש דלהלן; עי' ר"ש מע"ש פ"א מ"ב בסוף דבריו; חזו"א דמאי סי' ג ס"ק יב, ע"פ ב"מ מה א, נג א, ובכורות נ ב שפודים בפרוטות, וסתם פרוטה של נחושת היא, וכן מב"מ נה ב ורמב"ם מע"ש פ"ד ה"ג, שמשמע שפודים על נחושת, ועי' ציון 60, שי"מ בד' רמב"ם בע"א. ועי' דרך אמונה מע"ש פ"ד ה"ט אות ס, שה"ה שפודים במטבע של זהב ושל עץ ושל חרס.
  58. ↑ דברים שם.
  59. ↑ תוס' הרא"ש ב"מ מז ב, בד' ר"ע בגמ' שם, ועי' תוס' שם מד א, שפי' ד' ר"ע בע"א, ועי' ב"מ מז ב, שתנאים אחרים חלקו על ר"ע בדרשת הכתוב.
  60. ↑ עי' ספרי ראה פיסקא קז אות כה: ונתת בכסף, מלמד שאין מתחלל אלא על הכסף, ומאה"פ מע"ש פ"ב ה"ג ד"ה והתנינן, בדעתו; עי' רמב"ם פיהמ"ש דמאי פ"א מ"ב, ועי' רמב"ם מע"ש פ"ד ה"ט, ורדב"ז שם ד"ה ואין פודים בפחות, ומאה"פ שם, בדעתו, ועי' מאירי ב"מ מד ב סוף ד"ה גדולי המחברים, ועי' ציון 57, שי"מ בדעת רמב"ם בע"א; רע"ב בכורות פ"ח מ"ז. ועי' רש"ש ב"מ נה ב.
  61. ↑ דברים יד כה.
  62. ↑ ר"ע בספרי פ' ראה פיסקא קז אות כה, וכעי"ז בב"מ מז ב; ברכות מז ב ושבת קכח א ועירובין לא ב ופסחים לה ב, בבאור משנה וברייתא דלהלן.
  63. ↑ ר"ע בספרי שם; סתם משנה מע"ש פ"א מ"ב; חכמים בעדויות פ"ג מ"ב; ת"ק בתוספתא מעשר שני פ"א.
  64. ↑ ע"ע אסימון ציון 4 ואילך, וע"ש ציון 1 ואילך, פירוש אחר במהות אסימון, ועי' ב"מ מז ב.
  65. ↑ עי' להלן.
  66. ↑ עי' ציון 107. ושם טעמים נוספים.
  67. ↑ עי' ספרי שם; ב"מ מז ב; עי' ירושלמי מע"ש פ"א ה"א.
  68. ↑ ר' דוסא בעדויות שם ובתוספתא שם; עי' ר' ישמעאל בספרי שם ובב"מ שם.
  69. ↑ רמב"ם מע"ש פ"ד ה"ט; שו"ע יו"ד שלא קלח.
  70. ↑ עי' ציון 141.
  71. ↑ ר"י קורקוס מע"ש פ"ד ה"ט.
  72. ↑ שו"ע יו"ד שלא קלח. ועי' ישועות מלכו מע"ש פ"ב ה"ב.
  73. ↑ ציון 205 ואילך.
  74. ↑ דברים יד כו.
  75. ↑ תוס' הרא"ש ב"מ מז ב.
  76. ↑ ע"ע אסימון ציון 2.
  77. ↑ עי' ציון 84. תוס' הרא"ש שם; או"ז ב"מ סי' קמה. וכעי"ז בתוס' ב"מ מד א ד"ה אסימון. ועי' ציון 86, פירוש אחר במעות של בית המרחץ.
  78. ↑ עי' ציון הנ"ל.
  79. ↑ ר' יוסי בשם ר' יוחנן בירושלמי מע"ש פ"א ה"א; עי' רמב"ם מע"ש פ"ד ה"ט, ור"י קורקוס שם בדעתו; ריבמ"ץ מע"ש פ"א מ"ב.
  80. ↑ עי' לעיל.
  81. ↑ עי' ירושלמי שם, ומהרא"פ ורידב"ז שם בדעתו.
  82. ↑ ע"ע אסימון ציון 2.
  83. ↑ עי' לעיל.
  84. ↑ תוספתא מע"ש פ"א, וגמ' ב"מ מז ב וירושלמי מע"ש פ"א ה"א.
  85. ↑ עי' ציון 77. ועי' ר"ש מע"ש פ"א מ"ב, טעם אחר שאין פודים בהן.
  86. ↑ עי' ביאור הגר"א על ירושלמי שם.
  87. ↑ רדב"ז מע"ש פ"ד ה"ט, בבאור רמב"ם דלהלן.
  88. ↑ רש"ס מע"ש פ"ד ה"א, בבאור ירושלמי דלהלן.
  89. ↑ ר"י קורקוס וכ"מ מע"ש פ"ד ה"ט, בבאור רמב"ם דלהלן.
  90. ↑ ר' חזקיה בירושלמי שם; רמב"ם שם; שו"ע יו"ד שלא קלח.
  91. ↑ עי' לעיל.
  92. ↑ עי' ציון 140 ואילך, מחלוקת.
