אנציקלופדיה תלמודית:ראש השנה

הגדרת הערך - היום הראשון לחודש תשרי*, שהוא יום-טוב* מן התורה, והיום השני לחודש תשרי, שהוא יום טוב מתקנת חכמים בחוץ-לארץ*, או אף בארץ-ישראל*.

שמו ומהותו

שמו

אחד בתשרי, נקרא בכתוב: יום תרועה^[1], משום מצות תקיעת-שופר* הנוהגת בו^[2], ונקרא אף: זכרון תרועה^[3], שעל ידי התרועה נזכר לפני הקדוש ברוך הוא^[4], או שעל ידי זכרון פסוקי מלכיות-זכרונות-ושופרות* - הנאמרים בתפילת מוסף* של ראש השנה^[5] - יזכר עקידת יצחק, שקרב תחתיו איל^[6]. או שכשחל בשבת אין בו תרועה^[7], אלא זכרון תרועה בלבד^[8]. ובדברי חז"ל נקראים אחד בתשרי ומחרתו - שגם בו נוהגת שביתה ממלאכה מתקנת חכמים^[9] - בסתם בכל מקום: ראש השנה^[10]. ובתפילה נקראים - וכן יש שנקראים כן בגאונים^[11] וראשונים^[12] ואחרונים^[13] - יום הזכרון^[14], על שם ונזכרתם לפני ה' אלהיכם^[15], שבו יהיה דין לפניו יתברך, ובו צריך זכרון לפני השם ביום זה יותר משאר הימים^[16].

על כך שכשחל ראש השנה בחול, יש סוברים שמזכירים אותו בתפילה ובקידוש אף כ"יום תרועה", עי' להלן: בתפילות וברכות^[17]. ושם^[18], שלדעה זו, כשחל ראש השנה בשבת, שאין בו תקיעת-שופר*^[19], מזכירים אותו כ"זכרון תרועה". ושם^[20], שיש סוברים שמזכירים אותו לעולם כ"זכרון תרועה". ושם^[21], שיש מחלקים בין ערבית וקידוש, החלים בלילה, שאין בו תקיעת שופר, שמזכירים בהם "זכרון תרועה", לתפילות החלים ביום, שמזכירים בהם "יום תרועה".

איסור מלאכה

מצות-עשה* לשבות מכל מלאכה - חוץ ממה שמיוחד לצורך אוכל-נפש*^[22] - ביום ראשון של חודש תשרי^[23], שנאמר: בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון^[24], שמשמעו "שבות", קדשהו בשביתה מעשיית מלאכה^[25], כי כל יום שאמר האל בו שבתון כאילו אמר שבות או תשבות^[26], או משום שנאמר שם: מקרא קדש^[27], קדשהו בשביתה מעשיית מלאכה^[28], שלא תעשה בו מלאכה אלא מה שמיוחד באכילה^[29], ונאמר: ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש^[30], וכל השובת בו ממלאכת עבודה, קיים מצות עשה^[31]. ומצות לא-תעשה* שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של חודש תשרי^[32], שנאמר: בחדש השביעי באחד לחדש וגו' כל מלאכת עבֹדה לא תעשו^[33], ונאמר: ובחדש השביעי באחד לחדש וגו' כל מלאכת עבֹדה לא תעשו^[34], וחודש השביעי הוא חודש תשרי^[35], כי הוא שביעי לניסן*^[36], וניסן ראש השנה לחודשים^[37] וראשון יקרא בכתוב^[38], וכל העושה בו מלאכה שאינה לצורך אכילה, כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו, הרי ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה^[39].

איסור מלאכה ביום זה נוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות^[40], ועובר עליה ועשה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש - בעדים ובהתראה*^[41] - חייב מלקות*^[42].

מצות השביתה ממלאכה ביום הראשון של חודש תשרי והאיסור שלא לעשות מלאכה ביום זה, נמנים במנין-המצות* כשתי מצוות^[43]. ויש ממוני המצוות שמנה השביתה ממלאכה ואיסורי מלאכה בכל הימים טובים כלאו אחד^[44], וכללם כולם ביחד, שבכולם כתוב: כל מלאכת עבודה לא תעשו^[45].

על כך שיש מהראשונים סוברים שנחלקו תנאים ואמוראים אם העושה מלאכה ביום-טוב* עובר אף בעשה, ע"ע יום טוב^[46]. ושם^[47], שיש סוברים שהכל מודים שבראש השנה יש אף עשה. ושם^[48], שיש סוברים שהכל מודים בכל המועדים שיש אף עשה.

שני ימים

בשעה שהיו מקדשים - את החודש - על פי הראייה^[49], היה יום שלושים לחודש תלוי בביאת העדים, שאם יבואו עדים ויעידו לפני בית-דין* שראו את הלבנה בחידושה ביום שלושים, היו מקדשים את החודש ביום שלושים^[50], והיה מסורת בידם בכל חודש וחודש שבאיזו שעה שיבואו עדים ביום שלושים יקבלו עדותם ויקדשו אותו היום^[51], ואפילו היו עדים באים מן המנחה ולמעלה, דהיינו לאחר תשע שעות ומחצה, שכבר נשלם זמן תמיד* של בין הערבים^[52], היו מקדשים אותו היום^[53] והיו מונים ממנו ראש חודש^[54], ונשאר חודש שעבר חסר, ואם לא באו העדים כל אותו היום, היו מעברים חודש שעבר ומקדשים יום שלושים ואחד לחודש הבא^[55]. בראשונה היו מקבלים עדות החודש כל היום^[56], שבחודש תשרי* שיום ראשון שלו יום-טוב*^[57], היו מוחזקים להשוות עדות תשרי* לעדות שאר כל החודשים לענין הנזכר^[58], ובכל שעה שיבואו העדים ויעידו שראו את הלבנה מקבלים עדותם^[59], שהיו מצפים ביום שלושים של אלול לביאת העדים, ונוהגים בו קודש מתחילת לילו, מחשש שמא יבואו עדים^[60], ונמצא שהלילה הזה יום טוב, שכן כל היום מצפים לעדות רואי הלבנה אולי יבואו^[61], וכל שכן בחודש זה שהיו מקובלים בו שמימות עזרא ואילך לא יצא מעובר^[62], וכשבאו, מקדשים לו קדושה ודאית, ומחרתו חול גמור^[63], והיו מוחזקים בו שאף אם ישתהו העדים ביום שלושים עד שיעבור זמן המנחה כשיבואו, מכל מקום יהו מקדשים אותו היום לבד^[64] לאיסור מלאכה^[65] ולתקיעת-שופר*^[66], ולמנות ממנו למועדות^[67], ולעשות מחרתו חול גמור^[68], כדין חשבון שאר החדשים^[69]. ואף על פי שהיו עומדים בחזקה זו, מעולם לא אירע להם כך בתשרי, שיהיו עידי יום שלושים לאלול משתהים עד זמן המנחה^[70], דהיינו עד אחר שיר של תמיד הערב, שאפילו היו באים אחר תשע שעות ומחצה, לא היה עדיין ענין עבודת התמיד מושלם מרוב נדרים ונדבות וחטאות ואשמות שהיו באים בין התמידים^[71], אלא שהיו באים קודם המנחה והיו מחזיקים קדושה לאותו היום כמו שהיו נוהגים, ומקריבים מוספיהם ותמיד של בין הערבים בשיר של קודש^[72]. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא^[73], שנשתהו העדים עד קרוב לחשיכה^[74], ודנו בעצמם שלא יבואו והקריבו תמיד של בין הערבים^[75], ונתקלקלו הלויים בשיר^[76] של תמיד של בין הערבים^[77], ולא ידעו באיזה שיר יקריבוהו^[78], שמא עוד סוף העדים לבוא היום ושיר של יום טוב יש לומר, או לא יבואו, ונמצא שהוא חול^[79], ונחלקו אמוראים איזה מהם עשו^[80]: יש אומרים שבשיר של חול הקריבוהו^[81], שדנו בעצמם שלא יבואו היום ושיצא אלול מחזקתו ונשאר מעובר^[82]. ויש אומרים שלא אמרו בו שירה כל עיקר^[83]. ואחר כך באו עדים, ונתקדש היום בהכרח, ונמצא שקלקלו בשיר של מנחה^[84].

מפני שקלקלו הלויים בשיר^[85], התקינו סנהדרי גדולה^[86] שבאותו זמן שלא יהו מקבלים את העדים בתשרי אלא עד המנחה^[87], שהוא זמן הקרבת תמיד של בין הערבים^[88], שמשחשכה לילי עשרים ותשעה נהגו בו קודש, שמא יבואו עדים מחר ויקדשוהו בית דין, ונמצא שהלילה הזה ליל יום טוב הוא, וכן למחר כל היום עד המנחה^[89], ואם באו עדים קודם המנחה בית דין מקדשים את החודש, ונודע שיפה נהגו בו קודש^[90], ואם עבר זמן המנחה יקריבו תמיד של בין הערבים בשיר של חול^[91], שאותו היום הרי הוא מעובר^[92], ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה, נוהגים אותו היום קודש^[93], אף על פי שאין בית דין מקבלים אותם לקדשו היום^[94], ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר^[95] וימנו ממנו ראש חודש ויקריבו בו כל הקרבנות בשיר של קודש^[96], אף על פי כן גומרים אותו בקדושה, ואסור במלאכה^[97], שמא יבואו לזלזל בו לשנה הבאה ויעשו בו מלאכה כל היום, ויאמרו: אשתקד נהגנו בו קודש חנם, ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול^[98]. או שיהיו משלימים יומם בקדושה, הואיל ועבר רובו של יום בקדושה^[99]. ולמחר נוהגים אותו קודש^[100], דהיינו עיקר הקודש לתקיעת שופר ולקרבנות היום^[101] ולמנות ממנו ליום-הכפורים* ולסֻכות*^[102].

משחרב בית המקדש^[103], ולא היה שם חשש קלקול של שיר, שהרי אין קרבן, ומכל מקום עדיין היו מקדשים על פי הראייה^[104], התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלים עדות החדש כל היום^[105], ואפילו באו עדים יום שלושים בסוף היום סמוך לשקיעת החמה מקבלים עדותם^[106]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שלאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי, אם באו עדים מן המנחה ולמעלה מקדשים יום שלושים בלבד^[107]. ויש מפרשים שהיו מקדשים יום שלושים למנות ממנו למועדות, אלא שמכל מקום היו נוהגים קודש אף למחרתו^[108], כעין תשלומים, הואיל ולא נהגו יום ראשון מתורת קדושה מבוררת^[109], או שמה שאסרו בית דין הראשנים לא היה כח בידם להתיר, והילכך כמו שהם היו עושין שני ימים קודש גם רבן יוחנן היה עושה שני ימים קודש^[110].

שלא במקום הועד

בזמן שקידשו את החודש על פי הראייה^[111], נחלקו גאונים וראשונים כמה ימים היו נוהגים ראש השנה שלא במקום הועד: א) גאונים וראשונים כתבו שמימות הנביאים הראשונים כך היו ישראל נוהגים, כל מי שהוא בארץ ישראל בבית הועד עושים ראש השנה יום אחד^[112], ובכל העולם כולו, אפילו מקום שאינו רחוק מבית הועד אלא תחום שבת, עושים ראש השנה שני ימים^[113], והיו תופסים אותם בקדושה אחת שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה^[114]. וכן כתבו ראשונים שבגולה היו עושים ראש השנה ביום שלושים לאלול, וגם למחרתו^[115], מספק, שמא עברו לאלול^[116]. ב) ויש מהראשונים סוברים שבגולה היו עושים ראש השנה יום אחד^[117], ביום שלושים לאלול^[118], שרוב שנים אין אלול מעובר^[119], ואף על פי שספק הוא בידם שמא יעברוהו בית דין, אי אפשר להן לדעת, ועל כרחן הולכים אחר רוב שנים^[120].

לסוברים שבארץ ישראל שלא במקום הועד היו נוהגים שני ימים^[121], נחלקו ראשונים אם היו עושים כן מספק^[122]. או שהותקנה עליהם תקנה להיות עושים שני ימים^[123].

