אנציקלופדיה תלמודית:תרומת הלשכה

הגדרת הערך - שקלי ישראל שמייחדים אותם לצורך הצבור.

מהותו

שקלים שהיו תורמים ישראל בכל שנה^[1], בכל המדינות שהיו גובים אותם, היו שולחים אותם ביד שלוחים למקדש, ומניחים אותם בלשכה אחת מן הלשכות שבמקדש^[2], המיוחדת לכך^[3], וסוגרים דלתותיה במפתחות, וחותמים אותה בחותמות^[4]. בשלשה זמנים בשנה היה אחד נכנס ללשכה וממלא מהמעות הנמצאות בה לתוך שלשה קופות, והיא 'תרומת הלשכה'^[5], והיה מוציא הקופות, והיו משתמשים מהקופות לצרכי ציבור^[6]. על מעות שנשארו בלשכה לאחר מילוי הקופות, ע"ע שירי-הלשכה*.

השם 'תרומה', יש שפירשו לפי שהוא כתרומת תבואה, שמתפיסים הקדושה בתרומה והשאר חולין^[7], אף בתרומת הלשכה מתפיסים קדושת השקלים באותם שהניחו בקופות, והשאר הרי הם חולין ואין בהם מעילה^[8].

המקור

תרומת הלשכה יש סוברים שדין תורה הוא^[9], שאמר הכתוב: זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה^[10], ודורשים חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, יכול יהא תורם בכל חודש, תלמוד לומר: בחדשו, בחודש אחד אתה תורם ואי אתה תורם בכל חודש וחודש^[11]. ויש סוברים שתקנה קדומה היא מימות הנביאים^[12], שכן אמר תנא דבי ר' ישמעאל על הכתוב: הביאו לפני המלך ויהוידע את שאר הכסף^[13], איזהו כסף שיש לו שיריים הוי אומר זה תרומת הלשכה^[14], וכן דרש ר' אבין על הכתוב: והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלשית השקל בשנה^[15], שמלמד על אופן התרומה^[16]. ויש מצדדים שמהלכה למשה מסיני הוא^[17].

התורם

התורם יחיד^[18] – כהן^[19], או אפילו זר^[20] - נכנס ללשכה^[21], והשומרים עומדים בחוץ^[22]. בטעם הדבר שאין נכנסים עמו, יש שפירשו כדי שלא ישלוט עין-הרע* במעות^[23].

מניעת חשד

התורם את הלשכה, אינו נכנס ללשכה בפרגוד חפות – מקום קפל הבגד למטה^[24] - ולא במנעל ולא בסנדל - ולא באנפיליא^[25] - ולא בתפילין ולא בקמיע^[26], שמא יחשדוהו שהחביא בהם ממעות הלשכה^[27], ואם ייעני יאמרו מעון הלשכה העני, ואם ייעשר יאמרו מתרומת הלשכה העשיר^[28].

דיבור עמו

הנכנס לתרום, היו מדברים עמו מכניסתו ללשכה ועד יציאתו^[29], כדי שלא יתן מעות לתוך פיו^[30], לקיים מה שנאמר: והייתם נקים מה' ומישראל^[31]. ויש סוברים שמדברים עמו בשעה שנכנס ובשעה שיוצא^[32], ומפרשים שמדברים עמו בשעה שיוצא, שאם יניח מעות בפיו, יהיה ניכר הדבר^[33].

קווץ

'קווץ', אמר ר' ישמעאל שלא יתרום מפני החשד^[34]. במהות הקווץ נחלקו ראשונים: יש מפרשים דהיינו בעל שער, ואינו תורם כדי שלא יחשדוהו שהחביא מעות בשערו^[35]. ויש מפרשים דהיינו עני או "נבהל להון" – מי שמקבץ מעות^[36] - שאף על פי שנזהרים כל כך - שאין התורם נכנס עם דבר שאפשר להחביא בו מעות^[37], וכן שמדברים עמו כל זמן שהוא שם^[38] - עני או נבהל להון לא יתרום מפני החשד, לקיים מה שנאמר: והייתם נקים מה' ומישראל^[39]. ויש גורסים: קמץ לא יתרום^[40], והיינו מי שנתקמצו ידיו ואינו יכול לפשוט אצבעותיו, שלא יאמרו שלקח שקלים מן הלשכה^[41].

