אנציקלופדיה תלמודית:שלוח מחנות

הגדרת הערך - מצות עשה לשלח הטמאים משלוש המחנות שהיו במדבר, ולדורות, מהמקדש ומירושלים.

שלוש המחנות

שלוש מחנות היו במדבר: מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל^[1]. תוך הקלעים - דהיינו מפתח חצר אוהל מועד ולפנים^[2] - היא מחנה שכינה^[3], חניית הלויים סביב - שנאמר בה: וסביב למשכן יחנו^[4] - היא מחנה לויה^[5], ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל^[6].

המחנות הללו אינן אלא בשעת חנייתם^[7], ובשעת מסעות אין בהם משום קדושה ואין חייבים עליהם משום טומאה^[8].

כשם שהיו במדבר שלוש מחנות^[9], כך היו בירושלים: מפתח ירושלים ועד פתח הר הבית מחנה ישראל^[10], מפתח הר הבית ועד - פתח העזרה שהוא^[11] - שער ניקנור מחנה לויה^[12], משער ניקנור ולפנים מחנה שכינה^[13].

על המחנה הרביעי שהיה בבית המקדש, שהיא החיל* ועזרת-נשים* החלוקה מהר הבית, ע"ע בית המקדש^[14]. על איסור כניסת טמאים למקדש, ע"ע טֻמאת מקדש וקדשיו.

הציווי

נצטוינו בתורה לשלח הטמאים^[15] מחוץ למחנות^[16], שנאמר: צו את בני ישראל וִישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנָפש^[17], והציווי הוא לשלח כל אחד ואחד בדינו, דהיינו טמא מת ממחנה שכינה^[18], וזב ממחנה לוייה^[19] ומצורע ממחנה ישראל^[20]. ושני לימודים לכך שאף שאר הטמאים שלא נכתבו בכתוב משתלחים מחוץ למחנה: א) הדבר נלמד מריבויי "כל" שבכתוב^[21]. שנאמר: וכל טמא לנָפש^[22], לרבות טמא שרץ^[23] לשילוח, והוא הדין לנוגע בנבילה וכל טמאי מגע^[24], דהיינו אבות-הטֻּמאות*, שחייב לשלחם, כלומר להוציאם מן המקדש אם נמצאו שם^[25], ונאמר: וכל זב^[26], לרבות בעל-קרי*^[27]. ב) הדבר נלמד מהכתוב: מזכר עד נקבה^[28], שלא נאמר "זכר ונקבה"^[29].

ציווי זה היה מיד בשעת מעשה^[30], שציוום ועשו ושלחו טמאים, ולא ציום לאחר זמן^[31]. או אינו אלא לאחר זמן, תלמוד לומר: צו את בני ישראל וִישלחו וגו' מזכר עד נקבה תשלֵּחו וגו' ויעשו כן בני ישראל וַישלחו אותם אל מחוץ למחנה^[32], הרי למדנו שהציווי מיד בשעת מעשה^[33].

ציווי זה נוהג לדורות^[34], שמצוה לשלח כל הטמאים מן המקדש^[35], שנאמר: צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך^[36], ומסיים בה: חֻקת עולם לדֹרֹתיכם^[37], שהציווי הוא לדורות^[38]. הרי למדנו שהציווי מיד בשעת מעשה ולדורות^[39], שנאמר - לגבי הדלקת המנורה - ויעש כן אהרן^[40], כך פרשת טמאים שכתוב בה: צו - ויש בה עשייה מיד - הוא מיד בשעת מעשה ונוהג גם לדורות^[41]. במה דברים אמורים, בשאר טומאות מלבד טֻמאת-מת*^[42], שנאמר בה: והיה לכם לחוקת עולם^[43], ומכאן ששילוח טמא מת מחוץ למקדש הוא לדורות^[44]. ועוד, שכתוב אחד אומר: את משכן ה' טמא^[45], וכתוב אחד אומר: כי את מקדש ה' טמא^[46], אילו נאמר משכן ולא נאמר מקדש, הייתי אומר על משכן יהא חייב, שהרי משוח בשמן המשחה, ועל מקדש לא יהא חייב, ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן, הייתי אומר על מקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדושת עולם ועל משכן לא יהא חייב, לכך נאמר משכן לכך נאמר מקדש^[47], ומכאן שאיסור כניסת טמא מת למקדש נוהג לדורות^[48].

על כך שמבנין-אב* של הדלקת המנורה ושילוח טמאים אנו למדים לכל מקום שנאמר בו "צו" שהוא מיד ולדורות, ע"ע בנין אב^[49]. על איסור כניסת טמא מת למקדש, ע"ע טֻמאת מקדש וקדשיו: בטומאת מת.