בארץ ישראל בזמן הזה

בזמן הזה, אם נוהגים בארץ ישראל ראש השנה יום או יומיים, נחלקו גאונים וראשונים: א) יש מהגאונים וראשונים שכתבו שבזמן הזה בני ארץ ישראל צריכים לעשות שני ימים טובים של ראש השנה^[124], שבזמן שהיו מקדשים על פי הראייה, היו כולם עושים שני ימים חוץ ממקום הועד - לסוברים כן^[125] - והיו תופסים אותם בקדושה אחת, שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה, נמצאת תקנה זו שהוטלה עליהם לעשות שני ימים בראש השנה מוחזקת בידם בקדושה אחת, וכיון שכן מעתה נלמוד שאפילו לאחר שלמדו סדרי העבור צריכים הם לעשות שני ימים, שלא משום ספק היו נוהגים בהם בתחילה, אלא קדושה אחת הותקנה עליהם^[126]. ב) ויש מהראשונים סוברים שבזמן הזה בני ארץ ישראל צריכים לעשות יום טוב אחד של ראש השנה^[127], שבזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראייה, לא היו נוהגים שני ימים שלא במקום הועד, אלא מספק^[128], ובדורות הללו, מאחר שהותקן סדר העיבור על פי המנהג שנהוג בידינו, הרי חזרה כל ארץ ישראל להיות כבית הועד, שאין להם ספק בקדושת היום ואינם חייבים לשמור כי אם יום אחד, בין בראש השנה בין בשאר ימים טובים^[129]. וכן העידו גאונים וראשונים שהיה המנהג בארץ ישראל^[130], עד שנשתנה וחזרו לעשות שני ימים^[131].

להלכה כתבו הפוסקים שאף בארץ ישראל עושים ראש השנה שני ימים^[132].

קדושה אחת

בזמן שהיו מקבלים עדים מן המנחה ולמעלה^[133], נחלקו תנאים: לדעת ר' יהודה שתי קדושות הן^[134], שיש ספק בקדושה איזה יום יהיה קדוש^[135], וראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר, מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב, בראשון למערב ובשני למזרח^[136]. ולדעת ר' יוסי קדושה אחת הן^[137], כיון שבבית הועד פעמים היו עושים ראש השנה שני ימים, לפיכך החמירו בהן ועשאום קדושה אחת^[138], שכך תיקנו, שיהו נוהגים אותו היום קודש ואפילו גמרו של יום, ואף על פי שיודעים שידחה ליום המחרת, ולמחר קודש^[139], שהרי הן כאילו היו שניהם מן התורה, שלא היה הפסק קדושה ביניהם^[140], ואין אדם מערב שני עירובי תחומים ומתנה^[141]. ולאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי^[142], נחלקו תנאים ואמוראים: לדעת רבה ורב אדא ורב שלמן בארץ ישראל הן שתי קדושות^[143], ובבבל קדושה אחת^[144]. ולדעת רבא בכל מקום קדושה אחת היא^[145], שתקנה הראשונה לא נעקרה ממקומה לעשות היום קודש ולמחר קודש^[146]. שלדעתו ר' יהודה ור' יוסי חלוקים אף לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי^[147], והלכה כר' יוסי^[148].

להלכה פסקו ראשונים כרבא^[149], וכר' יוסי^[150], שקדושה אחת היא^[151], והן כיום ארוך^[152]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים דהיינו לחומרא - לאסור צידה ומחובר וביצה בשני הימים^[153] - ולא לקולא^[154]. ולכן המערב ערוב-תחומים*, צריך שיהא העירוב קיים בליל שני ובמקומו^[155], ואם נאכל בראשון אינו עירוב לשני^[156]. ויש מהראשונים סוברים שאומרים שהן קדושה אחת אף לקולא^[157], ושני ימים טובים של ראש השנה הן כיום אחד^[158], וערוב תחומים הנאכל בראשון יוצא עליו בשני^[159], ומתחילת יום ראשון תחומין ליום שני קנויים^[160].

לסוברים ששני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן אף לקולא^[161], אם מותר להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאסור לבשל מיום טוב ראשון לשני, שבאמת ראשון עיקר ואם כן מכין מיום טוב לחול^[162], ולא הקלו אלא בעירוב תחומים, שאם היום השני חול הוא אין צריך עירוב^[163]. ויש סוברים שלדעה זו מותר לבשל מיום טוב ראשון של ראש השנה ליום טוב שני^[164].

להלכה כתבו הפוסקים שאסור לאפות או לבשל או לשחוט ביום טוב לצורך מחר, אפילו בשני ימים של ראש השנה^[165], ואסור להכין מיום טוב ראשון של ראש השנה ליום טוב שני^[166], ואפילו לערוך השולחן ביום לצורך הלילה^[167], שאינן קדושה אחת אלא להחמיר ולא להקל^[168], ושני ימים טובים של ראש השנה, הרי הן כיום אחד ואינו מערב לשני ימים אלא לרוח אחת^[169], ומכל מקום אין צריך שיהיה העירוב מצוי לליל השני^[170], שהרי אין זה איסור תורה, ותחומין* דרבנן, והם אמרו מצות עירובי תחומין, והם אמרו שקדושה אחת היא בין לקולא ובין לחומרא^[171].

ביצה שנולדה ביו"ט ראשון

ביצה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה נחלקו בה אמוראים: א) לדעת רבה מתקנת רבן יוחנן בן זכאי - שהחזיר הדבר ליושנו, לקבל עדותם כל היום ולקדש היום^[172] - ביצה מותרת^[173], לבני ארץ ישראל העושים יום אחד^[174], שהרחוקים העושים שני ימים אינו אלא מספק, שאין יודעים אם נתקדש ביום שלשים אם בשלשים ואחד, והרי הן כשאר יום טוב של גליות, וביצה שנולדה בזה מותרת בזה ממה נפשך, שאחד מהם חול^[175], אבל לבני הגולה אסורה^[176], שהרי הם עושים שני ימים כבתחילה מפני אותה תקנה ראשונה, לא מפני ספק, וכיון שלא פסקה אותה תקנה מאצלנו שנה אחת לעשות יום אחד, עדיין באיסורנו הראשונה עמדנו, להיותם כיום ארוך^[177]. ב) ולדעת רב ושמואל ורב יוסף ורב אדא ורב שלמן ורבא, אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה^[178]. אם משום שהוא דבר שבמנין^[179], שביצה זו נאסרת בקבוץ חכמים, שנמנו וגמרו לעשותם שני ימים קדושה אחת אם לא באו עדים לפני המנחה, וכל העושים שני ימים מחמת כן עשו, שמא לא באו עדים לבית דין קודם המנחה^[180]. או משום שעכשיו הם שתי קדושות^[181], אבל מהרה יבנה בית המקדש - ותחזור תקנה ראשונה שלא לקבל עדות אלא עד המנחה^[182] - ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביום טוב שני, עכשיו גם נאכל, ולא ידעו שאשתקד שתי קדושות הן ועכשיו קדושה אחת היא^[183]. או משום שאף עכשיו קדושה אחת היא^[184], האם לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש^[185], שאף על פי שתיקן לקבל עדות החודש כל היום, להיות מונים למועדות מן הראשון, ואפילו באו עדים לאחר המנחה, אבל מלעשות יום טוב שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה^[186].

להלכה כתבו הפוסקים שביצה שנולדה ביום טוב הראשון, וכן מה שנצוד בה וכן מה שנתלש בו, אסור בשני^[187], ששניהם חשובים כקדושה אחת^[188].

יום הדין

אימתי אדם נידון, נחלקו תנאים:

א) לדעת סתם משנה^[189], ור' מאיר ור' יהודה^[190], ותנא דבי ר' ישמעאל^[191], ולדעת ר' שמעון בן יוחי בירושלמי^[192] ולדעת מספר ברייתות בירושלמי - וכן נראה מדברי אמוראים בבבלי^[193], וכן לפי הירושלמי בדעת רב^[194] - אדם נידון בראש השנה^[195], שנאמר: מֵרֵשִׁית השנה ועד אחרית שנה^[196], מראשית השנה נידון מה יהא בסופה^[197], והוא באחד בתשרי^[198], שנאמר: תקעו בחֹדש שופר בכסה ליום חגנו^[199], איזהו חג שהחודש מתכסה בו, זה ראש השנה^[200], וכתוב שם: כי חֹק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב^[201]. ולדעת רב נחמן בר יצחק, זהו ששנינו: באחד בתשרי ראש השנה לשנים^[202], דהיינו לדין^[203].

ב) ולדעת ר' יוסי בבבלי - וכן לפי הבבלי בדעת רב^[204] - אדם נידון בכל יום^[205], שנאמר: ותפקדנו לִבְקרים^[206], ונאמר: לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו^[207].

ג) ולדעת ר' נתן - ור' יוסה בירושלמי^[208] - אדם נידון בכל שעה, שנאמר: לרגעים תבחָננו^[209], זו אכילתו^[210] שאין לה קבע^[211] - והוא נידון בכל - רגע ועת אכילתו, שלא יארע לו שום קלקול בסעודה ויתחזק בריאות גופו^[212], ונאמר שם: ותפקדנו לִבְקרים^[213], זו פרנסתו^[214], שנאמר: ובבקר תשבעו לָחם^[215], מבוקר נפקד הוא על כל היום^[216].

להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שאדם נידון בראש השנה^[217].

לסוברים - וכן הלכה^[218] - שאדם נידון בראש השנה^[219], בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון^[220], דהיינו שעוברים זה אחר זה^[221], שנאמר: היֹּצר יחד לִבם המבין אל כל מעשיהם^[222], דהיינו היוצר יחד ליבם כבר הבין את כל מעשיהם^[223], אחת לאחת^[224]. ואף על פי שעוברים זה אחר זה, כולם נסקרים בסקירה אחת^[225], שמביט לכל באי עולם בהבטה אחת^[226] ומבין כל מעשיהם^[227], שנאמר: היֹּצר יחד לִבם המבין אל כל מעשיהם^[228], שפירושו: היוצר - והוא הקדוש ברוך הוא^[229] - רואה יחד ליבם ומבין אל כל מעשיהם^[230]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שעל הכתוב שלמעלה ממנו חוזר: ממכון שבתו השגיח אל כל יֹשבי הארץ^[231], היוצר אותם השגיח יחד את ליבם^[232]. ויש מפרשים: מי שיצר ליבם, איך יעלמו ממנו מחשבות ליבם, והוא יצרם^[233], שנאמר: אם יֹצר עין הלא יביט^[234], וידיעתו אותם היא יחד, כי ידעם כולם דרך כלל, בסקירה אחת^[235]. ויש מפרשים ש"היֹּצר", היינו כמו האוצר^[236], כי אותיות אהו"י הם מתחלפות^[237], כי הוא אוצר יחד ליבם^[238], כלומר, שהאל גנז עמו באוצרותיו כל מחשבותיהם ומעשיהם^[239], שהכל ידוע אצלו ידיעה כללית, בסקירה אחת^[240]. ומהאחרונים יש שפירשו בירושלמי, שהראיה היא: אם הוא יוצר יחד ליבם, כל שכן שהוא מבין אל כל מעשיהם כאחד^[241], בנוהג שבעולם, מה נוח ליוצר הזה, לעשות מאה קנקנים או להסתכל בהן, לא להסתכל בהן^[242].

ראשונים כתבו שהנגלה מזה המאמר מבואר, אבל הנסתר ענינו קשה מאוד בלי ספק^[243], וביארו אחרונים שאי אפשר לאדם לצייר שני הפכים בנושא אחד בזמן אחד, שיעברו אחד אחד ויהיו נסקרים בסקירה אחת, אבל כמו שאי אפשר להשיג מהותו יתברך ויתעלה, כן אי אפשר להשיג השגחתו וסקירתו, שאם היינו משיגים דרך השגחתו כבר היינו משיגים עצמותו, וזה אי אפשר בשום פנים^[244].

