אנציקלופדיה תלמודית:שתיקה

הגדרת הערך - שתיקת אדם בפני טענת אדם אחר, שפעמים שחשובה כהודאה בטענה.

מול טענת בעל דין

בדיני-ממונות* שתיקה כהודאה^[1], שהודאת-בעל-דין* המחייבת את המודה, כשתבעו בפני עדים והודה בפניהם^[2], הוא הדין כשאמר התובע אתם עדי ושתק הנתבע^[3]. ודוקא כשהודה מקודם על התביעה ואחר כך, כשאמר התובע אתם עדי, שתק, אבל אם שתק גם על התביעה מתחילה ועד סוף, אין שתיקה זו כהודאה^[4], ויכול לומר לא חששתי להשיבך כלל^[5].

השותק מתחילה ולבסוף צווח ומכחישו, אם נותן אמתלא* לדבריו שמה ששתק מתחילה לא בשביל שהודה, אלא מתיישב ומחשב בדבר לדעת אם הוא אומר אמת אם לאו, שתיקה זו אינה כהודאה, כיון שיש לתלות השתיקה שלא להודות שתק^[6]. וכל מקום שיש לתלות שתיקתו בעבור שמחשב בליבו מה לומר, אין אומרים שתיקה כהודאה^[7], שאם לא כן היה כל אדם נתפס בבית דין, שאין יכול למהר ולענות^[8], אלא הכל לפי מה שבית דין יכולין להבין דעתו של שותק לפי זה דנים^[9].

בשל חוסר ידיעה

גזל אחד מחמשה ואין יודע מאיזה גזל, וכל אחד אומר אותי גזל, נחלקו תנאים ואמוראים בדעתם:

לדעת ר' עקיבא צריך לשלם לכל אחד ואחד^[10], שאנו קונסים אותו, שעשה איסור^[11]. ולדעת רב מתנה אמר רב - ויש גורסים: רב ששת^[12] ויש גורסים: רב מתנה^[13] - בדעת ר' טרפון^[14], אם הגזלן צווח - דהיינו שאומר לכל אחד איני מכירך^[15]. ויש מפרשים שאומר: איני מאמין לכם, שארבעה מכם תובעים שקר^[16] - מניח גזילה ביניהם ומסתלק^[17], אבל אם הגזלן שותק, שתיקה כהודאה^[18]. ולדעת רב יהודה אמר רב - ויש גורסים: רב יהודה^[19] - בדעת ר' טרפון^[20], אפילו אם הגזלן שותק, מניח גזילה ביניהם ומסתלק^[21], שהשתיקה כאן אינה כהודאה, שכן יכול לומר מה ששתקתי לכל אחד ואחד שאמרתי שמא זה הוא^[22].

ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שמדין תורה אינו חייב לשלם מספק, ומחלוקת התנאים היא אם קנסו אותו חכמים מפני שעבר עבירה וגזל^[23]. ויש מפרשים שבדיני אדם הכל מודים שאינו חייב לשלם, ומחלוקת התנאים היא בבא לצאת ידי שמים^[24].

להלכה נחלקו הדעות: א) יש מהגאונים והראשונים הפוסקים כר' טרפון^[25], משום שסתם משנה כמותו^[26]. ב) ויש מהראשונים פוסקים שהגוזל אחד מחמישה ואינו יודע מי הוא הנגזל וכל אחד ואחד מהן תובעו ואומר לי גזלת, אף על פי שאין שם עדים שגזל, הרי כל אחד מהן נשבע שזה גזלו, ומשלם גזלה לכל אחד ואחד^[27], קנס הוא שקנסו אותו חכמים מפני שעבר עבירה וגזל^[28], אבל דין תורה אינו חייב לשלם מספק^[29], שלדעתם הלכה כר' עקיבא^[30], שכן הלכה כר' עקיבא מחבירו^[31], ור' עקיבא - לסוברים כן^[32], וכן הלכה^[33] - חבירו של ר' טרפון היה^[34]. ועוד, שבתלמוד פסקו הלכה במחלוקת אחרת במשנה זו בין ר' עקיבא ור' טרפון, כר' טרפון^[35], הרי שבזו ולא באחרת^[36]. בטעם השבועה לדעה זו כתבו ראשונים ואחרונים שכלל גדול הוא לכל הנוטלים שלא כדין שאין נוטלים אלא בשבועה^[37]. ויש מהאחרונים שכתבו שמכיון שמהדין פטור^[38], אלא שמשום שעשה איסור אתה קונסו, אין ראוי לקונסו לשלם בלא שבועה^[39].

