מיקרופדיה תלמודית:דברים שבלב

הגדרה^[1] - דברים שאדם חושב בלבו אינם יכולים לבטל, או להוציא ממשמעותם, דברים שמוציא בפיו או מעשים שעושה

גדרם

דברים שבלב הם בשני אופנים:

• כשהם סותרים בפירוש מה שאומר בפיו;

• כשהם אינם סותרים בפירוש דברים שאמר בפיו, אבל מוציאים אותם ממשמעותם ומוסיפים עליהם (ראה קדושין נ א, וריטב"א שם ד"ה ודילמא).

בסותרים את מאמר פיו

דברים שבלב הסותרים מה שאומר בפיו, כגון שעשה איזה מעשה, מכר או קדושי אשה, והתנה בשעת מעשה שהוא עושה הדבר על תנאי כך וכך, ולאחר המעשה הוא אומר שבלבו היה גם אם לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים, דברים אלו שבלב אינם דברים כלל (קדושין נ א), אם לא שדרך העולם כך הוא, כגון שהדרך הוא לומר בפיו דבר בסכום מסויים, ולחשוב בלבו פחות או יותר (נדרים כא א, ור"ן שם ד"ה ושניהם רוצין).

בשאינם סותרים מאמר פיו

דברים שבלב שאינם סותרים בפירוש דברים שבפיו, אלא שקודם המעשה גילה דעתו שהוא מוכן לעשות על דעת כך וכך, אבל בשעת המעשה לא הזכיר כלום מזה, ואחר כך אמר שחשב בלבו שהמעשה יהיה קיים רק באותו האופן שגילה דעתו מקודם, אף בזה אמרו דברים שבלב אינם דברים (קדושין מט ב).

ונחלקו ראשונים בטעם הדבר - אם מפני שאין אנו מאמינים לו שחשב בלבו כך, או שאפילו אם ברור לנו שחשב כך אין בכחם של דברים שבלב לבטל מסתם המשמעות של הדיבור בפה (ראה להלן: בממונות).

בטועה בדיבורו

ואינם נקראים דברים שבלב שאינם דברים אלא כשמתכוין לומר מה שאמר בפיו, אלא שיש בלבו שלא כמו שאמר, אבל אם הוא טועה בדיבורו, שרצה לומר בפיו כמו שחשב בלבו, אלא שנכשל בלשונו והוציא בשפתיו שלא כמו שחשב, אינו אלא כטועה בדיבורו, ולא אמר כלום (תוספות פסחים סג א ד"ה המתכוין; רא"ש שבועות א יד בשם רמב"ן).

בממונות

כשאין אומדנא

מי שמכר שדהו סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני שצריך לילך למקום פלוני הוא מוכר, ואחר כך נאנס ולא הלך - המקח קיים, כיון שלא פירש בשעת המכירה, שדברים שבלב אינם דברים (קדושין מט ב; רמב"ם מכירה יא ט; טוש"ע חושן משפט רז ד).

אף על פי שלפני המכירה אמר שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל, ומפני כך הוא מוכר את נכסיו (שו"ת הרא"ש לד א, פא א, וראה רא"ש כתובות יא ט; טוש"ע שם), ואף על פי שמראים הדברים שאינו מוכר אלא בשביל כך (רמב"ם שם; טוש"ע שם), כגון שראינו שטרח לעלות לארץ ישראל (רש"י קידושין נ א ד"ה למיפטר), וידוע לכל שלדעת כן הוא מוכר, מכל מקום אין כאן אומדנא (ראה ערכו) מוכחת כל כך, שהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו, ואין ידוע למה הוא מוכר (רא"ש כתובות שם), ואנו אומרים כל שלא חזר וגילה דעתו בשעת המכר, הרי אלו דברים שבלב, ואפשר שחזר בו בשעת המכר, וגמר והקנה בכל אופן (רשב"א קדושין מט ב ד"ה בעידנא), ואפילו גילה דעתו בתחילת המכר ושתק בסוף המכר, אפשר שחזר בו (פני יהושע קדושין מט ב ד"ה ובעידנא, על פי הרשב"א).

בשיש אומדנא כפי מה שבלבו

דברים שבלב שיש לו אומדנא (ראה ערכו) המוכחת שכן היה דעתו, הם דברים (תוספות כתובות עח ב ד"ה כתבתינהו; רמ"א חו"מ רז ד), כגון שמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואחר כך בא בנו, שאומדנא המוכחת היא שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו לאחרים (תוספות שם), כיון שהענין מוכיח מתוכו, ואין אלו דברים שבלב, אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם, והרי הוא כאילו נאמר בפירוש (ר"ן קדושין מט ב. וראה ערך אומדנא כמה דוגמאות באומדנא המוכחת, וראה ערך גלוי דעת).