לסוברים שאדם נידון בראש השנה^[245], דינו נחתם ביום-הכפורים*^[246], וביארו אמוראים ששלושה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינוניים, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינוניים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכפורים^[247], ניתן להם עשרת-ימי-תשובה* שבין ראש השנה ליום הכיפורים^[248], אם עשו תשובה, נכתבים עם הצדיקים, ואם לאו, נכתבים עם הרשעים^[249], שנאמר: ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו^[250], ימחו מספר, זה ספרם של רשעים גמורים, חיים, זה ספרם של צדיקים, ועם צדיקים אל יכתבו, זה ספרם של בינוניים^[251]. או משום שנאמר: ואם אַין מחני נא מספרך אשר כתבת^[252], מחני נא, זה ספרם של רשעים, מספרך, זה ספרם של צדיקים, אשר כתבת, זה ספרם של בינוניים^[253].

בירושלמי יש מהתנאים ואמוראים סוברים שגזר דינו של אדם נחתם בראש השנה^[254].

על כך שאפילו מי שנחתם בראש השנה בין הרשעים, כשבוכה ועושה תשובה ביום-הכפורים* קורעים את גזר דינו, ע"ע יום הכפורים^[255].

דין תבואה פירות ומים

אימתי נעשה הדין על התבואה ופירות האילן והמים, נחלקו תנאים: א) לדעת הסתם משנה, לפי הבבלי^[256], ותנא דבי ר' ישמעאל - וברייתא אחת בירושלמי^[257] - בפסח נידונים על התבואה, בעצרת על פירות האילן, ובחג - הסֻכת* - נידונים על המים^[258], וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו^[259]. ב) ולדעת הסתם משנה, לפי הירושלמי^[260], ולדעת ר' יהודה - וברייתא אחת בירושלמי^[261] - הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג על המים^[262]. ג) ולדעת ר' מאיר - וברייתא אחת בירושלמי^[263] - הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים^[264]. ד) ולדעת ברייתא אחת בירושלמי - ולפי הירושלמי בדעת רב^[265] - הכל נידונים בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בראש השנה^[266].

ראש השנה לעניינים נוספים

באחד בתשרי ראש השנה ליובלות^[267], שספירת השנים עד היובל*^[268], נעשית בראש השנה, ועל כך ע"ע יובל^[269]. באחד בתשרי ראש השנה לירקות*^[270], דהיינו לענין מעשר ירק, ועל כך ע"ע ירקות^[271]. באחד בתשרי, לדעת ר' אליעזר ור' שמעון הוא ראש השנה למעשר-בהמה*^[272], ועל כך ע"ע מעשר בהמה. באחד בתשרי ראש השנה לנטיעה^[273], דהיינו למנין שנות ערלה*, ועל כך ע"ע ערלה. באחד בתשרי ראש השנה לשמיטים^[274], שאיסורי שנת השמיטה מתחילים מראש השנה, ועל כך ע"ע שביעית. לדעת הבבלי - ולדעת האמורא חיפה בירושלמי^[275] - באחד בתשרי ראש השנה לשטרות של מלכי אומות העולם^[276], ולדעת רב פפא - ויש סוברים כן אף בדעת רב חסדא^[277] - זהו ששנינו: באחד בתשרי ראש השנה לשנים^[278], דהיינו לשטרות^[279]. ועל כך, ועל ר' לעזר בשם ר' חנינה בירושלמי הסובר שמונים למלכי אומות העולם מניסן, ע"ע שטר מאוחר; שטר מוקדם. לדעת ר' אליעזר שבתשרי* נברא העולם^[280], מונים מולד הלבנה והתקופה מאחד בתשרי^[281], ולדעת ר' זירא - ויש סוברים כן אף בדעת רב חסדא^[282] - זהו ששנינו: באחד בתשרי ראש השנה לשנים^[283], דהיינו לתקופות*^[284], ועל כך ע"ע תקופות.

על דיני ומנהגי ערב-ראש-השנה*, ע"ע. על מצות קרבן-מוסף* בראש השנה, ע"ע. על השיר שהיו הלויים אומרים בבית המקדש בזמן הקרבת התמידים והמוספים בראש השנה, ע"ע שיר; שירה. על שופר* שתוקעים בו בראש השנה, כשלא חל בשבת, ע"ע שופר. על מצות העשה לתקוע בשופר* בראש השנה, ועל תקנת חכמים לתקוע בשופר אף ביום השני, ע"ע תקיעת-שופר*. על מחלוקת התלמודים אם מן התורה אין תוקעים בשופר כשראש השנה חל בשבת, או שהוא גזירת חכמים, ע"ע הנ"ל.

בתפילות וברכות

העמידה

בתפילות ראש השנה מתפללים בשלוש ברכות ראשונות ושלוש אחרונות באותו הנוסח שמתפללים בעשרת-ימי-תשובה*, שבברכת קדושת-השם* חותמים "המלך הקדוש", ומוסיפים "זכרנו לחיים" בברכת אבות*, "מי כמוך" בברכת גבורות*, "וכתוב לחיים" בברכת הודאה* ו"בספר חיים"^[285], אלא שמוסיפים ומאריכים בברכת קדושת השם, ועל כך ע"ע קדושת השם.

יש מהראשונים שכתב שבראש השנה, בסוף ברכת העבודה, אינו חותם כחתימתו בכל השנה: המחזיר שכינתו לציון, אלא מוסיף: ושם נעבדך כימי קדם וכשנים קדמוניות, וחותם: שאותך לבדך ביראה נעבוד^[286].

חתימת הברכה האמצעית

בברכה האמצעית מעין היום חותם: מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון^[287], ואם הוא שבת - נהגו להזכיר שבת ואחר כך ראש השנה, וחותם^[288] - מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הזכרון^[289]. בטעם חתימה זו כתבו ראשונים, שמפני שלהלכה אומרים במוסף מלכיות עם קדושת היום^[290], בראוי לחתום בה מלך על כל הארץ, מפני המלכיות, ומקדש ישראל ויום הזכרון מפני קדושת היום^[291], כמו שבאה החתימה בברכת זכרונות בענין זכירה^[292], ובאה - החתימה - בברכת שופרות בענין תרועה^[293], ובשאר החתימות, בחתימת תפילת ערבית* ושחרית* ומנחה* לא היה צריך לחתום אלא מקדש ישראל ויום הזכרון, אף על פי כן חותמים בכל החתימות בענין מלכות: מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון^[294], מפני שהוא יום מלכות, ואנו ממליכים אותו עלינו בכל תפילותינו^[295], וכן אמרו חכמים: המליכוני עליכם בראש השנה^[296], ואמרו: מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם^[297], כי הראות המלוכה הוא כשבת המלך על כסא המשפט אשר כל אפני תפלותנו בזה היום הם על צד זה הציור^[298]. חתימה זו, יש מהראשונים סוברים שהיא תקנת הגאונים^[299]. ויש מהראשונים שכתבו שכן נתפשט המנהג^[300].

טעה וחתם מקדש ישראל והזמנים, לא יצא, וצריך לחזור ולומר בא"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון^[301], אף על פי שראש השנה בכלל זמנים הוא^[302], וכבר הזכיר בתוך הברכה את יום הזכרון^[303], מכל מקום לא כיון על ראש השנה, אלא הרגל הלשון חתימת הרגל אמר, ועוד, שזה המתפלל לא ידע שראש השנה נכלל בכלל זמנים^[304].

טעה וחתם רק מקדש ישראל ויום הזכרון, ולא אמר: מלך על כל הארץ, יצא^[305], שלא מצינו לחכמים שהקפידו להזכיר מלכות אלא דוקא בהמלך הקדוש והמלך המשפט^[306], שם בא להורות שמראה מלכותו כהיום הזה על בני העולם ששופט אותם בימים אלו^[307], אבל בברכה זו שם מלך אינו על הוראת פרטות הימים האלה, כי אם אדרבא הוא על שם העתיד בביאת המשיח^[308]. ואפילו אם שכח לומר כל נוסח "אלהינו ואלהי אבותינו מלוך על כל העולם", יצא^[309], כיון שהזכיר העיקר שהוא קדושת היום, שלא מצינו לרבותינו הקפדה בזה בתפילת שחרית להזכיר ענין מלכויות, כמו שהקפידו במוסף לומר מלכיות-זכרונות-ושופרות*^[310]. ואפילו אם טעה במוסף ואמר כן, יצא^[311], שכן אין מזכירים פסוק אחרון של מלכות בחתימת הברכה, כמו שעושים בזכרונות ושופרות^[312],

אלא חותמים בקדושת היום[313], משמע מזה שמילת מלך לא הוקבע בהקפדה, שאם לא כן היה צריך לומר - לסוברים שהסיומת צריכה להיות מעין החתימה[314], וכן הלכה[315] - פסוק מלכות סמוך לחתימה שתהיה סמוך לחתימה מעין החתימה[316].

על תפילת מוסף* של ראש השנה, שיש הסוברים שאף לסוברים בשאר מוספים שהיחידים פטורים או שיוצאים ידי חובתם בתפילת הרבים, במוסף של ראש השנה חייבים הם, ע"ע מוסף^[317]. בחזרת התפילת של מוסף ראש השנה, שיש הנוהגים ששליח-צבור* אומר בברכת העבודה קודם ותחזינה עינינו וכו': ותערב לפניך וכו', וחותם: שאותך לבדך ביראה נעבוד, ע"ע הנ"ל^[318]. על תפילת מוסף* בראש השנה, שמוסיפים בה פסוקים של מלכיות-זכרונות-שופרות* וברכות של מלכיות זכרונות ושופרות, ע"ע מלכיות זכרונות ושופרות.

הזכרת ראש חודש

ר' דוסא בן הרכינס אומר: העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אומר: החליצנו ה' אלהינו את יום ראש חודש הזה, אם היום אם למחר, ולמחר הוא אומר: אם היום אם אמש^[319], כלומר, שצריך להזכיר של ראש חודש, ובתנאי, כדי שלא יעשה בתפילתו כשקרן^[320]. ולא הודו לו חכמים^[321]. והסתפקו בבבלי ובירושלמי אם לא הודו לו להזכיר של ראש חודש בראש השנה^[322], שכן זכרון אחד עולה לכאן ולכאן^[323], שכשאומר בתפילה: את יום הזכרון הזה, עולה לראש השנה, שהכתוב קראו זכרון, שנאמר: זכרון תרועה^[324], ועולה לראש חודש, שהכתוב קראו זכרון, שנאמר: ובראשי חדשיכם וגו' והיו לכם לזכרון^[325]. וביארו ראשונים שאין להזכיר של ראש חודש, שנאמר: בכסה ליום חגנו^[326], שיהא החודש מכוסה בו שלא יזכרוהו^[327]. ואחרונים נתנו טעם לדבר, כדי לערבב את השטן שלא ידע יום שהוא ראש השנה, כיון שלא קדשוהו^[328]. או שלא הודו לו חכמים להתנות "אם היום אם למחר"^[329], שגזרו חכמים שלא להזכיר בהם תנאי, שמא יקלו בהם עמי הארץ כשישמעו שהוא ספק^[330], אבל מזכיר של ראש חודש בשני הימים^[331], ואומר: את יום ראש החודש הזה ואת יום הזכרון הזה^[332], כיון שחלוקים במוספים^[333], שמקריבים בראש השנה אף מוספי ראש חודש^[334], שנאמר: מלבד עֹלת החֹדש^[335]. והסיקו בבבלי שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן^[336], וכן כתבו הפוסקים להלכה שאומר בתפילה: ותתן לנו את יום הזכרון הזה, ואינו מזכיר ראש חודש^[337].

מבנה הברכה האמצעית

בברכה האמצעית אומר: "אתה בחרתנו" "אלהינו ואלהי אבותינו מלוך על כל העולם"^[338], ובטעם שאומר "מלוך על כל העולם" כתבו גאונים, שהוא כמו שאמרו חכמים: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, המליכוני עליכם בראש השנה^[339].