השילוח

וִישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנָפש^[50], מחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה^[51], שכולם משולחים ממנו^[52], או שומע אני ממחנה לויה, תלמוד לומר: אל מחוץ למחנה תשלחום^[53], שנכפל הציווי ללמד, שהכתוב הראשון מדבר על מחנה שכינה והשני על מחנה לוייה^[54]. ועוד, לפי שממחנה אחד צוה לשלח אלו הטמאים בכללם, ואין שם מחנה יחוייבו כולם לצאת ממנו זולת מחנה שכינה^[55], הנה הוא מבואר שהמחנה הנזכר בזה המקום הוא מחנה שכינה, וזה גם כן דבר למד מענינו, כי הדברים היו קודם זה בענין זה המחנה, בעבודת בני קהת ובני גרשון ובני מררי^[56].

שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת שלושתם במקום אחד, תלמוד לומר במצורע: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו^[57], מצורע היה בכלל יצא מוצא מן הכלל ולמד על הכלל^[58], מה מצורע שהוחמרה טומאתו וחמור שילוחו משילוח חבירו, אף כל שהוחמרה טומאתו חמור שילוחו משילוח חבירו^[59], מכאן מנו חכמים למחיצות^[60], וישלחו טמא^[61], ישתלח טמא מת ממקום טבול-יום* - וממקום מחוסרי כפרה^[62] - וישלחו זב^[63], ישתלח זב ממקום טמא מת, וישלחו צרוע^[64], ישתלח מצורע ממקום הזב^[65], יכול כולם ישתלחו חוץ למחנה אחת, אמרת צו את בני ישראל וִישלחו מן המחנה^[66], ריבה כאן מחנה אחת, אל מחוץ למחנה תשלחום^[67], ריבה כאן שתי מחנות, ולא יטמאו את מחניהם^[68], ריבה כאן שלוש מחנות^[69]. ויש שלמדו דין המחיצות מעצם הכפילות של מחוץ למחנה תשלחום^[70], אם נדחו טמאים ממחנה הארון הקל - דהיינו מחנה לוייה, וקורא לו מחנה ארון שהם היו נושאים את הארון^[71] - קל-וחומר* ממחנה שכינה חמור, אם כן למה נאמר וִישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, אלא בא הכתוב ליתן להם את המחיצות^[72].

ואלו הן שלוש המחיצות:

א) טמא-מת* מותר - מן התורה - ליכנס למחנה לוייה^[73], ונכנס להר-הבית*^[74], ואינו משולח אלא ממחנה שכינה^[75], ולא טמא מת בלבד אמרו, אלא אפילו מת עצמו, שנאמר: ויקח משה את עצמות יוסף עמו^[76], ודרשו: עמו, במחיצתו^[77], עמו, במחנה לוייה^[78]. ופירשו ראשונים שבא לרבות, שלא טמא מת בלבד לאחר שפירש מן הטומאה, אלא אפילו עדיין לא פירש מותר, אף על פי שטֻמאה-בחבורים* חמורה יותר^[79]. על כך שמדרבנן אסור לטמא מת להיכנס אף מן החיל* ולפנים, ומשלחים אותו משם, ע"ע טמא מת^[80]. טמא שרץ* אף הוא משתלח חוץ למחנה שכינה^[81], שנאמר: וכל טמא לנָפש^[82], ו"כל" בא לרבות טמא שרץ^[83] לשילוח, והוא הדין לנוגע בנבילה וכל טמאי מגע^[84], דהיינו אבות-הטֻּמאות*, שחייב לשלחם, כלומר להוציאם מן המקדש אם נמצאו שם^[85].

ב) זבים^[86] וזבות נידות ויולדות - ובעל-קרי*^[87] - חוץ לשתי מחנות^[88], שהזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים^[89]. ומספר לימודים לדבר: א) כל שהוחמרה טומאתו חמור שילוחו משילוח חבירו^[90], והם מטמאים המשכב והמושב אפילו מתחת האבן מה שאין המת מטמא^[91]. ב) נאמר: וִישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנָפש^[92], יכול יהו זבים וטמאי מתים משתלחים למחנה אחת, תלמוד לומר: ולא יטמאו את מחניהם^[93], ליתן מחנה לזה ומחנה לזה^[94]. ג) נאמר: וִישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנָפש^[95], יאמר טמאי מת ואל יאמר טמאי זב, ואני אומר טמאי מתים משתלחים זבים לא כל שכן, למה נאמר זב ליתן לו מחנה שניה^[96]. ד) נאמר בבעל קרי: ויצא אל מחוץ למחנה לא יבֹא אל תוך המחנה^[97], ויצא אל מחוץ למחנה, זו מחנה לוייה, לא יבֹא אל תוך המחנה, זו מחנה שכינה^[98] - או להיפך: ויצא אל מחוץ למחנה, זו מחנה שכינה, לא יבֹא אל תוך המחנה, זו מחנה לוייה^[99] - מכאן לבעל קרי שמשתלח חוץ לשני מחנות^[100], וזב הוקש לבעל קרי^[101].