ויש מהראשונים חולק וסובר שאף אומדנא המוכחת אינה מוציאה מכלל דברים שבלב שאינם דברים, אלא שיש הבדל בין מכירה למתנה, ובשמע שמת בנו שאנו הולכים אחר הדברים שבלב, הדברים אמורים בכתב במתנה נכסיו לאחרים (תוספות רי"ד קדושין מט ב ד"ה אמר רבה).

במתנה

יש מן הראשונים סוברים שלא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא במכר, אבל במתנה אנו הולכים אחר הדברים שבלב, שאם אנו מכירים דעתו שאינו גומר ומקנה בלבו, אין מתנתו מתנה (שלטי הגבורים כתובות יא, בשם ריא"ז; תוספות רי"ד קדושין מט ב ד"ה אמר רבה; רמ"א רז ד, בשם יש אומרים), שכיון שנתן בחינם, אפילו אומד דעת כל שהוא מבטל המעשה, ואנו אומרים שלא גמר בדעתו (סמ"ע סק"י), ולכן אפילו בלי אומדנא המוכחת בטלה המתנה (באור הגר"א ס"ק יד).

ויש שכתבו לחלק בין מכר למתנה מטעם שבמתנה אומדים דעתו שלא יעזוב נפשו ויתן לאחרים (תוספות רי"ד קדושין שם), והרי זה הענין מוכיח מתוכו ואינו דברים שבלב, אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם (ר"ן קדושין מט ב); ודוקא אם אין לפקפק כלל בדעת הנותן, שכולנו עדים בדבר, אבל אם אפשר לחלוק בדעתו כן או אינו כן, אף על פי שיותר נוטה הדעת למה שבלבו, כיון שאפשר על דרך רחוקה לומר שלא היה בדעתו לבטל המתנה, הרי אלו דברים שבלב ואינם דברים (תשב"ץ א צה).

בזכיה

מי שזכה בשביל חברו, ונמצא אחר כך שעל ידי זכייה זו הוא מפסיד בעצמו, אינו יכול לטעון לא זכיתי בשבילך שאפסיד, שהם דברים שבלב ואינם דברים (מרדכי גיטין א שלד, בשם רבנו תם; רמ"א חושן משפט קכה א, וש"ך שם ס"ק יב).

במחילה

מחילה בלב יש סוברים שמועילה (מסגרת השלחן חושן משפט יב סק"ח, בשם מהרש"ל וסמ"ג), והאחרונים חולקים וסוברים שאף במחילה דברים שבלב אינם דברים, כמו בכל מקום (שו"ת מהרי"ט ב חושן משפט כה; נתיבות המשפט שם סק"ה).

בהפקר ויאוש

הפקר בלב אינו מועיל, שדברים שבלב אינם דברים (ר"ן ריש פסחים. וראה ערך הפקר).

יאוש (ראה ערכו) מועיל אף בלב (רמב"ן בלקוטיו תחילת פסחים. וראה ערך יאוש).

באישות

בטעות בקידושין

המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה, לויה והרי היא כהנת, עניה והרי היא עשירה, עשירה והרי היא עניה - הרי זו מקודשת, מפני שלא הטעתו (משנה קדושין סב א; רמב"ם אישות ח ו; טוש"ע אבן העזר לח כד), ואף על פי שאמר כסבור הייתי, הוא הטעה את עצמו, וכל שלא פירש הרי אלו דברים שבלב ואינם דברים (רש"י שם ד"ה שלא).

וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על תנאי זה וזה, כגון על מנת שאני כהן ונמצא לוי, אינה מקודשת, ואף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו, אף על פי כן אינה מקודשת; וכן היא שהטעתו (קדושין מט ב; רמב"ם אישות ח ב; טוש"ע שם), ואף על פי שאמר בלבי היה לקדשה אף על פי שהטעתני - אינה מקודשת, לפי שדברים שבלב אינם דברים (רמב"ם שם).

שליח שקידש לעצמו

שליח שקידש את האשה ולא אמר הרי את מקודשת לפלוני, אלא הרי את מקודשת לי, יש מן הראשונים סוברים שהרי זו צריכה גט מן השליח, כי שמא נהג מנהג רמאות (ראה משנה קדושין נח ב), ואינו נאמן לומר טעיתי, שבקדושין יש להחמיר אפילו אם דברים שבלב הם דברים (ראה קדושין נ א), וכל שכן שהלכה דברים שבלב אינם דברים (מרדכי קדושין ג תקכב, בשם מהר"ם; שו"ע לה ט).

