אנציקלופדיה תלמודית:פסי ביראות

הגדרת הערך - עמודים מסביב לבאר להתיר שאיבת מים בשבת.

הדין

ביראות - היינו בארות של מים^[1] – שהיו ברשות-הרבים*, עמוקים עשרה טפחים שהם רשות-היחיד*^[2], שאין יכולים בשבת לשאוב מים מהבאר לשפתו, משום טלטול מרשות היחיד לרשות הרבים^[3], לפיכך היו מתקנים ועושים להם בארבע זויותיהם "דיומדין" - מלשון "דיו עומדין"^[4] - דהייינו בכל זוית עמוד הנראה כשנים, כמו אות רי"ש, שנמשך אורכו לשני צדדיו, והיה המקום המוקף סביב לבור נעשה רשות היחיד, והיו יכולים לשאוב מהבאר להשקות הבהמות העומדים בתוך המקום המוקף^[5].

מן התורה

מקום המוקף בדיומדין של פסי ביראות, הרי הוא כמוקף במחיצות והוא רשות-היחיד* מן התורה, ואף שהוקף ברשות-הרבים*, והזורק מרשות הרבים לתוכה חייב^[6]. בטעם הדבר שהדיומדין חשובים כמחיצות, ואף שהפרוץ מרובה על העומד והלכה למשה מסיני שבמחיצה צריך לגדור את רובו לסוברים כן^[7], כתבו ראשונים, שההלכה לא נאמרה בפסי ביראות^[8], לפי שבפסי ביראות הלכה למשה מסיני שמועיל אף שפרוץ רובו^[9]. או שמועיל לפי שיש שם ד' מחיצות^[10], וחשוב המקום שביניהם כפתח^[11]. או שמועיל לפי שיש לכל רוח עומד שיעור חשוב^[12], שלא נאמרה ההלכה שלא יהיה פרוץ מרובה אלא כשאין בכל הצדדים שיעור חשוב של מחיצה ^[13]. או לפי שיש היכר מחיצות בכל הזויות, ולא נאמרה הלכה שלא יהיה פרוץ מרובה אלא כשאין ניכרים המחיצות^[14]. ויש סוברים שאין פסי ביראות ברשות הרבים עושה את המקום לרשות היחיד^[15], ודוקא במקום שיש באר שאינו רשות הרבים תקנו בו פסי ביראות^[16].

רוחב הדיומדין

רוחב הדיומדין שנינו שהוא ששה טפחים - לכל צד^[17] - דהיינו אמה^[18]. ונחלקו בדבר: יש סוברים ששיעורו מן התורה^[19], שפס אמה חשוב מחיצה גמורה^[20], ששיעור חשוב הוא^[21], ולפי שיש בכל צד אמה מכאן ואמה מכאן חשוב פתח, ומועיל אפילו שפרוץ רובו^[22]. ויש סוברים שמן התורה שיעורו ד' טפחים^[23], שאין מחיצה פחות מד' טפחים^[24], ששיעור מקום חשוב הוא^[25], וחכמים הצריכו אמה לפי שרובו פרוץ מכל צד^[26]. ויש סוברים שמן התורה שיעורו טפח, וחכמים החמירו להצריך אמה^[27].

גובה

גובה הדיומדין, עשרה טפחים^[28], שהוא שיעור גובה מחיצות^[29].

עביו

עובי הדיומדין, כל שהם^[30], שאין משמעות לעובי^[31].

רוחב הפרוץ

בשיעור הפרוץ שבין הדיומדין, נחלקו תנאים: ר' מאיר אומר שהוא כדי ששתי צמדים של שלש פרות קשורות בכל אחת, עוברות שם בריוח שצמד אחת נכנסת וצמד אחת יוצאת^[32], והיינו עשר אמות, שעוביה של פרה אמה ושתי שליש^[33]. ור' יהודה סובר שהוא כדי ששתי צמדים של ארבע פרות קשורות בכל אחת, עוברות שם בריוח שצמד אחת נכנסת וצמד אחת יוצאת^[34], והיינו שלש עשרה אמות ושליש, שעוביה של פרה אמה ושתי שליש^[35]. בטעם המחלוקת, יש מן הראשונים שפירשו שר' מאיר סובר שהדרך לחרוש בצמד של שלש פרות, ור' יהודה סובר שעושים תיקון אף למקומות שחורשים בארבע פרות אם מפני שהארץ קשה או מפני שהבהמה חלשה^[36], ונחלקו בשיעור שתקנו חכמים, ומן התורה מועיל אף בשיעור יותר גדול^[37]. ויש מן האחרונים שפירשו שנחלקו מה השיעור מן התורה^[38], שנאמרה הלכה למשה מסיני^[39], או שנמסר לחכמים שיהו באופן הניכר גדרם, ונחלקו מהו שיעור הניכר^[40]. להלכה כתבו ראשונים שהוא כר' יהודה^[41]. ויש שכתבו שהלכה כר' מאיר^[42].

