אנציקלופדיה תלמודית:שמחת יום טוב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:50, 16 ביוני 2022 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - המצוה לשמוח בימים טובים ובחול המועד.</span> == '''<span dir="rtl">המצוה, מקור...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - המצוה לשמוח בימים טובים ובחול המועד.

המצוה, מקורה וגדרה

המקור

בתורה מצאנו כמה כתובים בענין השמחה ברגלים: בחג השבועות* נאמר בכתוב: ועשית חג שבֻעות לה' אלהיך וכו' ושמחת לפני ה' אלהיך וכו'[1], ובחג הסוכות* נאמר: חג הסכת תעשה לך וכו' ושמחת בחגך וכו'[2], וכן נאמר: שבעת ימים תחג לה' אלהיך וכו' והיית אך שמח"[3].

המקור למצות השמחה, אמרו בספרי, וכן כתבו ראשונים, שהמצוה לשמוח בחג הסוכות ובחג הפסח נלמדת מהנאמר בכתוב בחג השבועות: וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החוקים האלה[4], ודרשו שכל הנוהג בעצרת - ובכלל זה מצות שמחה[5] - נוהג בפסח וסוכות[6], והכתוב בחג הסוכות "ושמחת בחגך"[7] נדרש לרבות כל מיני שמחות לשמחה[8].

ויש מן הראשונים שכתבו שהמקור לשמחה בחג השבועות ובחג הסוכות הוא מהכתובים שנאמרו בהם[9], והמקור למצות השמחה בחג הפסח - וכן בראש השנה[10] - הוא מהכתוב: אלה תעשו לה' במועדיכם[11], ודרש ר' יונה שהוקשו כל המועדות זה לזה[12], ויש מן הראשונים שכתבו שהמקור בחג הפסח הוא מגזירה שוה ט"ו ט"ו מחג הסוכות[13], או שכל מקום שיש חגיגה יש שמחה[14]. ויש מן האחרונים שכתבו שהמקור למצות השמחה בחג הפסח הוא מהכתוב "שבעת ימים תחוג לה' אלהיך וכו' והיית אך שמח"[15], שבמכילתא דרשו ר' יוסי הגלילי לענין חג הפסח, ששבעת ימי החג טעונים חגיגה[16], ומכאן שסיום הכתוב "והיית אך שמח" מוסב אף על פסח[17].

ויש מן הראשונים שכתבו שהמקור למצות השמחה בכל שלשת הרגלים הוא מהכתוב "ושמחת בחגך"[18], וחגך אלו כל החגים שהוזכרו בפרשה[19]. ואותה שאמרו בספרי שכל הנוהגים בעצרת יהיו נוהגים בפסח וחג[20], ביארו אחרונים שהכוונה לטעם המצוה שהוא משום זכר ליציאת מצרים, שנאמר בעצרת, שהוא שייך אף בפסח וסוכות[21].

וכתבו אחרונים, שאף על פי שהמקור למצות השמחה בכל הרגלים הוא מכתוב אחד, לסוברים כן[22], מכל מקום הוצרכה התורה להזכיר את השמחה בשבועות, שהוא רק יום אחד, ולא נאמר שנלמד מסוכות שהוא כל שמונה, וכן נצרכה להזכיר השמחה בסוכות, לומר שהמצוה נוהגת בכל ימי החג[23]

שמיני-עצרת*, אמרו בבריתא שהכתוב "והיית אך שמח"[24], בא לרבות ליל יום טוב האחרון לשמחה[25], וכתבו ראשונים שקל וחומר שהיום נתרבה אף הוא לשמחה, שהיום הוא העיקר[26], ויש מן הראשונים שכתבו שדוקא הלילה נתרבה לשמחה ולא היום[27].

במנין המצוות

המצוה לשמוח ברגלים נמנית במנין המצוות, שציונו לשמוח ברגלים[28], והיינו שהמצוה של כל הרגלים מצוה אחת היא[29], שכל הרגלים שם אחד הם ואינם מחולקים[30], או שיש כאן ריבוי ציוויים במצוה אחת[31].

יש מן הגאונים שמנו מצוה נוספת, לשמח את הלוי והגר והיתום והאלמנה בשלש רגלים[32], ויש מן הגאונים והראשונים שנראה מדבריהם שמצות השמחה ברגלים אחת היא, אלא שבכלל המצוה לשמוח ברגל, גם לשמח את בני ביתו ואת הלוי והגר והיתום והאלמנה[33].

דעת רבי אליעזר במצות שמחת יו"ט

בדעת ר' אליעזר, הסובר שביום טוב אפשר לעשותו כולו לה' או כולו לכם, ואמרו בתלמוד שלדעתו שמחת יום טוב רשות[34], נחלקו ראשונים ואחרונים אם יש מצות שמחת יום טוב:

א) יש מן הראשונים שכתבו ששמחת יום טוב - של אכילה ושתיה - לא יצאה מכלל מצוה לגמרי[35], אלא יש לה חליפין ותמורה על ידי שיושב ושונה[36], ולפיכך קורא אותה רשות[37], ואף לדעתו לא הותר לאדם להתענות ביום טוב אלא כשישיבתו במשנתו מביאתו לכך[38]. וכן אותה שאמרו שמי ששכח יעלה-ויבוא* בבברכת המזון סעודת יום טוב צריך לחזור, משום שהסעודה בו חובה[39], יש מן הראשונים שכתבו שהוא אף לדעת ר' אליעזר, שחייב לאכול סעודת פת, אלא שיכול לפטור עצמו על ידי כולו לה'[40].

וכן יש מן האחרונים שכתבו שאם יושב בטל ואינו לומד, ודאי מחויב בשמחת יום טוב באכילה ושתיה[41]. אולם כל עוד שעוסק בלימוד, כתבו אחרונים שאסור לו להפסיק כדי לקיים שמחת יום טוב של "לכם" - ואינו כשאר מצוות שמפסיקים להם מלימוד תורה - כיון שגילה הכתוב שיכול לעשות כולו לה'[42].

ב) ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם ששמחת יום טוב שעל ידי אכילה לדעת ר' אליעזר היא רשות גמורה, וכתבו שלדעת ר' אליעזר השוכח יעלה ויבוא בברכת המזון בסעודת יום טוב, אינו חוזר[43].

ג) ויש מן הראשונים שכתבו שלדעתו מצות שמחה שהיא חובה הינה דוקא בחג הסוכות ולא בשאר יום טוב, וכן היא דוקא בבשר שלמי חגיגה ולא בשאר קרבנות[44].

ד) ויש מן האחרונים שכתבו שלדעתו אף על ידי שיושב ושונה, מקיים מצות שמחת יום טוב[45], שהתורה משמחת הלב[46], או ששמחתו במה שמקיים מצות תלמוד תורה שחביבה ושקולה לפני המקום כנגד כל המצוות[47], ולכן אשה שאינה מצווה בתלמוד תורה[48], אינה יכולה לקיים מצות שמחה בלימוד תורה[49]. ואותה שאמרו שאין שמחה אלא בבשר, ביארו אחרונים שהיינו ששמחת על ידי אכילה שהיא "לכם" היא דוקא בבשר[50].

ה) ויש מן האחרונים שכתבו שאף לדעת ר' אליעזר יש חיוב לאכול סעודה ביום טוב, ואינו יכול לשנות כל היום, ואותה שאמר שיושב ושונה היינו רוב היום[51].

תוקף המצוה

מצות שמחת יום טוב כשאין בשר שלמים, יש מן הראשונים סוברים שאינה אלא מדרבנן, שמן התורה מצות שמחה אינה אלא בשלמים[52]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף בזמן הזה מצות השמחה היא מן התורה[53], שמצות שמחת יום טוב אינה שוה בכולם אלא המצוה שישמח כל אדם לפי יכולתו, העשיר לפי עשרו, וכאשר אפשר להביא שלמי שמחה, המצוה מתקיימת בהם, וכאשר אין שלמי שמחה יוצא ידי חובה בשאר מיני שמחות שיש יכולת בידו[54], וזה הטעם לדעתם שאף בזמן הזה אבלות* שהיא מן התורה אינה נוהגת ברגל[55], ששמחת החג שאף היא מן התורה דוחה אותה[56], וכן בדעת רב שדרש שאין נושאים נשים ברגל מהכתוב "ושמחת בחגך" בחגך ולא באשתך[57], יש מן האחרונים שכתבו שמצות שמחת יום טוב אף בזמן הזה היא מן התורה[58].

להצטרך לבריות לצורך שמחת יום טוב

שמחת יום טוב, יש מן האחרונים שכתבו שאם אין לו, יסתייע באחרים, ולא נאמר בה הכלל שנאמר בשבת "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות"[59], לפי שכל המועדים הם זכר לנסים וכשם שבד' כוסות מחויב ליטול אף מן התמחוי משום פרסום הנס[60], אף שמחת יום טוב יש בה משום פרסום הנס, ומחויב ליטול לצרכה אף מן התמחוי[61], או שכיון שיש מצות שמחה ושמחה היא בבשר ויין דוקא, מחויב לעשות מה שאפשר בשביל קיום המצוה[62]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף לגבי יום טוב אין לו להזדקק לבריות, שבשמחת יום טוב נאמר "כאשר יברכך ה' אלהיך"[63], ואין עליו חיוב לשמוח ביותר ממה שיש בידו[64].

נשים

נשים, אמר ר' יוסי הגלילי שחייבות בשמחת יום טוב[65], וכתבו ראשונים שהוא מהכתוב "ושמחת אתה וביתך"[66], וכן הלכה שנשים חייבות[67]. ונחלקו אמוראים: לדעת אביי בעלה משמחה[68], שאין חובת השמחה תלויה בה אלא בבעלה שישמחנה, שקוראים "ושימחת", ואם היא אלמנה, מי שהיא שרויה אצלו נצטוה לשמחה[69], ולדעת ר' זירא היא בעצמה חייבת בשמחה[70].

שמחת הנשים

שמחת הנשים, לדעת ר' זירא הסובר שאישה חייבת בעצמה בשמחה[71], בזמן המקדש חייבת לעלות לירושלים לאכול בשר שלמים[72].

לדעת אביי הסובר שאשה בעלה משמחה[73], יש מן הראשונים שכתבו שאינו מצווה לשמחה דוקא בבשר שלמים, ואינה מחויבת לעלות לירושלים לאכול עמו בשר שלמים, אלא השמחה היא בבבל היא בבגדי צבעונים, ובארץ ישראל היא בבגדי פשתן[74]. ויש מן הראשונים שבזמן המקדש בעלה משמחה בבשר שלמים אלא שאין עליה חיוב להביאם[75]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמצד שמחת בעלה, שאם יהיה שרוי בלא אשתו לא יהיה בשמחה, חייבת לעלות עמו לירושלים[76].

להלכה, יש מן הראשונים שכתבו וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאשה בעלה חייב לשמחה, שתעלה עמו והוא ישמח אותה[77]. ויש מן האחרונים שכתבו, מהם שכתבו כן בדעת ראשונים, שאשה חייבת בעצמה במצות השמחה[78], ויש מן האחרונים שכתבו שאם אשה מחויבת בשמחה, חייבת היא בשתיית יין ואכילת בשר[79].

