מיקרופדיה תלמודית:דם (משקה)
|
|
הגדרה[1] - דם בתורת משקה להכשר טומאה
הכשרו ומקורו
הלכה למשה מסיני (פירוש המשניות לרמב"ם מכשירין ו ד) שמלבד מים הנזכר במפורש בכתוב (ויקרא יא לד), אף שאר שבעה המשקים מכשירים את האוכלים לקבל טומאה (ראה ערך הכשר), וביניהם הדם (תורת כהנים שמיני פרשה ח א; משנה שם; רמב"ם טומאת אוכלין א ב), ומספר אסמכתאות ניתנו להכשר הדם (פירוש המשניות לרמב"ם שם):
- נאמר: וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה (במדבר כג כד), ומכאן לדם שהוא משקה (תוספתא מסכת שבת (ליברמן) ח כג; חולין לה ב).
- נאמר: אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא (ויקרא שם), אין לי אלא מים, מנין שאר המשקים, והדם בכללם, תלמוד לומר: וְכָל מַשְׁקֶה (שם), אי כל משקה, מי תותים ומי-פירות (ראה ערכו), תלמוד לומר: מים, מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי, אף אני מרבה הטל ושאר שבעת משקים שאין להם שם לווי, ומוציא מי פירות שיש להם שם לווי (תורת כהנים שם).
- נאמר שם: אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה (ויקרא שם), וזה הדם, וכן הוא אומר: מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה (תהלים קי ז. רבי יהודה בתורת כהנים שם ד), ולמעלה מזה הוא אומר: יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת וגו' (תהלים שם ו), כלומר שפך דם אויביו והיה יכול לשתות מהם בדרך כמו מן הנחל, הרי שהדם הושווה למים (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם).
דם חללים
במהות דם חללים הנ"ל, נחלקו ראשונים:
- יש מפרשים דם הרוגים, ואף דם בהמה שנהרגה בכלל (רש"י חולין לה ב ד"ה דם חללים), ואין נקרא דם חללים אלא על ידי גיסטרא - כל דבר החלוק לשנים, קרוי גיסטרא (רש"י חולין כא א ד"ה עשאה) - ומן הצואר, כמו שנאמר: לָתֵת אוֹתָךְ אֶל צַוְּארֵי חַלְלֵי רְשָׁעִים (יחזקאל כא לד. רש"י חולין קכא א ד"ה והכשר), אבל דם שחיטה אינו דם חלל אלא דם זבוח (רש"י שם לה ב ד"ה ס"ד אמינא, וקכא א ד"ה והכשר).
- ויש מפרשים שאין דם חלל אלא דם אדם, ולא דם בהמה, שאין שייך חלל בבהמה (רש"י שבת קמד א ד"ה יטמא; תוספות חולין לה ב ד"ה דם, בשם רבנו תם. וראה לב אריה חולין שם).
דם שחיטה
בדם שחיטה נחלקו תנאים אם הוא מכשיר:
- יש אומרים שמכשיר (תנא קמא במשנה חולין לג א, לפי גמ' שם לה ב), ואף על פי שאינו בכלל דם חללים (ראה לעיל) למדנו ממה שנאמר בדם: עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם (דברים יב כד), הוקש הדם למים (חולין לה ב, ורש"י ד"ה לשמעינן), מה מים מכשירים, אף הדם מכשיר (ספרי ראה עא; ירושלמי תרומות ח ד, ופסחים א ח. וראה חידושי הר"ן חולין לה ב), וכן הלכה (רמב"ם טומאת אוכלין י ג)[2].
- ויש אומרים שאינו מכשיר, אלא השחיטה עצמה מכשרת (רבי שמעון במשנה חולין לג א, לפי הגמ' שם לה ב), ולכן אם נפל דם השחיטה על הזרעים לא הוכשרו, שאין דם שחיטה נקרא משקה (רש"י שם ד"ה ולא בדם), שאין קרוי משקה אלא דם חללים שנאמר בו ישתה (רש"י שם ד"ה אינו מכשיר).