אם אומרים בברכה האמצעית "יעלה-ויבא*", כשאר מועדים, כתבו גאונים שנחלקו המנהגים: יש נוהגים לאומרה^[340], קודם "מלוך על כל העולם"^[341]. וכן כתבו ראשונים שהוא המנהג^[342]. וכתבו גאונים שיש נוהגים שלא לאומרה^[343], שכבר שליח-צבור* יורד לפני התיבה והוא אומרה - לנוהגים כן^[344] - בזכרונות^[345]. וכתבו גאונים שאם נהגו לאומרה, אומרים, ואם לא נהגו לאומרה, אין צריכים לומר^[346].

אם אומרים "והשיאנו" בראש השנה, כבשאר מועדים, נחלקו גאונים וראשונים:

א) יש סוברים שצריך לומר והשיאנו^[347], שאף ראש השנה מן הזמנים הוא ונקרא מועד^[348], ככתוב: אלה מועדי ה'^[349], ואף ראש השנה בכלל זה^[350]. ועוד, שלהלכה נפסק כרבן גמליאל שראש השנה כרגלים לענין אבלות*^[351], וכולם נקראים מועדי ה' מקראי קדש^[352]. או שאינו מוסב כלל על ראש השנה, אלא על שאר המועדים: יהי רצון מלפניך שתשיאנו ברכת מועדיך האחרים^[353]. או שלמרות שמלכתחילה נתקן על ברכת המועדים - דהיינו שלוש-רגלים*^[354] - מכל מקום מאחר שגם ראש השנה נקרא "מועדי ה' " ראוי להתפלל אף עכשיו על ברכת המועדים^[355]. ועוד, שאמרו בירושלמי שצריך לומר והשיאנו בראשי חדשים^[356].

ב) ויש מהגאונים וראשונים סוברים שאין לומר "והשיאנו" בראש השנה^[357], מפני שאינו יכול לומר "את ברכת מועדיך"^[358], שברכת המועדים לא נכתבה אלא בשלש-רגלים* בלבד^[359], שנאמר: שלוש פעמים בשנה יראה^[360], ונאמר לאחר מכן: כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך^[361]. ועוד, שברכת מועד זה קרבן חגיגה, ככתוב: כברכת ה' אלהיך^[362], כלומר, אם יש אוכלוסין הרבה מרובים תרבה בשלמי חגיגה משום שמחה^[363], וזה אינו כי אם שלוש פעמים בשנה^[364]. ועוד, שראש השנה אינו מן הזמנים, שהרי אין חותמים "מקדש ישראל והזמנים"^[365] אלא בשלוש-רגלים, הרי למדת שאילו בלבד שם מובהק שלהם זמן ומועד, אבל לא הנותרים^[366], שכל שאינו רגל אינו חשוב לא מועד ולא זמן לקרותן כן בעיקר השם^[367]. ועוד, שראש השנה אינו קרוי מועד^[368], ש"מועד" הוא לשון ועד, כלומר שהיו ישראל מתוועדין ביחד במקום שבחר השם יתברך לשבתו בשילה או בירושלים, ושמחים יחד בשלמי שמחה וחגיגה^[369], וזה לא היה אלא בשלוש רגלים^[370]. ואף על פי שכלולים הן בכלל מועדות שבתורה, שהרי מועד בלשון תורה הוא זמן בלשון חכמים^[371], ומכל מקום אינם חשובים זמן גמור לקרותם בעיקר השם לא מועד ולא זמן, ואף על פי שפסקנו שאומרים בהם ברכת-הזמן*^[372] הוא מפני שחלין מזמן לזמן^[373]. ועוד, שבוהשיאנו אומרים: לחיים לשמחה ולשלום כאשר רצית ואמרת לברכנו, ולא הוזכרו ברכה ושמחה אצל ראש השנה כל עיקר, אלא אצל שאר הרגלים^[374]. ואין להביא ראיה מהירושלמי, שמנהג ארץ ישראל לבדו ומנהג בבל לבדו^[375], שלדעת הירושלמי צריך לומר בראש חודש והשיאנו^[376] וחותמים בהזמנים^[377], לפיכך בארץ ישראל אומרים והשיאנו, וחותמים בהזמנים בראש השנה^[378], לפי שהוא ראש חודש, ואנו אין אומרים בו בראש חודש, לפיכך בראש השנה אין לנו לעשות כמותם^[379]. שהרי אף לומר בה זמן נסתפק לנו - שנחלקו בה אמוראים^[380] - ואף על פי שחל מידי שנה בשנה, מפני שלא נקראו רגלים, שאנו מתרגמים: זימנין^[381]. ועוד, שהתלמוד הבבלי חלוק על הירושלמי, שהרי בירושלמי אמרו שלדעת שמואל צריך לומר בראש חודש והשיאנו^[382] ולדעת רב יש לחתום בו בהזמנים^[383], ובבבלי אמרו שלדעת רב ושמואל אין לומר בראש השנה ברכת הזמן^[384], והרי אין ראש השנה מוצא מכלל ראש חודש^[385], מכלל שאינם חשובים מועד, ואף על פי שנקרא ראש חודש מועד^[386].

להלכה כתבו הפוסקים שאינו אומר והשיאנו בתפילת ראש השנה^[387]. ומכל מקום יש מקהילות ישראל הנוהגים לאומרו^[388].

נוסח הברכה האמצעית

בברכה האמצעית, יש מהגאונים וראשונים שכתבו לומר: ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון^[389], שהרי כתוב בראש הענין: אלה מועדי ה'^[390], ובסוף הענין: וידבר משה את מועדי ה'^[391], ומוסב על כך הענין, על פסח עצרת ראש השנה ויום הכפורים סוכה ושמיני עצרת, כולם הוקשו זה לזה^[392], לקרותם מועדי ה' מקראי קודש^[393]. ועוד, שלהלכה נפסק כרבן גמליאל שראש השנה כרגלים לענין אבלות*^[394]. ויש מהגאונים וראשונים שכתבו שאין לומר מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון^[395], שהרי אינו בכלל הרגלים^[396], שאין קרוי חג, אלא שלוש-רגלים* שבהם מביאים שלמה חגיגה*, ובהם כתוב שמחה: ושמחת בחגך^[397], אבל ראש השנה אין כתוב בו שמחה ואינו קרוי חג^[398], ולא מצינו בתורה שנקרא ראש השנה חג^[399], ואף על פי שכתוב בתהלים: בכסה ליום חגנו^[400], ומדבר על ראש השנה, מדברי-קבלה* אין ללמוד^[401], ועוד, שהרי לא הוזכר שם ראש השנה בפירוש^[402]. ועוד, שהלשון משמע שנתינת ראש השנה היא לשמחה ולששון כשאר חגים ומועדים וזמנים^[403], ואין זה רגל לשמחה אלא להיות עומד באימה וביראה^[404]. ועוד, שראש השנה אינו קרוי מועד^[405], ש"מועד" הוא לשון ועד, כלומר שהיו ישראל מתוועדין ביחד במקום שבחר השם יתברך לשבתו בשילה או בירושלים, ושמחים יחד בשלמי שמחה וחגיגה^[406], וזה לא היה אלא בשלוש רגלים^[407]. וכתבו ראשונים שכן המנהג פשוט בזמן הזה בכל המקומות^[408], וכן כתבו הפוסקים להלכה^[409]. ומכל מקום יש מקהילות ישראל הנוהגים לאומרו^[410].

בברכה האמצעית אומר: יום הזכרון הזה יום תרועה מקרא קודש, ואם חל בשבת: יום הזכרון הזה זכרון תרועה מקרא קודש^[411], לפי שאין תקיעת שופר דוחה את השבת^[412] בגבולים^[413], וכתבו אחרונים שאין אומרים: זכרון תרועה באהבה מקרא קודש, כמו בשאר המועדים^[414], שאומרים קודם "מקרא קודש", כשחל בשבת, באהבה^[415], משום שלשון תרועה מורה על דין, לכך לא רצו לסמוך אחריה מלת באהבה, שאין מקבלים הדין באהבה^[416], או משום שאומרים באהבה ביום טוב שחל בשבת, משום שמצינו אהבה בתענוגים^[417], וכתוב: וקראת לשבת ענג^[418], וטעם זה לא יתכן בראש השנה שצריך שלא יאכל כל שובעו, ואם כן אין זה תענוג גמור^[419]. ויש מהראשונים הסובר שבתפילת ערבית יש לומר אף בחול זכרון תרועה, משום שלילה אינו זמן תרועה^[420]. ויש מהגאונים וראשונים סוברים שיש לומר לעולם, בין בחול בין שבת, זכרון תרועה מקרא קודש^[421], שאנו דורשים מ"זכרון תרועה", זכרון אלו זכרונות, תרועה אלו שופרות^[422], ואין התנא מחלק בין בא בחול בין בא בשבת^[423]. ועוד, שהכתוב אומר: זכרון תרועה מקרא קדש^[424], אבל מקרא קודש לגבי יום תרועה לא כתוב^[425]. ויש מהראשונים סוברים כעין זה, שיש לומר לעולם: זכרון תרועה באהבה מקרא קודש^[426]. ויש מהראשונים סוברים שאין אומרים "מקרא קודש", אלא אומרים לעולם: זכרון תרועה באהבה זכר ליציאת מצרים^[427].

לסוברים שאם חל ראש השנה בחול אומרים יום תרועה ואם חל בשבת אומרים זכרון תרועה^[428], טעה ואמר בחול זכרון תרועה אינו חוזר^[429], אם סיים הברכה^[430], שהרי בתורה כתוב: זכרון תרועה, אף על פי שמן התורה - לסוברים כן^[431] - תקיעה מותרת בשבת^[432]. וכן אם טעה ואמר בשבת יום תרועה אינו חוזר^[433], אם סיים הברכה^[434], כיון שכל שהוא בית דין קבוע וסמוך בארץ ישראל תוקעים בו בשבת^[435], "יום תרועה" נקרא^[436]. ועוד, כיון שבשאר השנים הוא יום תרועה, אף על פי שבשנה זו אינו יום תרועה אין בכך כלום^[437]. ואפילו סיים הברכה כהוגן: ויום הזכרון, ולא הזכיר באמצע יצא^[438].

לאחר "מקרא קודש" - לנוהגים לאומרו^[439], או לאחר "זכרון תרועה באהבה", לנוהגים שלא לאומרו^[440] - אומרים: "זכר ליציאת מצרים"^[441], ואף על פי שלא נכתב בענין ראש השנה יציאת מצרים^[442], ראוי לומר בו זכר ליציאת מצרים, משום שבראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים^[443].

ב"מלוך על כל העולם", נחלקו הדעות: א) גאונים וראשונים ואחרונים שאומרים: מלוך על כל העולם כולו בכבודך^[444], ואף על פי שהוא כפל^[445]. והוא דבר פשוט ומצוי לרוב גם במקרא^[446], כמו: כל העדה כלם^[447], מלכי הגוים כלם^[448], וכל בית ישראל כֻּלֹּה^[449], וכל צרַיִך כלם^[450]. וכן בדברי רבותינו: אפילו אתה מרבה כל היום כולו^[451], כל הפרשה כולה^[452], כל הלילה כולה^[453]. וכמוהו עוד בנוסח תפילה של ראש השנה: כל הרשעה כולה^[454]. וביארו אחרונים שהכפל לנחץ הענין ולחזקו^[455], כי לפעמים אין הכוונה במילת כל כי אם על רובו שהוא ככולו, ובא הלשון כפול להורות על אמיתתו שרצה לומר כולו ממש גמור^[456], לא דרך גוזמא או על דרך הקירוב והרוב^[457]. ויש מהראשונים מפרשים שאין "כולו" מוסב על האמור למעלה, שהרי כבר אמר "כל העולם", אלא רצונו לומר מלוך על כל העולם שכולו מלא מכבודך, שנאמר: מלא כל הארץ כבודו^[458]. ב) ויש מהראשונים ואחרונים סוברים שיש לומר: מלוך על העולם כולו, ואין לומר כל העולם^[459], שהרי אומר אחרי כן "כולו"^[460], והוא כפל^[461], ועוד, שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט^[462], ועוד, שיש לשנות המטבע בעבור מנין התיבות^[463].