על חיוב טומטום* במצות שמחת יום טוב שעל ידי אכילת בשר קדשים[80], ע"ע טומטום[81].

קטנים

קטנים, כתבו ראשונים ששמחת יום טוב שלהם היא על ידי שאביהם נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות[82], וכתבו אחרונים שזהו ששנינו בתוספתא שמצוה על אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, ואמר ר' יהודה שקטנים בראוי להם[83], וכיון שמצינו שר' עקיבא היה מחלק לתינוקות קליות ואגוזים בליל פסח כדי שלא ישנו[84], ממילא שמענו שהם הדברים הראוים לקטנים ומשמחים אותם[85]. המצוה לשמח קטנים, יש שכתבו בדעת אחרונים שהיא מדין חינוך למצות שמחה, ולכן כתבו אותם אחרונים שהיא דוקא בקטנים שהגיעו לגיל חינוך*[86], ויש שכתבו שהיא חיוב מיוחד שמוטל עליו לשמח את בני ביתו במועד משום שנאמר "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך"[87], ולכן מחויב לשמח אף קטנים שלא הגיעו לחינוך[88].

דינים שונים שנקבעו משום שמחת יום טוב

דינים שונים מצינו שקבעו חז"ל כדי שלא יימנעו משמחת יום טוב[89]:

הולכת סולם משובך לשובך מותרת באופנים מסוימים משום שמחת יום טוב[90].

תריסי החנויות, התירו בית הלל - וכן הלכה - להוציאם ממקומם ואף להחזירם לשם, באופנים מסוימים, שאם לא כן לא יוציא תבלין מהחנות כשיצטרכו ויבואו להימנע משמחת יום טוב[91].

נתינת עור לפני הדרסן, כגון שמפשיט עור בהמה ביום טוב, ונותן את העור במקום דריסת הרגלים - אף על פי שהעור נעבד על ידי הדריסה, ואסור משום מעבד כלאחר יד[92] - התירו זאת באופנים מסוימים בית הלל, וכן הלכה, משום שמחת יום טוב, שלא ימנע מלשחוט[93].

הלואת יום טוב, שלדעת רב יוסף לא ניתנה להיתבע מחשש שיבוא לכתבה[94], לדעת רבה, וכן הלכה ניתנת היא להיתבע, שאם לא כן יימנעו מלהלוות ויבוא להימנע משמחת יום טוב[95].

הבא לשחוט חיה ועוף, שמחויב בכיסוי הדם, ואין לו עפר מוכן, לדעת רב יוסף בדעת בית שמאי אף אם אין לו עפר מוכן לתת תחת הדם, יכול לחפור ולשחוט ולכסות, שאם לא נתיר לו כן יבוא להמנע משמחת יום טוב[96].

אין דנים דיני נפשות ברגל, שאם יצא חייב ויצטרכו להרגו, יהיו מחויבים להתענות כל אותו היום ויימנעו משמחת יום טוב[97].

מלאכת הוצאה מרשות לרשות שהותרה ביום טוב[98], יש מן הראשונים שכתבו הטעם שהתירוה כדי להרבות בשמחת יום טוב[99].

מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה*, לסוברים שבשבת אסורה מדרבנן[100], יש מן הראשונים סוברים שמשום שמחת יום טוב לא גזרו עליה, ומטעם זה התירו לתלוש נוצות העוף קודם שחיטתו[101]. וכן הבא לשחוט בהמה, שלדעת רב מותר לו לתלוש בידו את צמרה כדי לפנות מקום לסכין[102], יש מן הראשונים שכתבו שמותר לעשות כן אפילו כשמתכוין לתלישה, שלא יימנע משמחת יום טוב[103].

יניקה מבהמה ביום טוב, שלדעת אבא שאול היא מותרת[104], ואף על פי שהיניקה מבהמה אסורה משום מפרק כלאחר-יד*[105], יש מן הראשונים שכתבו בטעם ההיתר משום שמחת יום טוב[106].

מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, ולא יהיה בה הפסד או חסרון אם תיעשה מבעוד יום, אפילו צורך אכילה, אינה נעשית אלא מערב יום טוב, וכתבו ראשונים הטעם, שאם יעשה אותן ביום טוב ימנע משמחת יום טוב[107].

במלאכת בורר*, כאשר הפסולת מרובה על האוכל, התירו לברור הפסולת - אף על פי שבשבת דרך ברירה ואסורה[108] - כדי למעט בטורח משום שמחת יום טוב[109].

מלאכת-אוכל-נפש* שהותרה ביום טוב[110], משום שמחת יום טוב היא שהותרה[111], וכן מלאכות מסוימות שנאסרו אף כשהן לצורך אוכל נפש, כגון קצירה וצידה[112], יש מן הראשונים שכתבו הטעם לאיסורם, משום שמא יטרח בהם ונמצא בטל משמחת יום טוב[113].

טירחה לצורך שמחת יום טוב מותרת, ומותר לתקן צרכי סעודה ביום טוב[114].

במצות ישיבת-סוכה*, כאשר ירדו גשמים בלילה ראשון של החג, ואינו יכול לאכול בסוכה, הרבה סוברים שלא ימתין עד שיפסקו הגשמים אלא יאכל בביתו שהנמנע מלאכול מבטל שמחת יום טוב[115]. וכן בטעם הפטור משינה בסוכה למי שאין אשתו יכולה להיות עמו בסוכה, יש שכתבו משום שמחויב לשמח את אשתו ברגל[116].

השולח לחבירו ביום טוב כלי-שמלאכת-לאיסור* במתנה, יש סוברים שמותר, משום שמביא לשמחת יום טוב[117].

דברי מאכל, שאף לסוברים שגזרו על כלי שמלאכתו להיתר שלא לטלטלו שלא לצורך[118], בדברי מאכל לא גזרו[119], שבטעם שלא גזרו שלא לטלטלם, יש מן הראשונים שכתבו שלא יכלו לעמוד בכך לבטל שמחת יום טוב[120].

אגרת-רשות*, שהותרה כתיבתה בחול-המועד*[121], אף על פי שכתיבה אסורה בחול המועד[122] יש מן הראשונים שכתבו בטעם ההיתר שהוא משום שמחת יום טוב שלא יהיה בדאגה[123], וכן התירו לכתוב חשבונות ולחשב הוצאות בחול המועד, שהם לצורך המועד, משום שמחת יום טוב[124].

כתיבת סת"ם בחול המועד, שלדעת ר' יוסי הותרה כדרכו כדי פרנסתו[125], יש מן הראשונים שפירשו שהיינו בהרווחה כדי שיהיו לו הוצאות ברווח לצורך שמחת יום טוב[126].

מעבר דירה בחול המועד, שלדעת הירושלמי מותר לעבור מדירה של חברו לדירה שלו, משום ששמחה היא לו, יש שכתבו שהיינו משום שמחת יום טוב[127].

סחורה בחול המועד, שאסורה[128], יש מן הראשונים שכתבו הטעם שמא מתוך טרדתו ימנע משמחת יום טוב, וכן לפעמים יקנה ביוקר או ימכור בזול ויצטער[129].

אשה עושה תכשיטיה במועד[130], ויש מן הראשונים שכתבו הטעם משום שמחת יום טוב שעל ידי כן חביבה על בעלה[131].

במנהג שנהגו איסור לעשות מיני תבשילים מקמח של מצוה אפויה - "שרויה"[132] - יש מן האחרונים שכתבו שביום טוב אחרון של גלויות, המיקל בזה משום שמחת יום טוב, לא הפסיד[133].

בטעם המנהג שנהגו במקצת מקומות לאסור אכילת קטניות בפסח, יש מן הראשונים שכתב שהוא לפי שאין דרך לאכול קטניות במועד משום שמחת יום טוב[134].

אמירת פרק "במה מדליקין" שנהגו לאומרה בליל שבת[135], בדעת הסוברים שנוהגים לאומרה אחר ערבית, יש שכתבו שאין אומרים אותו כשחל יום טוב בשבת כדי למהר שמחת יום טוב[136].

נר של יארצייט, שנהגו להדליק ביום-שמת-בו-אביו-או-אמו*[137], יש מן האחרונים שכתב שאף על פי שלהלכה אין להדליק ביום טוב נר של בטלה, היינו שאינו לצורך יום טוב, והרי נר זה אין משתמשים בו ואינו עשוי לצורך יום טוב, מכל מקום מותר להדליקו ביום טוב, שכיון שהורגלו בו ומקפידים בו, אם לא יוכל להדליקו ביום טוב יצטער ביותר, ויש להתיר משום שמחת יום טוב[138].

ברכת-הריח* שמברכים במוצאי שבת, שכאשר חל יום טוב במוצאי שבת אין מברכים אותה[139], יש מן הראשונים שכתבו הטעם ששמחת יום טוב מועילה להשיב הנפש כמו בשמים[140].

אבלות*, שאינה נוהגת ביום טוב[141], בטעם שלא חכמים העמידו דבריהם במקום עשה של שמחת יום טוב, לפי שאפילו היתה אבלות מן התורה היתה נדחית מפני עשה של רבים כשמחת יום טוב[142].

הערמה*, כגון מליחת בשר ביום טוב על ידי הערמה, כאשר אינו צריך אלא לחתיכה אחת ומולח הרבה[143], יש מן הראשונים סוברים הטעם שאם לא נתיר לו יחשוש שמא יסריח הבשר וימנע ולא ישחוט ויתבטל משמחת יום טוב[144].

הפרשת-חלה*, שלדעת רבה אם גלגל עיסה מערב יום טוב, מפריש ממנה חלתה ביום טוב[145], שיש סוברים שמותר להפריש אף בחלת ארץ ישראל, יש שכתבו הטעם שלא חילוק חכמים בין העיסות, משום שמחת יום טוב[146].

בהפרשת-תרומות-ומעשרות*, אמרו שאין מגביהים תרומות ומעשרות ביום טוב כדי ליתנם לכהן, אבל ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר, בלא הפרשה ונתינה לכהן, מותר שלא ימנע משמחת יום טוב[147].

לישת המצות במים-שלנו*, שיש להיזהר שלא ללוש במים שנתערבו בהם מים חמים[148], יש מן הפוסקים שכתבו שבמקום של מניעת שמחת יום טוב יש להקל[149].

על טלטול מוקצה*, שלא לצורך אוכל נפש ומכשיריו, אלא לצורך שמחת יום טוב בלבד, ע"ע מוקצה[150].

במקום שבות

שמחת יום טוב, במקום שיש במעשה השמחה משום איסור שבות*, נדחית שמחת יום טוב משום שבות, כגון השמעת קול בכלי נגינה או הזאה* על הטמא[151].

הזמנים

הימים

מנין הימים שנוהגת בהם מצות השמחה, בחג הסוכות הוא כל שמונת ימי החג[152]. בחג השבועות המצוה היא יום אחד[153].