למעשה כתבו הפוסקים שהלכה כר' עקיבא, שרוב הראשונים פסקו כמותו, ומכל מקום יכול הגזלן לומר קים-לי כראשונים הפוסקים כר' טרפון^[40].

מול תקיפת בעל דין

היו שנים אחוזים בטלית, וכל אחד אומר שלי, שהדין שכל אחד נשבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו^[41], אם באו לבית דין, ומתוך טענותיהם תקפה אחד בפנינו^[42], קודם שנשבעו^[43], והוציאה כולה מיד חבירו^[44] בחזקה^[45], אם שתק זה בשעה שתקפה ממנו, שתיקה כהודאה^[46] גמורה היא^[47], והרי הוא כמודה לו שכולה שלו^[48]. ואפילו אם יביא עדים אחר כך שהיא שלו, אין הדבר מועיל, שהודאת-בעל-דין* כמאה עדים^[49]. ואף אם יביא ראיה, אינו מועיל לו^[50], שהרי שתיקתו כהודאה וכיון שהודה שהיה של חבירו מה יעשה לו ראייתו^[51]. ודוקא אם אין טוען שטעה, רק טוען שלא היתה שתיקתו הודאה, אז אין בטענתו ממש שהרי שתיקה כהודאה, אבל כשמביא עדים יכול לטעון טעיתי^[52]. ואם צווח בשעה שתקפה ממנו מוציאים אותה מיד התוקף, ומעמידים אותה לחזקת שניהם כמו שהיו אוחזים בה^[53].

שתק ולבסוף צווח, זה ספק בתלמוד, שיש לומר הואיל ושתק מתחילה הרי הודה לו, וזה שצווח לבסוף נמלך הוא^[54], והרי הוא מוציא מחבירו ועליו הראיה ואינו גובה כלל בשבועה אלא בעדים^[55], או יש לומר הואיל וצווח לבסוף לא היתה שתיקתו דרך הודאה, אלא אמר הואיל ובית דין רואים שתוקף אותי איני צריך לצעוק^[56], הלא גלוי ומפורסם לכל שהייתי מוחזק בה כמותו^[57]. ולא נפשט הספק^[58]. בביאור הספק יש מהראשונים שכתבו שודאי פשוט שמה ששתק ולבסוף צווח ניתן לתלות בהודאה, כיון ששתק, וניתן לומר שאינה הודאה, כיון שלבסוף צווח, והספק הוא טלית זו, האם מתחילה בספק היתה עומדת, שלא היינו יודעים של מי היא, וכיון שכן אף ספק הודאה מועיל להעמידה ברשות זה שתקפה, או שמא כיון שצווח וניתן לומר שמה ששתק אינו משום הודאה, אין תולים לומר שמא הודה, לפי שטלית זו אף מתחילה לא היתה מוטלת בספק, שאנו עדים ("אנן-סהדי*") שמה שתפוס זה שלו הוא ומה שתפוס זה שלו הוא, וכיון שכן אין ספק הודאה מוציא מידי ודאי^[59]. ויש מהראשונים שכתבו שאפילו נאמר שטלית זו בספק היתה מונחת בתחילה אין מעמידים אותה בחזקת זה שתקפה משום שאין להסתפק בהודאה כלל, שכיון שצווח גילה דעתו בודאי שמה ששתק הוא משום שסבר שיראוהו בית דין ואינו משום הודאה כלל, ומכל מקום על הצד שכיון ששתק הודה, אפשר לתלות בהודאה, וכיון שטלית זו בספק היתה עומדת מתחילה אף בספק הודאה די לו, אבל אלו היינו תופסים אותה בתחילה כאלו היא של שניהם אין הודאה זו מעמידתה בחזקת התופס^[60].

להלכה כתבו ראשונים שכיון שלא נפשט הספק אין מוציאים מיד התוקף^[61]. ועוד, שכן אמרו בתלמוד "אם-תמצא-לומר*" תקפה אחד בפנינו אין מוציאים אותה מידו, והסתפקו בו בספק נוסף^[62], וכל מקום שאמרו "אם תמצא לומר" והוציאו מזה ספק חדש, נפשט שההלכה כצד זה^[63]. ולפיכך כתבו הפוסקים, שאם באו שניהם אדוקים, ושמטה האחד מיד חבירו בפנינו, אם צווח השני לא איבד זכותו^[64], ואם שתק השני, כאילו הודה לו שהיא שלו ואיבד זכותו^[65], ואפילו שתק תחילה ואחר כך צווח, היא כהודאה, כיון ששתק תחילה^[66], ואין מוציאים מיד השומט^[67]. הביא השני עדים אחר כך שהיא שלו, נחלקו הפוסקים: א) יש סוברים שאינו מועיל לו, שהודאת בעל דין כמאה עדים^[68], שכיון שהראשון תפוס, יש לומר שהשני הודה לו, אם כן מה שיביא עדים לא יועיל, שהודאת בעל דין כמאה עדים^[69].