בדיקתו

הנכנס לתרום את הלשכה, מפשפשים בו בכניסתו - כדי שאם ימצא אצלו ביציאתו שקלים, שלא יאמר שנכנס עמם^[42] - וביציאתו^[43]. וכן אמרו שהגזברים היו מפשפשים בקלקלין^[44], היינו שמפשפשים בציצית ראשו ושער ראשו המסתבך^[45], ויש מפרשים שמחפשים בבגדים^[46]. ויש שכתבו שאם התורם לבוש בגד של צמר שיש בו נימים, מפרידים את הנימים, שלא יחשדוהו שהטמין בתוכם מעות^[47].

התרומה

קופות גדולות

בסוף אדר כשמתקבץ שקלים, יש מן הראשונים סוברים שהיו ממלאים שלש קופות גדולות שבכל אחת מהם תשעה סאים, והיו נותנים אותם במקום אחד בלשכה, ואותם שבתוך הקופות נקראים תרומת הלשכה והשאר נשאר בקרקע הלשכה ונקרא שירי-הלשכה*^[48]. ויש חולקים וסוברים שלא היו ממלאים קופות גדולות^[49].

קופות קטנות

מתוך הקופות הגדולות לסוברים שהיו תורמים בתחילה לקופות גדולות^[50], או מהמונח בלשכה לסוברים שלא היו תורמים לקופות גדולות^[51], היו תורמים לתוך שלש קופות קטנות שבכל אחת מהם שלשה סאים^[52]. ודרש ר' אבין על הכתוב: והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלשית השקל בשנה^[53], מכאן לג' קופות ומכאן לג' סאים^[54], שדורשים 'שלישית' כמו 'שלשת'^[55], ואסמכתא היא^[56]. על הקופות היה כתוב לדעת חכמים, באחד אל"ף ובאחד בי"ת ובאחד גימ"ל^[57]. ולדעת רבי ישמעאל היה כתוב ביונית אלפ"א בית"א גמל"א^[58], שהיו רגילים ביונית לפי שנאמר: יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם^[59], יפיפותו של יפת ישכון באהלי שם, ואין לשון יפה בבני יפת כמו לשון יונית^[60]. להלכה יש שכתבו כחכמים^[61], ויש שכתבו שאין בזה הכרע^[62]. והיו ממלאים קודם את הקופה שרשום עליה א' ואחריה ב' ואחריה ג', וכן היו משתמשים קודם בקופה א' ואחריה ב' ואחריה ג', ולפיכך היו מסמנים את הקופות כדי שישתמשו לפי סדר שנתמלאו^[63]. הנותר בלשכה לאחר התרומה לקופות הקטנות – לסוברים שלא היו תורמים מקופות גדולות^[64] - נקרא שירי-הלשכה*^[65].

זמני התרומה לקופות הקטנות

לקופות הקטנות היו תורמים שלשה פעמים בשנה: בפרוס הפסח - באחד בניסן^[66] – ובפרוס עצרת – היינו חמשה עשר יום קודם עצרת^[67] - ובפרוס החג^[68], דהיינו בראש חודש תשרי, קודם יום טוב או לאחריו^[69].