אלא שיש חולקים וסוברים שנאמן לומר טעיתי, שרגלים לדבר שטעה וחזקה שליח עושה שליחותו (ראה שו"ת מהר"ם ד"פ תקפו, תתרטו, וראה ערך קדושין וערך שליח).

במקדש בלא אמירה

הנותן כסף קידושין לאשה, אף על פי שלא אמר כלום, אם הוא והיא אומרים שנתכוונו לשם קידושין - יש אומרים שהרי היא מקודשת (מרדכי קדושין תקכא, בשם מהר"ם; רמ"א אבן העזר כז ג), והאחרונים מוכיחים שבשתיקה אין בדברים שבלב כלום, ולא אמרו אלא כשהיה דיבור שנותן לחיבה ואהבה, ומפרשים עכשיו שנתכוונו לקידושין, או שקודם לכן היה ריצוי ביניהם לקידושין וכיוצא בדבר (ראה חלקת מחוקק וט"ז ובית שמואל והגר"א שם. וראה ערך קדושין).

בביטול הגט

השולח לגרש את אשתו ונמלך לבטל את הגט, ורץ אחר השליח קודם שהגיע הגט ליד האשה, אבל לא הספיק לבטלו בפיו עד שהגיע הגט לידה - הרי זה גט (משנה גיטין לב א; רמב"ם גרושין ו טז; טוש"ע אבן העזר קמא סב), ואין אומרים שנתבטל הגט משעה שרץ, מפני שבאותה שעה עדיין לא נודעה דעתו - לא לשליח, ולא לאשה, ולא לבית דין, והרי הם דברים שבלב ואינם דברים, ואף על פי שנאמן לומר כך היה בלבי (תוספות שם ד"ה מהו), ואף על פי שדברים שבלב המוכיחים הם, שהרי עשה כל מה שיכול לעשות, ומדין תורה היה צריך להיות הגט בטל, מכל מקום עשאום חכמים כדברים שבלב ואינו בטל^[2].

ויש סוברים שאפילו נאנס מלפרש גם כן אין הדברים שבלב חשובים דברים - אפילו מן התורה - כדי לבטל את הגט, שהרי אפילו אם כופים אותו עד שיאמר רוצה אני, מועיל בגט (ראה ערך גט מעושה), אף על פי שבלבו אינו רוצה ואנוס הוא (תוספות שם בשם ר"י).

כשנאנס לגרש

היה אנוס לגרש שלא כדין, או שאנסוהו נכרים לגרש, שאינו גט (ראה ערך גט מעושה), אף על פי שדברים שבלב אינם דברים, והרי בפיו אמר שרוצה לגרש, הרי זה לפי שברור הדבר [-אנן סהדי (ראה ערכו)] שהוא אנוס מתחילה ועד סוף, והרי אלו דברים שבלבו ובלב כל אדם, וכאומדנא המוכחת היא (ריטב"א קדושין נ אד"ה הא דאמרינן).

ויש שכתבו הטעם לפי שאפילו דיבור בפה אין כאן, שהרי מה שאמר רוצה אני - בכפייה אמר, ולכן אינו גט (תוספות רי"ד קדושין נ א ד"ה שאני).

באיסורים

במקום אונס

אם באו לסטים ישראל שהורגים בני אדם, או שבאו מוכסים ליקח ממנו מכס בגזלה - מותר לו לידור להם שזה של תרומה, או של בית המלך, כדי שלא יקחום, ואף על פי שדברים שבלב אינם דברים, מכל מקום באונס אנו הולכים אחר דברים שבלב, והוא חושב בלבו לאסור את הפירות רק לאותו יום בלבד, אף על פי שהוציא בשפתיו סתם (משנה נדרים כז ב, גמרא שם כח א; רמב"ם נדרים ד א; טוש"ע יורה דעה רלב יד), וכן לענין שבועה (רמב"ם שבועות ג ג).

ובלבד שלא יוציא בפיו בפירוש נגד מה שבלבו, שאם אמר בפירוש "יאסרו פירות העולם עלי לעולם", אין דברים שבלב שחשב: "היום", מועילים לבטל מה שאמר בפיו (ר"ן נדרים כח א; רמ"א יורה דעה רלב יד).