שיעור שעוברות בריוח

בשיעור התוספת שאמרו שצמדי הפרות עוברות בריוח^[43], כתבו ראשונים דהיינו שמודדים באמות שוחקות ולא מצומצמות^[44]. ויש מן הראשונים שכתבו שמלבד השיעור שאמרו - עשר אמות לר' מאיר, ושלש עשרה ושליש לר' יהודה^[45] – נותנים עוד תוספת שיעור שהוא פחות מטפח^[46].

בפרוץ יותר מהשיעור

היה בין הדימודין פרוץ יותר מעשר אמות לר' מאיר - כגון שהיה הבור רחב יותר מח' אמות, ועם הרחקת הדיומדים מן הבור ב' אמות לכל צד^[47], אורכו יותר מיב' אמות, ובסתימת הדיומדין בכל רוח ב' אמות^[48], נמצא בין הדיומדין פרוץ יותר מי' אמות^[49] – מעמיד "פשוטין", היינו עמודים באמצע כל רוח^[50], ונסתפק אביי אם במקום להעמיד פשוטים יועיל להאריך הדיומדין עד שלא יהא פרוץ יותר מי'^[51], או שצריך דוקא פשוטים כדי שיהא היכר^[52], ויש סוברים שצריך דוקא פשוטים^[53]. וכן לדעת ר' יהודה כשהיה פרוץ יותר משיעור יג' אמות ושליש – כגון שהיה הבור רחב יותר מיא' אמות ושליש, ועם הרחקת הדיומדין מן הבור ב' אמות לכל צד^[54], אורכו יותר מטו' אמות, ובסתימת הדיומדין בכל רוח ב' אמות^[55], נמצא פרוץ יותר מיג' אמות ושליש^[56] - יש לו להרבות בפסין^[57], ונסתפק אביי אם יעמיד פשוטים באמצע הרוח - כדי שיהיה היכר^[58] - או שיאריך הדיומדין^[59], שבפשוטים הפרצות שבצדדיו מבטלים אותו^[60]. ויש שכתבו שאין מועיל פשוטים אלא דוקא דיומדין. ופסקו ראשונים שיעמיד פשוטים^[61].

רוחב הפשוטים

רוחב הפשוטים בין הדיומדים כשפרוץ יותר מהשיעור^[62], נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שרחבו אמה^[63]. ויש סוברים שרחבו שלשה או ארבעה טפחים, שהוא שיעור דבר חשוב ^[64]. ויש סוברים שאף בכל שהוא מועיל^[65]. ואין האויר שמשני הצדדים מבטלת אותו^[66], שאין האויר מבטלת אלא מדרבנן^[67], ובביראות הקילו^[68].

בפרוץ י' אמות לר"מ

בדעת ר' מאיר שהשיעור עשר אמות^[69], אף על פי שפרוץ כל העשר אמות, מועיל ואין צריך פשוטים למעט הפרוץ^[70]. ויש שכתבו שמצריך ר' מאיר פסים פשוטים, ואף על פי שאין הפרוץ אלא כשיעור פתח שהוא עד י' אמות^[71], מכל מקום כיון שפרוץ מד' רוחות צריך לפשוטים^[72].

רוחב ההיקף

רוחב ההיקף שסביב לבור, הוא שלא יהא פחות מכדי שתהא ראשה ורובה של פרה לפנים מן הפסים ושותה^[73], והוא שתי אמות^[74], ואף אם אינו אוחז ראש הפרה שלא תצא מחוץ לפסים^[75], אבל בפחות מכך יש לחשוש שיוציא הבעלים את הכלי לפרתו העומדת בחוץ ברשות הרבים^[76]. ובשיעור זה מותר אף לגמל לשתות בו, ואפילו שאין נכנס ראשו ורובו^[77], ששיערו חכמים בפרה ששיעורה בינוני ולא חלקו בדיניהם^[78]. ויש חולקים וסוברים שלא שיערו בפרה אלא לכל שכמותה או שפחות ממנה, אבל הגדול ממנה, שיעורו כדי ראשו ורובו^[79]. בפחות מזה אסור להשקות בו אפילו לגדי שנכנס כולו בפנים^[80], שכיון שהיה רוב תשמישם בפרות, גזרו שמא ישקה לפרה^[81]. ובשיעור הרוחב ההיקף למעלה, נחלקו תנאים: חכמים סוברים שאין לו שיעור^[82], ואף ביותר מבית סאתים שאינו מועיל בשאין היקיפו לדירה^[83], בביראות חשוב תשמיש דירה לפי שהמים ראוים לשתית אדם^[84], ובלבד שירבה בפסים למעט שלא יהיה הפרוץ יותר מהשיעור^[85]. ור' יהודה סובר שכשר דוקא עד בית-סאתיים*^[86]. הלכה כחכמים^[87].