הטעם לאחד בניסן

בטעם הדבר שהיו תורמים באחד בניסן, נחלקו אמוראים: יש סוברים שתקנת בית דין היא שהתרומה תהיה ביום שתרמו במשכן, ובאחד בניסן הוקם המשכן, שנאמר: ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן^[70], ושנינו בברייתא שביום שהוקם המשכן נתרמה התרומה^[71]. ויש סוברים שדין תורה הוא, שאמר הכתוב: זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה^[72], ודורשים חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, יכול יהא תורם בכל חודש, תלמוד לומר: בחדשו, בחודש אחד אתה תורם ואי אתה תורם בכל חודש וחודש, יכול באיזה חודש שירצה, נאמר כאן 'לחדשי השנה' ונאמר להלן 'לחדשי השנה'^[73], מה חדשי השנה האמור להלן אין מונים אלא מניסן אף חדשי השנה האמור כאן אין מונים אלא מניסן^[74].

הטעם לג' זמנים

בטעם הדבר שהיו תורמים בג' זמנים, נחלקו אמוראים: ר' עולא אמר שלפי שהיו מכריזים על השקלים באחד באדר^[75], באחד בניסן היו תורמים את השקלים שהגיעו מהקרובים לירושלים, וקודם העצרת היו תורמים משל הרחוקים שהגיע שקליהם לאחר התרומה הראשונה, וקודם החג היו תורמים משל הרחוקים יותר שהגיע שקליהם לאחר התרומה השניה^[76], שנחת רוח הוא לרחוקים שיהו הקרבנות באים משלהם, ולא ילכו תרומתם לשירי-הלשכה*, ומתכוונים לבוא לירושלים קודם הרגלים^[77]. ור' מנא אמר שהיו תורמים בג' זמנים כדי לפרסם הדבר^[78], שג' זמנים אלו הם זמן שנקהלים ישראל לעלות לרגל, ומפרסמים שידעו שיש לכל אחד חלק בקרבנות^[79], או שידעו הקרובים להביא עד אחד בניסן והרחוקים עד קודם עצרת והרחוקים יותר עד קודם החג^[80]. ודרש ר' אבין על הכתוב: והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלשית השקל בשנה^[81], מכאן לג' הפרשות^[82], שדורשים 'שלישית' כמו 'שלשת'^[83], ואסמכתא היא^[84].

סדר התרומה לקופות קטנות

סדר התרומה לקופות קטנות, ב' דעות בדבר: א) לסוברים שהיו תורמים בתחילה לקופות גדולות^[85], בפרוס הפסח היה תורם מאחת הקופות הגדולות וממלא הקופה הקטנה שרשום עליה א'^[86], ותורם אותה לשם בני ארץ ישראל, ואחר כך מחפה את הקופה הגדולה במטפחת, ושוב תורם מקופה גדולה שניה וממלא את הקופה הקטנה שרשום עליה ב', ותורם אותה לשם הכרכים המקיפים את ארץ ישראל ולשם כל ישראל, ואחר כך מחפה את הקופה הגדולה במטפחת, ושוב תורם מהקופה הגדולה השלישית וממלא את הקופה הקטנה שרשום עליה ג', ותורם אותה לשם בני בבל ומדי והמדינות הרחוקות ושאר כל ישראל, ואינו מחפה את הקופה הגדולה השלישית כדי שידע לפתוח בה בתרומה הבאה, בפרוס עצרת היה תורם כן שוב את השלש הקופות הקטנות, אלא שמתחיל לתרום מהקופה הגדולה שלא היתה מחופה ואחריה מהקופה הגדולה שהתחיל בה בפרוס הפסח והיה מכסה את שניהם, ואת האחרונה לא מכסה, ובפרוס החג היה תורם כן שוב השלש קופות הקטנות, אלא שהיה מתחיל מהקופה הגדולה שאינה מכוסה, ונמצא שכל אחת מקטנות שהיה בהם מכל אחת מהגדולות^[87]. ב) בפרוס הפסח היה תורם את הקופות הקטנות - מהשקלים המונחים בלשכה, לסוברים כן^[88] - והיה אומר הרי זו מארץ ישראל על כל ישראל, ואחר שנתמלאו היה מחפה את השקלים הנותרים בקטבליאות, לפי שאנשי סוריא היו מביאים שקליהם ונותנים אותם על הקטבליאות, ובפרוס עצרת היה תורם מהשקלים שעל הקטבליאות לג' קופות קטנות ואומר הרי זה מעמון ומואב ומכרכים המוקפים לארץ ישראל, ואחר שנתמלאו היה מחפה את השקלים הנותרים בקטבליאות, לפי שאנשי בבל היו מביאים שקליהם ונותנים אותם על הקטבליאות, ובפרוס החג היה תורם מהשקלים שעל הקטבליאות לג' קופות קטנות ואומר הרי זו מבבל וממדי ומדינות הרחוקות מארץ ישראל על כל ישראל, ולא היה מחפה את הנותר^[89].