מנין ימי חג הפסח שבהם יש מצות שמחה, כתבו אחרונים שהוא כל שבעת ימי החג[154], ולדעתם זהו ששנינו בתוספתא ששמחה נוהגת כל שבעה[155], והיינו בחג הפסח, שבסוכות נוהגת כל שמונה[156]. ויש מן האחרונים שכתבו, שלסוברים שהשמחה בחג הפסח נלמדת מעצרת[157], כשם שבעצרת המצוה היא יום אחד, כך בחג הפסח המצוה היא יום אחד, ובשאר הימים אינה אלא תשלומים לראשון, ולסוברים שמצות השמחה בחג הפסח נלמדת מחג הסוכות[158], נוהגת היא בפסח בכל ימי החג[159].

שמיני עצרת

יום שמיני עצרת, יש מן הראשונים סוברים שאין בו דין שמחה, שבכתוב נזכר פעמיים "שבעת ימים" לגבי שמחה[160], וממילא התמעט יום השמיני[161]. ויש מן הראשונים סוברים שאף יום שמיני עצרת נתרבה בכלל הריבוי של ליל שמיני עצרת לשמחה[162].

בליל יום טוב ראשון

ליל יום טוב ראשון, אין בו חובת שמחה, שבכתוב "והיית אך שמח"[163], נתרבה לילה אחרון - שמיני-עצרת* - ובמילה "אך" נתמעט לילה ראשון[164], והטעם למעט דוקא לילה ראשון, לסוברים שזביחת שלמי שמחה צריכה להיות בשעת שמחה[165], הרי שבערב יום טוב אי אפשר להקריבם[166], ולסוברים שזביחת שלמי שמחה אינה צריכה להיות בשעת שמחה[167], הוא משום שלילה ראשון אין שמחה לפניו[168]. ונחלקו אחרונים: יש סוברים שלא נתמעט לילה ראשון אלא מחיוב אכילת בשר שלמים, אבל שאר חיובי שמחה ישנם אף בלילה ראשון[169], ויש סוברים שמן התורה נתמעט לילה ראשון מכל חיובי שמחה ואין השמחה נוהגת בו אלא מדרבנן[170]. ויש שכתבו, שלסוברים שאין צריך זביחה בשעת שמחה, והטעם שאין חובת שמחה משום שאין שמחה לפניו, היינו שאינו מחויב לדאוג שיהיה לו שלמי שמחה, אבל אם שחט שלמי שמחה ויכול לשמוח בהם, מחויב מן התורה לאכלם בליל יום טוב ראשון[171]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שדין לילה ראשון שנוי במחלוקת תנאים, ולרבי אלעזר ב"ר שמעון בבריתא שמביא אדם תודתו בחג הסוכות ויוצא בה ידי חובת שמחה[172], יש חובת שמחה בלילה ראשון, ולדעתם כן דעת ראשונים להלכה[173].

לילה ראשון של פסח, יש מן האחרונים שכתבו שלטעם שלילה ראשון נתמעט משמחה משום שאין שמחה לפניו[174], הרי שבליל פסח, שיש שמחה לפניו בהקרבת קרבן פסח, יש בו מצות שמחה[175], ולדעתם זהו שכתבו ראשונים שהמביא קרבן תודה בערב פסח - שלכתחילה אין להביאו משום שמביאו לבית הפסול[176] - באכילת בשר הקרבן יוצא ידי חובת שמחת יום טוב[177], שבליל יום טוב ראשון של פסח יש חובת שמחה[178].

ליל שמיני עצרת

ליל שמיני-עצרת* נתרבה לשמחה מהכתוב "והיית אך שמח"[179].

שאר לילות

שאר לילות, יש בהם חיוב שמחה[180]. יש מן הראשונים סוברים שאין צריך ריבוי מיוחד לרבותם לשמחה, שהם בכלל הימים, שימים כולל אף לילות[181]. ויש מן הראשונים סוברים שצריך ריבוי מיוחד לשאר לילות, ש"שבעת ימים" שנאמרו בכתוב "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים"[182], ימים דוקא, ונתרבו לילות מהריבוי של לילה אחרון[183]. ויש מן האחרונים שנסתפקו, אם מחויב באכילת בשר שלמים משום שמחה בין ביום ובין בלילה, או שיוצא באכילה אחת, בין אם אכלה ביום ובין כשאכלה בלילה[184], ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שדי באכילה אחת ביום ויוצא בה אף ידי חובה של הלילה[185], ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שבאכילה של יום לא יוצא ידי חובה של הלילה[186].

בראש השנה

ראש-השנה*, כתבו גאונים ראשונים ואחרונים שיש בו מצות שמחת יום טוב[187], שהוקשו כל המועדות זה לזה[188], שאף הוא קרוי חג בכתוב "בכסה ליום חגנו"[189], וכן בנביא נאמר על ראש השנה "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות וכו'"[190], ולכן לדעתם אסור להתענות בראש השנה[191]. וכן בדעת רבן גמליאל הסובר שראש השנה כרגלים שמפסיקים אבלות ואינם עולים למנין הימים[192], כתבו גאונים שלדעתו יש שמחה בראש השנה[193]. על שלמי שמחה אם קרבים הם בראש השנה, ע"ע שלמים.

ויש מן הגאונים והראשונים והאחרונים סוברים שאין מצות שמחת יום טוב בראש השנה[194], שאינו ניתן לשמחה כאשר ספרי החיים נפתחים לדון על כל חי[195]. וכן בדעת חכמים הסוברים שראש השנה אינו מפסיק אבלות[196], נראה מדברי גאונים, וכן הלכה לדעתם, שהטעם משום שאין בו שמחה[197].

אף לסוברים שיש שמחת יום טוב בראש השנה, יש מן האחרונים שכתבו שאין בו חובה לאכול בשר ולשתות יין[198], ויש מן האחרונים שכתבו שדינו כשאר המועדים[199], וכן כתבו ראשונים ואחרונים שאוכלים בו בשר שמן ומיני מתיקה[200].

על נשיאת נשים בראש-השנה*, ע"ע.

ביום הכיפורים

יום-הכיפורים*, יש מן הראשונים שכתבו שאף על פי שהוא בכלל המועדים והוקשו המועדים זה לזה, אין בו מצות שמחה, שהרי יש בו מצות עינוי[201], וכן שנינו במסכת סופרים שאין מזכירים ביום הכיפורים לא מועד ולא שמחה שאין שמחה בלא אכילה[202], וכן בדעת חכמים הסוברים שיום הכיפורים אינו מפסיק אבלות[203], יש מן הגאונים שנראה מדבריהם שהוא לפי שאין בו שמחה, ולדעתם כן הלכה[204]. ויש מן הראשונים סוברים שיש שמחה ביום הכיפורים[205], וכן בדעת רבן גמליאל הסובר שיום הכיפורים מפסיק אבלות[206], יש מן הגאונים שכתבו שהוא לפי שלדעתו יש שמחה ביום הכיפורים[207].

בחול המועד

השמחה בחול-המועד*, יש מן הראשונים שכתבו שהיא חובה[208], וכן שנינו: ההלל והשמחה שמונה[209], וכן אמרו בירושלמי שלא אסרו לעשות מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ושמחים ויגעים בתורה[210], וכן בדעת הראשונים הסוברים שיש חובת סעודה בחול המועד, יש מן האחרונים שצידדו לומר שהוא משום שיש חובת שמחה בחול המועד[211]. ויש מן הראשונים סוברים שהיא רשות, שהמקור לחיוב שמחה ביום טוב מהכתוב "עצרת תהיה לכם" לא נאמר על חול המועד, ולכן לדעתם אין חיוב סעודה בחול המועד[212]. על יתר דיני השמחה בחול המועד, עי' ערכו.

תשלומים

מצות שמחה בחג שבועות, אם יש בה תשלומים כל שבעת הימים שאחר החג - כשם שיש תשלומים למצות ראיה* וחגיגה* - יש מן האחרונים שכתבו שאין לה תשלומים, שהימים הם חול גמור ואין שייכת בהם שמחה[213]. ויש מן האחרונים שכתבו שיש לה תשלומים כל שבעת ימים אחר שבועות, ואף על פי שהם ימי חול, ולדעתם זהו ששנינו בתוספתא - לגירסת הראשונים בה[214] - וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים שיש לשמחה תשלומים כל שבעה[215], דהיינו תשלומים לשמחה של חג שבועות[216].

חיוב שמחה בכל רגע ורגע

מצות השמחה ביום טוב, יש מן האחרונים שכתבו שאפשר לקיימה בשמחה אפילו שעה אחת במועד, ואין חיוב להיות בשמחה בלי הפסק[217]. ויש שכתבו שהמצוה היא להיות שמח בכל רגע[218].

שמחה בתוספת יום טוב

תוספת-יום-טוב* - שמוסיפים מחול על הקודש - יש שכתבו בדעת ראשונים שאין בה מצות שמחת יום טוב, ולדעתם זהו שכתבו שאף על פי שאין נושאים נשים במועד משום שאין מערבים שמחה בשמחה[219], בתוספת יום טוב מותר לשאת ואין בזה משום עירב שמחה בשמחה[220]. ויש שכתבו שהטעם שמותר לשאת אשה בתוספת יום טוב אינו אלא משום שבלילה הראשון אין מצות שמחה[221].

אופני קיומה

לה' או לכם

מצות שמחת יום טוב, מצינו שנאמרו בה שני כתובים סותרים, שכתוב אחד אומר: עצרת לה' אלהיך[222], וכתוב אחד אומר: עצרת תהיה לכם[223], ולדעת ר' אליעזר בא הכתוב לומר או כולו לה', בלימוד תורה או כולו לכם, באכילה ושתיה, ואילו לדעת ר' יהושע בא הכתוב לומר שצריך לחלק, חציו לה' וחציו לכם[224]. ואמר רבי אלעזר בשבועות כולם מודים שצריך גם לכם שהוא יום שניתנה בו תורה[225]. וכן מצינו שסובר כמותו מר בריה דרבינא, שישב בתענית כל השנה מלבד בעצרת[226]. על דעת ר' אליעזר אם סובר שישנה מצות שמחת יום טוב, עי' לעיל[227].

הלכה כר' יהושע, שבכל יום טוב צריך לעשות חצי לה' וחציו לכם, והיינו לחלקו חציו לבית המדרש, לתורה ולתפילה, וחציו לאכילה ושתיה[228]. ויש מן הראשונים שכתבו שהלכה כר' אליעזר, ויכול אדם לעסוק בתפילה ובלימוד ולהתענות ביום טוב[229].

אחר שסיים לימודו

קיום "לכם" במקצת היום לדעת ר' אליעזר, כגון שסיים את לימודו, יש מן הראשונים שכתבו שאם הרגילות שלו בכל יום היא לאכול, אזי ביום טוב מחויב לאכול משמנים ולשתות ממתקים, אבל אם אינו רגיל בכל יום לאכול אחר הלימוד, אף ביום טוב אינו מחויב[230]. ויש מן האחרונים שכתבו שבזמן שאינו לומד, מחויב בשמחת יום טוב של "לכם"[231]. ויש מן הראשונים שכתבו שלדעת ר' אליעזר מחויב או לשנות כל היום או לאכול ולשתות, ואם באמצע היום הפסיק מלימודו לשם אכילה ושתיה, הפסיד גם את החציו לה' וגם את החציו לכם[232].