ב) ויש סוברים שאם מביא עדים, מועיל לו להוציא מיד התוקף^[70], שהיכן ששתק ולבסוף צווח, שמשום הספק הוא שאין מוציאים מיד התוקף, שאין אנו יודעים אם הודה לו או לא הודה, ודאי אם אחר כך מביא עדים שהיא שלו, התגלה למפרע שמה ששתק מתחילה אינו משום שהודה לו, שהרי היו לו עדים ששלו הוא^[71], אלא משום שסבר שראו בית דין שתקף אותו^[72], ולא היה הודאה וצווחתו לבסוף היה אמת^[73]. והוא הדין אם מביא ראיה שהחפץ שלו, שמועיל לו להוציא מיד התוקף^[74]. ואף על פי שכששתק לגמרי אינו מועיל שיביא עדים לאחר מכן^[75], שהספק בתלמוד הוא אם כששתק ולבסוף צווח חשוב ספק הודאה^[76], ואז מועיל בשנים אוחזים שהדבר ספק של מי הוא, ולכן במקום שיש עדים אין ספק מוציא מידי ודאי^[77].

תפש המותקף חלקו מיד התוקף, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שחולקים כבתחילה^[78], אף על פי שהראשון צווח מתחילה ועד סוף^[79], שמה שמתחילה לא היו מוציאים מידו לא היה מן הדין, אלא מספק, ואמרנו המוציא מחבירו עליו הראיה, ועכשיו שגם זה מוחזק שניהם שוים^[80]. וכל שכן שאם שתק ולבסוף צווח חולקים^[81]. ואף אם השני שותק מתחילה ועד סוף מועילה תקיפתו^[82], שמה ששתק מתחילה משום שסמך על עצמו שיחזור ויחטוף, והיא עדיפה מספק התלמוד בשתק בתחילה וצווח לבסוף^[83]. ויש מפרשים שאין חולקים, אלא כשהשני שתק ולבסוף צווח כשחטף הראשון^[84], שלפי ששתק מתחילה וחזר וצווח הוא מסופק עלינו אם הוא מודה לו אם לאו^[85], ומספק אין להוציא מיד המוחזק, שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ולפיכך כשחזר זה ותקפה חולקים^[86], מה שאין כן אם שתק השני מתחילה ועד סוף אין מועילה חטיפת השני^[87], שאין כאן ספק, שהרי היא הודאה גמורה^[88]. ב) ויש מהראשונים סוברים שכיון שזכה התוקף מתחילה משום הודאתו של זה, אין האחר יכול לתוקפה ממנו בלא ראיה^[89]. ג) ויש סוברים שכל ששותק הראשון מתחילה ועד סוף תקיפת שני מועילה לגמרי ואין מוציאים ממנו^[90].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שאם חזר המותקף ותקפה מיד התוקף, אף על פי שצווח מתחילה ועד סוף, יחלוקו כבתחילה^[91]. ויש פוסקים שכיון שזכה הראשון משום הודאתו של זה, אין האחר יכול לתקוף ממנו^[92], שכיון שכבר זכה הראשון בפנינו על ידי שתיקתו של זה שהיא כהודאה, שוב אינו מועיל לאחר שתקפה ממנו בפנינו^[93], בלא ראיה^[94]. ויש פוסקים שאם שתק מתחילה ועד סוף אינו יכול לתקוף כלל, ואפילו ראיה אינה מועילה, ואם שתק מתחילה ואחר כך צווח, וחזר ותקפו, יחלקו כבתחילה^[95].

שתק ולבסוף צווח, לאחר התקיפה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאם צווח תיכף כשהוציאה מידו, בזה הוא שהסתפקו בתלמוד^[96], אבל אם צווח בסוף תקיפה, בעודה בידו, כשרואה שאינו יכול להצילה, צווחה גמורה היא ולא הודה לו כלל^[97]. ויש סוברים שאם צווח בסוף התקיפה קודם שיוציאה מידו, בזה שהוא שהסתפקו בתלמוד^[98], אבל צווח לאחר תקיפה, לאו כלום היא^[99].

