אנציקלופדיה תלמודית:סכין

הגדרת הערך - כלי המשמש לחיתוך, לענין שימוש בו בדברים המותרים באכילה והאסורים באכילה, ודיני הכשרתו.

הערך עוסק בדיני סכין שחותכים בה מאכלים. על דיני סכין-של-שחיטה*, ע"ע וע' בדיקת סכין.

על סכין של בשר, אם מותר להשתמש בה לחָלָב, או להפך, ועל המנהג ליחד שני סכינים, אחד לבשר ואחד לחלב, ע"ע בשר בחלב^[1].

דיניה

יחוד סכין לחיתוך חֵלב

הטבח, צריך שיהיו לו שתי סכינים, אחת שמחתך בה בשר, ואחת שמחתך בה חלבים, ולא יחתוך בשר בסכין שחתך בה חלבים^[2], לפי שחוששים שמא ישכח לנקותה קודם חיתוך הבשר^[3] משמנונית החֵלב שדבקה בו, והחֵלב ידבק בבשר, ולא יסור ממנו רק בשפשוף רב^[4], וחששים שמא יפשע או ישכח ולא ישפשפף היטב^[5]. ואף לחתוך תחלה בשר ולאחר מכן חלבים, אסור באותה סכין, גזרה שמא יטעה ויחתוך תחלה חלבים ואחר כך בשר^[6].

על סכין נוספת שצריך שתהיה לטבח, ע"ע סכין של שחיטה.

המנקר בשר מן החֵלב*, יש ראשונים שכתבו שאף הוא צריך סכין מיוחדת, ולא ישתמש בסכין שחותך בה בשר^[7]. ויש שכתבו, וכן כתבו אחרונים להלכה, שמותר לו להשתמש בסכין שחותך בה בשר, שלא הצריכו סכין מיוחדת אלא לחותך חֵלב גמור סמוך לשחיטה, כשהוא חם, ולא למנקר חלב, ומכל מקום נהגו שהמנקר נותן בגד על ירכו, וכל שעה שנוגע בחלב, הוא מקנח הסכין בבגד^[8].

לניקור גיד

לא הצריכו סכין מיוחדת אלא לחיתוך חֵלב, שהוא שמן, ונדבק בסכין, אבל לניקור גיד-הנשה*, כתבו ראשונים שאין צריך סכין מיוחדת, ומותר להשתמש בסכין של בשר^[9], לפי שהגיד עצמו אינו שמן כל כך, שידבק ממנו בסכין^[10], ואף מטעם שומן הגיד אין להצריך סכין אחרת, לפי ששומן הגיד אינו אסור אלא מדרבנן^[11], ומכל מקום צריך המנקר לקנח תמיד את הסכין בסמרטוט^[12].

בליעה ופליטה בצונן

אף על פי שכלי שמשתמשים בו בצונן, אינו בולע ופולט^[13], סכין ששוחטים בה, מחמת דוחק החיתוך היא בולעת ופולטת בבית-השחיטה*, אף לסוברים שבית השחיטה נחשב צונן^[14]. על פרטי דין בליעה ופליטה בסכין בבית השחיטה, ע"ע אידי דטריד למפלט לא בלע^[15] וע' בית השחיטה^[16] וע' הדחה^[17].

ובחיתוך בסכין בצונן שלא בבית השחיטה, נחלקו ראשונים אם מחמת דוחק הסכין, היא בולעת ופולטת אף בצונן: יש סוברים שהיא בולעת ופולטת בצונן, ולפיכך בשר שנקרו ממנו את החֵלב בסכין, צריך לקלוף את הבשר בכל מקומות החיתוך, לפי שהסכין, על ידי הדוחק שלה, מבליעה מן החֵלב בבשר, וכן בשר שחתכו בסכין של גוים, צריך לקלוף את הבשר בכל מקומות החיתוך, לפי שאגב דוחק הסכין, היא פולטת את האיסור הבלוע בה, ומבליעה אותו בדבר הנחתך^[18]. ויש חולקים וסוברים שדוחק הסכין לבדו אינו בולע ומבליע, ודוקא בבית השחיטה, שאף לסוברים שהוא נחשב צונן, מכל מקום הוא רותח קצת, אמרו שדוחק הסכין מבליע, ולפיכך אין צריך לקלוף במקום שחתכו בסכין של איסור, ובמקום ניקור החֵלב^[19].

