דרשני:חליצת מעוברת (איציק)

יבמות לה:

"וריש לקיש אמר צריכה חליצה מן האחין... אב"א סברא תגלי מילתא למפרע ל"א, אב"א קרא עיין עליו".

לכאו' יל"ע בדברי ריש לקיש, דהנה ס"ל דל"א איגלאי מילתא למפרע ולכך ביאת מעוברת לא שמה ביאה וחליצתה אינה חליצה, הך הא ניחא היכא דלא נולד בן קיימא ואז ל"א דאיגלאי מילתא למפרע דזקוקה הויא ולכך ל"ש חליצה, אבל במתני' "בזמן שהולד בן קיימא יוציא וחייבין בקרבן" ואף שלא מתברר למפרע שלא היתה זקוקה כלל, ומשמע שמכח ההוא ספק דהוה בשעת ביאה זקוקה לקברן, אך א"כ מ"ט כשאין הולד של קיימא אינן חייבין בקרבן הא לא מתברר למפרע שהייתה זקוקה? מאי טעמא לגבי חיוב קרבן מתברר ולגבי הזיקה לא?

ויש לדון, דהנה כ' התוס' "וריש לקיש סבר בן אין לו עיין עליו – הואיל ובאותה שעה היה ראוי להתקיים", ומשמע דבפסוק נתחדש בן, דהן אמת כל עוד לא נולד אי"ז נקרא דאית ליה בן, אבל נתחדש גדר חדש שכל שראוי להתקיים חשיב בן לענין זה, או דאכן לא נקרא בן אלא דדי בו בכדי לפטור את אמו השתא, ולאפקועי זיקה מינה. וא"כ השתא נמי לית ליה זיקה אבל גם אין לה בן, ולא מתברר אם היה בן אלא אם היה ראוי להתקיים או לא, ולכך לגבי חיוב קרבן מהני אבל לגבי חלות הביאה בכ"ג ל"מ דסו"ס לא הוה לה בן גמור אבל ראוי להתקיים באותה שעה כן, וכדלקמן.

אך כ"ז יהני אי נימא שהאב"א סברא והאב"א קרא כפופים זה לזה, דאי נימא דאינם קשורים זל"ז זה לא יהני לאב"א סברא דליתא ילפותא ד"עיין עליו" (אף שבשיטת ר' יוחנן כ' הרמב"ן "דאיהו אית ליה איגלאי מילתא למפרע אמרינן מסברא ומקרא"). וי"ל דאין הפשט דלא הויא לה זיקה מעיקרא כלל אלא היתה זקוקה מעיקרא לזמן שלא יהא לה בנים, דהא השתא לית לה בן, ולכך כשנולד בסוף בן קיימא א"כ לא הוזקקה לזה מעולם וחייבין בקרבן, אבל אם הפילה הרי נזקקה לזמן הזה מעיקרא ולכך ל"ה כאשת אח שלא במקום מצוה, אף של"א איגלאי מילתא למפרע.

אך כ"ז ל"מ לבאר מ"ט ביאתה אינה ביאה, הא ל"ח שיש לה בן (לפ"א) וביותר – הא היתה זקוקה אז (לפ"ב)? והנראה, דלכאו' ק' מש"כ התוס' דלא נפטרת לשוק ללא חליצה (כפי שתבע ה"עיין עליו" שראוי להתקיים) "דאמרינן נמי עיין עליו שלא תחלוץ ולא תנשא כל זמן שעומדת בספק", ומ"ט הוא ספק – הוא הגדרה אמצעית ודאית שלא יתברר אחרת ממנה? וביותר יל"ע בדברי הרמב"ן שהק' לכאו' כקו' – "מ"ט אם אין הולד של קיימא יקיים ומשמע ופטורין מן הקרבן, ואי ס"ד לא שמה ביאה אמאי, אשת אח שלא במקום מצוה היא"? ותי', "דאע"פ שאין שמה ביאה לפטרה דרחמנא אמר עיין עליו, מ"מ כיון שהפילה והוזקקה לו משעה ראשונה לא הויה עליה כא"א שלא במקום מצוה", ואייתי ראיה דאל"ה הו"ל נאסרה, "אלא עיין עליו בעיונא בעלמא שלא תחלוץ ולא תתייבם ולא תנשא עד שנדע מה יהא בסופה דהכי משמע בן אין לו כלל (אף לאח"ז) ולא משום דמחיים אין לו". ומשמע מדבריו דהוא רק דין ספק.