  93. ↑ עי' רמב"ם מע"ש פ"ב ה"ג ומאכ"א פ"י הי"ז; שו"ע יו"ד שלא קלד.
  94. ↑ דרך אמונה מע"ש פ"ב אות יט, וציון ההלכה שם אות מד ע"פ רמב"ם מאכ"א שם, שמחלל על חיטים ושעורים, שודאי אין בכל אחת ש"פ.
  95. ↑ ע"ע כסף צורי ציון 28.
  96. ↑ דברים יד כה.
  97. ↑ קידושין יא ב; בכורות נ ב.
  98. ↑ עי' משנה ב"מ נב א: ונותנה למע"ש וגו', וד' חזקיה בגמ' שם ב, ותוס' שם ד"ה נותנה, בשם ר' יצחק ב"ר מאיר; עי' רמב"ם מע"ש פ"ד הי"ט.
  99. ↑ עי' תוספתא מע"ש פ"ג ה"ה, וחזו"י שם; רש"י ב"מ שם ד"ה בתורת יפה, ותוס' ב"מ שם, פי' א, בבאור ד' חזקיה שם. ועי' מסקנת הגמ' שם, וריטב"א שם ד"ה מאי יפה, שפודה לפי השער הנמוך ביותר שנותנים בה.
  100. ↑ ריב"ן בתוס' שם, בבאור ד' חזקיה שם; רמב"ם שם. ועי' תוס' שם, שתמה, הרי הקונה במטבע כזה חייב להחזיר האונאה, ע"ע אונאה ציון 33 ואילך, ומדוע פודה בערכו, ועי' ר"י קורקוס שם.
  101. ↑ עי' תוספתא מע"ש פ"ד: חילל על הסלע ונמצאת רעה יחליף, ורמב"ם שם, וערוה"ש העתיד מע"ש סי' קכה סכ"ג בדעתו; עי' תוספתא פ"ג ה"ה, וחזו"י שם.
  102. ↑ עי' להלן.
  103. ↑ רמב"ם מע"ש פ"ד הי"ט. ועי' ר"י קורקוס שם.
  104. ↑ מע"ש פ"א מ"ב; רמב"ם מע"ש פ"ד ה"י; שו"ע יו"ד שלא קלח. ועי' ר"ת בתוס' ב"מ מד א ד"ה אסימון, ור"י קורקוס מע"ש פ"ד ה"ט, שמשמע בטעם שאין פודים במטבע שאין צורתו כראוי (עי' לעיל) שאינו יוצא בהוצאה.
  105. ↑ דברים יד כו.
  106. ↑ רמב"ם שם, ובפיהמ"ש שם; רע"ב שם.
  107. ↑ עי' ציון 66. רש"י וראב"ד ורשב"א ב"ק צז ב.
  108. ↑ עי' רש"י ב"ק שם.
  109. ↑ תוספתא מע"ש פ"א; ב"ק שם; עי' ירושלמי מע"ש פ"א ה"א: מטבע שמרד, כגון בן כוזיבא, אינו מחלל, ופנ"מ שם.
  110. ↑ עי' תוספתא שם, שפודים בו, וירושלמי מע"ש פ"א ה"א: נימר אם היה יוצא על גב צורתו מחלל ואם לאו אינו מחלל, ורמב"ם מע"ש פ"ד ה"י, ורדב"ז וכ"מ שם בדעתו שהוא ע"פ ירושלמי הנ"ל. ועי' ב"ק צז ב: של מלכים הראשונים אין מחללין, ויפה עינים שם.
  111. ↑ שו"ע יו"ד שלא קלח.
  112. ↑ דברים יד כה.
  113. ↑ רש"י דלהלן, ואיילת השחר שם בדעתו.
  114. ↑ עי' ברייתא וגמ' בב"ק צז ב, ורש"י שם; עי' ברייתא בירושלמי מע"ש פ"א סוה"א, ופנ"מ שם.
  115. ↑ ראב"ד מע"ש פ"ד הי"ד. ועי' ר"י קורקוס שם, שמדובר באופן ששיירות מצויות, שאל"כ הרי המעות אינן ברשותו, עי' להלן.
  116. ↑ רמב"ם שם.
  117. ↑ עי' ציון 114.
  118. ↑ עי' ב"מ צז ב: של אחרונים דומיא דראשונים וגו', ורש"י שם.
  119. ↑ עי' ציון 114.
  120. ↑ עי' ד' ר' נחמן בב"מ צז ב, בבאור ברייתא שם: של כאן והן בבבל, ורש"י שם. ועי' גמ' שם, שמ' שלסוברים לענין הלואה, שאינו יכול לפרוע ממעות מקום אחר, אפ' כשיש לו דרך לשם, ה"ה שאין פודים בהם.
  121. ↑ עי' ברייתא ב"מ צז ב: של בבל והן בבבל מחללין, וגמ' שם: כשמלכויות מקפידות וגו', ורש"י שם; ראב"ד מע"ש פ"ד הי"ד. ועי' תוס' שם ד"ה דזבין, אם מותר לקנות בהמה במעות מע"ש, וע"ע מעשר שני.
  122. ↑ פנ"מ מע"ש פ"א ה"א ד"ה מטבע שנפסל.
  123. ↑ רש"ס שם.
  124. ↑ עי' ציון 63 ואילך. ירושלמי שם.