הידבקות שמנוניות מחמת דוחק הסכין

סכין, מחמת דוחק החיתוך, השמנוניות שעליה נאחזת בדברים שחותכים בה^[20], ולפיכך מאכל שנחתך בסכין של איסור, אף בצונן, אף לסוברים שהמאכל אינו בולע מן האיסור^[21], אין די לו בהדחה רגילה - כמאכלים צוננים שנשתמשו בהם בכלי איסור או שנגעו במאכלי איסור^[22] - אלא צריך שפשוף רב והדחה גדולה, עד שיתברר באומד הדעת שהאיסור סר מהם^[23].

על דינים נוספים מחמת השמנונית שבסכין ע"ע בית השחיטה^[24] וע' בשר בחלב^[25].

על הכשרת סכין שחתכו בה איסורים, שמחמת השמנונית הנדבקת בה, שדינה שונה מהכשרת שאר כלים, עי' להלן^[26].

בדבר חריף

על בליעה ופליטה בסכין על ידי דבר-חריף*, ע"ע דבר חריף.

הפלטה ממאכל

פעמים שעל ידי דוחק הסכין, איסור נפלט ממאכל ונבלע במאכל אחר, שכן מצינו בבשר צלוי, שאף על פי שאין חוששים לדם* שבתוכו, והוא מותר באכילה^[27], אם חתך אותו בסכין על ככר לחם, הככר אסור^[28], לפי שעל ידי דוחק הסכין, הדם נפלט מן הבשר אל הככר^[29]. על פרטי דין הדם הבלוע בבשר, ע"ע מליחה וע' צליה.

הכשרתה לשימוש בצונן

הדחה

אף על פי ששאר כלי גוים, שבלועים בהם איסורים, אחר שהדיחום, מותר להשתמש בהם בצונן^[30], סכין של גוים אין די לה בהדחה, אלא היא צריכה הכשרה מיוחדת^[31]. בטעם הדבר כתבו ראשונים שהסכין, דרך להיות שמנונית דבוק על פניה יותר משאר כלים^[32], ומחמת דוחק החיתוך, השמנונית הדבוקה פורשת ממנה ונדבקת בדופני המאכל הנחתך^[33].

שיפה

וכיצד מכשירים סכין של גוים לשימוש בצונן, במשנה אמרו ששׁפה, והיא טהורה^[34], והשיפה, כתבו ראשונים שהיא לטישה באבן של נפחים^[35], שבכך סרה קליפת הסכין העליונה^[36]. ויש מפרשים שהיא שפשוף בבגד צמר שאינו חדש^[37].

על הסוברים שבנוסף לשיפה צריך אף נעיצה בקרקע כדי להכשיר את הסכין, עי' להלן^[38].

נעיצה

ובברייתא שנינו, וכן אמר רב עוקבא בר חמא, שהכשרת סכין לשימוש בצונן היא על ידי נעיצה בקרקע^[39], שבכך סרה טיחת האיסור שעל פניה^[40].

ונחלקו ראשונים: יש סוברים ששני דרכי הכשרה הן, ודי באחת מהן, או שיפה, או נעיצה בקרקע^[41], ויש סוברים שצריך את שתיהן, שיפה ונעיצה^[42]. להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שדי בשיפה או בנעיצה^[43].