לכך נראה לפרש, שאין ה"עיין עליו" מגדיר את העובר שלא נולד כבן אלא תובע לדון ספק ("עיונא בעלמא") דאכן השתא לית ליה (ובפרט לשי' הרשב"א מא. דארמי' הורה ע"ד דאמרי' נאסרה) אך זה נתחדש להמתין עד שיבורר הספק – ולדון היום כספק ולא כודאי לית ליה. וכבר השתא דיינינן שעל הצד שהוא בן קיימא ה"ז אשת אח שלא במקום מצוה גמור, ועל הצד שאינו בן קיימא הרי הוא מצווה ממש, רק שבמקום ספק דיננו לדון את צד האיסור – וא"כ מה שהיום לא תחלוץ ולא תתייבם אינודין חדש של ספק אלא הנהגת צד האיסור של ערוות אשת אח. ולכך אי בסוף ילדה – הרי עבר על זה והוזהר ע"כ ולכך חייב קרבן (ולא כרת דסו"ס היה ספק), ואם הפילה – הן אמת שלא יתחייב קרבן על זה שפגע בצד איסור שהספק תבע לדונו, אבל להגדיר את ביאתו כ"מעשה מצוה" זה אי אפשר דסו"ס על מעשה זה היה מוזהר מצד הספק שמא תלד. ומש"ה חליצתה נמי אינה חליצה דסו"ס הויא בספק ול"א תיגלי מילתא למפרע – וא"כ לא היה מצווה על זה. ויעוי' בריטב"א (בסוף העמ') שהק' לשי' אביי מ"ט מודה ר"י בביאה טפי מבחליצה, הא גם לגבי ביאה נימא תיגלי מילתא למפרע? ותי' "דכיון דביאה דאיסורא היא שתא תלד ולד בן קיימא, דין הוא דביאה דאיסור לא תקנה אבל בחליצה ליכא איסורא".

אך כ"ז א"ש אם אכן לא חידש ה"עיין עליו" גדר חדש ביחס לעובד, אבל בתוס' משמע שנתווסף חידוש והוא בגלל שראוי להתקיים ואולי י"ל משו"ה דכ"ז בשי' הרמב"ן, אבל התוס' ילמדו כא' הדרכים הנ"ל. [ואם כנים דברינו יבואר בזה דקדוק נפלא, דהנה התוס' כ' דנתחדש בעיין עליו "שלא תחלוץ ולא תנשא כ"ז שעומדת בספק" והרמב"ן הוסיף "שלא תחלוץ ולא תתייבם ולא תנשא", ומ"ט השמיטו התוס' ייבום? ואף שהכי פשוט לומר שתוס' לא הוצרכו לומר כן דלא היתה הו"א שתתייבם דהוה ספק כרת, א"כ גם שלא תנשא הוי ספק לאו? ולפמש"כ יש לבאר, דכוונת התוס' ב"ולא תנשא" ליבם, דודאי לא היה צד שתנשא לשוק, רק כיון דהשתא לית לה בן הו"א דתחלוץ ותתייבם כבר השתא – והעיין עליו חידש הגדרה בעובר שמכוחה צריכה להמתין עד שיוולד או שיופל, אבל לשי' הרמב"ן שאכן לא חשיב בן אלא שנתחדש בפסוק לדונו כספק – בעי' לאפוקי נמי מצד שתנשא לשוק, דעד כמה שיש היום ב' צדדים – אין הצד שהיא זקוקה ליבם חזק יותר מהצד שלא זקוקה לו.]

ויעוי' לקמן (מא:) גבי הספיקות חולצות ולא מתייבמות דמיירי בקידש א' מב' אחיות דהוא ספק אמיתי, וכ' התוס' "מההיא דריש ד' אחין לא הו"מ למיפרך דלעולם אין לה לישב ולהתעגן, אבל הכא יכולה להמתין עד שיתברר הספק...", שלא חילקו שאלו ב' הגדרות ספק שונות אלא דתלי בעתיד להתברר.

ויעוי' בברכ"ש (א, ג) מש"כ לבאר בדברי הרמב"ן, אך לא כמש"כ לעיל דמעשה איסור לא יכול להחשב כמעשה ייבום או חליצה אלא מה"עיין עליו" ילפי' דערוה דאשת אח מונעת תפיסת קניין ייבום, אך הוא על דרך משנ"ת. ובקובץ הערות (ה, ג) כ' דמעוברת לא חזיא לייבום (מאיזה טעם שיהיה) וכיון שכן חליצתה פסולה כיון דאינה ראויה לייבום מה"ט נמי אינה עולה לחליצה, (וכמבואר בגמ') ולפ"ז א"ש טפי מש"כ לעיל, דכיון דייבום ודאי מצוה הוא כיון שמוזהר על ביאתה לא יכול להחשב כמעשה מצוה, אך חליצה אינה מצוה (יעוי' ריטב"א מד. גבי נחלוץ לתרוויהו, ופלו' הרמב"ן והתוס' שם) – אך לפ"ז לק"מ, דאכן מהני רק לייבום, וחליצה ל"מ מטעם כל שאינה עולה וכו'.