במה דברים אמורים שהסתפקו בתלמוד כששתק ולבסוף צווח^[100], כשהיתה התקיפה בפני בית-דין*, אבל בפני עדים, חוץ מבית דין, נחלקו ראשונים: יש סוברים שדוקא בפני בית דין יש להסתפק, משום שהוא סבור שהואיל ובית דין רואים שתקף אינו צריך לצווח^[101], אבל אם תקפה בפני עדים ושתק, אף על פי שלאחר מכן צווח, אין משגיחים בו, שהרי הודה לו^[102], ואפילו שלא בפני בית דין הוא כהודאה, כיון שהיה בפני עדים^[103], שאין לך אדם שותק ותוקפים לו טליתו מידו^[104]. ויש סוברים להיפך, שכל שהוא חוץ לבית דין אינו צריך לצווח, שאין אדם מגלה טענתו חוץ לבית דין^[105].

להלכה כתבו הפוסקים שאם תקף בפני עדים, דינו כאילו היה בפני בית דין^[106].

המשתמש בנכסי חבירו ושתק הלה ולא מיחה בו, יש לו חזקה, ואין חבירו יכול לסלקו מהשתמשות זו, ועל כך ע"ע חזקת תשמישים.

מול עד אחד

אמר לו עד-אחד* אכלת חֵלב*, והלה שותק, נאמן^[107], ששתיקה כהודאה^[108], וחייב להביא חטאת*^[109], שמכיון שאומר לו "אכלת", אין השתיקה מחמת שאינו יודע^[110], אבל בענין אחר, זה ששותק משום שלא ידע, ואינה כהודאה^[111], ועד אחד אינו נאמן לחייבו להביאו לחטאת^[112].

אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך, והלה שותק, נאמן^[113], ששתיקה כהודאה^[114], והרי הן טמאות^[115], ואין אומרים שלא חש להשיבו, מכיון שלא אכפת לו שיטמאו טהרותיו, שהרי ראויות לו בימי טומאתו^[116]. ודוקא באומר לו: נטמאו טהרותיך בפניך^[117], או: ידעת רגלים לדבר^[118], שכיון שאמר לו שהוא יודע בדבר ושתק, ודאי שתיקה זו כהודאה דומה^[119], אבל בענין אחד זה ששתק משום שלא ידע ואינה כהודאה^[120], ועד אחד אינו נאמן לאסור, כיון שאינו בידו^[121].

אמר לו עד אחד שורך נרבע^[122] והלה שותק, נאמן^[123], לענין לאוסרו למזבח^[124], ואין אומרים שלא חש להשיבו, מכיון שלא כל השוורים עומדים להקרבה לגבי המזבח, ולא אכפת לו שיפסל שורו לכך^[125], ודינו כרובע-ונרבע* על פי עד אחד, המותר בהנאה^[126]. ודוקא כגון שאמר לו אירע האיסור בפניך, או ידעת רגלים לדבר, אבל בענין אחר אין שתיקה כהודאה^[127].

אמר לו עד אחד שורך המית את האדם, והוא שותק, נאמן, לענין לאוסרו למזבח, ומותר בהנאה^[128], ודוקא כגון שאמר לו אירע האיסור בפניך, או ידעת רגלים לדבר, אבל בענין אחר אין שתיקה כהודאה^[129].

אמר לו עד אחד אשתך זינתה, והוא שותק, נחלקו אמוראים בדינו, ועל כך ע"ע דבר שבערוה^[130].

טיהר יין חבירו בין הגויים ואמר לו: נתנסך יינך^[131], אף על פי שאין היין בידו, ואף על פי שלא אמר כן לבעל היין בפעם הראשונה שראהו, אם שתק בעל היין, שתיקה כהודאה^[132]. והוא שיאמר לו: נתנסך יינך בפניך, או שאמר לו: ידעת שנתנסך היין, שרגלים לדבר שכך היה^[133], אבל בענין אחר שתיקה אינה כהודאה^[134]. ואם שתק ואחר כך הכחישו ואמר: מה ששתקתי תחלה לא בשביל שהודיתי, אלא להתיישב ולחשוב בלבי לזכור אם הוא אמת, נאמן^[135].

בגדר שתיקה כהודאה מול עד אחד, כתבו ראשונים שאינה כהודאה ממש^[136], שאם כן אפילו אמר לו עד פסול על אשתו שזינתה ושתק יהא נאמן^[137], ועוד, שאפילו סומא* שאמר לו עד אחד שזינתה אשתו, ושתק, נאמן^[138], ואינו יכול לידע ודאי שזינתה^[139], אלא שכיון ששותק נראה לו הדבר אמת^[140] ויודע קצת שיש רגלים לדבר^[141] וסומך על העד^[142].