סדר התרומה

התורם אומר להם: אתרום, והם אומרים לו: תרום, תרום, תרום, שלש פעמים^[90], לפרסם הדבר שתורם ברשות^[91].

ברכה

התורם את השקלים מן הלשכה, מברך^[92], 'להפריש תרומה'^[93], ויש אומרים 'להפריש תרומת שקלים'^[94]. ויש סוברים שאין מברכים^[95].

לשם מי תורם

התורם מתכוין לתרום על האבוד^[96], דהיינו מי ששלח שקלו ואבד^[97] ביד הגבאי, קודם שנתרמה הלשכה^[98]. ויש אומרים שתורם על המשכון^[99], אותם שמשכנו אותם על השקלים^[100], ועדיין לא נתנו^[101]. וכן מתכוין לתרום על הגבוי^[102], שהוא ביד הגבאי ועדיין לא הגיע ללשכה^[103], ויש מפרשים שהיינו שאבד ביד הגבאי לאחר שנתרמה הלשכה^[104]. וכן יש סוברים שמתכוין לתרום על העתיד לגבות^[105], ונגבה לבסוף^[106], ויש סוברים שאפילו לא נגבה לבסוף^[107]. ר' שמעון בן אלעזר אומר שאין תורמים על העתיד לגבות אלא בתרומה האחרונה שבפרוס החג, שיוכל אחד מבני ארץ ישראל לתרום לבדו עד זמן התרומה האחרונה, ולא יתרמו עבורו^[108]. ר' יוסי אומר שאין תורם על העתיד לגבות^[109], ואף אין תורם על על הגבוי^[110]. ויש מן הראשונים שכתבו שמתכוין לתרום על הגבוי שיש בלשכה ולא נתרם לקופות הגדולות^[111]. וטעם תרומתו לכל אלו, כדי שיהיו אלו השקלים שהוציאם להסתפק מהם כפרה על כל ישראל וכאילו הגיעו כל שקליהם ללשכה ונתרמה מהם תרומה זו^[112].

הוצאת הממון מהעזרה

אין הכהן מוציא מן הלשכה – להוליכן חוץ לעזרה^[113] - מעות עד שהוא מחללן על הבהמה^[114], ולכן מעות שנמצאו בהר הבית הרי הן בחזקת חולין^[115], ואין חוששים שמא הן מתרומת הלשכה והן קודש, שחזקתם שחיללום הגזברים על בהמה^[116].