דם שחיטת בהמה טמאה
דם שחיטה שאמרו, נחלקו תנאים מהו כולל:
- יש אומרים שהוא דם שחיטה של בהמה חיה ועוף הטהורים בלבד, אבל דם שחיטה של בהמה חיה ועוף הטמאים אינו מכשיר (סתם משנה מכשירין ו ה; תנא קמא שם ז), לפי שהכתוב תשפכנו כמים, שממנו למדים שדם שחיטה מכשיר (ראה לעיל), מדבר בטהורים (תוספות יום טוב שם ה)[3], וכן הלכה (רמב"ם שם).
- ויש אומרים שאף דם שחיטה של טמאים מכשיר (רבי אליעזר שם ז; כן משמע מרבי יוסי בתוספתא שם (צוקרמאנדל) ג יג-יד).
כשאין בו מראה דם
כל מראה אדמומית של דם מכשיר, שכשהדם נקרש סביבותיו צלול כמים, ואם יש בו מראית דם - מכשיר, ואם לאו - אינו מכשיר (חולין פז ב, ורש"י ד"ה בצללתא), וכן כשנפלו לתוך הדם מי גשמים מאליהם, שמחמת המים אינם מכשירים, כיון שלא החשיבם (ראה ערך הכשר), ואם יש בו מראה אדמומית - מכשיר מחמת הדם (גמ' שם), והוא הדין כשנתן לתוך הדם מי פירות שאינם מכשירים מצד עצמם (תוספות שם ד"ה שנתמדו).
דם קילוח
דם הקילוח אינו מכשיר, שנאמר: וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה (במדבר כג כד), פרט לדם הקילוח (חולין לו א), ונחלקו ראשונים מהו דם קילוח:
- יש מפרשים בדם הקזה של בהמה, שכשמקיז את הבהמה בתחילה הדם שותת בטיפה אחת או שתים, ואחר כך הוא מקלח, ואחר כך הוא משחיר, ודם הקילוח אינו דם הנפש (רש"י שם ד"ה פרט), ונתמעט מהכתוב מפני שדם חללים משמעו הדם שנעשה חלל ממנו, ודם קילוח אין הנפש יוצאה בו, אלא מטיפה המשחרת ואילך (תוספות שם ד"ה ודם, בשם הקונטרס, ושיטה מקובצת שם).
- יש מפרשים דם קילוח בדם שחיטה של בהמה, ואינו מכשיר שעדיין חיה היא - ואינו דם הנפש (מאירי חולין לה ב) - והרי הוא דומה לדם מכה, או לדם הקזה, שדם השותת בשעת שחיטה לבד הוא המכשיר (רמב"ם טומאת אוכלין י ג)[4]; ודוקא אם לא גמר את השחיטה, אבל אם גמר את השחיטה ועדיין דם הקילוח על האוכל - הוכשר (מאירי שם, על פי הגמ' שם).
- ויש מפרשים דם קילוח בדם אדם שיצא קודם מיתתו, שאין דם חללים אלא לאחר שכבר נעשה חלל, פרט לדם קילוח שאינו לאחר מיתה (תוספות שם לו א ד"ה ודם, וכריתות כב א ד"ה דם), שזהו דם הנפש, ואינו קרוי משקה ואינו מכשיר (רש"י כריתות שם ד"ה ודם חללים), והם מחלקים בין דם אדם לדם בהמה, שבדם אדם אינו מכשיר אלא דם שלאחר יציאת נשמה, ובדם בהמה דוקא דם שחיטה שהנפש יוצאה בו מכשיר, ולא דם שלאחר יציאת נשמה, לפי שדם אדם למדנו שמכשיר מהם חללים (ראה לעיל), והוא לאחר שכבר נעשה חלל, אבל דם בהמה למדנו מעל הארץ תשפכנו כמים, והוא דם שחיטה דוקא (תוספות שם ושם).
דם הקזה ומכה
דם הקזה
דם הקזה לשתייה - שנתכוין להשקותו לבהמה וחיה או לנכרי (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא מכשירין ו ה) - הוא מתולדות הדם ומכשיר (משנה שם; רמב"ם טומאת אוכלין י ג).
ודם הקזה לרפואה - נחלקו תנאים: יש אומרים שמכשיר (רבי אליעזר במשנה שם ז); ויש אומרים שאינו מכשיר (תנא קמא שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).
דם הקזה זה, נחלקו ראשונים במהותו:
- יש מפרשים שהוא של אדם (רמב"ם שם), אבל של בהמה, אפילו שנתכוין לשתייה, אינו מכשיר (תוסופות יום טוב שם ה, בדעת הרמב"ם).