בנוסח "מלוך על כל העולם", יש מהגאונים וראשונים גורסים: וידע כל פעול^[464], וביארו אחרונים שאין לומר פועל, לפי שפועל הוא שם המקרה, כמו: פֹּעל פעלת בימיהם בימי קדם^[465], כי פֹעל פֹּעֵל בימיכם^[466], שלא יצדק בו קנין הידיעה^[467], גם איננו לשון הגון, שלא יתכן לומר עליו "אתה פעלתו", כי מקרה הפעולה איננו נפעל, שאינו רק שם מונח להבין על ידו ענין מקרה הפעולה, והשם המופשט מהזמן בלתי נשוא בעצם, אבל נושא המקרה הוא הפעול המוחלט המקבל הפעולה, והוא המצטרף אל הפועל והעושה^[468]. ויש מהראשונים גורסים: פועל^[469]. ובהמשך, יש גורסים: ויאמרו כל אשר^[470]. ויש גורסים: ויאמר^[471]. יש גורסים: נשמה באפו^[472]. ויש גורסים: הנשמה באפו^[473]. ויש גורסים: רוח ונשמה באפו^[474].

לאחר "מלוך על כל העולם" - או לאחר "והשיאנו"^[475], לסוברים שיש לאומרו^[476] - אומר: קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך^[477] - ויש מוסיפים: ושבענו מטובך^[478]. ויש מוסיפים: ושמחנו בישועתך^[479]. ויש מוסיפים: ושמח נפשנו בישועתך^[480] - וטהר לבנו לעבדך באמת^[481], ואם שבת הוא מוסיף: והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך^[482], או גם: וישמחו בך כל ישראל אוהבי שמך^[483]. ויש סוברים שלעולם מוסיף: והנחילנו בשמחה ובששון מועדי קדשך^[484], או: והנחילנו ה' אלהינו בשמחה ובששון מועדי קדשך^[485], ויש שכתבו לומר: והנחילנו בשמחה משפטי צדקך^[486]. ויש סוברים שמוסיף: והנחילנו באהבה את יום הזכרון הזה^[487]. ובסיומת שקודם החתימה - שצריכה להיות מעין החתימה, לסוברים כן^[488], וכן הלכה^[489] - נחלקו גאונים וראשונים: יש שכתבו שאינו מוסיף דבר, והחתימה היא והנחילנו הנ"ל^[490]. ויש שכתבו שאומרים: ודברך אמת וקיים לעד^[491]. ויש מהם שכתבו שמוסיפים לאחריו: ומבלעדיך אין לנו מלך אלא אתה^[492]. ויש מהראשונים שכתב שהנוסח הוא: ודברך אמת מלכנו וקיים לעד^[493]. ויש שכתבו שנוהגים לומר: כי אתה אלהים אמת^[494] ודברך מלכנו אמת וקיים לעד^[495]. ויש מהם שכתבו שכשחל בשבת מוסיף לאחר מכן: והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך^[496]. ויש שכתבו שנוהגים לומר: כי אתה אלהים אמת ודברך אמת וקיים לעד^[497], ואין אומרים ודברך מלכנו אמת^[498], שנאמר: לעולם ה' דברך נצב בשמים^[499], ולא כתוב "מלכנו"^[500]. ומהם שכתבו שאם הוא שבת, כשיגיע ל"בכל משלה" יאמר: אלהינו ואלהי אבותינו רצה במנוחתינו^[501] קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך שבענו מטובך שמחנו בישועתך, והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך וישמחו בך ישראל אוהבי שמך, וטהר לבנו לעבדך באמת, כי אתה אלהים אמת וכו'^[502], ומשנים הנוסח משאר המועדים לומר "וטהר" וכו' בסוף - ולא קודם "והנחילנו" - כדי לסמוך מילת "באמת" ל"כי אתה אלהים אמת"^[503]. ויש מהראשונים שכתב שיש לומר: כי אתה ה' אמת^[504], כפי שאנו דורשים: לעולם ה' דברך נצב^[505], לעולם ה' תהא נוהג עמנו במידת הרחמים^[506]. ויש הנוהגים לומר: כי אתה ה' אלהים אמת ודברך מלכנו אמת וקיים לעד^[507].

ראש השנה שחל להיות במוצאי-שבת*, אומרים בו: ותודיענו, ועל כך ע"ע הבדלה^[508].

בכריעה

בתפילת ראש השנה כתבו ראשונים ואחרונים, שהמנהג הוא להתפלל - שמנה-עשרה* - בכריעה*^[509], ויש מהאחרונים שהוסיפו אף: בכפיפת הראש^[510]. ונחלקו ראשונים: יש שכתבו, שהמנהג הוא לשחות כל התפילה^[511], ואף בתחילת הברכות וסופם^[512], לפי שאנו תלוים בו בדין, וכל התלוי ועומד בדין דינו להתפלל בכריעה^[513], שצריך להשפיל עצמו ולכוין ביותר^[514], ולעמוד בתפילתו באימה ובכריעה כמי שדנים אותו^[515], ואנו חשובים כמלך, הכורע בכל התפילה - לסוברים כן^[516], וכן הלכה^[517] -משום שהוא נידון בכל יום^[518], וביארו אחרונים שאף על פי שהבא לשוח בתפילת שמנה-עשרה* בסוף כל ברכה וברכה ובתחילת כל ברכה וברכה מלמדים אותו שלא ישחה^[519], דהיינו שאסור לעשות כן - לסוברים כן^[520] - היינו כל ימות השנה שהוא זקוף בכל התפילה, שאם ישחה בכל ברכה וברכה אינו דרך כבוד, שאין דרך ארץ לפני מלך בשר ודם לשחות הרבה פעמים בדיבור אחד, אבל אם הוא כפוף וכורע בכל התפילה למה יזקוף בכל ברכה וברכה, אדרבה, כן הוא דרך המבקשים על נפשם בעת הצורך הגדול שצריכים הכנעה גדולה, שוחים על פניהם ומדברים כל צרכיהם בהשתחואה, ואינם זוקפים עד כלות דבורם ובקשתם, וזה לפני מלך בשר ודם קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא^[521]. ויש מהראשונים והאחרונים שמפקפקים בהיתר זה לכרוע בכל התפילה^[522], שהרי הדיוט אסור לעשות כן^[523], ומהם שכתבו, שדי שישחה בתפילות שהוא מוסיף מחמת היום^[524], או שלא ישחה אלא במלכיות-זכרונות-ושופרות*, שהן עיקר חובת היום^[525], שהרי דין זה לא נזכר בגמרא^[526]. וכן יש מהראשונים שלא הזכירו שנוהגים לשחות אלא בתפילות היום, כגון כשאומרים "זכרנו"^[527] ו"ובכן תן פחדך", ו"ותמלוך"^[528], וזוקפים קודם שיגיעו לסוף הברכה^[529], להודיע שאין כורעים בברכות הללו^[530], שאין לשחות בסוף הברכה אלא היכן שתיקנו^[531], אלא שנהגו לשחות באמצעם משום שרחמים הם^[532]. ויש שהזכירו שנוהגים לשחות בכל התפילה מלבד תחילת הברכות וסופם^[533].

בקול רם

תפילת העמידה^[534] של ראש השנה, אם נאמרת בלחש או בקול רם, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מהראשונים ואחרונים סוברים שאף על פי שבכל ימות השנה מתפללים בלחש, שלא יבואו לידי טעות^[535], בראש השנה נוהגים לומר התפילה בקול רם^[536], ולהשמיע קולם בתפילה יותר משאר ימות השנה^[537], מתוך שאין רגילים בהם^[538], כדי שילמדו זה מזה^[539]. או שלפי שהם ימי תשובה, מגביהים קולם כדי לכוין יותר^[540]. ואין חוששים שיטעו זה את זה בתפילתו, כיון שמצויים בידי כולם מחזורים^[541] והתפילה לפניו ורואה בו ואינו טועה^[542]. ועוד, שכיון שחביבה עליהם התפילה יותר בעת התשובה, כל אחד נותן ליבו על תפילת עצמו ולא ישמע למה שיאמר חבירו, ואין קולו של חבירו מטעהו^[543]. ומכל מקום יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדאי^[544], שאותה שאמרו שהמגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי הבעל^[545], הדברים אמורים אף בראש השנה^[546]. ועוד, שאם יגביה קולו יותר מדאי, אז בודאי יבלבל אחד את חבירו^[547]. ב) ויש מהראשונים ואחרונים סוברים שאין ראוי לומר התפילה בקול רם^[548].

מזמור המועד

יש הנוהגים להוסיף בתפילות במועדים מזמור המדבר מעניינו של יום, והם מוסיפים לפני תפילת ערבית* של ראש השנה: למנצח על הגתית לאסף^[549]. וכן לפני קדיש* יתום^[550] שבתפילת מנחה*^[551]. ויש מהם המוסיפים אותו אף בפסוקי-דזמרה*, לפני מזמור שירו לה' שיר חדש^[552]. ויש מהם המוסיפים אותו אף קודם ברכת-המזון*^[553].

פסוקים קודם העמידה בערבית

באמירת הפסוקים בתפילת ערבית* של שבת* ויום-טוב* לפני הקדיש* שלאחר ברכות-קריאת-שמע*^[554], נחלקו המנהגים: א) יש נוהגים לומר: תקעו בחֹדש שופר בכסה ליום חגנו כי חֹק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב^[555], ואין זה הפסק בין גאולה לתפילה, כי פסוק זה מעין גאולה היא וכגאולה ארוכה דומה, על שם ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'^[556], המדבר בגאולה העתידה, ולפי שעתה מתחיל חודש שתוקעים בו, אומרים זה הפסוק שהוא מעין המאורע^[557]. ב) ויש נוהגים לומר: אלה מועדי ה' מקראי קֹדש אשר תקראו אֹתם במועדם^[558]. ג) ויש נוהגים לומר: וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצֹצרת על עֹלֹתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם^[559].

חל ראש השנה בשבת, אומרים קודם ושמרו וגו'^[560], ואחר כך הפסוק של ראש השנה^[561].

על הנוהגים לומר סליחות* בליל ראש השנה, ע"ע סליחות. על מחלוקת המנהגים אם אומרים "מעריב"^[562] בלילות ראש השנה, ע"ע פיוטים. לנוהגים לומר "מעריב", שמשנים מטבע הברכה של ברכת אמת ואמונה^[563] לאחר אמירת חלקים מהמעריבים, ע"ע הנ"ל. על הנוהגים לשנות מטבע החתימה של הברכה, ולומר: בא"י מלך צור ישראל וגואלו, ע"ע הנ"ל וע' ברכות קריאת שמע^[564].

בקרבנות

הקוראים בסדר התפלה* בקרבנות בראשי חודשים לאחר פרשת התמיד: ובראשי חדשיכם תקריבו עֹלה וגו'^[565], אין קוראים אותו בראש השנה^[566], כדי שלא יבואו לזלזל במועדות, שאם יאמרו אותו בשני יאמרו שני עיקר כמו בשאר ראשי חדשים של כל השנה ויבואו למנות מועדים משני^[567]. ועוד, שכן אמרו: איזהו חג שהחודש מתכסה בו, זה ראש השנה^[568], דהיינו שאין מזכירים בראש השנה ובראשי חדשיכם, לא בתפילה - דהיינו במוסף*^[569] - ולא בזולתה^[570], דהיינו בפרשת הקרבנות^[571], כדי לערבב את השטן, שלא ידע יום שהוא ראש השנה, כיון שלא קדשוהו^[572].

פיוטים

הנוהגים לומר פיוטים* בראש השנה, כתבו ראשונים, כשחל יום הראשון של ראש השנה בשבת, - שאין תוקעים אז בשופר^[573] - משנים לשון הפיוטים המדברים על תקיעת שופר^[574], ובמקום פיוטים שנזכר בהם שופר, אומרים פיוטים הנאמרים בשנה רגילה ביום השני של ראש השנה, וביום השני משלימים ואומרים במקום הפיוטים הללו הפיוטים שהחסירו ביום הראשון^[575]. ויש סוברים שאין להחליף הפיוטים, כי ביום ראשון אומרים הפיוטים שהקליר ייסד ליום ראשון^[576], אלא אומר זכירה במקום תקיעה, כגון ב"מלך זכור",שבחול אומר: לתוקעי לך היום בקרן, וכשחל בשבת יאמר: לזוכרי לך היום בקרן^[577].