  125. ↑ עי' ירושלמי שם: כמטבע של מלכים הראשונים, ופנ"מ ובאור הגר"א שם, ועי' פנ"מ בדעת הירושלמי שם, שכן הלכה.
  126. ↑ רש"ס וביאור רח"ק שם בביאור ד' הירושלמי שם.
  127. ↑ מע"ש פ"א מ"ב; רמב"ם מע"ש פ"ד הי"א; שו"ע יו"ד שלא קלח.
  128. ↑ דברים יד כה.
  129. ↑ ספרי ראה פיסקא כז אות כה; ב"ק צח א; ירושלמי מע"ש פ"א סוה"א; רמב"ם שם.
  130. ↑ עי' רש"י ב"ק שם.
  131. ↑ עי' להלן הדין אם יכול להוציאו באופנים שונים.
  132. ↑ תוספתא מע"ש פ"א; עי' ב"ק שם; עי' ירושלמי שם.
  133. ↑ תוספתא שם.
  134. ↑ שו"ע יו"ד שלא קלח.
  135. ↑ ירושלמי מע"ש פ"א סוה"א; עי' רמב"ם שם וכ"מ שם.
  136. ↑ ב"ק קטו ב.
  137. ↑ ב"ק שם; רמבם מע"ש פ"ד הי"ב.
  138. ↑ עי' תוספתא מע"ש פ"א, וגמ' ב"ק שם בבאורה; רמב"ם שם, ור"י קורקוס וכ"מ ומער"ק שם בדעתו.
  139. ↑ תוספתא מע"ש פ"ד; רמב"ם מע"ש פ"ד הט"ז. ועי' דרך אמונה וביאור ההלכה שם, אם בודאי לא חל, או שהוא ספק.
  140. ↑ רדב"ז מע"ש פ"ד ה"ב, ע"פ ברייתות ותלמודים דלהלן, שיש שמוכח מהם שפודים בפירות, ויש שמוכח שאין פודים.
  141. ↑ עי' תוספתא מע"ש פ"ד: א"ר יהושע בן קרחה וגו' הרי הפירות האילו נתונין לך במתנה וחוזר ואומר לו הרי הן מחוללין על פירות, ורדב"ז מע"ש פ"ד ה"ב בדעתה; עי' ירושלמי מע"ש פ"ד ה"א: אין פודים מע"ש אלא במין על מינו, ופנ"מ שם ורדב"ז על הרמב"ם שם בדעתו. ועי' ר"י קורקוס מע"ש פ"ד ה"ב, שמצדד בד' רמב"ם שם, שאף לשיטת הבבלי שבציון 144, שאין פודים בבהמה חיה ועוף, מ"מ פודים בפירות, ע"ש החילוק ביניהם, ועי' ציון הבא.
  142. ↑ ירושלמי שם. ועי' כ"מ שם, בד' רמב"ם שם, שמטעם זה אמרו בגמ' שאין פודים בבהמה חיה ועוף, עי' ציון 144, שאינם ממין הפירות, ועי' ציון הקודם.
  143. ↑ רמב"ם שם, ושם פ"ב ה"ג ומאכ"א פ"י הי"ז. ועי' רמב"ם שם פ"ד ה"ב, שבדיעבד פדוי אף במין אחר, ועי' דרך אמונה שם אות י; עי' שו"ע יו"ד שלא קלג, לענין מע"ש, שאם חלל בפירות מחולל, וביאור הגר"א שם בדעתו, שמותר אף לכתחלה, וכ"ה ביו"ד רצד ו, לענין רבעי. ועי' רמב"ם מע"ש פ"ד ה"ט: אין פודים פירות מעשר אלא בכסף, וסותר לדבריו שלעיל, ועי' רדב"ז שם, וערוה"ש העתיד מע"ש סי' קכד ס"ח, שחילקו בין כשעושה בלשון פדיון, שזה דוקא בכסף, לבין כשעושה בלשון חילול, שזה מועיל אף בפירות, ועי' ציון 30 ואילך.
  144. ↑ עי' מע"ש פ"א מ"א: אין מחליפין, ושנות אליהו שם; עי' תוספתא שביעית פ"ז: חומר בשביעית שאין במע"ש וגו' שביעית מתחללת על הכל ומעשר שני אין מתחלל אלא על מעות בלבד, ורדב"ז מע"ש פ"ד ה"ב בדעתה; עי' רדב"ז שם, שדייק כן מתוספתא שבציון 147; עי' ב"מ מד ב: פירות על דינרים וגו', ורש"י שם. ועי' סוכה מא א, ורש"י שם, שאין פודים בבהמה חיה ועוף, שנ' וצרת הכסף בידך, דבר שיש לו צורה, ועי' רדב"ז מע"ש שם, שזה כסוברים שאין פודים בפירות, ועי' ציון 141, 142, שזה אף לסוברים שפודים בפירות.
  145. ↑ ראב"ד מע"ש שם ושם ומאכ"א שם; עי' ראב"ד שבציון 212. ועי' ראב"ד מע"ש פ"ד ה"ב, שאם פדה פירות בפירות, יעלו גם השניים לירושלים, ועי' רדב"ז שם.
  146. ↑ ראב"ד מע"ש פ"ב ה"ב.