חציו לכם

חציו לכם, יש מן האחרונים שכתבו שאפשר לקיימו בכל דבר שגורם לו להתענג, כגון הרוצה להתענות והתענית גורמת לו עונג, מקיים בה חציו לכם[233]

חציו לה'

גדר חציו לה', הנלמד לדעת ר' יהושע מהכתוב "עצרת לה' אלהיך"[234], וצריך ללמוד תורה[235], יש מן האחרונים שלדעתם אף הוא משום שמחת יום טוב, ומתקיים על ידי לימוד תורה שמשמחת הלב, וצריך לייחד את החצי לה' ללימוד תורה דווקא[236]. וכעין זה יש שכתבו שחציו לה' אינו מדין חובת הלימוד שבכל יום מצד "והגית בו יומם ולילה[237], אלא מדיני יום טוב[238], ולדעתם מטעם זה, אף על פי שהעוסק בלימוד תורה אינו פטור מקיום מצוה מצד הכלל של עוסק במצוה פטור מן המצוה[239], הלומד תורה ביום טוב מדין "חציו לה'" חשוב עוסק במצוה שפטור מן המצוה[240].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף התפילה היא בכלל חציו לה'[241], וכן יש מן הראשונים שכתבו שאף על ידי תחינות מקיים "לה'"[242]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף על ידי תענית מקיים חציו לה'[243].

לדעת רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן בירושלמי לא ניתנו ימים טובים אלא לאכילה ושתיה, ועל ידי שהפה מסריח - היינו שאם יעסקו רק באכילה ושתיה יש לחוש שידברו לשון הרע או שיבואו לידי מיאוס[244] - התירו לעסוק בהם בתורה[245].

חצאים שקולים

חציו לה' חציו לכם, יש מן האחרונים שכתבו, מהם שכתבו כן בדעת ראשונים, שצריך שיהיו שקולים[246], ולכן צריך לחשב שלא להאריך בסעודה כדי שלא יהיה על חשבון הזמן של לה'[247]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין צריך שיהיו שקולים בצמצום, רק מקצת לה' ומקצת לכם, ורשות בידו לעשות או רובו לה' או רובו לכם או חצי ממש[248].

הלילה, יש מן האחרונים שכתבו שמצטרף לחשבון חציו לה' חציו לכם[249].

כולו לה' לדעת ר' יהושע

הרוצה לעשות כולו לה', לדעת ר' יהושע, יש מן הראשונים שכתבו שרשאי, ולכן הרוצה להתענות ביום טוב, רשאי לעשות כן ובלבד שילמד כל היום או יאמר תחינות כדי לקיים כולו לה'[250].

בזמן שהמקדש קיים

בזמן שהמקדש קיים, אמר רבי יהודה בן בתירא שאין שמחה אלא בבשר, מהכתוב: וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך[251], והיינו שחייב להביא שלמים יתרים על שלמי חגיגה[252], וכן סובר רבי לעזר בירושלמי שאין שמחה אלא בשלמים[253], ואילו לדעת רבי יהושע בן לוי בירושלמי יכול לקחת בשר מהמקולין[254]. הלכה שאין שמחה אלא בשלמים[255].

ובמעלה של בשר קדשים לשמחה, יש מן האחרונים שכתבו שבבשר קדשים יש ב' מיני שמחה, הבאת שלמים לה', ואכילת בשר[256], ויש מן האחרונים שכתבו שבבשר שלמים יש הנאה לגוף ולנפש כאחד[257].

אכילת שלמי שמחה

באופן קיום מצות שמחת יו"ט, יש מן הראשונים סוברים שמן התורה הוא על ידי אכילת שלמי שמחה[258], ומדרבנן הוא בכל מיני שמחה[259]. ויש מן הראשונים שכתבו שמן התורה יכול לשמוח בכל מיני שמחה[260], אלא שאם יש בידו להביא שלמים חייב להביא, וכן מצוה מן המובחר לשמוח באכילת בשר[261]. וכן כתבו ראשונים ואחרונים שהשמחה היא בבשר שמן ומיני מתיקה[262]. ויש מן האחרונים שכתבו שהוא מחלוקת אמוראים בירושלמי, שלדעת ר' יהושע בן לוי אפשר לשמוח אף בבשר הנלקח ממקולין, ואילו לדעת ר' לעזר השמחה היא דוקא בבשר שלמים[263]. וכן בדעת רב הסובר שאין נושאים נשים במועד משום שנאמר "ושמחת בחגך"[264] בחגך ולא באשתך[265], יש מן האחרונים שכתבו שסובר ששמחת יום טוב היא בכל מיני שמחה[266].

תוקף החיוב בשלמי שמחה

אכילת בשר שלמי שמחה, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן כתבו אחרונים, שהיא חיוב גמור כשאר החיובים של שלמי חגיגה ועולת ראיה שברגל[267]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף על פי שהשמחה היא בשלמי שמחה דוקא, אין זה אלא למי שכבר נמצא בירושלים, אבל לעלות לירושלים או אפילו לשהות בה בשביל שלמי שמחה, אין חיוב[268]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שלא אמרו שאין שמחה אלא בבשר אלא למצוה מן המובחר היכן שאפשר' אבל אינו מעכב[269], ולדעתם זהו שאמרו בתלמוד שכאשר יום טוב ראשון חל בשבת - שאי אפשר לשחוט מערב שבת משום שצריך זביחה בשעת שמחה, ובשבת אי אפשר לשחוט[270] - שמשמחו בכסות נקיה ויין ישן[271].

בכל ימי החג

אכילת שלמי שמחה, יש מן האחרונים שכתבו שהיא בכל יום מימי החג, שכן שנינו שהשמחה היא שמונה ימים[272]. ויש מן האחרונים שכתבו שיכול אדם להפקיע את עצמו מאכילת שלמי שמחה כמה ימים ברגל ובלבד שלא יפקיע עצמו לגמרי[273].

חיוב הקרבה

חיוב שלמי שמחה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו, שמלבד החיוב לאכלם, יש עליו חיוב להקריבם לפחות פעם אחת[274]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן כתבו אחרונים, שאין חיוב הקרבה אלא חיוב אכילה בלבד[275]. על יתר דיני הקרבת שלמי שמחה, ועל הסוברים שיכול להקריב נדרים ונדבות לשם שלמי שמחה, ע"ע שלמי שמחה.

על הסוברים שביום טוב יש דין "עונג" ודין חציו לכם כולל גם עונג יום טוב, ע"ע עונג שבת; עונג יום טוב.

השמחה בזמן הזה

בזמן שאין המקדש קיים, שמחת יום טוב לדעת תנא קמא היא ביין, ולדעת רבי יהודה אנשים בראוי להם ונשים בראוי להם, אנשים ביין, ונשים אמר רב יוסף שבבבל שמחתן בבגדי צבעונים ובארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצים[276]. והלכה כרבי יהודה[277]

שמחה ביין

השמחה ביין, אמר ר' יהודה בן בתירא שהוא משום שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש[278]. ויש מן האחרונים שכתבו טעם נוסף, שהיין בא להשכיח את הצער כדי שיהיה אפשר להגיע לשמחה[279]. כאשר אין לו יין, יש מן האחרונים שנסתפקו אם מחויב לשתות שכר, שכיון שהוא חמר-מדינה* הרי הוא בכלל יין[280].

אכילת בשר

אף בזמן הזה, כתבו ראשונים שאוכלים בשר משום שאין שמחה אלא בבשר[281], ואף על פי שבתלמוד לא הוזכר אלא יין[282], יש מן האחרונים שכתבו שהיינו שעיקר השמחה הוא ביין[283], וכן יש מן האחרונים שכתבו שיש חובה לאכול בשר, ששמחת יום טוב היא הסעודה ורק עם בשר היא בלב טוב ושמח, והיין בא לשכח את הצער[284], ויש מן האחרונים שכתבו שהחיוב הוא או לאכול בשר או לשתות יין[285], ויש מן האחרונים שכתבו שאין חיוב לאכול בשר[286], ומהם שכתבו שיש מצוה כיון שנאמרה בו שמחה[287].

בשר עוף

בשר עוף, יש מן האחרונים שכתבו שלדעת רב אשי, וכן כתבו ראשונים להלכה, שאין יוצאים ידי חובת שמחת יום טוב בקרבן מן העוף משום שאינו משמח[288], אף בזמן הזה אין יוצאים בו ידי חובת שמחת יום טוב[289]. ויש מן האחרונים שכתבו שדוקא בשמחה שעל ידי שלמי שמחה אין יוצאים ידי חובה בעוף, אבל בזמן הזה יוצאים ידי חובה בעוף[290], וכן יש שכתבו שאין צריך לחזר אחר בשר בהמה דוקא[291].

בכל דבר המשמח

כתבו ראשונים שכל דבר המשמח אדם חייב לעשותו ברגל, וכל דבר שלבו מוצא בו שמחה וקורת רוח באכילה ושתיה ובכל דבר ששמחה היא לו חייב לעשותו ברגל[292].

הלל ושירה

אמירת הלל* ושירה, יש מן הראשונים שכתבו שהן בכלל שמחת יום טוב[293], וכן כתבו אחרונים שמצוה לזמר ברגלים בבית הכנסת[294]. ויש מן האחרונים סוברים ששירה אינה בכלל שמחת יום טוב[295].

אכילת פת

אכילת פת ביום טוב, יש מן הראשונים סוברים שהיא חובה מדין שמחת יום טוב, שמדין חציו לכם צריך לאכול ועיקר אכילה הוא בפת[296], וביארו אחרונים שאותה שאמרו שאין שמחה אלא בבשר[297], היינו שיש שמחה בבשר אבל ודאי צריך לאכול פת עמו[298]. וכן יש מן האחרונים שצידדו לומר, שבחול-המועד*, שיש בו חיוב שמחה[299], יש בו חיוב אכילת פת[300]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאין חובה לאכול פת, ואת "חציו לכם" יכול לקיים על ידי אכילת בשר ופירות[301].

בשיעור האכילה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהוא בכזית[302]. ויש מן האחרונים סוברים שהוא כביצה[303].

בגדים נאים

יום טוב, שצריך לכבדו בבגדים נאים יותר מבגדי שבת[304], יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהוא מדין שמחת יום טוב[305].