- יש מפרשים שבין של אדם ובין של בהמה, לשתייה מכשיר ולרפואה אינו מכשיר (כן משמע מרש"י חולין לו א ד"ה פרט; ר"ש מכשירין שם ח), ואף על פי שהם סוברים דם מגפתה של בהמה טהור, אבל כיון שנתכוין לשתייה החשיבו למשקה (ר"ש שם).
- ויש מפרשים דוקא של בהמה, מפני שדם מגפתה טהור, אבל של אדם אפילו לרפואה מכשיר (רש"י שבת קמד א ד"ה שדם וד"ה שהחולב).
דם מכה
בדם מגפתו - והוא דם מכה של נגיפת רגל או יד או כל חבורה שיוצא ממנה דם (רש"י שם ד"ה שדם) מלשון פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ (תהלים צא יב. רש"י חולין לה ב ד"ה מגפתו) - נחלקו תנאים:
- יש אומרים שאינו מכשיר, ואין אומרים מה לי הרגו כולו, מה לי הרגו מקצתו (רבי שמעון בחולין שם).
- ויש אומרים שמכשיר (כן משמע מרבנן שם), כי מה לי הרגו כולו, ומה לי הרגו מקצתו (נדה נה ב).
ונחלקו ראשונים באיזה דם נחלקו:
- יש מפרשים שבדם מכת בהמה הדברים אמורים (רש"י חולין שם), והסוברים שמכשיר סוברים כן אף בדם מכה של בהמה (תוספות שם ד"ה דם ורשב"א שם, בדעת רש"י).
- ויש מפרשים שמחלוקת התנאים היא בדם מגפתו של אדם, אבל בדם מגפתה של בהמה לא נחלקו כלל, ולדברי הכל אינו מכשיר, שאין שייך דם חללים בבהמה, ולכן אין לומר בה מה לי הרגה כולה, ומה לי הרגה מקצתה (תוספות שם, בשם רבנו תם; רשב"א שם)[5].
וכל זה מדרבנן, שמן התורה אין על דם מגפתו תורת משקה, ולפיכך שיעור דם מגפתו שיטמא טומאת משקין הוא ברביעית (ראה נדה נה ב), אף על פי שמשקה גמור מיטמא בכל שהוא (ראה ערך טומאת משקין. תוספות חולין פז ב ד"ה כל; ר"ש מכשירין ו ח); ויש מהראשונים החולקים וסוברים שלא אמרו שיעור רביעית אלא לפסול את האדם ששתה אותו לתרומה (ראה ערך פסול גויה), אבל טומאת משקין יש לו בכל שהוא (תוספות פסחים יד א ד"ה דאיכא, בשם ריב"א; כסף משנה טומאת אוכלין ד ב, בדעת הרמב"ם).
דם היוצא עם ליחה ורעי ושחין ואבעבועות
דם היוצא עם הליחה ועם הרעי - אינו מכשיר (מכשירין ו ז; רמב"ם טומאת אוכלין י ג), וכן דם השחין והאבעבועות ותמצית הבשר אינם מכשירים (תוספתא שם (צוקרמאנדל) ג יג; רמב"ם שם), אלא הרי הם כשאר מי-פירות (ראה ערכו. רמב"ם שם). ואף על פי שדם מגפתו טמא, אפשר שדם זה חשוב כליחה עצמה ואינו דם כלל (חזון איש מכשירין ט סק"ה).
דם היוצא מפיו ומפי האמה
דם היוצא מפי האמה ודם השותת מפיו, הם בכלל דם מגפתו (רמב"ם מטמאי משכב ומושב א טז, על פי תוספתא זבים (צוקרמאנדל) ה ב)[6].
דם מת נבלה ושרץ
דם המת
בדם המת, נחלקו תנאים:
- יש אומרים שמטמא ומכשיר (תנא קמא במכשירין ו ו), וכן הלכה (רמב"ם טומאת אוכלין י ה).
- ויש אומרים שאינו מכשיר, ואם נפל דם המת על הדלעת - גורדה והיא טהורה (רבי שמעון שם), לפי שלא הוכשרה (ר"ש שם).
בטעם הדעה השניה נחלקו ראשונים:
- יש מפרשים שמכיון שמת - יצא דמו מתורת משקה (פירוש המשניות לרמב"ם, וברטנורא שם).