  147. ↑ תוספתא מע"ש פ"ב: דמיי מחללין אותו אכלין על אכלין, וראב"ד מע"ש פ"ב ה"ב ופ"ד ה"ב, וכ"מ שם פ"ד ה"ב, ד, בבאור דבריו. ועי' דרך אמונה אות יז, שי"ס שהראב"ד לא התיר בדמאי אלא בפרי שני, שלא ככ"מ הנ"ל, ועי' ישועות מלכו שם.
  148. ↑ ראב"ד שם פ"ד ה"ב. ועי' כ"מ שם, שמ' בד' רמב"ם שם, שפודים אף ממין אחר.
  149. ↑ ראב"ד שם פ"ב ה"ב.
  150. ↑ ציונים 2, 233 ואילך.
  151. ↑ ר"י קורקוס מע"ש פ"ד ה"ט, ודרך אמונה שם אות נט.
  152. ↑ תוספתא מע"ש פ"ג.
  153. ↑ רמב"ם מע"ש פ"ד הי"ז; שו"ע יו"ד שלא קלט.
  154. ↑ תוספתא מע"ש פ"ה; רמב"ם מע"ש פ"ט ה"ב; רבינו יונה ברכות (כה א); שו"ע יו"ד רצד ו.
  155. ↑ ויקרא יט כד.
  156. ↑ ויקרא כז ל.
  157. ↑ עי' קידושין נד ב, שלמדים מג"ש זו כמה הלכות ברבעי.
  158. ↑ עי' רמב"ם שם. ועי' תוס' ב"ק סט א ד"ה אימא.
  159. ↑ תוס' שם ורשב"א שם ד"ה ואיכא, ע"פ גמ' שם: כל המתלקט, שמשמע שפעמים שפודים במחובר, שאינה אלא תקנ"ח, ופעמים שהתירו כדי שלא יכשלו, ע"ש.
  160. ↑ שטמ"ק שם בשם ה"ר ישעיה.
  161. ↑ עי' ציון 264.
  162. ↑ רשב"א שם ד"ה ואיכא, ושו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סוף סי' קנו.
  163. ↑ רדב"ז מע"ש פ"ט ה"ו, וב"י יו"ד רצד, ע"פ משנה מע"ש פ"ה מ"ד. ועי' ציון 229.
  164. ↑ ב"י שם.
  165. ↑ ש"ך שם ס"ק יב. ועי' משנה ראשונה מע"ש פ"ה מ"ד.
  166. ↑ ספרא קדושים פרשה ג סוף פרק ה אות י; רמב"ם מע"ש פ"ט ה"ב; עי' שו"ע יו"ד רצד ו.
  167. ↑ ויקרא יט כה.
  168. ↑ ספרא שם.
  169. ↑ קרבן אהרן על ספרא שם.
  170. ↑ ויקרא יט כד.
  171. ↑ ירושלמי ערלה פ"א ה"ה.
  172. ↑ סמ"ג ע' קלז; ביאור הגר"א על ירושלמי שם. ועי' פנ"מ שם פי' אחר בירושלמי, וע"ע רבעי. ועי' חזו"א ערלה סי' ג ס"ק ה.
  173. ↑ עי' ר' יונה בירושלמי שם, וביאר הגר"א שם. ועי' חזו"א שם, בד' רמב"ם שם, שמחלוקת היא בירושלמי אם פדוי בדיעבד.
  174. ↑ תוספתא מע"ש פ"ה.
  175. ↑ תוס' ורשב"א ב"ק סט א.
  176. ↑ תוספתא שם.
  177. ↑ רמב"ם מע"ש פ"ט ה"ג.
  178. ↑ עי' מע"ש פ"ד מ"ב; רמב"ם מע"ש פ"ד הי"ח.
  179. ↑ רמב"ם שם, ועי' ר"י קורקוס ורדב"ז וכ"מ שם, שהוא מדברי שמואל בב"מ נז א: הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל, ועי' קידושין יא ב ובכורות נ ב, שלמדים לענין זה הקדש ממעשר; עי' תוס' ב"מ נד א ד"ה או דלמא: בהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ומסתמא הוא הדין במעשר, ועי' תוס' ר"ה לא ב ד"ה וביקש, שנ' שנסתפק בזה.
  180. ↑ מע"ש פ"ד מ"ב, ורמב"ם פיהמ"ש ורא"ש שם; רמב"ם מע"ש פ"ד הי"ח. ועי' ירושלמי מע"ש פ"ד ה"א, הובא בר"ש ורא"ש מע"ש שם, דוגמא לשער הזול, כאדם המחזר בכל מקום לקנות פירות, ואפילו בערב סמוך לחשיכה הוא בא אצל הנשים הסורקות ראשיהן וקולעות שערן, כדי לקנות פירות, ומסתמא כיון שהוא מחזר כל כך אינו קונה עד שימצא בזול.
  181. ↑ דברים יד כד. ירושלמי מע"ש פ"ד ה"ג.
  182. ↑ הון עשיר מע"ש שם, בבאור ד' הירושלמי הנ"ל.
  183. ↑ תוספתא מע"ש פ"ה ה"י, ומנחת יצחק ומנחת ביכורים שם.
  184. ↑ מע"ש פ"ד מ"ב; רמב"ם מע"ש פ"ד ה"כ.
  185. ↑ רמב"ם פיהמ"ש שם.