השימוש

מעות שבתרומת הלשכה, נשתמשו בהם לקרבנות צבור^[117], ואף לצורך הכשר הקרבן, כגון פרה-אדומה* שמטהרת הכהנים להקריב הקרבנות, יש מן הראשונים שכתבו שמן התורה מעות תרומת הלשכה מיועדת אף לכך^[118]. ויש שכתבו שמן התורה אינה מיועדת להכשר הקרבן אלא לקרבן עצמו^[119], ומכל מקום היו משתמשים בהם אף להכשר קרבן, משום שלב-בית-דין-מתנה* לכך^[120]. ויש שכתבו שלמדים מהכתוב על שקלים שתרמו ישראל: ונתת אתו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשתכם^[121], שיש ליתנו למה שלצורך אהל מועד לענין הכפרה^[122], ואף לצרכי הקרבנות ולצרכי עשיתם^[123]. ויש שפירשו שהכתוב מלמד על תרומה שנתנו ישראל במדבר, והיתה התרומה לבנין המשכן, שלא היו צריכים לקנות ממנו שמן ובשמים, לפי שהנשיאים הביאו אותם, וכן לא היו צריכים לקנות קרבנות שבודאי שהציבור היו מתנדבים אותם להקריב על המזבח החדש^[124]. וכן יש שכתבו שלמדים מהכתוב בנחמיה: והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלשית השקל בשנה לעבדת בית אלהינו ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו^[125], 'לחם המערכת' היינו לחם הפנים והעומר ושתי הלחם^[126], 'מנחת התמיד' היינו נכסי תמידין ודומיהם שהם נכסי מוספים^[127], 'עולת התמיד' היינו תמידים^[128], 'שבתות החדשים למועדים' היינו מוספים^[129], 'קדשים' היינו זבחי שלמי צבור^[130], 'חטאות' היינו חטאת הצבור^[131], 'וכל מלאכת' מרבה קטורת^[132] ומלח^[133] ועצים^[134], 'בית אלהינו' מרבה עושי המלאכה לבית אלוקינו והיינו שומרי ספיחים^[135] ובית אבטינס ובית גרמו וכדו'^[136].

לקנין

מעות של תרומת הלשכה היו קונים בהם: קרבנות תמיד*^[137] ומוספין^[138], ונסכיהם^[139]; וכל קרבנות-צבור*^[140], ונסכיהם^[141]; ונכסים* של בהמות הנמצאות בירושלים ועד מגדל עדר, הבאות עולות^[142], וכן של גוי ששלח עולתו ממדינה אחרת ולא שלח עמה דמי נסכים^[143], וכן של גר שמת והניח זבחים ולא נסכים^[144]; וקטורת*^[145]; ומלח שמולחין בו את כל הקרבנות^[146]; ושמן^[147]; ועצים^[148], אם לא תרמו עצים ולא מצאו אלא בדמים^[149]; ולחם הפנים^[150]; והעומר*^[151]; ושתי-הלחם*^[152]; ופרה-אדומה*^[153], כיון שנקראת חטאת^[154], ואף על פי שאינה נשחטת בעזרה^[155], או שלפי שצריכים לה כהנים העובדים בקרבנות, לפיכך נחשב צורך קרבן^[156], ומותרים מן התורה להשתמש לצרכם^[157], או שמותרים משום שלב-בית-דין-מתנה* שישתמשו לצרכם^[158]; ושעיר-המשתלח*^[159], לפי שצריך ליקח שני שעירים ואין ידוע איזה מהם יעלה לה'^[160]; ולשון של זהורית^[161], ונחלקו בדבר: יש שפירשו דהיינו אותה שקושרים בין קרניו של שעיר המשתלח^[162]. ויש שפירשו דהיינו שני התולעת שמשליכים אל תוך שריפת הפרה^[163], והוא הדין עץ ארץ ואזוב שמשליכים אל תוך שריפת הפרה^[164]; יש סוברים כן בכלי-שרת*^[165]; בגדי כהן גדול ובגדי כהני הדיוט^[166], שעובדים בהם במקדש^[167].

על חביתי כהן גדול שהיו מקריבים בכל יום^[168], ומת כהן גדול ולא מינו אחר תחתיו, אם היו מביאים החביתים מתרומת הלשכה, ע"ע חביתין^[169]. על פר-העלם-דבר-של-צבור* ושעירי-עבודה-זרה* שנחלקו בהם תנאים אם באים מתרומת הלשכה, ע"ע חטאות הצבור^[170].