נדרי זרוזין

נדרי זרוזין שהתירו חכמים, כגון שהיה מוכר חפץ ואמר קונם שאיני פוחת לך מן הסלע, והלה אומר קונם שאיני מוסיף, שאנו אומרים שניהם רוצים בשלשה דינרים, ולא נתכוין כל אחד בנדרו אלא לזרז את חברו (ראה משנה נדרים כא א, ור"ן שם. וראה ערך נדרים), אף על פי שרצונם בשלשה דינרים הוא דברים שבלב, מכל מקום כיון שדרכם של מוכר ולוקח בכך, אין דינם כדברים שבלב (ר"ן ופירוש הרא"ש נדרים שם), וכיון שברור הדבר [- אנן סהדי (ראה ערכו)] שדעתם לכך, הרי זה כאילו פירשו בפיהם ואינם דברים שבלב (תוספות שם כז א).

כשאמר בסתם

גמר בלבו להוציא איסור בפיו על פת חטים, והוציא מפיו פת סתם, אינו אסור אלא בפת חטים בלבד (שבועות כו ב; רמב"ם שבועות ב יד; טוש"ע יורה דעה רי א), שאנו הולכים אחר דברים שבלב, כל שאין הפה מכחישם (תוס' שם ד"ה גמר).

כשדבריו מתפרשים בשני אופנים

נדר שלא תהנה לו אשתו, ואמר לא היה בלבי אלא אשתי הראשונה שגירשתי אותה - וכן כל כיוצא בהם, שמשמעם לכל העם איסור, והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך וכך (רמב"ם נדרים ב יב; טוש"ע רח ב) - אם היה הנודר תלמיד חכם, הרי זה מותר, ואינו צריך שאלה לחכם; ואם היה עם הארץ, מראים בעיניו שזה נדר, ושהוא אסור, ופותחים לו פתח ממקום אחר (ראה ערך נדרים וערך שאלה), ומתירים לו (נדרים כ א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואין נדרים אלו מצד עצמם אסורים, כיון שאמר בלבו שלא נתכוין לאיסור, ואין אלו דברים שבלב, כיון שאינו סותר למה שאמר בפיו, ואינו אלא מפרש מה שאמר (רשב"א קדושין נא ד"ה והא דתנן).

והחמירו בהם יותר מאומר פת וכיון לפת חטים, שלא חילקו בו בין תלמיד חכם לעם הארץ, לפי שכאן גילה לנו שנתכוין להערים ולהוציא בלשון שיטעו השומעים (בית יוסף יו"ד רי, בשם רשב"א בתשובה).

האומר לא היה פי ולבי שווים

הנודר או הנשבע ועבר על הנדר או השבועה, ואחר שהעידו עליו שנדר או שנשבע אמר כן היה, אבל לא היו פי ולבי שוים, או תנאי היה בלבי על הנדר - אין שומעים לו, ולוקה (רמב"ם שבועות ב יב).

אבל קודם שהעידו עליו נאמן על ידי עצמו, ואם אמר תנאי היה בלבי - שומעים לו (תוספתא טהרות ו יד; רמ"א רלב יב).

הטוען תנאי היה בלבי

הנשבע לחברו ליתן לו איזה דבר, ואמר שלא נשבע אלא על תנאי כך וכך, או שנתן תקיעת-כף (ראה ערכו) על תנאי כך וכך, הרי הוא נאמן במיגו שיכול להכחיש שלא נשבע כלל (מרדכי בבא מציעא א רכב; רמ"א חושן משפט פז לב).

• יש מפרשים שבשעת השבועה אמר התנאי בפיו, אלא שאין עדים (ט"ז שם), שאם לא אמר בפיו, אלא שטוען שחשב כן בלבו, דברים שבלב אינם דברים (ראה שער המשפט שם ס"ק כה).

• ויש מפרשים שלא פירש את התנאי בפיו, אלא שאומר שנתכוין בלבו על תנאי אבל טעה בדיבורו, ושכח מלפרש התנאי, או שאמרו בלחש, שבאופן כזה דברים שבלב הם דברים (שער המשפט שם).

ביטל הנדר בלבו

האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר, ואחר כך נדר, שאינו נדר (ראה נדרים כג א,ב. וראה ערך נדרים), אין הדברים אמורים אלא כשהוציא תחילה בשפתיו שלא יהא נדר, אבל אם חשב כך בלבו, הרי אלו דברים שבלב, ואינם מבטלים את הנדר (טוש"ע יורה דעה ריא א).