  186. ↑ ר"ש שם. ועי' תוספתא מע"ש פ"ג, הובאה בר"ש שם: כיצד, היו לו פירות מרקיבים וגו', לא יאמר כמה אדם רוצה ליתן וגו' בכרי זה, אלא אומר כמה אדם רוצה ליקח פירות בסלע.
  187. ↑ רמב"ם שם.
  188. ↑ מע"ש פ"ד מ"ב; רמב"ם מע"ש פ"ד ה"כ. ועי' ר"ש ורא"ש שם: לוקח אחד, ועי' להלן שלוקח היינו תגר.
  189. ↑ משנה שם; רמב"ם שם.
  190. ↑ תוספתא מע"ש פ"ג; ברייתא סנהדרין יד ב.
  191. ↑ רש"י סנהדרין שם; רמב"ם שם. ועי' ר"י קורקוס שם.
  192. ↑ רש"י שם. ועי' תוס' שם, שהביא פירוש אחר, ודחאו.
  193. ↑ תוספתא שם; ברייתא סנהדרין שם; רמב"ם שם. וע"ע גוי ציון 884.
  194. ↑ ברייתא סנהדרין שם; רמב"ם שם. ועי' גמ' סנהדרין שם, ספק במטילים לתוך כיס אחד, ועי' ר"י קורקוס שם, בד' רמב"ם שם, שפשט שכשרים לשום.
  195. ↑ תוספתא שם; רמב"ם שם.
  196. ↑ תוספתא שם; ראב"ד שם. ועי' ר"י קורקוס שם, שמצדד לומר בד' רמב"ם שם, שלסוברים שמע"ש ממון גבוה, ע"ע מעשר שני, אינו חוזר.
  197. ↑ עי' ציון 264.
  198. ↑ תוס' סנהדרין יד ב ד"ה נטע.
  199. ↑ עי' משנה מע"ש פ"ה מ"ד, ור"ש ורא"ש שם.
  200. ↑ ציון 229 ואילך.
  201. ↑ ר"ש ורא"ש שם.
  202. ↑ תוס' סנהדרין יד ב ד"ה נטע.
  203. ↑ ר"ש ורא"ש שם.
  204. ↑ מאירי סנהדרין שם ד"ה נטע.
  205. ↑ עי' ציון 264.
  206. ↑ תוס' סנהדרין יד ב ד"ה נטע.
  207. ↑ עי' תוספתא מע"ש פ"ד, לפי גירסת ירושלמי מע"ש פ"ד: אין פודין מע"ש לשם שני אלא לשם חולין, ורמב"ם מע"ש פ"ד ה"ד.
  208. ↑ רמב"ם שם.
  209. ↑ רש"ס שם. ועי' ראב"ד מע"ש שם.
  210. ↑ ע"ע מעשר שני, שאסור לעשות בהם מו"מ וחליפין. סמ"ג ע' קלו; רדב"ז שם.
  211. ↑ עי' ציון 144.
  212. ↑ ראב"ד שם, בבאור ד' הירושלמי שם.
  213. ↑ עי' להלן.
  214. ↑ מע"ש פ"ד ה"א; רמב"ם מע"ש פ"ד הכ"א. ועי' חס"ד שבציון 218, שמ' שלסוברים בחיטים שהשביחו ע"י טחינה והרקדה וכדו', שפודה בשער שקודם ההשבחה, עי' ציון הנ"ל, ה"ה כשהביאם למקום היוקר, שפודה כשער הזול.
  215. ↑ עי' ר' יהושע בן קרחה בתוספתא מע"ש פ"ג, לגי' רדב"ז מע"ש פ"ד הכ"א; אבא בר חילפיי בר קרייא בירושלמי מע"ש פ"ד ה"א; רמב"ם שם.
  216. ↑ ירושלמי שם ומהרא"פ שם; רמב"ם שם. ועי' ירושלמי שם (לפי' ביאור הגר"א שם) טעם נוסף, שהקלו בדמאי לפדות בשער הזול אם הוליך למקום היוקר, מאחר ויכול להחזירם למקום הזול, ושם שלפ"ז אם הוקרו אח"כ אף במקום הראשון, פודה בשער היוקר, ועי' ר"י קורקוס שם, שהטעם הראשון עיקר, ולפיכך אפ' אם הוקרו אף במקומו הראשון, פודים בשער הזול שהיה.
  217. ↑ ציון 297 ואילך.
  218. ↑ תוספתא מע"ש פ"א הי"ז. ועי' חס"ד שם, שלסוברים במוליך חיטים למקום היוקר, שפודה כשער מקום הפדיה, עי' ציון 214, ה"ה כשהשביחו ע"י טחינה והרקדה וכדו', שפודה לפי השווי של עכשיו.
  219. ↑ עי' ציון 228.
  220. ↑ תוספתא שם, ומנחת יצחק ומנחת ביכורים שם בבאורה. ועי' משנה שבציון 225, שעיסה של מע"ש שאפאה, פודה בשער כיכרות.