תשלומי שכר

מעות של תרומת הלשכה, היו משלמים מהם: שכר לעושי הקטורת^[171]; שכר לעושי לחם הפנים^[172]; שכר השומרים שהיו שומרים בשביעית על מקצת הספיחים שצמחו כדי שיביאו מהם העומר ושתי הלחם, לדעת חכמים הסוברים שאינם באים משל היחיד אם שמרם בחינם^[173]; שכר מבקרי מומים – של קדשים^[174], או אף של בכורות^[175] - שבירושלים^[176]; שכר מגיהי ספרים^[177], בירושלים^[178], שהיו מגהים ספרים של כל אדם^[179], שהיה לכל אחד מירושלים ספר תורה^[180], או ספר תורה שהיה בעזרה^[181], או ספרים שבהם היו הכהנים לומדים סדר העבודה^[182], וצורך עבודה הוא^[183], או לפי שאסור להשהות ספר שאינו מונה^[184], וראו בית דין שהיו מתעצלים בדבר, הפקירו תרומת הלשכה לכך^[185], והפקר-בית-דין הפקר*^[186]. או לפי שלב-בית-דין-מתנה* שיוכלו להשתמש בתרומת הלשכה אף לצרכים אלו^[187]; שכר דיינים שדנים את הגזלנים ("גוזרי גזרות") שבירושלים^[188], שכיון שהיו יושבים תמיד בדין ולא היו עוסקים בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס, מוטל על הצבור לפרנסם^[189], ולב בית דין מתנה שיוכלו להשתמש בתרומת הלשכה אף לצרכים אלו^[190]. ויש שפירשו לפי שגזרו אף לצרכי עבודה במקדש, שהיו קונסים כדי ליסרם בין במקדש בין בגבולין^[191]. שכר נשים האורגות את הפרוכת שבמקדש^[192], ונחלקו אמוראים יש סוברים שהוא דוקא באותם שכנגד הפתחים במקדש, שהואיל ועשוים לצניעות ואינם לבנין אין שכרם מבדק הבית, אבל אותם שעשוים לבנין, כגון הפרוכת בבית שני שהיה במקום בנין האמה-טרקסין*^[193], שכרם מבדק הבית כשאר דברים העשוים לבנין^[194]. ויש מהאמוראים שסוברים שאף באותם שעשויים לבנין^[195], שחשוב ככלים שבמקדש שבאים מתרומת הלשכה^[196]. הלכה כדעה ראשונה^[197]; שכר תלמידי חכמים המלמדים את הכהנים הלכות שחיטה*^[198], והלכות מליקה*^[199], והלכות קמיצה*^[200], והלכות קבלה* וזריקה*^[201]; שכר נשים המגדלות בניהם למלאכת פרה אדומה^[202]; שכר שלוחי בית דין שהיו עוקרים כלאים מן השדות^[203], לפי שלב בית דין מתנה שישתמשו לזה^[204].

משל צבור

כשאמרו חז"ל על דבר שבא משל צבור, יש מן הראשונים שכתבו שבא מתרומת הלשכה^[205].

מותר השקלים

השקלים שנותרו בקופות משהגיע ראש חודש ניסן של השנה החדשה, שלכתחילה אין להביא מהם קרבנות ציבור, שמצוה להביאם מתרומה חדשה^[206] - נחלקו תנאים מה עושים בהם: א) לתנא קמא עושים מהם ריקועי זהב ציפוי לבית קדשי הקדשים^[207], שמחפים בהם הרצפה והכתלים^[208], שמעלים בקודש^[209]. ב) לרבי ישמעאל ורבי חנינא סגן הכהנים מביאים מהם כלי-שרת*^[210], וכן תנא דבי רבי ישמעאל: כלי שרת באים מתרומת הלשכה, שנאמר: את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' כלי שרת^[211], איזהו כסף שיש לו שיריים, הוי אומר: זה תרומת הלשכה^[212], וביארו ראשונים, שהכוונה היא למותר תרומת הלשכה^[213], שהוא שיריים מכסף התרומה^[214]. ג) רבי עקיבא סובר, שמביאים מהם עולות לקיץ-המזבח*^[215], שתנאי בית דין הוא על כל המותרות שיקרבו לעולות בהמה^[216], לפי שהופרשו לצורך קרבנות^[217]. הלכה כרבי עקיבא^[218], ויש סוברים שהלכה כתנא קמא^[219].

הערות שוליים