אמירה בלחש

ביטל בלחש, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאינם דברים שבלב, והרי זה ביטול (ר"ן נדרים כג א ד"ה כיון; דעה א בשו"ע יורה דעה ריא א); ויש סוברים אפילו ביטל בלחש הרי הם דברים שבלב (טור שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים), אבל אם ביטל בפרהסיא, הם דברים שבלב המוכיחים, ומועלת מחשבתו לבטל הנדר (רא"ש נדרים ג ד, וראה ש"ך ס"ק ב), שעל ידי שאמר כן קודם בפרסום, מוכח הדבר שבלבו כן גם בשעת הנדר, וכשגלוי לכל אינם דברים שבלב, אבל בחשאי אפשר שמבטל את התנאי בשעת הנדר, ואף אם באמת לא ביטל עדיין הם דברים שבלב (רבי עקיבא איגר בשו"ע שם).

יש סוברים שלא אמרו אמירה בלחש חשובה כדברים שבלב, אלא כשלא השמיע לאזניו, אבל אם השמיע לאזניו הרי זה כמוציא בשפתיו לבטל הנדר (ב"ח שם); ויש חולקים וסוברים שכל שלא אמר בפרהסיא אין אנו אומרים שעל דעת דבריו הקודמים נדר, ואפילו אמר שחשב כן, אין זה אלא דברים שבלב (ש"ך שם).

בביטול חמץ

בביטול-חמץ (ראה ערכו) - יש מהראשונים סוברים שאינו מועיל אלא אם כן הוציאו בשפתיו, שדברים שבלב אינם דברים, ואותה שאמרו: מבטלו בלבו (משנה פסחים מט ב) לא אמרו אלא למעט שאינו צריך להשמיע לאזניו (ר"ן פסחים לא א ד"ה אמר ר' חסדא), או שלא אמרו ביטול בלב אלא במקום שיש סרך אונס, כגון בהולך להציל מן הגייס וכיוצא (מאירי קדושין מט ב).

ויש סוברים שדי במחשבה בלבד (רמב"ן פסחים ד ב ד"ה ענין; טור תלו, וראה ערך בטול חמץ), אם מפני שלא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא כשסותר מה שאמר בפיו, ובביטול זה אין כאן דברי פה שיהיו דברים שבלב סותרים אותם (מאירי קדושין מט ב ד"ה אע"פ), או שמא לא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא במקום שיש בו טענה עם אחרים, ולא בביטול חמץ שהוא בין אדם למקום (מאירי פסחים כ ב ד"ה חמץ).

בגירות

בקבלת מצוות בגירות, אם קיבל בפיו את המצוות כראוי, אבל בלבו לא התכוין לקבל המצוות - יש מי שכתב שהולכים אחר מה שבלבו, כיוון שקבלת מצוות עצמה חלה על ידי מחשבה, וכל דין שחל על ידי מחשבה מתבטל על ידי מחשבה (אחיעזר ג כו ב); ויש מי שכתב שאין לנו עניין עם מה שבלבו, שדברים שבלב אינם דברים, ואף אם יבוא אליהו ויאמר שבלבו לא התכוון לקבל מצוות, אין לנו עסק כלל עם מה שבלבו (שו"ת דעת כהן קנג).

בהקדש ומעשרות

הקדש ומעשרות במחשבה

אף על פי שבהקדש ותרומות ומעשרות למדים מן הכתובים שחלים גם במחשבה (ראה ערכים: הקדש; מעשרות; מחשבה), מכל מקום אם נתכוין בלבו להוציא את ההקדש והמעשרות בפיו, אינם חלים על ידי המחשבה שבלבו אלא על ידי הוצאת פיו (תוספתא תרומות ג ג, ומעשר שני ד יד; משנה תרומות ג ח).

ויש שנראה מדבריהם שאפילו נתכוין להוציא בשפתיו חל במחשבה (ראה רש"י קדושין מא ב ד"ה שכן).

גזבר ששלח למעול בטעות

גזבר של הקדש שנתן בשוגג לשליח להוציא מעות של הקדש לחולין, ועשה השליח כמו שאמר בעל הבית - המשלח מועל (ראה ערך אין שליח לדבר עברה וערך מעילה). כיצד, בעל הבית שאמר לשלוחו הבא לי מעות מן החלון, והביא לו כמו שאמר לו, אף על פי שאמר המשלח לא היה בלבי שיביא אלא ממקום אחר - בעל הבית מעל, לפי שדברים שבלב אינם דברים (קדושין נ א; רמב"ם מעילה ז א. וראה ערך מעילה).

הערות שוליים