הנעיצה בקרקע, בבבלי אמרו שנועץ עשר פעמים^[44], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[45], ובירושלמי אמרו שלש פעמים^[46], ויש מן הראשונים שכתבו שכן הלכה^[47].

הנעיצה צריך שתהיה בקרקע שאינה עבודה^[48], ויש גורסים: במקום קשה^[49], וכן כתבו ראשונים ואחרונים שנועצים דוקא בקרקע קשה^[50], שהיא מעברת השומן ושׁפה, ולא בקרקע רכה, שאינה מעברת השומן^[51], ומטעם זה כתבו ראשונים שצריך לנעוץ בכל פעם במקום אחר, ולא במקום שכבר נעצו, לפי שבמקום שכבר נעצו, נעשתה הקרקע רכה^[52], ומכל מקום כתבו ראשונים שהקרקע שנועצים בה לא תהיה קשה יותר מדי^[53].

הנעיצה, כתבו ראשונים שצריך שתהיה דוקא בקרקע, ולא באבן או אפר^[54].

בלעה איסור באקראי

סכין שבלעה איסור באקראי, יש מן הראשונים סוברים שאינה צריכה שיפה ונעיצה כדי להתירה לשימוש בצונן, אלא די לה בהדחה, או בקינוח בחתיכת בגד ישנה וקשה, ולא אמרו שצריך שיפה ונעיצה אלא בסכין שחותכים בה איסור תמיד, שהשמנונית נדבקת בה, ואינה יוצאת בקינוח והדחה^[55].

נשתמשו בה איסור בצונן

סכין שנשתמשו בה איסור בצונן, יש מן הראשונים סוברים שאינה צריכה שיפה ונעיצה כדי להתירה לשימוש בצונן, אלא די לה בהדחה או בקינוח בחתיכת בגד ישנה וקשה, ולא אמרו שצריך שיפה ונעיצה אלא בסכין שבלעה איסור ברותח^[56], שבכך נדבק בה האיסור יותר^[57].

בדיעבד

סכין של גוי שלא הכשירוה בשיפה ונעיצה, אלא שקינחוה בסמרטוט או הדיחוה יפה, וחתכו בה מאכל, כתבו ראשונים שבדיעבד המאכל מותר^[58].

שימוש בצונן בסכין שאסורה לשימוש ברותח

סכין שהכשירוה לשימוש בצונן, ואסורה עדיין לשימוש ברותח - כגון שהכשירוה בשיפה, שהיא מתירה שימוש בצונן, ולא ברותח, לסוברים כן^[59] - יש מן הראשונים שכתבו שאסור להשתמש בה אף בצונן, עד שיכשירוה אף לרותח, שמא מתוך שימשתמשו בה לצונן, יבואו להשתמש בה לרותח^[60]. ומן האחרונים יש שכתבו שדוקא כשלוקח הסכין לביתו להשתמש בה דרך קבע, אסור להשתמש בה עד שיכשירנה לשימוש ברותח, אבל להשתמש בה דרך עראי, כל שהוכשרה לשימוש בצונן, מותר^[61].

לחיתוך חריף

שיפה ונעיצה, כתבו ראשונים שמתירה את הסכין אפילו לחיתוך דבר חריף צונן^[62].

סכין גדולה

סכין גדולה, יש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים בירושלמי – שחילקו בין סכין קטנה לגדולה לענין הכשר, שסכין גדולה צריכה ליבון, וקטנה אינה צריכה^[63] - שאף לשימוש בצונן, אין מכשירים אותה בשיפה ונעיצה, כשאר סכינים, אלא היא צריכה ליבון, וכתבו בטעם הדבר, שמאחר והיא בולעת הרבה, ומאחר שלפעמים תשמישה על ידי האור, כל עוד לא ליבנוה היא פולטת על ידי דוחק החיתוך אפילו בצונן^[64].