  221. ↑ ר' יוחנן בירושלמי פ"ב ה"א, בבאור משנה דלהלן, ועי' ציון הבא. ועי' רמב"ם מע"ש פ"ג הי"ד, ור"י קורקוס ורדב"ז שם, שלר' יוחנן צריך גם תוספת מדה וגם שבח בטעם, ועי' ראב"ד שם, שלר' יוחנן די בתוספת מדה. ועי' תוספתא פ"א הט"ז: קפלוט של מע"ש וגו', וחס"ד שם הט"ז בבאורה, שדי בתוספת מדה, וד' ר' יוסי בתוספתא שם הי"ז: המותיר במדת שבחו וגו', וחס"ד שם בדעתו שצריך גם מדה וגם טעם.
  222. ↑ רשב"ל שם בבאור משנה דלהלן.
  223. ↑ מע"ש פ"ב מ"א; רמב"ם מע"ש פ"ג הי"ג.
  224. ↑ רמב"ם פיהמ"ש שם; עי' רמב"ם וראב"ד ור"י קורקוס שם.
  225. ↑ משנה שם, וירושלמי שם, וביאור הגר"א שם בדעתו; רמב"ם שם הי"ד. ועי' תוי"ט שם, אם תלוי בשאלה אם יש שבח עצים בפת. ועי' תוספתא מע"ש סוף פ"א, שה"ה שאם פחת שוויה ע"י האפיה, ההפסד למע"ש, ונפדית בשוויה עתה, ועי' ערוה"ש העתיד מע"ש סי' קכב סי"ז. ועי' ציון 218, ואילך, מחלוקת תנאים בתוספתא בחיטים שטחנן והרקידן ואפאן, אם נפדות כשער חיטים, או כשער ככרות.
  226. ↑ עי' לעיל.
  227. ↑ מע"ש פ"ד מ"א, ותוי"ט שם; רמב"ם מע"ש פ"ד הכ"ב. בטעם שמפסיד יציאות הולכת מע"ש, בשונה מהוצאות שמירה ועידור וקשקוש ברבעי, עי' להלן, עי' ערוה"ש העתיד סי' קלה סי"ג, שמאחר ואין שם מע"ש חל כ"כ עד שיראו פני הבית, ע"ע טבל ציון 100 ואילך, הרי ההוצאות היו טרם חלות שם מעשר לגמרי, ולפיכך אין מנכים אותם מן המעשר, משא"כ רבעי, שחל עוד במחובר, ההוצאות נעשו אחר שנתקדש. ועי' דרך אמונה מע"ש פ"ט ה"ו אות נ, שחילק בע"א, שהולכת מע"ש, הרי היא בכלל חיובו להביאו לירושלים, ולפיכך אין מנכים לו, אבל הטיפול ברבעי, אין חייבים בו, ולכך מנכים.
  228. ↑ עי' ד' ר' יוסי בתוספתא מע"ש פ"א הי"ז, ומנחת יצחק ומנחת ביכורים וחזו"י שם. ועי' ציון 220.
  229. ↑ מע"ש פ"ה מ"ד, ור"ש ורא"ש שם; רמב"ם מע"ש פ"ט ה"ו. ועי' ציון 227, על טעם החילוק בין ההוצאות ברבעי, להוצאות הולכת מע"ש. ועי' משנה ראשונה שם, שאת השומא והפדיון אין עושים במחובר, אלא אחר התלישה משערים אילו בה לקנות במחובר, שהרי אין פודים במחובר, עי' ציון 154, ועי' ציון 163, שי"ס ששמים ופודים בעודו מחובר, אלא שהפדיון יחול אחר שיתלש. ועי' מעשה רוקח על רמב"ם שם.
  230. ↑ מע"ש שם מ"ה; רמב"ם מע"ש שם ורדב"ז שם.
  231. ↑ משנה שם ופיהמ"ש שם; רמב"ם מע"ש שם.
  232. ↑ ר' יוחנן בירושלמי מע"ש פ"ד ה"ב; עי' ד' חזקיה שבציון 249; רמב"ם מע"ש פ"ה ה"ו.
  233. ↑ רמב"ן ב"מ נג א סוף ד"ה והא דאמרינן. ועי' דרך אמונה שם אות לה.
  234. ↑ מע"ש פ"ד מ"ח, ור"ש ורא"ש שם.
  235. ↑ משנה שם, ור"ש ורא"ש שם. ועי' רמב"ם מע"ש פ"ח ה"ו, שפי' המשנה באופן אחר.
  236. ↑ עי' להלן, שפודים אותו במטבע שכבר פדו בו.
  237. ↑ ויקרא כז לא.
  238. ↑ ברייתא ב"מ נג ב, לפי' פי' רש"י שם, ועי' להלן, פי' אחר.
  239. ↑ גמ' ב"מ שם ורש"י שם.
  240. ↑ ירושלמי מע"ש פ"ד ה"ב; עי' רמב"ם מע"ש פ"ה ה"ד, ורדב"ז וכ"מ שם, שלדעתו כן דעת הבבלי ב"מ שם.
  241. ↑ תוס' הרא"ש ב"מ נב ב ד"ה הוא וחומשו, ושם נג ב ד"ה לא מבעיא, בבאור גמ' דלהלן.
  242. ↑ ב"מ נג א, ותוס' הרא"ש שם ושם.
  243. ↑ ב"מ נג א, בבאור משנה ביכורים פ"ב מ"א, וברייתא ב"מ שם, שמ' שבאופן זה הפירות נחשבים "דבר שאין לו מתירים", לפי שאין להם תקנה בפדיה.