תענית

תענית ביום טוב, יש מן הראשונים שכתבו שלדעת ר' יהושע הסובר חציו לה' חציו לכם, אין לשבת בתענית ביום טוב[306], שלדעתם מר בריה דרבינא שהיה יושב בתענית בכל יום טוב[307], סובר כר' אליעזר שכולו לה' או כולו לכם[308], וכתבו שאף לדעת ר' אליעזר אין לשבת בתענית של צער ובכי אלא בתענית של בקשת רחמים או בתענית באופן שאדם עסוק בענינים אחרים ומסיח דעתו מן האכילה[309]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף לדעת ר' אליעזר אין היתר לקבוע תענית ביום טוב[310]. ויש מן האחרונים שצידדו לומר בדעת ראשונים שיש איסור להתענות ביום טוב מן התורה, מהכתוב "ושמחת בחגך" ולכן הנשבע להתענות ביום טוב אין השבועה חלה[311]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף לדעת ר' יהושע שצריך חציו לכם באכילה ושתיה, אם לרוב חשקו בתורה מונע מעצמו אכילה ושתיה ואוכל רק בלילה, רשאי, שזו השמחה שלו, וכמר בריה דרבינא[312], וכעין זה יש מן הראשונים שכתבו שמי שהאכילה צער עבורו מותר לו להתענות[313]. ויש מן הראשונים שכתבו שאינו רשאי להתענות אלא תענית חלום, ולדעתם מר בריה דרבינא שהתענה, היתה זו תענית חלום[314]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף תענית חלום אינו רשאי להתענות, משום שמחת יום טוב[315].

להלכה כתבו אחרונים שאין להתענות ביום טוב[316], ומי שמניעת האכילה עונג לו, רשאי שלא לאכול, וכן תענית חלום רשאי להתענות[317]. ויש שכתבו שאין רשאי להתענות ביום טוב משום שמחת יום טוב, אולם תענית חלום רשאי להתענות, משום הסכנה שיש בכך[318].

ארבע כוסות

ארבע-כוסות* של יין ששותים בליל פסח, כתבו ראשונים שיוצא בהן ידי חובת שמחת יום טוב[319].

קרבן תודה

קרבן תודה*, יש בהקרבתו ובאכילתו ביום טוב משום קיום מצות שמחת יום טוב[320].

צדקה כחלק משמחת יו"ט

כתבו ראשונים שכאשר אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום והאלמנה עם שאר עניים אומללים, אבל מי שנועל דלתות ביתו ואוכל ושותה עם בני ביתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו[321]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעתם, שאם אינו נותן לעניים לא קיים כלל שמחת יום טוב[322].