ג) המצורע משתלח חוץ לשלוש מחנות^[102]. ומספר לימודים לדבר: א) נאמר: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו^[103], מחוץ למחנה, חוץ לשלש מחנות מושבו^[104], שמחוץ למחנה, זה מחנה ישראל^[105], וכל שהוחמרה טומאתו חמור שילוחו משילוח חבירו^[106], והוא מטמאה בביאה, מה שאין הזב מטמא^[107]. ב) נאמר: בדד ישב^[108], לבדו ישב, שלא יהו טמאים אחרים יושבים עימו^[109]. ג) נאמר: וִישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנָפש^[110], יאמר זב ואל יאמר מצורע, ואני אומר זבים משתלחים מצורעים לא כל שכן, למה נאמר מצורע, ליתן לו מחנה שלישית^[111].

טעם הדין

בטעם שילוח טמאים מן המחנות כתבו ראשונים לפי שענין הטומאה יחליש כח הנפש השכלית ויערבב אותה ויפריד בינה ובין השכל עליוני השלם ותהי נפרדת עד אשר תטהר^[112], על כן במקום הקדוש והטהור אשר רוח אלהים שם אין ראוי להיות בו האיש המלוכלך בטומאה^[113], ויש לדמותו על דרך משל לפלטרין של מלך שמרחיקים ממנו כל איש צרוע ונמאס בגופו או אפילו במלבושיו, וכעין מה שכתוב כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק^[114].

המצווים

מצוה זו כתבו אחרונים שמוטלת על הציבור, ולא על הטמא עצמו^[115], שכן משמעות הכתוב: צו את בני ישראל וִישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' ויעשו כן בני ישראל וַישלחו מן המחנה וגו'^[116], וגם הוא דבר הלמד מענינו, שודאי שילוח אינו אלא על ידי אחרים, ואין ביד אחר לשלח אנשים בעל כרחם מחוץ למחנה זולת הציבור והבית דין^[117]. ויש מהראשונים שלמדו אחרונים מדבריו שהמצוה מוטלת רק על הטמא עצמו^[118].

בכלל השילוח

בכל אדם הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בלויים נושאי ארון^[119], שאלו צריכים שילוח לפי שנושאים את הארון^[120], והוא הדין במקדש, שנוגעים השוערים ועוסקים במלאכת הקודש, והמשוררים על הדוכן עסוקים במכשירי עבודה^[121], וכל שכן כהנים שעיקר העבודה בהם, אבל ישראל שאין להם מעלה זו ואינם בני שום עבודה כלל, שמא אינם צריכים שילוח^[122], שהכתוב אומר: וִישלחו מן המחנה^[123], בה"א הידיעה, משמע שמוסב על המחנה שכתוב קודם לזה, דהיינו מחנה לוייה^[124], תלמוד לומר: מזכר עד נקבה תשלֵּחו^[125], בכל אדם הכתוב מדבר^[126], משהשוה הכתוב הנקבות לזכרים מוכרח שלא בלויים וכהנים מדובר, ומשום שקדושים יותר^[127], שאם כן זכרים שבני עבודה ושירות הם ישתלחו, אבל נקבות שאינן בנות שירות למה להן שילוח^[128], ואם היה מוסב על הכתוב קודם לכן, לא היה לו להזכיר נקבה, שהרי לעיל לא התפקדו אל הזכרים הראוים לעבוד המשכן^[129], אלא ודאי בכל אדם הכתוב מדבר^[130].

בספרי שנינו: מזכר עד נקבה^[131], אחד גדולים ואחד קטנים במשמע^[132], לחייב הגדולים עליהם אם לא ישלחום^[133], אתה אומר אחד גדולים ואחד קטנים במשמע או אינו אלא כענין שענש, מה מצינו במטמא מקדש שלא ענש אלא גדולים, שנאמר: ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש^[134], אף כאן לא נזהיר אלא גדולים, תלמוד לומר: מזכר עד נקבה תשלֵּחו^[135], אחד גדולים ואחד קטנים במשמע^[136], מזה שלא כתב "מאיש עד אשה" אלא זכר ונקבה, שומע אתה שאפילו קטנים^[137], שאינם עדיפים מכלים טמאים, שהגדולים מצווים לשלחם מן המחנה^[138].