  244. ↑ ציון 249, שעל מעות הראשונות של מע"ש שמן התורה, ניתן להוסיף חצי פרוטה של מע"ש שמדרבנן.
  245. ↑ ב"מ שם. וע"ש שכמו כן א"א להביא פירות שחיובם מן התורה בשווי פרוטה ומחצה, ולפדותם על שווי שתי פרוטות, ובכך ליצור "מעות הראשונות", עי' ציון הקודם, לפי שא"א שמטבע ייתפס בקדושת מעשר אם אם לא ייתפס ממנו לפחות ש"פ, עי' ציון 241, ועי' גמ' שם שכמו כן גזרו שלא להביא מטבע גדול, ולחלל פירות אחרים על חלקו, ובכך ליצור מעות הראשונות, שמא יביא פרוטות, ועי' תוס' וריטב"א שם, שלא גזרו כן אלא באופן זה של תערובת.
  246. ↑ עי' לעיל.
  247. ↑ עי' לעיל.
  248. ↑ ציון 249.
  249. ↑ חזקיה בב"מ נב ב; עי' ירושלמי שבציון 251; רמב"ם מע"ש פ"ה ה"ה. ועי' ריטב"א ב"מ שם, שמן התורה מועילה פדיה על מעות הראשונות, ושם בשם י"א ובדעת רש"י, שאינה מועילה אלא מדרבנן. ועי' ב"מ שם, שאפשר לפדות פחות מש"פ מעשר שחיובו מדרבנן, על מעות הראשונות של מעשר שחיובו מן התורה, אע"פ שא"א לפדותם יחד על פרוטה שלא פדו עליה, עי' ציון 243.
  250. ↑ ציון 237 ואילך.
  251. ↑ ירושלמי מע"ש פ"ד ה"ב; רמב"ם מע"ש פ"ה ה"ד, ור"י קורקוס שם.
  252. ↑ תוספתא מע"ש סוף פ"א, ור"ש מע"ש פ"ב מ"א בבאורה; ערוה"ש העתיד מע"ש סי' קכב סט"ז. ועי' ירושלמי מע"ש פ"ב סוה"א, ופנ"מ ורש"ס שם, שפי' התוספתא בע"א, ועי' מהרא"פ שם.
  253. ↑ ציון 54.
  254. ↑ ע"ע הקדש ציון 214 ואילך.
  255. ↑ ע"ע משיכה. עי' קידושין נד ב: משך הימנו וגו', ורש"י שם, ושנות אליהו מע"ש פ"ד מ"ו.
  256. ↑ עי' ד' רשב"ג בתוספתא מע"ש פ"ד, כפי שהובא בירושלמי מע"ש פ"ד ה"ד: משיכתו של מע"ש היא פדיונו, ורש"ס שם וראב"ד מע"ש שם, ועי' ערוה"ש העתיד מע"ש סי' קלג ס"ו.
  257. ↑ עי' מע"ש פ"ד מ"ו, ור"ש ורא"ש ורע"ב שם וראב"ד מע"ש פ"ח ה"ז בבאורה, ותוי"ט מע"ש שם, וערוה"ש שם, בדעתם, שמע"ש ממון גבוה הוא. ועי' ירושלמי שם, הובא בר"ש ורא"ש שם, שאי"ז כפורע חובו במעות מע"ש, לפי שמשעה ראשונה משך ע"מ שיקבל שני סלעים קדושים.
  258. ↑ משנה שם, וראשונים הנ"ל בבאורה.
  259. ↑ עי' ציון 40. מע"ש פ"ד מ"ג; רמב"ם מע"ש פ"ה ה"ז.
  260. ↑ משנה שם; רמב"ם שם.
  261. ↑ עי' ערכין כז ב, ורש"י שם ד"ה התם.
  262. ↑ ע"ע חומש ציון 181 ואילך. ירושלמי מע"ש פ"ד ה"ב.
  263. ↑ עי' ציון 13.
  264. ↑ שאילתות שאילתא ק, ובה"ג סי' ו הל' ערלה, ורמב"ם מע"ש פ"ב ה"ב, בשם גאונים, לענין מע"ש, ומאכ"א פ"י הי"ז, לענין רבעי, ותוס' ר"ה לא ב ד"ה וביקש, ותוס' ביצה ה ב ד"ה ובקש, ותוס' סנהדרין יד ב ד"ה נטע, ורשב"א ב"ק סט א ד"ה ואיכא למידק, ע"פ מה שמצינו בהקדש, שבזה"ז מעיקר הדין פדייתו בפרוטה, ע"ע הקדש ציון 595 ואילך וע' פדיון הקדש, וע"ש שבהקדש תקנו לפדותו בארבעה זוזים, ועי' ציון הבא; טוש"ע יו"ד שלא קלג, לענין מע"ש, ורצד ו, לענין רבעי.
  265. ↑ רמב"ם שם; רא"ש מע"ש פ"ה ה"ז. ועי' ב"י יו"ד שלא ד"ה ויחללנו, בטעמו, שהוא ממה שמצינו במחרים נכסיו שתקנו לפדותו בד' זוזים, עי' ציון הקודם, וסובר שזה ממידת חסידות, וכן סובר שדוקא במחרים, שהוא הפסד גדול די בארבעה זוזים, אבל בפדיון מע"ש, שהוא הפסד קטן, מדת חסידות היא לפדות בשויו. ועי' רבינו יונה ברכות (כה א), בד' בה"ג שם, שבזמן הזה פודים אף רבעי בד' זוזים.