הערות שוליים

  1. ↑ דברים טז י-יא.
  2. ↑ שם יג-יד.
  3. ↑ שם טו. ועי' ציון 15.
  4. ↑ שם יב.
  5. ↑ עי' ציון 1.
  6. ↑ ספרי ראה פיס' קלט. ר' אלחנן בתוס' חגיגה ח א ד"ה ושמחת.
  7. ↑ עי' ציון 2.
  8. ↑ חגיגה שם. תוס' שם.
  9. ↑ עי' ציונים 1-3.
  10. ↑ יראה"ש להלן. ועי' ציון ?? על מצות שמחת יו"ט בר"ה.
  11. ↑ במדבר כט לט.
  12. ↑ שבועות י א. יראה"ש סי' רכז; רס"ג בפירושו לעזרא, הובא בשבלי הלקט סי' רפד.
  13. ↑ עי' שבת קלא ב. יראה"ש סי' תכז.
  14. ↑ יראה"ש שם.
  15. ↑ דברים טז טו.
  16. ↑ מכילתא דרשב"י מסכתא דפסחא פרשה ז.
  17. ↑ משך חכמה סוף פרשת ראה.
  18. ↑ עי' ציון 2. תשו' רב שר שלום גאון בתשו' גאוני מזרח ומערב סי' פא; רס"ג בפירושו לעזרא, הובא בשבלי הלקט סי' רפד; רש"י סוכה מב ב ד"ה והשמחה; רמב"ם בסהמ"צ עשה נד ובהל' יו"ט פ"ו הי"ז; סמ"ג מ' רכט; סמ"ק מ' צה; חינוך מ' תפח.
  19. ↑ תשו' רב שר שלום שם. ועי' רי"פ פערלא לרס"ג עשה נח.
  20. ↑ עי' ציון 6.
  21. ↑ רי"פ פערלא לרס"ג עשה נח ד"ה ועכ"פ.
  22. ↑ עי' ציונים 4, 18.
  23. ↑ טו"א חגיגה ו ב ד"ה ובשמחה.
  24. ↑ דברים טז טו.
  25. ↑ סוכה מח א.
  26. ↑ רש"י שם ד"ה לרבות.
  27. ↑ רש"י פסחים עא א ד"ה לרבות, וצ"ב.
  28. ↑ סהמ"מ לרס"ג עשה נח: ושמחת החגים למלאות; בה"ג בהקדמה אות קכד; סהמ"צ לרמב"ם עשין נד; סמ"ג מ' רכט; סמ"ק מ' צה; חינוך תפח.
  29. ↑ הרי"פ פערלא לרס"ג שם.
  30. ↑ רי"פ פערלא עשה מה
  31. ↑ שם עשה נה סוד"ה ועכ"פ.
  32. ↑ בה"ג בהקדמה אות קל.
  33. ↑ עי' רס"ג עשה לה ורי"פ פערלא שם; עי' יראה"ש רכז ורי"פ פערלא עשה נח בדעתו.
  34. ↑ בריתא ביצה טו ב וגמ' שם, וש"נ.
  35. ↑ בעה"מ פסחים סח ב (יח ב).
  36. ↑ בעה"מ שם; חי' רבנו דוד שם ד"ה דתניא; מאירי שם ד"ה כבר ביארנו.
  37. ↑ עי' ר"ח פסחים שם ד"ה ר"א; בעה"מ שם.
  38. ↑ מאירי פסחים שם, ועי' רבנו דוד שם.
  39. ↑ ברכות מט ב. וע"ע ברכת המזון ציון 264.
  40. ↑ ריטב"א סוכה כז א ד"ה והא דאמרינן; עי' פסקי ריא"ז ברכות פ"ז הל' א אות יט, שפסק שחוזר לראש, ואע"פ שלהלכה פסק כר"א, עי' ציון 229. ועי' מאירי פסחים סח ב. ועי' ציון 43.
  41. ↑ מהרש"א ביצה טו ב.
  42. ↑ פנ"י ביצה טו ב ד"ה אמר מר.
  43. ↑ עי' מרדכי ביצה פ"ב סי' תרסט, בשם האבי עזרי, שהגמ' ברכות מט ב שבציון 39 היא כדעת ר"י ולא כדעת ר"א, ולכן הסעודה חובה ואם שכח יעלה ויבא חוזר. ועי' ציון 40.
  44. ↑ תוס' רי"ד פסחים סח ב ד"ה מה זה. והיינו משום שהכתוב "עצרת תהיה לכם" מדבר על סוכות, עי' ציון 224.
  45. ↑ מהרש"א פסחים סח ב חי' אגדות ד"ה כתוב; שאג"א סי' סט; שפ"א פסחים שם.
  46. ↑ מהרש"א שם.
  47. ↑ שאג"א שם.
  48. ↑ ע"ע תלמוד תורה.
  49. ↑ שאג"א שם.
  50. ↑ מהרש"א שם.
  51. ↑ ראשון לציון ביצה טו ב ד"ה חלקהו, אולם עי' ראשונים שבציון 38 שלד' ר"א מותר להתענות ביו"ט.
  52. ↑ תוס' מו"ק יד ב ד"ה עשה.
  53. ↑ שאג"א סי' סה, בד' הרמב"ם שביתת יו"ט פ"ו הי"ז.
  54. ↑ שאג"א שם.
  55. ↑ ע"ע אבלות.
  56. ↑ שאג"א שם.
  57. ↑ מו"ק ח ב.
  58. ↑ קר"א שם ד"ה נחזור.
  59. ↑ חמדת ישראל ח"ב סי' יח (דף ס).
  60. ↑ ע"ע ארבע כוסות ציון 12.
  61. ↑ חמדת ישראל שם בשם תורת חיים, ודחה טעמו.
  62. ↑ חמד"י שם, ושם שבשבת שאין זה אלא מדין עונג, הרי העונג שלו יהיה בכך שלא נזקק לבריות.
  63. ↑ דברים טז י.
  64. ↑ בצל החכמה ח"ה סי' מז. ועי' שאג"א שבציון 54.
  65. ↑ חגיגה ו ב. ועי' קידושין לד ב.
  66. ↑ דברים יד כו. רש"י שם ד"ה השמחה. וצ"ב שפס' זה נאמר במעשר שני, ועי' סוכה כז ב וערול"נ שם, והיכלי שן תליתאי ח"א סי' תסד.
  67. ↑ עי' רמב"ם הל' ע"ז פי"ב ה"ג, והל' חגיגה פ"א ה"א ור"י קורקוס וכס"מ שם בדעתו, ועי' פהמ"ש קידושין פ"א מ"ז.
  68. ↑ קידושין לד ב.
  69. ↑ רש"י שם ד"ה בעלה.
  70. ↑ עי' ר"ה ו ב: ומי אמר אביי הכי וכו' לדבריו דר"ז קאמר.
  71. ↑ עי' ציון 70.
  72. ↑ עי' ר"ה ו ב ורש"י שם ד"ה מי אמרינן; עי' רמב"ם חגיגה פ"א ה"א ור"י קורקוס שם בדעתו. ועי' להלן.
  73. ↑ עי' ציון 68.
  74. ↑ רש"י ר"ה ו ב ד"ה בעלה ותוס' שם ד"ה אשה וקידושין לד ב ד"ה אשה, בדעתו.
  75. ↑ ר"ת בתוס' ר"ה שם.
  76. ↑ מהר"ם שיף על תרי"ג מצוות מ' תלט, בד' רש"י חגיגה ו א ד"ה מיחייבא.
  77. ↑ ראב"ד חגיגה פ"א ה"א; כס"מ בד' הרמב"ם שם. ועי' מנ"ח מ' רסד אות כח שהק', שאם אין האשה חייבת מצד עצמה בשמחה, מדוע אינה נוהגת אבלות ברגל (עי' מו"ק יד ב וע' אבלות ציון 342 ואילך), ועי' חי' ר' שמואל כתובות סי' ו ס"ק ד שאבלות סותרת את הרגל לא מצד שמחת יו"ט אלא מחמת שהיום נקרא "מועד".
  78. ↑ עי' רמב"ם חגיגה פ"א ור"י קורקוס שם בדעתו; שאג"א סי' סו; משנ"ב סי' תקכט ס"ק טו.
  79. ↑ שו"ת רעק"א סי' א בהשמטות.
  80. ↑ עי' להלן ציון 251 ואילך.
  81. ↑ ציון 205 ואילך.
  82. ↑ רמב"ם שביתת יו"ט פ"ו הי"ח.
  83. ↑ תוספ' פסחים פ"י.
  84. ↑ פסחים קט א.
  85. ↑ יש"ש ביצה פ"ב סי' ה, ויישב בזה תמיהת הב"י או"ח סי' תקכט לגבי מקור דברי הרמב"ם.
  86. ↑ עי' יש"ש שם ותורת רפאל (שפירא) יו"ט סי' עט ד"ה והנה בתוספתא, בדעתו.
  87. ↑ דברים טז יד.
  88. ↑ תורת רפאל שם.
  89. ↑ על המקומות שהקלו בהם מפני שמחת יום טוב, ועל דברים שמפני שמחת יום טוב נמנעו חכמים מלגזור עליהם, ע"ע יום טוב ציונים 572, 585, 597, 606, 650.
  90. ↑ ב"ה במשנה ביצה ט א; עי' רמב"ם יו"ט פ"ה ה"ד; טוש"ע או"ח תקיח ד. וע"ע התירו סופו משום תחילתו ציון 136 ואילך וע' חשד; מראית העין ציונים 251, 272 ואילך, 594 ואילך.
  91. ↑ משנה ביצה יא ב וגמ' שם; רמב"ם יו"ט פ"ד הי"ב; טוש"ע או"ח סי' תקיט א. וע"ע בונה ציון 190 וע' התירו סופו משום תחילתו ציון 61 ואילך וע' יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ציון 134.
  92. ↑ ע"ע התירו סופו משום תחילתו ציון 9 וע' מעבד.
  93. ↑ ע"ע התירו סופו משום תחילתו ציון 5 ואילך.
  94. ↑ שבת קמח ב.
  95. ↑ שבת שם; רמב"ם יו"ט פ"ד הכ"ה; וטוש"ע או"ח תקכה א.
  96. ↑ ביצה ז ב. על כסוי הדם ביום טוב, משום שמחת יום טוב, ע"ע יום טוב וע' כסוי הדם.
  97. ↑ אביי מו"ק יד ב.
  98. ↑ ע"ע מוציא.
  99. ↑ רמב"ם יו"ט פ"א ה"ו, ועי' ראב"ד שם שחולק.
  100. ↑ ע"ע מלאכה שאינה צריכה לגופה.
  101. ↑ ע"ע יום טוב ציון 586.
  102. ↑ ע"ע יום טוב ציון 565.
  103. ↑ ע"ע יום טוב ציון 572, ושם ציון 568 שהוא מלאכה כלאחר יד.
  104. ↑ בריתא יבמות קיד א.
  105. ↑ ע"ע כלאחר יד ציון 191.
  106. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 793.
  107. ↑ רמב"ם יו"ט פ"א ה"ה, ועי' ראב"ד שם שכ' טעם אחר.
  108. ↑ ע"ע בורר ציון 32 ושם ציון 40.
  109. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 40 ושם ציון 37.
  110. ↑ ע"ע מלאכת אוכל נפש וע' יום טוב ציון 405 ואילך, ושם ציון 485 שי"ס שהוא "דחויה".
  111. ↑ ע"ע יו"ט ציון 471.
  112. ↑ ע"ע יו"ט ציון 441 ואילך וע' מלאכת אוכל נפש.
  113. ↑ ע"ע יום טוב ציון 465.
  114. ↑ ע"ע יום טוב ציון 650 ואילך.
  115. ↑ ע"ע ישיבת סוכה ציון 1147 ואילך.
  116. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 1222.
  117. ↑ ע"ע כלי שמלאכתו לאיסור ציון 493.
  118. ↑ ע"ע כלי שמלאכתו לאיסור ציון 725.
  119. ↑ ע"ע כלי שמלאכתו לאיסור ציון 801 ואילך.
  120. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 806.
  121. ↑ ע"ע אגרת רשות ציון 2 וע' חול המועד ציון 999 ואילך.
  122. ↑ ע"ע חול המועד ציון 945 ואילך.
  123. ↑ ע"ע אגרת רשות ציון 8 וע' חול המועד ציון 1003.
  124. ↑ ע"ע חול המועד ציון 40 ואילך.
  125. ↑ ע"ע חול המועד ציון 1086.
  126. ↑ ע"ע הנ"ל ציונים 102-103.
  127. ↑ ע"ע חול המועד ציון 1331-1332, ושם ציון 1333 ואילך אם הבבלי חולק בזה על הירושלמי.
  128. ↑ ע"ע חוה"מ ציון 1421.
  129. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 1426.
  130. ↑ ע"ע חוה"מ ציון 383.
  131. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 385 משטמ"ק.
  132. ↑ ע"ע חמץ ציון 404.
  133. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 406 וע' יו"ט שני של גליות ציון 561.
  134. ↑ ע"ע חמץ ציון 673 מרבנו מנוח.
  135. ↑ ע"ע שבת.
  136. ↑ ע"ע יום טוב ציון 1019.
  137. ↑ ע"ע ציון 227 ואילך.
  138. ↑ ע"ע יום שמת בו אביו או אמו ציון 247, ושם ציון 249 שיש אוסרים משום שאין בו שמחת יו"ט.
  139. ↑ ע"ע ברכת הריח ציון 261.
  140. ↑ ע"ע ברכת הריח ציון 263.
  141. ↑ ע"ע אבלות.
  142. ↑ ע"ע העמידו דבריהם ציון 90 ואילך.
  143. ↑ ע"ע הערמה ציון 181 מח' האמוראים באופן ההערמה המותר.
  144. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 187.