יש מהפיוטים שכתבו ראשונים ואחרונים שנראה מלשונם שאין ליחיד לאומרם, אלאל לשליח-הצבור* בלבד^[578].

כתבו ראשונים שכל אדם ירגיל עצמו בפיוטים של ראש השנה, ויחזור וילמוד הפיוטים מקודם להיות שגורים בפיו בראש השנה בשעת התפלה*^[579]. וביארו אחרונים שצריך להסדיר תחילה הפיוטים להבין בפירושם, שחמור פירושם אם לא בנתינת דעה רבה עליהם^[580]. וראוי להתעורר שיורגלו להשים לב להבין מה שאומרים בפיהם, ושילמד אחד עם רבים מהון העם איזה ימים מקודם^[581]. ויש שכתב שיכול לאומרם בביתו אחר התפילה, ויעיין בהם בדרך לימוד^[582].

על הטעם שאין אומרים הלל* בראש השנה, ע"ע^[583]. על הנוהגים לומר פיוטים* בראש השנה, שמכל מקום אין אומרים "זולת"^[584], ע"ע פיוטים. ושם, על הטעם שאין אומרים "חי וקיים נורא ומרום וקדוש", והפיוט שלפניו. על מחלוקת הראשונים אם לאחר ה"אופן"^[585], אומרים בראש השנה והחיות ישוררו וכו', כנוסח הקבוע כשאומרים "אופן", או שאומרים כבכול יום והאופנים וחיות הקודש וכו', ע"ע הנ"ל.

קידוש

בקידוש* חותמים בראש השנה - כחתימת הברכה האמצעית בתפילות^[586] - מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון^[587], ובשבת: מקדש השבת וישראל ויום הזכרון^[588]. לסוברים שבתפילה מזכירים "מועדים לשמחה" וכו'^[589] מזכירים כן אף בקידוש^[590], ולפני ודברך אמת, מוסיפים: ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו, ובשבת: ושבתות ומועדי קדשך באהבה וברצון בשמחה ובששון הנחלתנו^[591]. ולסוברים שאין מזכירים^[592], אין אומרים בו "מועדים לשמחה" וכו'^[593], אלא אומרים: ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום הזכרון הזה^[594], ויש שאין גורסים "באהבה"^[595], ואין אומרים: "ומועדי קדשך"^[596]. בקידוש אומרים: זכרון תרועה^[597], אפילו כשחל בחול^[598], אף על פי שבתפילה מחלקים - לסוברים כן^[599] - ואומרים בחול: יום תרועה, משום שבלילה מקדשים, ולילה אינו זמן תרועה^[600]. ויש מחלקים ואומרים אף בקידוש בחול יום תרועה, ובשבת זכרון תרועה^[601]. לאחר "מקרא קודש" אומרים בקידוש: "זכר ליציאת מצרים"^[602], וקודם החתימה אומרים: כי אתה אלהים אמת^[603] ודברך מלכנו אמת וקיים לעד^[604]. ויש שאין אומרים כי אתה וכו', אלא רק ודברך אמת וקיים לעד^[605]. ויש אומרים: ודברך אמת וקיים לעד ומבלעדיך אין לנו מלך אלא אתה^[606]. ויש אומרים: כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ודברך - מלכנו^[607] - אמת וקיים לעד^[608].

יש מהראשונים הסוברים ש"כי אתה אלהים אמת" וכו' הוא תפילה^[609], כשם שאתה אמת כך הדין שיהיה דברך אמת^[610], ולכן סוברים שאין אומרים כן לא בברכות של הפטרה* ולא בקידוש, שאינם אלא הודאה^[611],אלא חותמים בקידוש: כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים זכרון תרועה באהבה וברצון הנחלתנו^[612]. וכתבו אחרונים שאין המנהג כן^[613].

הנוהגים בקידוש הלילה ביום-טוב* לומר פסוקים לפני הקידוש^[614], יש הנוהגים לומר: וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצֹצרת על עֹלֹתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם^[615]. ויש הנוהגים לומר: ויש נוהגים לומר: אלה מועדי ה' מקראי קֹדש אשר תקראו אֹתם במועדם^[616].

חל ראש השנה בשבת אומרים הפסוקים, ולאחר מכן יום השִּׁשי וכו'^[617].

על הטעם שאומרים בראש השנה "זכר ליציאת מצרים", ואף על פי שלא נכתב בענין ראש השנה יציאת מצרים, עי' לעיל^[618].

ברכות ההפטרה

בברכה הרביעית שלאחר ההפטרה*^[619], חותמים בראש השנה - כחתימת הברכה האמצעית בתפילות^[620] - מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, ובשבת: מקדש השבת וישראל ויום הזכרון^[621], ואומר בה: שנתת לנו ה' אלהינו לקדושה לכבוד ולתפארת^[622], ובשבת: לקדושה ולמנוחה לכבוד ולתפארת^[623], ובסיום הברכה אומר - כסיום בתפילה, לסוברים כן^[624] - כי אתה אלהים אמת ודברך מלכנו אמת וקיים לעד^[625]. או - לסוברים שאין אומרים בתפילה, אלא ודברך וכו'^[626] - ודברך אמת וקיים לעד^[627].

על הסוברים שאין לומר בברכות ההפטרה "כי אתה אלהים" וכו', לפי שהוא תפילה, עי' לעיל^[628].

קידוש היום

הנוהגים לומר פסוקים לפני קדוש* היום^[629], נחלקו המנהגים באמירת הפסוקים קודם קידוש היום בראש השנה:

א) יש נוהגים לומר: וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצֹצרת על עֹלֹתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם^[630]. ב) ויש נוהגים לומר: וידבר משה את מֹעדי ה' אל בני ישראל^[631], כי ראש השנה בכלל המועדים^[632]. ג) ויש נוהגים להקדים לזה: תקעו בחֹדש שופר בכסה ליום חגנו כי חֹק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב^[633], כדי להזכיר מענין קדושת היום^[634]. ד) ויש נוהגים לומר רק: תקעו וגו'^[635]. ה) ויש נוהגים לומר: אלה מועדי ה' מקראי קֹדש אשר תקראו אֹתם במועדם^[636].

חל ראש השנה בשבת, אומרים קודם הפסוקים הנהוגים לומר בשבת, ואחר כך הפסוק של ראש השנה^[637].

צדקתך

במנחה* אומרים תהלה לדוד וקדשה-דסדרא* וחצי קדיש^[638]. ואם חל להיות בשבת - אומרים: ואני תפלתי^[639] - ומוציאים ספר תורה אחר סדר קדושה, כמו בשאר שבתות^[640], וקוראים שלושה בסדר השבוע הבא^[641]. ומתפללים תפילת העמידה כמו בשחרית^[642].

חל בשבת, אם אומרים צדקתך, נחלקו גאונים וראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שאומרים צדקתך^[643], כמו בשבת רגילה^[644]. אם משום שהוא יום דין, וראוי לומר צדקתך כדי להצדיק את הדין^[645], הלא אנו אומרים - בברכת קדושת-השם* - ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה^[646]. או משום שכל יום שיש בו הלל אין אומרים בו צדקתך, לפי שאומר אותו על צידוק הדין של משה, ובראש השנה שאין בו הלל, ראוי לאומרו^[647]. או משום שבראש השנה יש שמחה באכילה ושתיה כשאר ימים טובים, אין אומרים בו צדקתך^[648]. ב) ויש מהגאונים וראשונים ואחרונים סוברים שאין אומרים צדקתך בראש השנה שחל בשבת^[649]. אם לפי שהוא ראש-חדש*^[650], וכיון שבשאר ראשי חודשים אין אומרים צדקתך, אף בראש השנה אין אומרים אותו^[651]. ועוד, מפני שהוא יום הדין ואין לעורר הדין^[652], שהרי כתוב בצדקתך: משפטֶך תהום רבה^[653].

על מחלוקת תנאים ואמוראים אם מברכים ברכת-הזמן* בראש השנה, ע"ע ברכת הזמן^[654]. ושם^[655], שלהלכה שמברכים ברכת הזמן בראש השנה^[656], נחלקו ראשונים אם מברכים ברכת הזמן בליל שני של ראש השנה. על אבינו מלכנו, שמוסיפים בראש השנה כבשאר עשרת-ימי-תשובה*, ע"ע. ושם, שנחלקו אם לאומרו כשחל ראש השנה בשבת, ושיש שנהגו להשמיט ממנו בראש השנה, וכן בשבת תשובה, הזכרות החטא.

ברכת המזון

בברכת-המזון* מזכיר ראש השנה ביעלה-ויבא*^[657]. טעה ולא הזכיר ראש השנה ולא פתח בברכת הטוב והמטיב, אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לישראל - ויש גורסים: לזכרון^[658] - את יום הזכרון הזה^[659]. ואם חל בשבת, ושכח גם רצה: שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וימים טובים לישראל, את יום הזכרון הזה^[660]. ואינו אומר "ודברך מלכנו" וכו'^[661], שדי לנו בהזכרת זכרון לחוד, ואינו דומה להפטרה - שמזכיר ודברך מלכנו^[662] - ששם נתקנה הברכה לשם חובת קדושת היום וגם צריך לומר מעין חתימה סמוך לחתימה, אבל ברכת המזון עיקר קדושת היום יעלה ויבוא, וזו נתקנה דוקא לשוכח, ויש שם מעין חתימה סמוך לחתימה כמו בשאר יום טוב ושבת^[663]. ונחלקו אחרונים אם חותם: בא"י מקדש ישראל ויום הזכרון^[664], ואינו מזכיר "מלך על כל הארץ"^[665]. או שאינו חותם כלל^[666]. פתח בברכת הטוב והמטיב, ונזכר ששכח להזכיר ראש השנה, נחלקו אחרונים: יש פוסקים שחוזר לראש ברכת המזון, שלדעתם בכל יום טוב מצוה לאכול פת^[667]. ויש פוסקים שאינו חוזר בראש השנה^[668], שלדעתם אינו חייב לאכול פת אלא בליל ראשון של פסח* ושל סכות*^[669], או משום שיש הסוברים שיש להתענות בראש השנה^[670], אינו חוזר לראש^[671], שאף שאין דבריהם עיקר, מכל מקום יש לחוש לדבריהם שלא לכנוס לספק ברכה לבטלה אם יחזור לראש^[672]. ויש פוסקים שבלילה חוזר וביום אינו חוזר^[673], שבליל ראש השנה ודאי אסור להתענות^[674].

ברחמן שבסוף ברכת המזון^[675], נוהגים לומר: הרחמן הוא יחדש עלינו את השנה הזאת לטובה ולברכה^[676].

ברכה מעין שלש

בברכה-מעין-שלש*, בהזכרת מעין המאורע^[677], יש מהראשונים שכתבו שאומרים בראש השנה: זכרנו ה' אלהינו לטובה ביום הזכרון הזה^[678]. ויש מהראשונים שכתבו שאומרים: וזכרנו לטובה ביום הזכרון הזה^[679].