סכין שיש בה גומות

סכין שיש בה גומות^[65], מאחר ויש בגומותיה שמנוניות^[66], אף להתירה בשימוש בצונן אין די לה בנעיצה בקרקע^[67], אלא היא צריכה ליבון^[68], וכן בדעת הסוברים בירושלמי, שסכין גדולה צריכה ליבון, וקטנה אינה צריכה ליבון^[69], יש מן הראשונים שכתבו שמדובר בהכשרה לשימוש בצונן, ובארו שסכין קטנה, שאין רגילות להיות בה גומות, הכשרתה היא על ידי נעיצה בקרקע, אבל סכין גדולה, שדרך להיות בה גומות, צריכה ליבון^[70].

אף שיפת הסכין, כתבו ראשונים שאינה מועילה בסכין שיש בה גומות^[71]. ולסוברים בסכין שאין בה גומות, ששיפה מועילה להתירה אף לשימוש ברותח^[72], כתבו ראשונים ואחרונים שהיא מועילה אף לסכין שיש בה גומות^[73].

שפשוף במקום הגומות באבן או בפחם, יש מן הראשונים שכתבו שמועיל בסכין שיש בה גומות, אף לסוברים ששיפה אינה מועילה לה^[74], ויש סוברים שאף שפשוף הגומות בפחם אינו מועיל^[75].

הגעלה, כתבו ראשונים שאף על פי שהיא מועילה בשאר כלים אף לשימוש ברותח^[76], בסכין שיש בה גומות אינה מועילה אף לשימוש בצונן, לפי שהגעלה אינה אלא מפליטה את האיסור הבלוע, ולא מעבירה את הנדבק^[77], וע"ע הגעלה^[78].

הכשרתה לשימוש ברותח

נעיצה בקרקע

סכין של גוי, שבלועים בה איסורים, בבבלי אמרו שאי אפשר להכשירה לחתוך בה רותח על ידי נעיצה בקרקע^[79], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[80].

ובדעת אמוראים בירושלמי שאמרו שסכין גדולה צריכה ליבון, וקטנה אינה צריכה^[81], יש מן הראשונים שפרשו שמדובר בהכשרה לשימוש ברותח, ובארו שסכין קטנה, מאחר ואין תשמישה על ידי האור, ואין האיסור בלוע בה, אלא נדבק בה מבחוץ, די לה בנעיצת קרקע אפילו להתיר לחתוך בה רותח, ודוקא סכין גדולה, שתשמישה ברותח ועל ידי האור, נעיצה אינה מתירה לחתוך בו רותח^[82].

שיפה

שיפת סכין שבלועים בה איסורים – שמצינו שמכשירה אותה לשימוש בצונן^[83] - יש ראשונים ואחרונים שכתבו שאינה מכשירתה לשימוש ברותח^[84]. ויש חולקים וסוברים ששיפה היא הכשר גדול^[85], ומתירה את הסכין אף לשימוש ברותח^[86], לפי שהיא מסלקת את כל האיסור הבלוע^[87].

ובדעת אמוראים בירושלמי, שאמרו שסכין גדולה צריכה ליבון, וקטנה אינה צריכה^[88], יש מן הראשונים שפרשו שמדובר בהכשרה לשימוש ברותח, ובארו שסכין קטנה, די בשיפה כדי להתיר לחתוך בה רותח, ואינה צריכה דוקא ליבון, אבל סכין גדולה אין די לה בשיפה אלא צריכה דוקא ליבון^[89], ומהם שביארו בטעם החילוק, ששיפה היא כהגעלה, והגעלה מועילה לסכין קטנה, ולא לסכין גדולה, לסוברים כן^[90].

שיפה והגעלה

אף לסוברים ששיפה אינה מכשירה לשימוש ברותח, אם אחר השיפה מגעיל את הסכין - אף באופנים שהגעלה לבדה אינה מכשירה לשימוש ברותח^[91] - כתבו ראשונים ואחרונים שהסכין כשרה לשימוש ברותח^[92].