על מחלוקת הראשונים בטעם ששתיקת בעל הדבר במקום עד אחד נחשבת כהודאה, אם הוא משום ששתיקה כהודאה, או משום שעד אחד נאמן באיסורים, או שצריכים כאן לשני הטעמים יחד, ע"ע עד אחד.

עדות מוכחשת

היכן שיש עדות מוכחשת ושתק, אין אומרים שתיקה כהודאה^[143], שמאחר שיש עדות מוכחשת, מסתפק בדבר, ומעיין, כדי לידע אם הוא זה, וכל זמן שלא הודה, הרי הוא ספק^[144], ואם חוזר אחר כך ומכחישו, הרי היא הכחשה^[145].

במחלוקת תנאים ואמוראים

כשנחלקו - תנאים^[146] - ואמוראים, ומקשה האחד לחבירו ושותק לו המוקשה, ואין אנו יכולים לברר מתוך הסוגיא אם זה ששתק לו הוא משום שהודה לו או משום שלא השגיח בו^[147], נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שאנו אומרים שתיקה כהודאה^[148], שלא מפני שלא חש להשיב שתק, אלא מפני שהודה^[149], שכן הוא ברוב המקומות בתלמוד^[150], ומן הסתם יש לפרש כן בכל מקום שמצינו שתיקה^[151], ורק במקום שמוכח שמשום שלא חש לו שתק, אנו אומרים כן^[152], וכן כתבו אחרונים להלכה^[153]. וכתבו אחרונים שכלל זה נאמר אף כשנחלקו ראשונים ביניהם^[154]. ב) ויש מהראשונים סוברים שאין ללמוד ראיה משתיקת המוקשה^[155], ואף אם המקשה הוא תלמיד חבר, יש לומר שלא חש לו^[156], או ששתק מפני שלא מצא תשובה לדבריו, ומכל מקום אינו מודה לו^[157], ולעולם ספק הוא^[158].

לסוברים כלל זה^[159], נחלקו ראשונים ואחרונים אימתי חל: א) יש סוברים שכלל זה הוא דוקא כשהטוען הוא - חבר, או - תלמיד חבר^[160], שאז לא שייך לומר שלא חש להשיבו, שכיון שתלמיד חבר הוא, אם לא שהודה לו היה חושש לדבריו^[161], שאנשים גדולים חושש הרב להם^[162], אבל כשהטוען הוא תלמיד, אין להביא ראייה משתיקת הרב, שייתכן ששתק לו, אף על פי שלא הודה לו, אלא שלא חש להשיבו^[163]. וכן כתבו אחרונים להלכה^[164]. ב) ויש מהראשונים סוברים שאף כשהטוען הוא תלמיד מובהק סתם שתיקה הודאה, עד שיפרש שאין הדבר כן^[165].

לדעת הסוברים שכשהטוען הוא תלמיד חבר, אין אומרים שתיקה כהודאה^[166], כתבו אחרונים שאם המוקשה הוא תלמיד של המקשן, אנו אומרים שתיקתו כהודאה דומה, וחזר ממה שאמר מחמת הקושיא שהקשה לו רבו^[167].

יש מהאחרונים המחלקים חילוק נוסף: כשאחד אומר בפני הרב דין פסוק בלי שום טעם והרב שותק, על כרחך מששתק לו סובר כמותו, כדי שלא יטעו השומעים, אבל כשבא להוכיח איזה דבר מדבר אחר שאינו דומה לו או כשמקשה מדבר על דבר שאינו דומה לו, יש לומר שלא חש להשיבו כיון שלפי דעתו הדבר ברור שאין דומה זה לזה^[168]. וכתבו שאף הסוברים שכשהטוען הוא תלמיד חבר, אין אומרים שתיקה כהודאה^[169], מוכרחים לחלק כן^[170], אלא שלדעתם בתלמיד חבר אף כשהוא מקשה לרבו שיש לומר שמה ששתק לו רבו היינו מטעם שלא חשש לקושייתו, אנו אומרים שכיון שתלמיד חבר הוא אם לא שהודה לו רבו היה חושש לו ומשיבו, אבל תלמיד כשהוא מקשה לרבו, שאין רבו משיב לו, לעיתים אומרים שלא חש לו^[171].

הערות שוליים