  266. ↑ משנה פסחים עה ב; רמב"ם מע"ש פ"ב ה"ח.
  267. ↑ דברים יד כד.
  268. ↑ עי' רש"י שם; רמב"ם שם.
  269. ↑ עי' ציון 13.
  270. ↑ תוספתא מע"ש פ"ג; רמב"ם שם ה"ד; טוש"ע יו"ד שלא קלה.
  271. ↑ מכות יט ב. ועי' ציון 273, שלדעת רש"י שם, דין זה הוא בכלל הדרשה שלהלן.
  272. ↑ רמב"ם שם, וכ"מ שם, ע"פ גמ' מכות שם.
  273. ↑ רש"י מכות שם, ע"פ גמ' שם.
  274. ↑ מכות שם: בעי ר' פפא וגו' תיקו.
  275. ↑ עי' ד' רבינא במכות כ א: ותפשוט בעיא דרב פפא, ורש"י שם.
  276. ↑ עי' רמב"ם שם, וכ"מ שם, בבאור ד' רבינא שם.
  277. ↑ עי' מע"ש פ"ג ה"ט; רבי אלעזר בב"מ נג ב ומכות יט ב וסנהדרין קיב ב; עי' רמב"ם מע"ש פ"ב הי"ב; שו"ע יו"ד שלא קלה.
  278. ↑ דברים יד כד.
  279. ↑ ב"מ שם ומכות שם וסנהדרין שם; עי' כעי"ז ירושלמי מע"ש פ"ג ה"ה.
  280. ↑ עי' ירושלמי שם; רש"י מכות שם וסנהדרין שם.
  281. ↑ בר קפרא בירושלמי מע"ש פ"ג ה"ה, וביאור הגר"א שם.
  282. ↑ ר"י קורקוס שם, בדעת רמב"ם מע"ש פ"ה הי"ב.
  283. ↑ דברים יד כד.
  284. ↑ דברים שם.
  285. ↑ ר' ביבי בשם ר' אסי במכות יט ב, ורש"י שם.
  286. ↑ מע"ש פ"ה מ"ב; רמב"ם מע"ש פ"ט ה"ה. ועי' ד' ר' שמעון בתוספתא מע"ש פ"ה ה"י, וחזו"י שם, שלא התקינו להעלות הפירות בעודם קדושים, אלא תקנו לפדותם ולהעלותם אחר פדיונם, בנוסף לכסף הקדוש, ובכך לעטר שוקי ירושלים בפירות חולין, עי' ציון הבא, ועי' תוספתא שם שפודה בשער הזול, וחזו"י שם, שלכך הקלו עליו בזה כדי שיוכל להעלות גם את הכסף וגם את הפירות, ועי' ציון 183, מחלוקת לענין רבעי אם פודה בשער הזול.
  287. ↑ ביצה ה א; ר"ה לא ב.
  288. ↑ ירושלמי מע"ש פ"ה ה"ב.
  289. ↑ תוספתא מע"ש פ"ה.
  290. ↑ תוספתא מע"ש פ"ה; רמב"ם מע"ש פ"ט ה"ה; מאירי ביצה ה א. ועי' ציון 288, שטעם התקנה לפי הירושלמי הוא משום נסכים, וזה שייך דוקא בכרם.
  291. ↑ עי' רש"י ביצה ב א ד"ה במזרח ורע"ב מע"ש פ"ה מ"ב (וכעי"ז רא"ש מע"ש שם) ותוי"ט מע"ש שם בדעתם, ושם שזה לפי הטעם דלעיל, לעטר שוקי ירושלים בפירות, ששייך בכל הפירות.
  292. ↑ מע"ש פ"ה מ"ב.
  293. ↑ משנה שם, ור"ש ורא"ש שם. ועי' ציון הבא.
  294. ↑ משנה שם וריבמ"ץ שם; רמב"ם מע"ש פ"ט ה"ה. ועי' תוספתא מע"ש פ"ה, וחזו"י שם בבאורה, שבי"ד הראשון לא עשה תנאי בתקנה, שאם יחרב המקדש תתבטל, אלא בי"ד שאחר החורבן הוא שביטלה, וע"ש האיך יכול לבטל דברי בי"ד חבירו.
  295. ↑ רמב"ם פיהמ"ש שם.
  296. ↑ משנה שם.
  297. ↑ עי' מע"ש פ"ד ה"א, וירושלמי שם; רמב"ם מע"ש פ"ד הכ"א.
  298. ↑ עי' ציון 214.
  299. ↑ רש"ס שם, וע"ש שמטעם זה אסור אפ' ממקום הזול למקום היוקר, שמרויח למע"ש, כדי שלא יבא להביא למקום הזול.
  300. ↑ ציון 38.
  301. ↑ ציון 19.
  302. ↑ ציונים 68, 143 ואילך.
  303. ↑ ציון 114 ואילך.
  304. ↑ ציון 33.
  305. ↑ ציון 184.
  306. ↑ ציון 500 ואילך.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:פדיון_מעשר_שני_ורבעי&oldid=148955"