אנציקלופדיה תלמודית:ציר

הגדרת הערך - דיני לחלוחית היוצא מבשר.

מהותו

ציר הוא לחלוחית היוצא מבשר^[1], ששורים אותו במלח^[2], ויוצא מדוחק המליחה^[3], וכן כשדוחקים את הבשר^[4], או שכובשים אותו במכבש^[5], והוא מלשון מקום צר שדוחקים את הבשר^[6]. הערך עוסק במהותו וטבעו של הציר הנוגע להלכה. על ציר ירקות, ע"ע משקה^[7].

זיעה בעלמא

ציר דגים אינו אלא זיעה בעלמא^[8], ולפיכך אף לר' יהודה הסובר שמין-במינו* אינו בטל^[9], ציר דגים טמאים שנתערב בציר דגים טהורים בטל^[10], ויש מפרשים בדעתם שציר דגים טמאים מותר מן התורה, ואסור מדרבנן, ועל כך ע"ע יוצא-מן-הטמא*^[11]. על הסוברים שאסור מן התורה, ע"ע הנ"ל^[12]. על ציר דגים היוצא על ידי שהיה כבוש*, אם חמור מציר היוצא על ידי מליחה, ע"ע כבוש^[13]. על ציר היוצא מדגים טמאים על ידי כבישה במכבש^[14], אם חמור מציר היוצא על ידי מליחה, ע"ע הנ"ל^[15]. על ציר של נבילה וטריפה אם אסור מן התורה או מדרבנן, ע"ע הנ"ל^[16]. על ציר של שרצים ובהמה טמאה שאסור מן התורה ואם לוקים עליהם ושיש סוברים שאינו אסור אלא מדרבנן, ע"ע הנ"ל^[17]. על ציר חגבים טמאים, ע"ע חגבים^[18], וע' יוצא מן הטמא^[19]. על ציר היוצא מאבר מן החי, ע"ע הנ"ל^[20].

קבלת טומאה

הציר אינו מקבל טומאה^[21], לפי שאינו אלא זיעה בעלמא^[22], ואינו משקה ולא אוכל^[23]. על ציר שנתערב במים, והמים הם רוב, אם הציר מקבל טומאה, ע"ע בטול ברוב^[24]. על ציר שהוא בחזקת מוכשר לקבל טומאה, ע"ע הכשר^[25]. על הלוקח ציר מעם-הארץ* שהיו מערבבים בו מים ונטמאו המים מחמת מגעם^[26], ע"ע השקה^[27], וע' חוזר ונעור^[28]. ויש שכתבו שהציר אוכל^[29], ואם הוכשר במים מקבל טומאה^[30]. על ציר היוצא מן הירק, וציר שמטבילין בו את הירק שחשוב משקה, ע"ע משקה^[31].

על סחיטת ציר הדג בשבת שנחלקו אם אסור משום דש*, ע"ע דש^[32].

הכשר לטומאה

ציר דגים אינו מכשיר אוכל לקבל טומאה, לפי שאינו משבעת משקים^[33].

אינו ראוי לשתיה

ציר דגים אינו ראוי לשתיה^[34], לפיכך ביום הכיפורים - שהשותה בו משקה שאינו ראוי פטור^[35] - השותה ציר דגים פטור^[36]. על כך שמכל מקום אסור לשתותם ביום הכיפורים, ואם איסורו מן התורה או מדרבנן, ע"ע יום הכיפורים^[37].

נחש אם שותהו

נחש, נחלקו תנאים אם שותה ציר: ר' שמעון אמר שראה נחש ששתה ציר^[38], ולפיכך יש בו משום גלוי*^[39]. וחכמים אומרים שאין הנחשים שותים ציר, ואותו נחש שראה ר' שמעון היה נחש שוטה^[40], ולפיכך אין בציר משום גלוי^[41]. להלכה נחלקו ראשונים, יש שפסקו כר' שמעון^[42]. ויש שפסקו כחכמים^[43].

חריפותו

חריפות הציר שורף ארס של נחש, לפיכך משקים שהיו בהם ארס היו חכמים מטילים אותם לציר, ואחר כך היו שותים אותם^[44]. וכן ציר שנותנים לכלי שבלוע בו יין, חריפות הציר שורף את היין ומכלה אותו^[45], לפיכך כלי-היין* שנאסרו^[46], אפשר להכשירם על ידי נתינת ציר לתוכם^[47], על סוגי הכלים שמועיל בהם ההכשר, ע"ע כלי היין^[48]. על זמן שהיית הציר, ע"ע הנ"ל^[49].

על זמן פליטת הציר במליחה*, ע"ע מליחה^[50], על ציר היוצא מהבשר אחר ששהה שיעור מליחה אם נחשב לדם, ע"ע מליחה^[51].

מבשל

הציר לדעת ר' יהודה מבשל את התבלין כשהוא רותח אף בחום שלא היה מתבשל ללא הציר^[52], על אופן החום אם בכלי ראשון או בכלי שני ועל דיני בישולו בשבת ועל דעת חכמים החולקים, ע"ע כלי ראשון; כלי שני^[53].

כבוש

דבר הכבוש* במשקה בשיעור זמן מסויים שהוא כמבושל^[54], יש סוברים שבכבוש בציר שיעור הזמן להיות כמבושל הוא מועט מהשיעור של שאר משקים, שמחמת שהוא מלוח – מחמת המלח והתבלינים שיש בו^[55] - ממהר בישולו^[56]. בשיעור הזמן ע"ע כבוש^[57]. על הכבוש בציר בפחות משיעור שנעשה כבוש, שנאסר בכדי קליפה*, לפי שהציר מלוח, ע"ע הנ"ל^[58].

ידיעה אם טהור

ציר דגים טהורים, יש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים שהדרך שגדל בו מאיליו כלבית שהוא דג טמא, אבל אינו גדל בציר של דגים טמאים^[59], ולפיכך ציר של גויים שיש בו דג קטן טמא, סימן הוא שהוא של טהורים ומותר באכילה^[60], ודוקא בנמצא בחבית סתומה, אבל בחבית פתוחה יש לחשוש שמא נפל הכלבית מבחוץ, ואינו מותר אלא אם נמצאים בו שני כלביות^[61]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין מציאות הטבע כן^[62], וכתבו בדעת תנאים שאינו מותר ציר של גויים אלא אם נמצא בו דג טהור^[63], שכך היה הדרך לתת בציר דג אחד ממינו^[64].

על השולח ציר של דג טהור ביד כותי, שאין חושש שהחליפו הכותי בציר של דג טמא, ע"ע כותים^[65].

בכסף מעשר שני

בכסף מעשר-שני*, שאין לוקחים אלא גידולי קרקע^[66], ויש סוברים שאף דגים^[67], העיד ר' יהודה בן גדיש שבית אבא היו לוקחים ציר דגים^[68], שיש בו משומן הדגים^[69]. ואמר לו ר' אליעזר שמא היו לוקחים דוקא בשהיו קרבי דגים מעורבים בהם^[70].

הערות שוליים