  145. ↑ ע"ע הפרשת חלה ציון 375.
  146. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 383.
  147. ↑ ע"ע הפרשת תרו"מ ציון 540.
  148. ↑ ע"ע מים שלנו ציון 308.
  149. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 309.
  150. ↑ ציון 1216 ואילך.
  151. ↑ פהמ"ש לרמב"ם פסחים פ"ו מ"ב. וע"ע חוה"מ ציון 1411 שי"ס שאף בחוה"מ אסרו נגינה בכלי שיר.
  152. ↑ משנה סוכה מב ב: ההלל והשמחה שמונה; רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ז.
  153. ↑ עי' טו"א חגיגה ו ב ד"ה ושמחה. על מצות שמחה בשבועות אם יש לה תשלומים כל שבעה אחר החג, עי' להלן ציון 213 ואילך.
  154. ↑ עי' טו"א חגיגה ו ב ד"ה ושמחה; רי"פ פערלא לרס"ג עשה נח.
  155. ↑ תוספ' חגיגה פ"א ה"ד.
  156. ↑ עי' ציון 152. רי"פ פערלא לרס"ג עשה נח.
  157. ↑ עי' ציון 6.
  158. ↑ עי' ציון 11.
  159. ↑ נמוקי הגרי"ב פסחים פ א. ועי' טו"א חגיגה ו ב ד"ה ושמחה, שהק' על הספרי ותוס' שבציון 6, שא"כ תהיה שמחה נוהגת בפסח רק יום א', ומ' מדבריו שלא ייתכן לומר כן. ועי' הרי"פ פערלא לרס"ג עשה נח שהק', שהרי הספרי למד מעצרת אף את מצות שמחה בסוכות, וא"כ אף בסוכות ינהג רק יום א', אולם עי' נמוקי הגרי"ב שם שלגבי סוכות כיון שכתוב בו במפורש "ושמחת בחגך" נוהגת המצוה בכל יום ויום.
  160. ↑ עי' דברים טו יג-טו.
  161. ↑ רש"י פסחים עא א ד"ה לרבות.
  162. ↑ תוס' שם ד"ה לילי.
  163. ↑ דברים טז טו.
  164. ↑ בריתא פסחים עא א, ועי' להלן.
  165. ↑ עולא בשם ר' אלעזר שם ע ב.
  166. ↑ גמ' שם ע ב- עא א, ועי' תוס' שם עא א ד"ה לאו.
  167. ↑ רבין שם עא א.
  168. ↑ גמ' שם.
  169. ↑ עי' מג"א סי' תקמו ס"ק ד ושע"ת סי' תקכט ב בדעתו; מנחת ברוך סי' עט; חזו"א או"ח סי' קכד לדף עא א; עמק ברכה שמחת יו"ט עמ' קח בשם הגר"ח.
  170. ↑ שאג"א סי' סח, והוכיח כן מהגמ' פסחים קח ב שאם שתה ד' כוסות בבת אחת יצא ידי יין, ופי' הרשב"ם שהיינו ידי שמחת יו"ט, עי' ציון 319.
  171. ↑ אבנ"ז או"ח סי' תכג, וע"ש שמיישב בזה ד' הרמב"ם שבציון 177 שהמביא קרבן תודה בער"פ יוצא יד"ח שמחת יו"ט באכילתו בלילה ראשון, והיינו שאם הקריב קרבן, מחויב לאכלו משום שמחת יו"ט.
  172. ↑ בריתא ביצה יט ב.
  173. ↑ ושב הכהן סי' צה, בד' הרמב"ם חגיגה פ"ב הי"ג (ושלא הזכיר בשום מקום שלילה ראשון נתמעט משמחה), ועי' ציון 171, 177.
  174. ↑ עי' ציון 168.
  175. ↑ חזו"א או"ח סי' קכט לפסחים דף י א, וביאר לפי"ז הגמ' פסחים שבציון 170 שיצא ידי יין משום שמחת יו"ט.
  176. ↑ ע"ע תודה.
  177. ↑ רמב"ם חגיגה פ"ב הי"ג.
  178. ↑ חזו"א שם, ומיישב בזה קו' הכס"מ שם שהרי נתמעט לילה ראשון משמחה.
  179. ↑ דברים טז טו. בריתא פסחים עא א.
  180. ↑ ראשונים להלן.
  181. ↑ רש"י סוכה מח א ד"ה לרבות.
  182. ↑ ויקרא כג מ.
  183. ↑ תוס' פסחים עא א ד"ה לרבות.
  184. ↑ חזו"א או"ח סי' קכד לדף עא א ד"ה והא.
  185. ↑ עי' מהרש"א סוכה מב ב לתוד"ה השמחה, שבמוצ"ש של חול המועד, למ"ד אין זביחה אלא בשעת שמחה, יוצא יד"ח שמחה במה שאוכל ביום.
  186. ↑ עי' מהרש"ל שם לתוס' שם, שבמוצ"ש של חול המועד, כיון שדין השמחה בו אינו מפורש, לא קשה איך יקימו בו מצות שמחה, ולא תירץ כמהרש"א שבציון 185; עי' טו"א חגיגה יז ב ד"ה גם מה שהקשו.
  187. ↑ רב נחשון גאון, הו"ד במרדכי ר"ה פ"א סי' תשח; עי' תשו' מר שר שלום גאון, הובא ברא"ש ר"ה פ"ד סי' יד, שאף בר"ה אומרים בתפילה ובקידוש "מועדים לשמחה"; משנת יעב"ץ או"ח סי' נ בד' הרמב"ם יו"ט פ"ו הי"ז, שכ' עם שאר ימים טובים, בל' רבים, מ' שכולל ר"ה; ר"י מלוניל עירובין (י ב מדפי הרי"ף) ד"ה אקרא; יראה"ש סי' רכז; שאג"א סי' קב, וע"ש שהביא ראיה מכך שכל הקולו שהוזכרו משום שמחת יו"ט, עי' להלן, נאמרו אף לגבי ר"ה; משנ"ב סי' תקצז ס"ק א. ועי' ביצה טו ב שהק' מדוע נזף ר"א בתלמידיו, והרי יש מצות שמחת יו"ט, ומהרש"א שם שהיה זה בר"ה. ועי' דע"ת או"ח סי' תקצז ומקראי קדש ימים נוראים סי' ח.
  188. ↑ עי' שבועות י א. רב נחשון גאון שם; תשו' ש"ש גאון שם; ירא"ש שם.
  189. ↑ תהלים פא ד.
  190. ↑ עזרא ח י. רב נחשון גאון שם.
  191. ↑ רב נחשון גאון שם, ועי' ב"י או"ח סי' תקצז בשם כמה רבוותא.
  192. ↑ עי' משנה מו"ק יט א, וע"ע אבלות ציון 353.
  193. ↑ שאילתות חיי שרה שאילתא טו.
  194. ↑ מהרי"ל סוף הל' יו"ט שביו"ט אין מתענים משום שמחת יו"ט, אבל בר"ה מותר להתענות; טו"א חגיגה ח ב ד"ה מנין, וסותר לדבריו בשאג"א שבציון 187; שו"ע הרב או"ח סי' תקכט ו. ועי' זוהר אמור (צה א) שלא מצאנו שמחה בר"ה וביו"כ שהם ימי דין.
  195. ↑ מהרי"ל שם.
  196. ↑ עי' מו"ק יט א וע' אבלות ציון 353.
  197. ↑ עי' שאילתות שבציון 193 שבדעת רבן גמליאל הסובר שמפסיק אבלות, כ' שהוא משום שיש בו שמחה, ומ' שלדעת חכמים הטעם שאין בו שמחה, ועי' גליוני הש"ס מו"ק יט א בדעתו.
  198. ↑ מג"א או"ח סי' תקצז, בשם המגיד מישרים פרשת נצבים,
  199. ↑ שאג"א סי' קב.
  200. ↑ מרדכי יומא פ"א סי' תשכג, הובא ברמ"א או"ח סי' תקפג א.
  201. ↑ יראה"ש סי' רכז. ועי' זוהר שבציון 194.
  202. ↑ מס' סופרים פי"ט ה"ד.
  203. ↑ עי' משנה מו"ק יט א וע"ע אבלות ציון 353.
  204. ↑ עי' שאילתות חיי שרה שאילת' טו, שבדעת רבן גמליאל הסובר שיוה"כ מפסיק אבלות כתב שהוא משום שיש בו שמחה, עי' ציון 207, ומ' שלדעת חכמים הטעם משום שאין שמחה.
  205. ↑ שאילתות חיי שרה שאיל' טו; ר"י מלוניל עירובין (י ב) ד"ה אקרא.
  206. ↑ עי' מו"'ק שם וע' אבלות ציון 353.
  207. ↑ שאילתות שם.
  208. ↑ רמב"ם שביתת יו"ט פ"ו הי"ז: שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג וכו' חייב אדם וכו'.
  209. ↑ משנה סוכה מב ב.
  210. ↑ ירו' מו"ק פ"ב ה"ג, לגי' הא"ר סי' תקל ס"ק א, אולם בגי' לפנינו: ושותים ויגעים וכו'.
  211. ↑ בהגר"א או"ח סי' קפח ז בד' הסוברים שסעודת חוה"מ חובה, אולם ע"ש שסיים דבריו: אבל אינו מוכרח. אם השמחה בחוה"מ שוה לשמחה ביו"ט, עי' מג"א סי' תקל ס"ק א שיש ללבוש בו בגדי יו"ט, ועי' ציון 305 מהמג"א שבגדי יו"ט הוא מדין שמחה, וא"כ לכאו' השמחה שוה בהם, אולם עי' מג"א סי' תקל שם מהמהרי"ל שנהג ללבוש בחוה"מ רק בגדי שבת, ואילו המשנ"ב שם שעה"צ ס"ק ד כתב שא"צ ללבוש אפילו בגדי שבת.
  212. ↑ בעה"מ פסחים סח ב (יח ב).
  213. ↑ טו"א חגיגה ו ב ד"ה ושמחה; נמוקי הגרי"ב פסחים פ א, וע"ש שאף לדבריו שבציון 159 שבפסח המצוה היא רק יום אחד ושאר הימים הם תשלומים, אין שייך לומר תשלומים אלא בחוה"מ ולא בימי חול.
  214. ↑ עי' תוס' חגיגה ו ב ד"ה יש בשמחה, ולפנינו בתוס' אינו, וכן העירו בטו"א שם וברי"פ פערלא לרס"ג עשה נח, וע"ע חגיגה ציון 103.
  215. ↑ תוספ' חגיגה פ"א ה"ד לגי' התוס' שם; לח"מ חגיגה פ"א ה"ד, בד' הרמב"ם שם.
  216. ↑ רי"פ פערלא לרס"ג עשה נח ד"ה ועכ"פ: אפשר דלא כתבו כן אלא לעצרת וכו'.
  217. ↑ העמק שאלה שאילתא סז אות ב, וע"ש שהיא מצוה כמו מצוה זמנית כאכילת מצה ותקיעת שופר שאינן אלא פעם אחת.
  218. ↑ תשובות והנהגות (שטרנבוך) ח"ה סי' קנב בשם הגרי"ז.
  219. ↑ ע"ע אין מערבין שמחה בשמחה ציון 14 ואילך.
  220. ↑ תיקונים ומילואים לשש"כ פרק מו מהרש"ז אויעבראך, בד' התוס' כתובות מז א ד"ה דמסר, שתוספת יו"ט דינה כיו"ט רק לגבי הדינים הבאים מחמת קדושת יו"ט. וע"ע הנ"ל ציון 26. ועי' תשו' מהרי"ל החדשות סי' צה שלמד מדבריהם לענין תפילת ערבית של שבת שהתפללו מבעו"י שאינו נחשב כלילה לכל דבר.
  221. ↑ שלמי תודה (פלמן) שבועות סי' מא בשם הר"ש רוזובסקי.
  222. ↑ דברים טז ח.
  223. ↑ במדבר כט לה.
  224. ↑ בריתא וד' ר' יוחנן ביצה טו ב וש"נ. ועי' מהרש"א פסחים ב חידושי אגדות ד"ה כתוב, שאע"פ שהכתוב "עצרת לה' אלהיך" נאמר בפסח ואילו הכתוב "עצרת תהיה לכם" נאמר בסוכות, לא משמע להם לחלק בין החגים. ועי' ציון 44. ועי' תורת רפאל ח"ג סי' לח, שאותה שאמר ר"א משבח אני את העצלנים שאינם יוצאים מבתיהם ברגל (עי' סוכה כז ב), היינו כשמקיים כולו לכם, אבל כאשר בוחר ב"כולו לה'" מותר לו ללכת למקום אחר.
  225. ↑ גמ' שם.
  226. ↑ פסחים סח ב. עי' מרדכי שבת פ"א רמז רל.
  227. ↑ ציון 34 ואילך.
  228. ↑ עי' רמב"ם יו"ט פ"ו הי"ט; טוש"ע או"ח תקכט א ומשנ"ב שם ס"ק א.
  229. ↑ בעה"מ פסחים (יח ב); עי' ראבי"ה ח"א ברכות סי' קלא, הו"ד במרדכי שבת פ"א רמז רל; פסקי ריא"ז ביצה פ"ב הל' א אות טז, והו"ד בשלט"ג שם ותמה מדוע פסק כר"א.
  230. ↑ עי' תוס' ביצה טו ב ד"ה או ומהר"ם שם בדעתם, ועי' מהרש"א שם.
  231. ↑ מהרש"א שם, ועי' ציון 41.
  232. ↑ עי' הערוך ע' בעלי מארה וע' פטס, ומהרש"א ביצה טו ב ח"א ד"ה בעלי מארה, בדעתו.
  233. ↑ ד"מ או"ח סי' תקכט אות ב: ועוד וכו', הו"ד במג"א או"ח סי' תקצז ס"ק א וא"ר שם ד. ועי' ציון 243.
