מלווה על המשכון

הלוואה שניתנה כנגד הפקדת משכון בידי המלווה לבטחון שהלווה יפרע את חובו.

אדם שהלווה לחברו וקיבל ממנו משכון, נעשה המלווה שומר שכר על המשכון^[1], ואם אבד המשכון או נגנב, חייב המלווה בדמיו;

אם המשכון היה שווה כנגד החוב, יצא משכונו בחובו, ואין להם זה על זה כלום;

אם החוב היה יתר על המשכון, משלם הלווה למלווה את ההפרש; ואם המשכון היה יתר על החוב, משלם המלווה ללווה את ההפרש (ואילו לשיטת הרא"ש [שבועות ו, כט בסוף דבריו] פטור מלשלם את ההפרש). ברם, אם אבד המשכון באונס, והרי שומר שכר פטור באונסים, על המלווה להישבע שנאבד באונס, וגובה את כל חובו.

ואילו רש"י חולק על כל זה וסובר שחייב אף באונסין.( פסחים לא: ד"ה 'קונה משכון')

השכרת משכון[עריכה]

מי שהלווה מעות לעני וקיבל ממנו משכון, מותר לו להשכיר את המשכון לאחרים, ולנכות לעני מן החוב את דמי השכירות שהוא מקבל. במה דברים אמורים, במשכון ששכרו מרובה ואינו נפחת אלא מעט, כגון מעדר או קרדום, אבל בדברים שנפחתים הרבה, אינו רשאי לעשות כן.

שמיטה[עריכה]

"המלווה על המשכון... אינן משמטין" (משנה שביעית פ"י, ב). הטעם לכך הוא, מכיון ש"בעל חוב קונה משכון", כדברי ר' יצחק - כלומר: המלווה המחזיק במשכון חייב באחריותו, ואם המשכון יאבד, יפסיד המלווה את כספו - נחשב החוב לגבוי זה מכבר, ולכן אין השביעית משמטתו (ראה רש"י גיטין לז, א ד"ה דקני).

לדעת שמואל (ירושלמי שביעית פ"י ה"ב) אין חשיבות לשווי המשכון, ואפילו מישכן מחט כנגד הלוואה גדולה, אין השביעית משמטת את ההלוואה כולה. וכן פסק הרא"ש. ואולם לדעת הרמב"ם, רק שווי המשכון אינו נשמט.

הערות שוליים[עריכה]