קריאת התורה וההפטרה

קריאת התורה

בקריאת-התורה*, בראש השנה, בזמן שעשו יום אחד^[680], נחלקו תנאים: יש סוברים שקוראים דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון^[681]. ויש סוברים שקוראים וה' פקד את שרה^[682], שהיא מעין היום^[683], לפי ששרה נפקדה בראש השנה^[684], וכן רחל וחנה^[685]. בתלמוד אמרו שעכשיו שעושים ראש השנה שני ימים - אף בארץ ישראל, לסוברים כן^[686], וכן הלכה^[687] - קוראים ביום הראשון מן וה' פקד את שרה^[688], עד ימים רבים^[689]. וביום השני - קוראים - ויהי אחר הדברים האלה^[690] והאלהים נסה את אברהם^[691], להזכיר עקידת יצחק^[692], כדי שיזכור אותה ה' לנו ביום המשפט^[693], והיא מעין היום, שעקידת יצחק היתה בראש השנה^[694]. ראשונים ואחרונים כתבו שקוראים עד ואת תחש ואת מעכה^[695], וביארו אחרונים שאף על פי שסופו אינו מענין היום, שמלכה אף היא נפקדה עם שרה^[696], וגם נזכר בה: ובתואל ילד את רבקה^[697], שנולדה בזמן העקידה^[698], והיא גם כן נפקדה בראש השנה^[699]. ומהאחרונים יש שכתבו שנוהגים לקרוא רק עד וישב אברהם בבאר שָׁבע^[700], שטעם קריאת פרשה זו כדי שיזכור לנו זכות העקידה^[701], ואם כן מה שייכות לפרשת הנה ילדה מלכה עם פרשת העקידה^[702].

ביום הראשון של ראש השנה קוראים - בספר תורה ראשון^[703] - חמישה עולים^[704], כמו בכל יום-טוב*, שאין פוחתים בהם מחמישה עולים, לומר שהוא קדוש יותר מעלה אחת מראש-חדש* וחול-המועד*^[705] - שקוראים בהם לארבעה עולים^[706] - לראשון עד אֹתו אלהים^[707], לשני עד יקרא לך זָרע^[708], לשלישי עד אשה מארץ מצרים^[709], לרביעי עד ויכרתו שניהם ברית^[710]. ואם הוא שבת, קוראים לשבעה קרואים^[711], כמו בשאר שבתות^[712], ומוסיפים שנים: ביום הגמל את יצחק^[713], באשר הוא שם^[714]. ויש מהראשונים שכתב שנוהגים לקרוא לראשון עד אֹתו אלהים^[715], לשני עד הגמל את יצחק^[716], לשלישי עד באשר הוא שם^[717], לרביעי עד אשה מארץ מצרים^[718]. ואם הוא שבת, קוראים לשבעה קרואים^[719], וקוראים לרביעי עד יקרא לך זָרע^[720], ולשישי עד שניהם ברית^[721]. ויש מהאחרונים שכתב שנוהגים לקרוא לראשון עד אֹתו אלהים^[722], לשני עד יקרא לך זָרע^[723], לשלישי עד באשר הוא שם^[724], לרביעי עד אשה מארץ מצרים^[725]. ואם הוא שבת, מוסיפים שנים, וקוראים לשני עד הגמל את יצחק^[726], ולשישי עד ויכרתו שניהם ברית^[727].

ביום השני של ראש השנה, קוראים - בספר תורה ראשון^[728] - חמישה עולים^[729]. לראשון קוראים עד אמר לו האלהים^[730], לשני עד שניהם יחדָּו^[731] - השני^[732] - לשלישי עד בהר ה' יראה^[733]. לנוהגים לקרוא עד ואת תחש ואת מעכה^[734], קוראים לרביעי עד בבאר שָׁבע^[735]. ולנוהגים לקרוא עד מארץ מצרים^[736], קוראים לרביעי עד את בנך את יחידֶך^[737].

יש שהזכירו לראש השנה מלבד קריאת וה' פקד את שרה^[738], קריאת דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון^[739].

למנהגנו, שמוציאים במועדים ספר תורה שני וקוראים בו במוסף היום^[740], מוציאים - בשני הימים^[741] - שני ספרי תורה, ובספר שני קוראים^[742] למפטיר: ובחדש השביעי^[743], עד אשה לה'^[744].

טעה במנין הקרואים

טעה ביום הראשון והשלים הפרשה בשלושה קרואים ועדיין לא אמר קדיש*, אזי ישלים מנין הקרואים בפרשת עקידה שאחריה^[745]. טעה והשלים הפרשה בארבעה קרואים ועדיין לא אמר קדיש, נחלקו אחרונים: יש סוברים שישלים מנין הקרואים בפרשת עקידה שאחריה^[746], ויקרא לו שלושה פסוקים^[747]. ויש סוברים שלא יאמר קדיש עד אחר שקראו בספר תורה שני, ויהיה המפטיר עולה לחמישי, שהרי מפטיר עולה למנין הקרואים^[748]. ואם כבר אמר קדיש, אם לא חסר ממנין רק אחד, הכל מודים שאין צריך לקרות ויסמוך על המפטיר שעולה למנין^[749], ואם חסר שנים יש לו לחזור ולקרות עוד אחד ויאמר קדיש שנית, ואם ירצה גם בזה לקרות עוד שנים, הרשות בידו^[750].

טעה בפרשיה

טעה ביום הראשון ודילג הפקידה וההריון וקרא משם ולהלן, יוכל להשלים ענין זה בהעולה אחריו לקרות מראש הפרשה עד המקום שעומדים^[751].

טעה ביום הראשון וקרא פרשת העקידה, אם האחרון עדיין לא בירך ברכה אחרונה יחזור לראש, ויקרא עם עולה זה מוה' פקד^[752] עד סופו, ואחר כך יברך ברכה אחרונה^[753], אבל אם כבר בירך ברכה אחרונה אין צריך לחזור, רק יקרא ביום שני מן וה' פקד^[754] וגם פרשת העקידה עד סוף הסדר^[755].

טעה ביום השני וקרא גם כן פרשת וה' פקד^[756] והשלים מנין החמישה קרואים, יקרא עוד אחד ויקרא מתחילת פרשה העקידה עד סופה, ואפילו אם אמר קדיש יעשה כן ויאמר קדיש שנית. ואם כבר נסתלק ספר זה, יוכל לקרות בספר השני למפטיר פרשת העקידה ויגלול ויקרא גם כן חובת היום^[757].

העלאה לתורה את התוקע וש"ץ של מוסף

כתבו ראשונים ואחרונים שיש מקומות שנוהגים לקרוא התוקע שיהיה ממנין החמשה הקוראים בתורה^[758], ובטעם המנהג כתבו אחרונים, שנהגו כן משום שיהא לבו שמח, כי התורה משמחת, ככתוב: פקודי ה' ישרים משמחי לב^[759], ועל ידי כן יאושר כחו שיוכל לתקוע יפה בלא הפסק או טעות^[760]. וכתבו אחרונים שיש מקומות שנוהגים לקרוא במנין חמישה הקרואים גם החזן המתפלל מוסף*^[761]. מי שנוטל שכר עבור התקיעה והתפילה, כתבו אחרונים שאין חיוב לקרותו ממנין הקרואים^[762], ומכל מקום יש שכתב שנכון לקרותם^[763].

ניגון קריאת התורה

יש נוהגים שבקריאת התורה בראש השנה קוראים הטעמים בניגון המיוחד^[764] לימים נוראים^[765], שלא בניגון הטעמים של שבתות ויום טוב^[766], ואינו שינוי מהטעמים הרגילים, כי לעולם מנגנים זרקא כמשפטה וסגול כמשפט, רק בראש השנה ויום כפורים מנגן כעומד נידון לפני המלך^[767]. וכן לנקראים כשקוראים אותם - לעלות לתורה - וכשעושים מי שבירך, הכל בניגון זה^[768], והקרואים מברכים ברכת התורה בניגון זה^[769], וכן הקדיש* שאחר הקריאה^[770]. ויש מהם הנוהגים שהקריאה בספר התורה השני אינה נעשית בניגון זה, אלא בניגון של כל ימות השנה^[771], וכן קוראים לו לעלות לתורה בנגינת חול^[772], וכן ברכת התורה שלפניה ואחריה^[773], והמי שבירך^[774], והטעם כתבו אחרונים, לפי שאין הקריאה הזאת של מוספי היום מדין התלמוד, רק תקנת הגאונים^[775].

ההפטרה

בהפטרה*, בראש השנה, בזמן שעשו יום אחד^[776], נחלקו תנאים: א) יש סוברים שמפטירים הפרשה שיש בה הבן יקיר לי אפרים^[777], מפני שכתוב שם זָכֹר אזכרנו^[778] רחם ארחמנו^[779], וחובת היום להזכיר זכרונות^[780]. ועוד, שכתוב בה ענין זכירת ישראל לטוב, שנאמר: זָכֹר אזכרנו עוד^[781]. ועוד, שההפטרה היא מעין היום, שכתוב בה: רחל מבכה על בניה^[782], ורחל נפקדה בראש השנה^[783]. ב) ויש מהתנאים סוברים שמפטירים בחנה^[784], לפי שפקידתה היתה בראש השנה^[785].

בתלמוד אמרו שעכשיו שעושים ראש השנה שני ימים - אף בארץ ישראל, לסוברים כן^[786], וכן הלכה^[787] - מפטירים ביום הראשון בחנה^[788], דהיינו מן ויהי איש אחד^[789], עד וירם קרן משיחו^[790]. ויש שכתבו דהיינו מן ותתפלל חנה ותאמר^[791], עד כי פקד ה' את חנה וגו' ויגדל הנער שמואל עם ה'^[792]. וביום השני הבן יקיר^[793], מן כה אמר ה' מצא חן במדבר^[794], עד רחם ארחמנו נאם ה'^[795], לפי שאומר בפסוק זה: זָכֹר אזכרנו עוד^[796], וזכרון מזכירים בראש השנה^[797]. ויש הנוהגים לסיים: תקהינה שִׁנָּיו^[798].

יש שהזכירו לראש השנה מלבד הפטרת כי פקד ה' את חנה^[799], הפטרת תקעו שופר בציון^[800].

מנהגי היום

סימני ראש השנה

בראש השנה, אמרו בתלמוד שיהא רגיל אדם לאכול^[801] - ויש גורסים: לראות^[802]. ויש גורסים: להביא^[803] - "קרא" - דלעת^[804] - ו"רוביא" - תלתן^[805]. ויש מפרשים: פול המצרי^[806] - "כרתי" - כרישים^[807] - "סילקא" - תרדים^[808] - ו"תמרי"^[809], שסימנם קרכס"ת^[810], מפני שסימן דבר הוא^[811]. ויש גורסים "תרסק" במקום "כרתי"^[812]. ויש גורסים אף: אתרוג^[813]. והמינים הללו הם דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה^[814].

למעשה נחלקו גאונים, ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שאוכלים המינים הללו^[815]. ויש שכתבו שנותנים המינים הללו על השולחן^[816]. ויש שביארו לדעה זו שהעיקר הוא לראות אותם, והגירסא "לאכול"^[817] לא נאמרה אלא משום סומא*^[818].

בזמן נתינת המינים, נחלקו הדעות: א) יש מהראשונים ואחרונים שכתבו שהוא בליל ראש השנה^[819]. ולדעה זו נחלקו אחרונים אם הוא רק בלילה הראשון של ראש השנה^[820]. או אף בלילה השני^[821]. ב) ויש מהראשונים שנראה מדברים שסוברים שהוא דין כללי בראש השנה^[822], וכן יש מהאחרונים שכתבו שעושים הסימנים ארבע פעמים, בשני הלילות ובשני הימים^[823]. ג) ויש מהראשונים סוברים שאוכלים המאכלים בכל עשרת-ימי-תשובה*, שכל עשרת ימי תשובה נקראים ראש השנה^[824].

בטעם שנותנים המינים הללו, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שהם גדלים מהר^[825] משאר ירקות^[826], וסימן טוב הם^[827]. ב) ויש סוברים שמהם שגדלים מהר ומהם שמתוקים^[828]. ג) ויש סוברים שמהם שגדלים מהר ומהם שגדולתם עולה הרבה^[829]. ד) ויש סוברים - וכן נראה מדברי גאונים^[830] - שהסימנים הם משום שמותם^[831]: רוביא, שירבו נכסינו כרוביא זו^[832], או: שירבו ישראל^[833], או: ירבו זכיותינו^[834], כרתי, שיכרתו שונאינו^[835], סלקא, יסתלקו אויבינו, תמרי, יתמו שונאינו^[836], וקרא מפני שממהר להיות גדל^[837]. ומדברי גאונים נראה שאף קרא הוא משום שמו: שיקרע גזר דיננו^[838].

