שלושים יום קודם החג שואלים ודורשים בהלכות החג
|
|
שלושים יום קודם החג שואלים ודורשים בהלכות החג הוא דין מתקנת משה רבינו לדרוש בהלכות החג שלושים יום קודם החג. בפוסקים מוסכם כי דין זה חל לפני חג הפסח, אך ישנה מחלוקת האם הוא קיים גם בחגים אחרים. יש שכתבו כי הדין כולל קדימות לשאלות רלוונטיות לחג לפני פסח- כגון שרב שנשאל לפני הפסח לגבי הלכות פסח ושאלות אחרות- יקדים לענות על שאלות הפסח.
מקור
הגמרא פסחים ו א מביאה כי מי שיצא בשיירה קודם הפסח שלושים יום חייב בביעור חמץ. ההוכחה לדין זה הוא מדברי הברייתא כי {{ציטוטון שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות}}. בגמרא מסבירים כי לומדים שדורשים שלושים יום קודם פסח מכך שמשה הסביר לישראל את דיני פסח שני בעוד הם חגגו את חג הפסח- שלושים יום קודם החג[1].
בהלכה
בשולחן ערוך נפסק דין זה כחלק מהלכות חג הפסח- "שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום". במשנה ברורה הביא את מחלוקת הפוסקים האם דין זה קיים גם בשאר החגים או דווקא בפסח מפני שיש בו הלכות מרובות. החק יעקב [2] פסק בדעה אמצעית כי עיקר החיוב הוא ללמוד את הלכות פסח קודם החג, אך נהגו ישראל לנהוג כן גם בשאר ימים טובים.
אמנם, בימינו לא מצינו רבים שמקפידים בדין זה, והב"ח אורח חיים תכט כתב כי ייתכן והדבר נובע מכך שכיום אין לנו כבר קורבן פסח ולכן מספיק לדרוש בהלכות פסח בדרשה שבשבת הגדול. הסבר נוסף לדבר מובא בדברי שולחן ערוך הרב אורח חיים תכט גשכתב שהדין כבר איננו קיים משום שכל ההלכות מובאות בספרים "בדורות הללו שאין החכם שונה לתלמידיו הלכות (לפי שהכל כתוב בספר) מצוה על כל אחד ואחד שילמוד הלכות הרגל קודם הרגל עד שיהיה בקי בהם".
גדר הדין
יחד עם הדין שיש לשאול ולדרוש שלושים יום קודם החג, הגמרא מגילה לב א מביאה את תקנת משה כי יש לדון גם את הלכות חג בחג- "משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג". הראשונים הבינו את היחס בין דין זה לבין הדין קודם במספר אופנים:
קדימות בשאלה והלכות חג
הר"ן [3] מסביר כי מדובר בשני דינים נפרדים. משה תיקן לישראל כי יש ללמוד את הלכות כל חג במהלך החג, אך מנגד- שלושים יום קודם החג ישנה קדימות למי ששואל שאלות הקשורות לחג. כלומר, בתקופה הקודמת לחג, במידה ומגיעים לרב שני תלמידים כאשר אחד שואל לגבי החג הקרב ואחד שואל בעניין אחר- מקדימים את שאלת התלמיד השואל בעניין החג.
דין מיוחד לחג הפסח
הבית יוסף מפרש כי יש הבדל בין חג הפסח לבין שאר החגים. מכיוון שבחג הפסח יש דינים רבים ויש צורך להתעסק בהם זמן רב קודם החג יש לדון בהלכות החג כבר שלושים יום קודם לכן. אמנם, בשאר המועדים שאין דינים רבים כל כך, התקנה הייתה רק לדרוש בטעמי החג בענייני אגדה וכן בדיני יום טוב אבל אין צורך לדון בכך שלושים יום קודם לכן.
כמו כן, מוסיף הבית יוסף על פי דבר התוספות עבודה זרה ה ב כי עיקר התקנה הייתה דווקא לחג הפסח בשביל קרבן פסח. כאשר יתחילו לדון בדיני החג שלושים יום קודם לכן, יהיה לכולם שהות לקנות קורבנות ולבדוק אותם ממום קודם החג- ועל אף שבימינו אין לנו קרבן עדיין התקנה לא זזה ממקומה.
אותו הדין
הב"ח אורח חיים תכט הוכיח מדברי רש"י כי יש חיוב לדרוש קודם חג הסוכות וחג שבועות כשם שחייבים לדרוש קודם הפסח ואין הבדל בין הדינים. לדבריו, שתי המימרות הינם אותה תקנה של משה רבינו, כאשר במקום אחד נאמר כי יש לדון בהלכות חג בתקופת החג, ובמקום אחר התפרש כי תקופת החג עליה מדובר בתקנה היא שלושים יום קודם החג.
טעם הדין
באחרונים [4] הביאו כי ניתן להסביר את התקנה בשתי אופנים- כהכנה לחג, על מנת שידעו את הלכות החג, או כדין עצמאי שנועד ללמוד את הלכות המועד לפניו על מנת להרחיב את החג גם לזמן שלפניו.