להלכה נחלקו הדעות: א) יש מהראשונים סוברים שקטן ממועט מדין זה^[139]. אם משום שהם סוברים שמסקנת התלמוד ש"מזכר עד נקבה" נצרך ללימוד אחר^[140]. או משום שהמצוה לשלח הטמאים מוטלת על בית-דין* - לסוברים כן^[141] - ואין בית דין מצווים - לסוברים כן, וכן הלכה^[142] - להפריש קטן אוכל נבילות^[143]. שהם סוברים שמכיון שלהלכה אין בית דין . או משום שהמצוה מוטלת על הטמא עצמו - לסוברים כן^[144] - ואין קטן בכלל חיוב זה^[145]. ב) ויש מהראשונים, שיש המצדדים בדעתם, שפוסקים להלכה דין זה^[146].

מזכר עד נקבה תשלֵּחו^[147], אין לי אלא זכר ונקבה, טומטום* ואנדרוגינוס* מנין, תלמוד לומר: אל מחוץ למחנה תשלחום^[148], שלא הבדיל באלו הטומאות בין זכר לנקבה ובין קטן לגדול, והאנדרוגינוס נכלל בזה, וכל שכן הטומטום, וזה מבואר מעצם אלו הטמאות ומהלשון הנזכר בזה המקום, כי האנדרוגינוס, אם היה כמו ממוצע בין הזכר והנקבה, הנה הוא נכלל במה שאמר מזכר עד נקבה תשלחו, כי הזכר והנקבה הם הקצוות, והוא מה שביניהם^[149].

אין לי אלא שיכול להשתלח - דהיינו שיכול להלך ברגליו^[150] - שאין יכול להשתלח - כגון זקן^[151] וחולה^[152] - מנין - שמשתלח על ידי אחר^[153] -תלמוד לומר: תשלחום^[154].

כלים

כלים הנוגעים במת* והנוגעים בשרץ* אף הם בכלל השילוח^[155], שהגדולים מצווים לשלחם מן המחנה^[156]. ומספר לימודים לדבר: א) מזכר עד נקבה תשלֵּחו^[157], אחד אדם ואחד כלים במשמע^[158], מזה שלא כתוב "מזכר ונקבה", אלא עד נקבה, לרבות אפילו כלים^[159]. ב) הרי אתה דן, הואיל ואדם מטמא בנגעים ובגדים מטמאים בנגעים, מה אדם טעון שילוח אף כלים טעונים שילוח^[160], והדבר למד מבנין-אב*, וכיון שבגדים מטמאים בנגעים, אנו למדים אף שאר כלים בבנין אב^[161], שדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב^[162]. ג) יכול שאין לי שהוא משתלח אלא אדם, שהוא יכול להשתלח, כשאמר טמא^[163], לרבות כלים הנוגעים במת, כל טמא^[164], לרבות כלים הנוגעים בשרץ^[165]. ד) כל טמא^[166], לרבות כלים הנוגעים במת, וכל טמא^[167], לרבות כלים הנוגעים בשרץ^[168]. ה) טמא לנָפש^[169], זה אדם וכלים הנוגעים במת ובשרץ^[170].

כלי חרס איננו בכלל השילוח^[171]. אם משום שנאמר: מזכר עד נקבה תשלֵּחו^[172], עד, לרבות כל דבר שיש לו טהרה במקוה - כל מי שיש לו דין שהוא מזכר עד נקבה, שיש לו טהרה במקוה^[173] - פרט לכלי חרס^[174], שאין לו טהרה, שנאמר: ואֹתו תשבֹּרו^[175], שאין לו טהרה אלא בשבירתו^[176]. או משום שמרובה מי שנעשה אב הטומאה, יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה^[177].

בגדים אף הם בכלל שילוח^[178], שנאמר: מזכר עד נקבה תשלֵּחו, מה זכר ונקבה מיוחדים שהם ראוים ליעשות אב הטומאה וטעונים שילוח, אף כל שראוי ליעשות אב הטומאה - דהיינו בגדים המנוגעים שיש בהם שלוש על שלוש^[179] - טעון שילוח^[180], יצא פחות משלוש על שלוש, שאין ראוי ליעשות אב הטומאה בכל התורה^[181], שבגד פחות משלוש על שלוש שנחתך מבגד מוחלט שהוא גדול, אף על פי שהוא טמא, אינו טעון שילוח^[182].

במנין המצוות

מצות שילוח טמאים מחוץ למחנות נמנית במנין-המצות*^[183]. המונים פרשיות במנין המצוות^[184], מנו מצוה זו כפרשה^[185]. ואלו שאינם מונים פרשיות^[186], מנאוה כמצות-עשה*^[187]. ויש ממוני המצוות שלא מנו מצוה זו כלל^[188].

על הלאו שעוברים הטמאים הנכנסים למקדש, הנלמד מהעשה של שילוח טמאים, ע"ע טֻמאת מקדש וקדשיו^[189].

הערות שוליים