בקיעת רבים

דרך הרבים שעובר בין הפסים^[88], נחלקו בו תנאים ואמוראים: ר' יהודה אומר שאינו מועיל, אלא יסלק את דרך הרבים מחוץ לפסים^[89], שהרבים מבטלים את המחיצות^[90], וכן דעת ר' יוחנן^[91]. אם לדעתם הרבים מבטלים כל מחיצות או דוקא בפסים שאין בהם מחיצות גמורות מד' רוחות, ע"ע מחיצה^[92]. וחכמים סוברים שאין הרבים מבטלים את המחיצות^[93], מאחר ויש ד' מחיצות, שבכל אחד מהם אמה בכל צד^[94], וכן דעת ר' אלעזר^[95]. להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כחכמים^[96]. ויש פוסקים כר' יהודה^[97].

על עשיית דיומדים ממחיצת קנים שביניהם פחות משלשה טפחים, ע"ע לבוד^[98]. על עשיית דיומדין מבעלי חיים אם מועיל, ע"ע בעלי חיים^[99], וע' מחיצה^[100].

למי תקנו

מקום המוקף פסי ביראות, שמן התורה הוא רשות היחיד^[101], הוא אף בשלא נעשו הפסים לאיזה צורך^[102], ומכל מקום לא התירו חכמים עשייתם אלא באופנים מסויימים^[103], כיון שהפרוץ מרובה בו על העומד^[104].

לבהמת עולי רגלים

פסי ביראות התירו חכמים עשייתם להשקיית בהמת עולי רגלים^[105], ומועיל אף לשאר בהמות^[106]. ונחלקו בירושלמי: יש סוברים שהתירו דוקא בזמן שהיו עולי רגלים^[107]. ויש סוברים שכיון שהתירו לעולי רגלים הותר אף כשאין עולי רגלים^[108].

לשאר דבר מצוה

מקומות שהולכים לדבר מצוה, כגון תלמידים שהולכים מעיר לעיר ללמוד תורה, התירו פסי ביראות^[109], ולפיכך אין פסי ביראות בחוץ-לארץ*, שבחוץ לארץ אין מצויות ישיבות להיות תלמידים הולכים מעיר לעיר ללמוד תורה^[110].

במקום הצריך למים

התירו פסי ביראות דוקא במקום שיש דוחק במים, ולפיכך לא התירו בבבל שהמים מצויים^[111].

מקום המים

במקום המים שהתירו הפסים, נחלקו תנאים: ר' יהודה בן בבא אומר שהוא דוקא בבאר של רבים^[112], לפי שבבאר אין המים פוסקים, ואף אם יפסקו כיון שהוא של רבים יזכירו האחד לשני שלא לטלטל^[113]. ור' עקיבא מתיר אף בבור הרבים^[114], שאף שפוסקים בו המים יזכירו האחד לשני^[115], וכן מתיר אף בבאר היחיד^[116], לפי שאין הדרך שפוסקים בו המים^[117]. הלכה כר' יהודה בן בבא^[118].

המים

המים שהתירו מחמתו, הוא דוקא בשראוי לאדם, ולפיכך לא התירו אלא בשל באר מים חיים^[119], היינו מים זכים הראויים לשתיית אדם^[120]. בטעם הדבר, פירשו ראשונים שאף על פי שהתירו דוקא לצורך בהמה^[121], כיון שאם נשתייר מאותו שדלו לבהמה מותר אף לאדם^[122], הלכך צריך שיהא ראוי לאדם^[123]. ויש שפירשו לדעתם שאם נעשה לצורך בהמה מותר לדלות אף לאדם^[124], לפיכך צריך שיהא ראוי לאדם^[125]. ויש שפירשו לפי שהתירו לאדם באופן שאינו יכול לירד לבאר^[126].

לאדם

לצורך אדם ושתייתו לא התירו פסי ביראות, שיכול האדם לרדת לבאר ולשתות ולעלות, ואם אין אפשרות לאדם לרדת לבאר, יכול לעשות פסי ביראות^[127].

בשנעשו לבהמה

בשנעשו לצורך בהמה, נחלקו ראשונים אם מותר לדלות לכתחילה לצורך אדם: יש סוברים שמותר^[128]. ויש סוברים שאסור^[129], ולדעתם אם דלה לצורך בהמה ונשתייר, מותר לאדם^[130].

בכרמלית

בכרמלית יש סוברים שהתירו פסי ביראות אף שלא לעולי רגלים^[131]. ויש סוברים שאף בכרמלית לא התירו אלא לעולי רגלים^[132], ומהם יש סוברים שאם הבור כרמלית התירו לטלטל שלא החמירו על בין הפסים יותר מחומר כרמלית^[133].

על אבוס העומד ברשות הרבים, שאסור למלא מים מבור שבפסי ביראות שבצדו, ע"ע מוציא^[134].

על המסכך על פסי ביראות שמועיל לסוכה, משום מגו שהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה, ע"ע מגו דהוי דופן^[135]. על מחיצת פסי ביראות, אם מועיל לענין כלאים, ע"ע כלאי הכרם^[136].

הערות שוליים