בראש השנה, כתבו גאונים שרגילים לאכול דבש^[839] ותפוחים מתוקים^[840] וכל מיני מתיקה^[841], סימן לשנה מתוקה^[842], וכן אומר בעזרא: ושתו ממתקים^[843]. וכן כתבו ראשונים שרגילים באשכנז לאכול בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש, לומר: תתחדש עלינו שנה מתוקה^[844]. וכן כתבו גאונים שנהגו לאכול טיסני עם בשר שמן, כדי שיהיה השנה הבאה עלינו שמינה, וכן אומר בעזרא: לכו אכלו משמנים^[845], ושנהגו לאכול ראשי כבשים^[846], כדי שיזכרנו הקדוש ברוך הוא לטובה^[847], וישימנו - הקדוש ברוך הוא, שהוא ראש לכל^[848] - לראש ולא לזנב^[849]. וכתבו ראשונים שיש שנהגו לאכול ראש של איל, כדי שיזכור לנו איל של יצחק^[850], ושיש שנהגו להביא על השולחן כל מיני חידוש, ושיש נהגו לאכול את הריאה^[851], לפי שהיא קלה^[852]. וכתבו ראשונים שרבו המנהגים, כל מקום ומקום לפי מנהגו^[853].

כתבו גאונים שיש שנהגו בשעת הבאת הסימנים, שפושט ידו ונוטל "קרא", ואומר: קרא, יקרע גזר דיננו, ונוטל "רוביא", ואומר: רוביא, ירבו זכיותינו, ונוטל "כרתי" ואומר: כרתי, יכרתו שונאינו, ונוטל "סילקא" ואומר: סילקא, יסתלקו חטאותינו, ונוטל "תמרי" ואומר: תמרי, יתמו עוונותינו, או יתמו אויבינו^[854].

תשליך

יש הנוהגים לילך בראש השנה - על המים^[855] - לנהר^[856], או הים הגדול, או מעיין^[857], או באר^[858] מים חיים^[859], ולומר על שפת הים או על שפת הבאר או המעיין^[860]: תשוב תרחמנו וגו'^[861] ותשליך במצֻלות ים כל חטאתינו^[862], דהיינו שלושה פסוקים^[863] של מי אל כמוך וגו' תתן אמת ליעקב וגו'^[864] - ויש שכתבו שיאמר: מי אל כמוך וגו' יכבֹּש עונותינו^[865], ויוסיף: ותשליך במצֻלות ים כל חטאתינו^[866], ויוסיף ויאמר: וכל חטאות עמך בית ישראל תשליך במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם^[867]. ויש שכתבו שיאמר תוספת זו, לאחר ותשליך במצֻלות ים כל חטאותם^[868], ויוסיף ויאמר אחריה: תתן אמת ליעקב וגו'^[869] - ויש שכתבו שיכפול אמירת הפסוקים שלוש פעמים^[870]. ויש שכתבו שיוסיף פסוקים נוספים^[871]. מנהג זה נקרא "תשליך"^[872] או "הליכות תשליך"^[873], על שם שאומר שם הכתוב: ותשליך במצֻלות ים כל חטאותם^[874].

טעם עשיית התשליך, כתבו ראשונים שהוא להשליך במצולות ים כל חטאותינו^[875], וכתבו אחרונים שבשעת אמירת: ותשליך במצֻלות ים כל חטאותם, יכוין שיושלכו כל חטאותיו ועוונותיו, וגם המקטרג העליון יושלך במצולות הים העליון^[876]. מנהג זה כתבו אחרונים שהוא מנהג ותיקין, באם מתעורר בתשובה שלמה בליבו, ומשליך מעליו גילוליו, שאז נופלים הם במצולת ים^[877], אבל אין לחשוב שעל ידי ניעור כנף הבגדים^[878] יוכל האדם לנער כל העבירות שעשה כל השנה^[879].

מספר טעמים ניתנו מדוע התשליך נעשה על המים: א) זכר לעקידת יצחק^[880], משום שנמצא במדרש שעבר אברהם אבינו בנהר עד צוארו, ואמר הושיעה ה' כי באו מים עד נפש^[881], והוא השטן שנעשה כמו נהר לעכב אותו מן העקדה^[882]. ב) כי מן מצולות ים ניכר ענין בריאת העולם, כי מצולת ים הוא התהום והוא המקום היותר עמוק בים, וכשאנו הולכים שם אנו רואים גבורתו של יוצר בראשית, לכן אנו הולכים על המים בראש השנה שהוא יום הדין, לשים כל אחד על נפשו ענין בריאת העולם וה' יתעלה מלך הארץ, ועל זה נאמר: תשליך במצולות הים חטאתינו^[883], כי באמת המתבונן בענין מצולות ים כל ומכיר שהעולם מחודש על ידו עומד על מציאות ה' יתעלה ומתחרט על ידי זה כל עוונותיו וחטאיו נמחלים ועל דרך זה נשלכים החטאים במצולת הים^[884]. ג) על שם וישאבו מים וישפכו לפני ה'^[885], שפירושו: ושפכו לבם בתשובה כמים לפני ה'^[886], שהוא סימן הכנעה, הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכים^[887].

בשעת אמירת התשליך, כתבו ראשונים ואחרונים שנוהגים לראות במים דגים חים^[888], כדי לזכור שאנו משולים כדגים חיים הללו שנאחזים - פתאום^[889] - במצודה^[890], כך אנו נאחזים במצודת המות והדין, ומתוך כך נהרהר יותר בתשובה^[891]. או שהוא לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים^[892].

בשעת אמירת התשליך, כתבו אחרונים שנוהגים לנער כנפי הבגדים^[893], והוא לרמז, ליתן לב להשליך את החטאים ולחפש ולחקור דרכיו מהיום והלאה שיהיו בגדיו לבנים ונקיים מכל חטא^[894]. ויש שכתבו שיגביה שני צידי הגלימה מחציה, וכשיגיע לותשליך במצולות ים, אז ישלשלם וינערם^[895].

זמן עשיית התשליך כתבו ראשונים שהוא אחר סעודה^[896], ואחרונים כתבו שהוא ביום ראשון של ראש השנה^[897], אחר תפילת מנחה^[898], מעט^[899] קודם שקיעת החמה^[900], ונוהגים לילך אף אם כבר שקעה החמה עד הלילה^[901]. וכתבו אחרונים שאף על פי שנהגו לילך אחר מנחה, מכל מקום אם משער בעצמו שאחר מנחה לא יהיה לו פנאי ללכת ילך קודם מנחה, וכן כשרוצים לילך לנהר שחוץ לעיר והעיר דלתותיו נעולים בלילה, יכולים לילך קודם מנחה^[902].

חל יום ראשון של ראש השנה בשבת, נחלקו המנהגים: יש נוהגים לילך בשבת^[903]. ויש נוהגים לילך ביום ראשון^[904], כדי שלא יבואו חס ושלום לידי חילול שבת^[905] על ידי הוצאה שנושאים עימהם^[906].

שינה ביום ראש השנה

בירושלמי אמרו שהישן בראש השנה ישן מזלו^[907], והוא ברמיזה, שמי שישן ואינו מוסיף אומץ בתפילה, גם מזלו, שהוא המלאך המליץ עליו בשמים אינו מלמד זכות עליו^[908]. ויש שנתנו טעמים אחרים: א) איך יישן אדם בראש השנה ועוסקים בדינו, וכן נאמר: אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו^[909]. ב) הוא מורה עצלות, כנאמר: מה לך נרדם וגו'^[910]. ג) שמראה עצמו כאילו אינו חושש לדין שדנים אותו למעלה, וצריך להיות ניעור שיראה בעצמו שהוא ירא וחרד מאימת הדין^[911]. ד) שינה אחד משישים במיתה^[912], ויש ליזהר מלעשות בראש השנה דברים שסימנם לרעה^[913]. ה) בימות החול אסור לישן ביום יותר משינת הסוס, שהוא שישים נשימות^[914], ואף על פי שאין אנו נזהרים בשאר ימות השנה, ראוי ליזהר בימי התשובה^[915]. וכתבו אחרונים שלכן נזהרים שלא לישן - ביום^[916] - ראש השנה^[917], והיושב בטל דומה לישן^[918], וגרוע ממנו, שעל ידי זה ראשו נמלא מחשבות רבות^[919], ולכן אחר האכילה, יקבע עצמו ללמוד^[920]. ויש שכתבו שאחר חצות מותר לישן, שכבר נתעורר המלאך על ידי התפילות והתקיעות^[921]. ויש שכתבו שאין לנהוג כן^[922]. ויש מהראשונים שהעידו עליהם שישנו בראש השנה^[923], ולכן כתבו אחרונים שאם ראשו כבד עליו, יישן מעט אם אי אפשר לו בלא זה^[924], שבמקום הדחק ניתן לסמוך על הראשונים הללו^[925].

מנהג זה שלא לישן ביום ראש השנה, יש שנראה מדבריהם שאינו אלא לאחר שקם ממיטתו^[926], והממשיך שינתו ביום אחר שיאור היום, כיון שהתחיל בהיתר, שלא נברא הלילה אלא לשינה, אין לחוש לשינה^[927]. ויש שכתבו שכדי שלא לישן ביום ראש השנה, יזהר לקום קודם אור היום^[928], ומכל שכן שאמרו חכמים שבשעה ראשונה מהיום הוא התחלת השלוש שעות הראשונות שבהן הקדוש ברוך הוא דן את כל העולם^[929], ואם ישן אז מראה בעצמו כאילו אינו חושש לדין שדנים אותו למעלה^[930].

תהלים

יש הנוהגים לגמור כל תהלים בראש השנה^[931]. ויש הנוהגים בשני ימים של ראש השנה להשלים תהלים שני פעמים, כמנין כפ"ר^[932]. ומותר לומר גם ההלל, אף על פי שאין אומרים הלל בראש השנה, משום שהלל הוא שמחה ועכשיו תלוי בדין^[933], היינו דוקא כשאומר בדרך שיר, אבל כשאומר דרך תחינה ובקשה, מותר^[934].

אכילת אגוז

יש מהראשונים שכתבו שיש נזהרים מלאכול אגוזים בראש השנה קודם התקיעה, משום שמרבים ליחות^[935], ויש ליזהר שלא לירוק בשעת התקיעה, למען ישמעו את הקול שלם ולא יפסיק כמלוא נימא^[936]. ויש שכתבו שמטעם זה יש ליזהר בהם, משום שמוציאים כיחה וניעה ומבטלים התפילה^[937]. ויש מהאחרונים שכתבו שיש שנזהרים שלא לאכול אגוזים בראש השנה^[938], משום שאגוז בגימטריא* חטא^[939], כלומר שלא יאכל חטא בראש השנה יום שנידון על חטא^[940].

לשנה טובה תכתב

בראש השנה, נוהגים שכל אחד אומר לחבירו: תכתב בשנה טובה^[941], או: לשנה טובה תכתב^[942], ולנקבה: תכתבי^[943], ואין לומר: ותחתם^[944]. ויש הסוברים שיש לומר: תכתב ותחתם לשנה טובה^[945], או: לשנה טובה תכתב ותחתם^[946], שיחזיקו לצדיק שנחתם לאלתר לחיים^[947], ולנקבה: תכתבי ותחתמי^[948]. ויש המוסיפים: לאלתר לחיים טובים ולשלום^[949].

יש מהאחרונים סוברים שאין אומרים זאת כששבים לבתיהם לאחר תפילה מוסף*^[950], שהרי הוא אחר הכתיבה, שהכתיבה היא בעת התפילה בשלוש שעות ראשונות, ואם הוא בינוני תלוי ועומד עד יום כיפור ואינו נכתב היום^[951], ואין ראוי שיאמר לחבירו לשון המורה שאינו צדיק^[952]. ויש סוברים שיכול לאומרו עד חצות, שהקדוש ברוך הוא דן בשלוש שעות שניות^[953]. ויש סוברים שיכול לאומרו בכל היום הראשון, ואף בליל יום השנה, שהעיקר לפעמים ביום השני^[954].

הערות שוליים