הגעלה

הגעלה בכלי ראשון, מצינו בגמרא שהיא מכשירה סכין שבלוע בה חמץ, לשימוש בפסח אף ברותח^[93], ולענין סכין הלקוחה מן הגוי, נראה בתוספתא ובגמרא שהגעלה אינה מכשירה לשימוש ברותח, אלא צריך דוקא ליבון^[94], ובירושלמי אמרו שסכין גדולה הלקוחה מן הגוי צריכה ליבון - ומשמע שהגעלה אינה מועילה לה - וקטנה אינה צריכה ליבון^[95], ונחלקו ראשונים בבאור דברי הבבלי והתוספתא והירושלמי, אימתי הגעלה מועילה להכשיר סכין לשימוש ברותח:

א) בדעת הבבלי יש ראשונים שכתבו שהגעלה מועילה להכשיר סכין לשימוש ברותח, שכשם שמצינו שהיא מועילה לסכין של חמץ^[96], כך היא מועילה לסכין של גוי^[97], בין גדולה ובין קטנה^[98], וכן יש ראשונים ואחרונים שכתבו להלכה^[99], ומה שמצינו בגמרא שמלבנים סכין של גוי, לאו דוקא הוא, והתוספתא שאמרה שצריך ללבן סכינים של גוי, משובשת היא^[100]. בטעם שדי בהעגלה ואין צריך ליבון, כתבו ראשונים שהסכין, אפילו היא גדולה, שלפעמים משתמשים בה על ידי האור, רוב תשמישה אינו על ידי האור, ולפיכך דינה ככלים שאין תשמישם על ידי האור, שדי להם בהגעלה^[101].

ב) ויש מחלקים בדעת הבבלי והתוספתא בין סכין שבלעה היתר, לסכין שבלעה איסור, שאותה שבלעה היתר, די לה בהגעלה להכשירה לשימוש ברותח, ומטעם זה מצינו בסכין של חמץ, שנחשבת בלועה מהיתר - לסוברים כן^[102] - שדי לה בהגעלה^[103], ואילו סכין שבלעה איסור, הגעלה אינה מועילה לה, וצריכה דוקא ליבון, ומטעם זה מצינו בסכין של גוי, שהיא צריכה ליבון^[104]. וכן להלכה יש ראשונים ואחרונים שכתבו שסכין שבלעה היתר די לה בהגעלה, ושבלעה איסור צריכה ליבון^[105]. בטעם החילוק כתבו ראשונים שהסכין, מאחר ולפעמים משתמשים בה על ידי האור, שמהפכים בה הבשר שצולים על האש, או שחותכים אותו בה, היא חשובה כלי שתשמישו על ידי האור, שדינו שכשבלע היתר די לו בהגעלה, וכשבלע איסור הוא צריך דוקא ליבון^[106], ומטעם זה יש מן הראשונים שכתבו בהכשר בסכין של גוים, שדוקא חודהּ צריך ליבון, לפי שדוקא בו רגילים הגוים להשתמש עם האש, אבל שאר הסכין, מאחר שאין משתמשים בה באש, די לה בהגעלה^[107].

ג) ויש שכתבו בדעת התוספתא והבבלי שהגעלה אינה מועילה להכשיר סכין לשימוש ברותח, לא בסכין של חמץ, ולא בסכין של גוי, ולפיכך אמרו שמכשירים סכין של גוי בליבון דוקא^[108], ומה שמצינו הגעלה בסכינים של חמץ, מדובר בסכינים שכבר ליבנו אותם, אלא שאי אפשר ללבן הברזל היטב אצל הקת, ולפיכך, בנוסף לליבון, מגעילים אותם^[109].