  234. ↑ עי' ציונים 222, 224.
  235. ↑ עי' ???
  236. ↑ שאג"א סי' סט. ועי' פסחים סח ב: או יושב ושונה וכו' חציו לבית המדרש, ור"ח שם: לישב ולקרות. ועי' רלב"ג נחמיה ח י: שהמועדים נתנו לשמח בקצתם הנפש והוא העסק בתורה ולשמח בקצתם הגוף והוא ההתענג במזונות ובמשקים ערבים. ועי' שאג"א שם שמ' שנשים פטורות מחציו לה' משום שאינן חייבות בת"ת ואין להן בזה שמחה כלל.
  237. ↑ ע"ע תלמוד תורה.
  238. ↑ הרי"ב ז'ולטי במאמר בדין חציו לה' וכו' (בקובץ בית דוד סוכה עמ' יד). ועי' שו"ת רעק"א מהדו"ק סי' א שאם נשים היו חייבות בחציו לכם, היו חייבות אף בחציו לה'.
  239. ↑ ע"ע עוסק במצוה.
  240. ↑ הרי"ב ז'ולטי שם.
  241. ↑ עי' רמב"ם יו"ט פ"ו הי"ט, ומ"מ שם בדעתו, שמקור דבריו בד' ר' יהושע, ועי' ראשון לציון ביצה טו ב ד"ה חלקהו, בד' הרמב"ם שם, שזמן התפילות משלים לחציו לה'. ולכאו' לדעה זו חציו לה' אינו מדין שמחה, שהרי לגבי תפילה לא נאמר "משמחי לב" כמו לגבי תורה, ונ' שהחציו לה' הוא בגדר מצוה הפוטרת משמחת יו"ט.
  242. ↑ עי' מהר"י וייל דינים והלכות אות נו, הו"ד בד"מ או"ח סי' תקכט אות ב, שמי שמתענה ביו"ט, כיון שאינו מקיים חציו לה' חציו לכם, צריך ללמוד כל היום או לומר תחינות כדי שיהיה כולו לה'.
  243. ↑ ד"מ שם, הו"ד במג"א או"ח סי' תקצז ס"ק א וא"ר שם ד. ועי' ציון 233.
  244. ↑ קרבן העדה שם. ועי' או"ז להלן ועלי תמר לירו' שם שי"ג טריח.
  245. ↑ ירו' שבת פט"ו ה"ג, הובא באו"ז הל' שבת סי' פט.
  246. ↑ עי' יש"ש חולין פ"א סי' נ שהחזנים שמאריכים בניגונים אין זה מחציו לה' ולא מחציו לכם, והו"ד במג"א או"ח סי' תקכט ובמשנ"ב שם ס"ק א; ב"ח או"ח סי' רמב; ראשון לציון ביצה טו ב ד"ה חלקהו, בד' הרמב"ם יו"ט פ"ו הי"ט שהזכיר סדר היום של יו"ט, שיוצא שמחשב זמן האכילה כנגד הזמן של התורה והתפילה.
  247. ↑ ראשון לציון שם.
  248. ↑ פמ"ג או"ח ס'י רמב א"א ס"ק א ד"ה כתב בספר.
  249. ↑ העמק שאלה לשאילתות שאילתא סז אות ח.
  250. ↑ מהר"י וייל דינים והלכות אות נו, הו"ד בד"מ או"ח סי' תקכט אות ב.
  251. ↑ דברים כז ז. פסחים קט א.
  252. ↑ עי' ריה"ג חגיגה ו ב ורש"י שם; רמב"ם חגיגה פ"א ה"א.
  253. ↑ ירו' חגיגה פ"א ה"ב.
  254. ↑ ירו' שם. ועי' אבי עזרי שבציון 274 שיש חיוב הקרבה, שמבאר בד' ריב"ל שיש חיוב אכילת קדשים דוקא, אלא שחולק שאינו חייב להקריב ויכול לקחת מהמקולין.
  255. ↑ רמב"ם חגיגה פ"א ה"א; מאירי חגיגה ב א ד"ה והמשנה הראשונה.
  256. ↑ ב"ח סי' תקכט.
  257. ↑ שו"ת בנין שלמה ח"א סי' מז. ועי' רלב"ג שבציון 236.
  258. ↑ תוס' מו"ק יד ב ד"ה עשה דיחיד.
  259. ↑ שאג"א סי' סה.
  260. ↑ עי' רמב"ם יו"ט פ"ו הי"ז-י"ח ור"ן סוכה (כא א) ד"ה והשמחה, ושאג"א שם בדעתם; ריטב"א סוכה מב א ד"ה ההלל.
  261. ↑ ריטב"א שם; שאג"א שם.
  262. ↑ עי' מרדכי יומא פ"א סי' תשכג, הובא ברמ"א או"ח סי' תקפג א, לענין ר"ה, ועי' מג"א תחילת סי' תקצז.
  263. ↑ ירו' חגיגה פ"א ה"ב. ועי' תורת רפאל ח"א הל' יו"ט סי' צב שמבאר היאך הרמב"ם הסובר שהשמחה בכל מיני שמחה, מתיישב עם דעת ריב"ל הסובר ששמחה היא דוקא בבשר.
  264. ↑ דברים טז יד.
  265. ↑ מו"ק ח ב.
  266. ↑ תורת רפאל ח"א הל' יו"ט סי' צב.
  267. ↑ עי' רמב"ם חגיגה פ"א ה"א. ועי' תוס' פסחים צה ב ד"ה טעון שנ' מדבריהם שכאשר יו"א א' אינו חל בשבת, חיוב גמור שהשמחה תהיה משלמי שמחה דוקא.
  268. ↑ אהל משה (הורוויץ) סי' עח.
  269. ↑ עי' ראשונים להלן; שאג"א סי' סה.
  270. ↑ עי' ראשונים להלן.
  271. ↑ פסחים עא א. עי' תוס' יומא ג א ד"ה פזר ור"ה ה א ד"ה מה; ר"ן סוכה (כא א) ד"ה והשמחה.
  272. ↑ משנה סוכה מב ב. רעק"א חגיגה ו ב לתוד"ה יש. ועי' מאירי פסחים עא א ד"ה כבר ביארנו.
  273. ↑ מנחת ברוך סי' עז, ע"ש שאל"כ בזמן הבית היו אסורים בתשה"מ כל הרגלים כולם, שאל"כ כשנטמאים מפקיעים עצמם מאכילת שלמים כל יום המחרת עד הערב שמש.
  274. ↑ תוס' רי"ד ר"ה ו ב ד"ה או דלמא; שפ"א ר"ה ה א לתוד"ה מה חג המצות, ששלמי שמחה מחייבים אותו לינה, וע"כ שיש גם חיוב הקרבה; אבי עזרי חגיגה פ"ב ה"י, בד' הרמב"ם שם פ"א ה"א, שכ': והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב וכו', ועי' רמב"ם חגיגה פ"ב ה"ד שמי שאינו ראוי לביאת מקדש פטור משלמי שמחה, ועי' חזו"א או"ח סי' קכד (פסחים פ א) שהק' שהרי יכול לאכול בשר שלמי שמחה בכל העיר, ולכאו' מ' ברמב"ם שיש חובת הקרבה של שלמי שמחה וכאשר אינו יכול להקריב, פטור; הג' אמרי ברוך לטו"א אבני מלואים חגיגה ו ב.
  275. ↑ עי' תוס' פסחים צה ב ד"ה טעון: וי"ל וכו'; חזו"א הנדפס בסוף האבי עזרי ח"ג.
  276. ↑ ברייתא וגמ' פסחים קט א ועי' תוס' שם ד"ה במה.
  277. ↑ רמב"ם יו"ט פ"ו הי"ז; טוש"ע או"ח תקכט ב.
  278. ↑ תהלים קד טו.
  279. ↑ יש"ש ביצה פ"ב סי' ה. ועי' שבות יצחק פסח עמ' קכ בד' הרי"ש אלישיב שצריך לשתות רביעית יין לצורך שמחת יו"ט, ובחוט השני הל' יו"ט עמ' קנט כ' שדי בכל שהוא שאפילו בשיעור כל שהוא משמח.
  280. ↑ גליוני הש"ס פסחים קז א, וציין לרש"י ב"מ סו ב ד"ה לפכוחי, שאף בשכר נאמר ויין ישמח וכו', ולב"ב צו ב ורשב"ם ד"ה ושמואל, שמ"ש אף כי היין בוגד וכו' נאמר אף בשכר.
  281. ↑ רמב"ם יו"ט פ"ו הי"ח; טור או"ח תקכט.
  282. ↑ עי' ציון 276.
  283. ↑ ב"ח שם.
  284. ↑ יש"ש ביצה פ"ב סי' ה
  285. ↑ חיי"א נשמ"א כלל קד.
  286. ↑ מג"א או"ח ס' תרצו ס"ק טו; ביאור הלכה סוף סי' תקכט ד"ה כיצד
  287. ↑ באה"ל שם.
  288. ↑ חגיגה ח א; רמב"ם חגיגה פ"ב ה"י.
  289. ↑ חות יאיר סי' קעח; פת"ש יו"ד סי' א ס"ק א.
  290. ↑ יד אפרים שם ד"ה אא"כ.
  291. ↑ שבט הלוי ח"ג סי' יח ס"ק ב.
  292. ↑ יראה"ש סי' תרכז, ועי' תוע"ר שם שיש גורסים אכילה ושתיה וטיול.
  293. ↑ רמב"ן בסהמ"צ שורש הראשון, ועי' מגילת אסתר שם.
  294. ↑ משנ"ב סי' תקב ס"ק יד.
  295. ↑ שאג"א סי' סט.
  296. ↑ עי' בעה"מ פסחים סח ב (יח ב), ועי' ציון 212; רא"ש ברכות פ"ז סי' כג בשם רבנו יהודה; ריטב"א סוכה כז א ד"ה הא דאמרינן. ועי' תוס' ברכות מט ב ד"ה אי בעי ושטמ"ק שם.
  297. ↑ עי' פסחים קט א.
  298. ↑ מעדני יו"ט לרא"ש שם אות ז.
  299. ↑ ע"ע חול המועד ציון 948 ואילך.
  300. ↑ בהגר"א או"ח סי' קפח ז, בדעת הסוברים שאף בחוה"מ אם שכח יעלה ויבוא צריך לחזור שחייב לאכול פת, עי' תשב"ץ סי' ריד, הו"ד בב"י שם, ועי' מג"א או"ח סי' תקל ס"ק א ומחה"צ שם בדעתו.
  301. ↑ תוס' סוכה כז א ד"ה אי בעי; עי' רשב"א ברכות מט ב ד"ה תפלה; עי' מאירי שם ד"ה מה; עי' שו"ת רעק"א מהדו"ק סי' א שדין אכילת פת אינו מדין שמחת יו"ט אלא מדין עונג יו"ט, והוכיח כן מכך שבחוה"מ אין חיוב אכילת פת, אע"פ שיש חיוב שמחה.
  302. ↑ עי' רא"ש ברכות פ"ז סי' כג, הסובר שאכילת פת ביו"ט חובה, וכשיורדים גשמים בסוכה, חייב לאכול בליל יו"ט ראשון כזית, ומ' שדי בכך אף לצאת יד"ח שמחת יו"ט; ריטב"א סוכה כז א ד"ה הא דאמרינן; צל"ח ברכות מט ב לתוד"ה אי בעי.
  303. ↑ שו"ע הרב או"ח סי' תרלט יז.
  304. ↑ ע"ע יום טוב ציון 71.
  305. ↑ סהמ"צ לרמב"ם מ"ע נד; חינוך מ' תפח; מג"א או"ח סי' תקכט ס"ק ד.
  306. ↑ עי' בעה"מ פסחים סח ב (יח ב) ומרדכי ביצה פ"ב סי' תרסט.
  307. ↑ פסחים סח ב.
  308. ↑ בעה"מ ומרדכי שם ושם.
  309. ↑ בעה"מ שם.
  310. ↑ כתוב שם לראב"ד פסחים שם, וע"ש שצידד לומר שמר בריה דרבינא קיבל עליו להתענות בכל שני וחמישי וממילא אפי' כשחל יו"ט בהם היה מתענה.
  311. ↑ בית מאיר או"ח סי' תיח ד, בד' הרמב"ם שבועות פ"א ה"ו ושו"ע או"ח תקע ג, שהנשבע להתענות ביו"ט אין השבועה חלה ולוקה משום שבועת שוא, ומ' שהוא משום שהאיסור מה"ת (ע"ש לענין חנוכה ופורים שהם מדרבנן).
  312. ↑ חי' רבנו דוד פסחים שם ד"ה אבל צריך.
  313. ↑ הג' מיימוניות תענית פ"א ה"ב.
  314. ↑ תוס' ברכות מט ב ד"ה אי בעי; שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רסב.
  315. ↑ מהרי"ל סוף הל' יו"ט, ועי' ב"ח או"ח תקצז.
  316. ↑ עי' רמ"א או"ח סי' תקכט ב: דין התענית ביו"ט כמו בשבת, ועי' סי' רפח א.
  317. ↑ עי' או"ח סי' רפח ב, ד לענין שבת, ורמ"א שם תקכט ב שדין יו"ט כשבת.
  318. ↑ תשו' חת"ס או"ח סי' קסח, שקי"ל כמהרי"ל שבציון 315.
  319. ↑ עי' רשב"ם פסחים קח ב ד"ה ידי יין, בביאור הגמ' שם שתאן בב"א ידי יין יצא וכו'.
  320. ↑ בריתא ביצה יט ב; רמב"ם חגיגה פ"ב הי"ג. ועי' ציון 178
  321. ↑ רמב"ם שביתת יו"ט פ"ו הי"ח.
  322. ↑ כת"ס או"ח סי' לט ד"ה וע"פ. ועי' משנת יעב"ץ או"ח סי' ז, שאע"פ מדין צדקה, ע"ע, אינו חייב ללוות מאחרים כדי שיוכל לקיימה, לשם קיום צדקה של שמחת יו"ט, יהיה חייב ללוות, כשם שחייב ללוות לשם קיום שמחת יו"ט עצמה, לסוברים כן.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:שמחת_יום_טוב&oldid=157246"