ייתכן כי מחלוקת הפוסקים גם תלויה בשתי הטעמים האלו: הבית יוסף הסובר כי דין זה קיים רק בפסח סובר כי מטרת הלימודי היא הכנה הלכתית לחג- וממילא הוא פוסק שהדין רק בפסח משום שאין צורך בהכנה כזאת בשאר החגים. מנגד, הראשונים הסוברים כי ההלכה קיימת בכל החגים סוברים כי עיקר הדין איננו אמצעי לידיעת ההלכות, אלא דין בפני עצמו לעסוק בהלכות החג לפניו. ייתכן ושני טעמים אלו כלולים גם בשאלה אילו הלכות יש ללמוד- האם יש ללמוד דווקא הלכות מעשיות כהכנה לחג או שכל עיסוק בהלכות החג לפניו כבר מכניס את הלומדים לחג גם ללא הממד המעשי בהלכות אלו [5].
פורים וחנוכה
בגמרא מגילה ד א מובא כי "פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום", והגמרא מסבירה כי מובא דינו של פורים מובא בנפרד משום שהיינו חושבים שכשם שאין קוראים את המגילה בשבת כך גם אין דורשים בהלכות החג. מדין זה היה ניתן ללמוד כי יש ללמוד את הלכות החג גם בחגים מדרבנן כגון פורים וחנוכה, אך תוספות כתבו כי דווקא כאשר פורים חל בשבת יש ללמוד את הלכותיו, אך כאשר חל ביום חול אין צורך משום שקוראים את המגילה.
רבי שלמה קלוגר חלק אורח חיים שפד פסק כי הדין קיים בפורים ואף הסתפק לפי זה את מי יש להקדים במידה וביום הפורים שואלים גם בהלכות פורים וגם בהלכות פסח (שחל שלושים יום לאחר פורים). מנגד, הפרי חדש אורח חיים תכט א כתב כי פורים לא מוגדר שלושים יום קודם הפסח שהרי יום הפורים עצמו לא עולה למניין השלושים וכן שחג הפורים נחגג גם בט"ו לערים המוקפות ולא רק בי"ד באדר.
הרב אליעזר יהודה וולדינברג חלק יז א הביא כי אין דנים בהלכות חנוכה שלושים יום לפני החג, אך עדיין יש לדון בהלכות החג בימי חנוכה עצמם וכדברי רבינו ירוחם "קבעום לדורות להיותם ימים טובים לקרות בהם ההלל ולהזכיר דינם ולהודות עליו".
הלכות שבת
השפת אמת [6] חידש כי תקנת משה רבינו לא הייתה רק על המועדים אלא גם על השבתות. לדבריו, גם שבת כתובה בכלל המועדים ולכן יש לדרוש גם הלכות שבת בשבת[7].
גם רבי צדוק הכהן מלובלין [8] כתב כי יש לדרוש בהלכות שבת בשבת. הוא אף הסתפק במה יש לדרוש בשבתות שקודם הפסח- בהלכות שבת או בהלכות פסח, וכתב כי לדרוש בהלכות הפסח שהרי גם ממקור הדין- כשמשה הזהיר את העם על פסח שני- היה מדובר בשבת.
לקריאה נוספת
דרשני:סימן א - שואלין ודורשין בהלכות חנוכה ופורים (Zvi Ryzman) מפרויקט דרשני.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ לעומת תנא קמא, רשב"ג לומד כי מדובר בתקופה של שבועיים מכך שמשה מזהיר לישראל על פסח ראשון שבועיים לפני המועד- בראש חודש ניסן
- ↑ סימן תכט ס"ק ב
- ↑ על פסחים ו
- ↑ עיין שו"ת שואלין ודורשין (סימן כג)
- ↑ חיזוק לטענה זו ניתן למצוא בדברי תוספות הקובעים כי רק בפורים שחל בשבת צריך ללמוד את הלכות החג משום שבשאר ימות השנה קוראים את המגילה בפורים ולכן אין צורך ללמוד את הלכות החג בפורים. משמע מדבריהם שקריאת המגילה מספיקה לדין לימוד הלכות החג- ומכיוון שלא ניתן ללמוד את הלכות פורים למעשה מהמגילה, ניתן למצוא סמך לדעה כי מדובר רק בצורך לעסוק בהלכות הקשורות לחג ולאו דווקא להתכונן בצורה מעשית והלכתית
- ↑ מגילה ד, א ד"ה מאי אריא
- ↑ ולפי זה הסתפק השפת אמת, מה הדין בפורים שחל בשבת, במה יש חיוב לשאול ולדרוש, בענין הפורים או בענין השבת. וכתב השפת אמת: "ואפשר שזהו שחידש רבי יהושע בן לוי שבפורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בעניינו של יום, דבפורים יותר יש לדרוש בענין הפורים. והטעם נ"ל משום שהיא מצוה עוברת, ולשבת איכא הרבה שבתות בשנה, ואפשר נמי דבשבת יוצאין ידי חובה בקידוש היום". אך לבסוף לא הכריע השפת אמת, וסיים: "ועכ"פ לדינא איני יודע מה קודם לדרוש"
- ↑ משיב צדק, דרושים לבר מצווה