ד) ובדעת האמוראים בירושלמי שחילקו בין סכין קטנה לגדולה^[110], יש ראשונים שפרשו שמדובר לענין הכשרה לשימוש ברותח, ופרשו שסכין קטנה, די לה בהגעלה, וסכין גדולה צריכה דוקא ליבון, וכתבו בטעם הדבר, שסכין קטנה, אף על פי שלפעמים משתמשים בה על ידי האור, מאחר ואינו תשמיש קבוע, נחשבת דבר שאין תשמישו על ידי האור, ולפיכך דינה כשאר כלים שתשמישם אינו על ידי האור, שהכשרתם בהגעלה, אבל סכין גדולה, שמשתמשים בה לפעמים על ידי האור, דינה ככלי שתשמישו על ידי האור, שהכשרתו אינה אלא בליבון^[111]. וכן יש מן הראשונים שכתבו להלכה, שסכין קטנה די לה בהגעלה, וגדולה צריכה ליבון^[112].

ויש מן הראשונים שפסקו להלכה על פי הבבלי והירושלמי, שסכין קטנה, לעולם די לה בהגעלה אף לשימוש ברותח, וסכין גדולה, אם בלעה היתר, די לה בהגעלה, ואם בלעה איסור, צריכה ליבון^[113].

על הגעלה ושיפה, שאף לסוברים שכל אחת מהן לבדה אינה מועילה להכשיר סכין לשימוש ברותח, יש סוברים ששתיהן יחד מועילות, עי' לעיל^[114].

בדיעבד

אף לסוברים שלהלכה הגעלה אינה מכשירה סכין של גוים לשימוש ברותח^[115], אם הגעיל והשתמש ברותח, כתבו אחרונים שהמאכל אינו נאסר^[116].

ליבון

ליבון* מועיל להכשיר סכין מבליעות איסור^[117], אף לשימוש ברותח^[118].

סכין שיש לה קת מעץ, שאי אפשר ללבנה היטב אצל הקת, כתבו ראשונים ואחרונים שבנוסף לליבון, צריך להגעיל את הסכין^[119]. ומכל מקום בדיעבד, אם ליבנה ולא הגעילה, והשתמש בה לחיתוך מאכל רותח, כתבו אחרונים שהמאכל אינו נאסר^[120].

על השחזת סכין ביום-טוב*, ע"ע יום טוב^[121] וע' מכשירי אוכל נפש.

על סכין קטנה שעל גבי שולחן, שהיא משלשת הכלים שהיו ניטלים בשבת אף בזמן ששאר הכלים היו אסורים בטלטול, ע"ע כלי שמלאכתו לאסור^[122].

על סכין טמאה שהעלתה חלודה, אם טומאתה עליה, ואם חוזרת לטומאתה ראשונה על ידי השחזה, ע"ע טמאה ישנה^[123].

על יד של סכין, אם היא חִבור* לענין טומאה* והזאה*, ע"ע חבור^[124].

על סכין הלקוחה מגוי, אם היא טעונה טבילה*, ע"ע טבילת כלים^[125].

על יד סכין שנשברה, אם חוצצת לענין טבילה, ע"ע חציצה^[126].

על האיסור להחזיק סכין בעת התפלה*, ע"ע תפלה.

על כניסה לבית-הכנסת* בסכין ארוכה, ע"ע בית הכנסת^[127].

על המנהג לכסות את הסכין בעת ברכת-המזון* ע"ע ברכת המזון^[128].

על הסכינים שהיו בבית-המקדש*, ע"ע כלי המקדש^[129] וע' בית החליפות; על ידות הסכינים של בית המקדש, שמונבז המלך עשאן של זהב, ע"ע כלי שרת^[130]; על סכיני השחיטה של בית המקדש, אם היו כלי-שרת*, ע"ע כלי שרת^[131].

על השמנונית שעל הסכין, אם ניתן לסמוך עליה משום עירוב-תבשילין*, ע"ע עירוב תבשילין.

על סכין, שנחשבת כלי שעושים בו אוכל-נפש*, ואסור לחבול אותו, ע"ע אוכל נפש^[132].

הערות שוליים