- ויש מפרשים שלדעה זו לא אמרו דם חללים אלא בנהרג, אבל לא במת מאליו (רש"י חולין לה ב ד"ה דם חללים וד"ה ס"ד אמינא; תוספות שם ד"ה שמעינן; מאירי שם); והדעה החולקת סוברת מה לי הרגו אדם, מה לי הרגו מלאך המות (תוספות שם).
להלכה שמטמא ומכשיר - יש מהראשונים שפסק שמטמא ומכשיר בשיעור רביעית, שהטומאה וההכשר באים כאחד (רמב"ם שם); ומהאחרונים יש שכתב שאף בפחות מרביעית מכשיר, מפני שחשוב משקה, ולא אמרו ברביעית אלא שאז הוא גם מטמא כשיעור דם המת (ראה ערך דם המת. חזון איש מכשירין א סק"ט)[7].
דם נבלה
בדם בהמה שמתה מאליה, נחלקו ראשונים:
- יש אומרים שאף בו מחלוקת התנאים (רש"י חולין לה ב ד"ה מגפתו).
- ויש אומרים שאין הדברים אמורים אלא בדם אדם, שאין דם חללים אלא באדם (תוספות שם ד"ה דם; ר"ש מכשירין שם ו,ח), אבל בבהמה אין הדם שלאחר מיתה מכשיר, שאינו קרוי דם (תוספות חולין שם לו א ד"ה ודם)[8].
דם בן שמונה חודשים
דם של בן שמונה חדשים נחלקו בו תנאים: יש אומרים שאינו מכשיר (תנא קמא במכשירין ו ז); ויש אומרים שמכשיר (רבי יוסי שם)[9].
דם השרץ
דם השרץ כבשרו - מטמא ואינו מכשיר (מכשירין ו ה; רמב"ם שם ג), שנאמר בשרצים: וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא (ויקרא יא כט), להביא את דמו שיטמא כבשרו (תורת כהנים שמיני פרשה ה ב). יכול יכשיר את הזרעים, תלמוד לומר: לכם, לכם הוא טמא ואינו מכשיר את הזרעים (תורת כהנים שם ג).
הערות שוליים
- ↑ ז, טור' תמ-תמח.
- ↑ וכתבו ראשונים שהדם המנוי בין המשקים הוא הדם השותת בשעת שחיטה (רמב"ם שם), ואף על פי ששנינו: תולדות לדם דם שחיטה ודם הקזה (מכשירין ו ה), התולדות מתייחסות לדם הקזה בלבד, אבל דם שחיטה הוא עצמו דם המנוי בשבעה המשקין (מלאכת שלמה שם).
- ↑ ויש מפרשים הטעם כיון שבטהורים השחיטה עושה אותם לאוכל עושה את הדם למכשיר (משנה אחרונה שם).
- ↑ ואף על פי שלדעתם דם הקילוח הוא דם שהנפש יוצאה בו (ראה רמב"ם מאכלות אסורות ו ג), מכל מקום כיון שעדיין הבהמה חיה אינו מכשיר, לפי שדומה לדם מכה (חזון נחום שם), והשותת לאחר הקילוח, אף על פי שלדעתם אין הנפש יוצאה בו ואינו דם (ראה רמב"ם שם) אין הדברים אמורים אלא בדם הקזה, אבל בדם שחיטה כל שיש בו אדמומית הנפש יוצאה בו, שכיון שיוצא ממקום שנשמה יוצאה בו, שהוא מקום הסימנים, שהחיות תלויה בהם, כל הדם הוא דם הנפש (לחם משנה שם).
- ↑ ולכן שנינו שדם מגפתה של אשה טמא, ושל בהמה טהור (רבי עקיבא במכשירין ו ח), והיינו כדעה השניה (תוספות חולין שם, בשם רבנו תם; רשב"א שם).
- ↑ על דם קדשים אם הוא מכשיר, ראה ערכו; על דם נדה בנוגע להכשר, ראה ערכו.
- ↑ על דם המת בתורת אב הטומאה, ראה ערך דם המת.
- ↑ על דם הנבלה אם הוא מטמא בתורת נבלה, ראה ערך נבלה.
- ↑ ונחלקו ראשונים בביאור מחלוקתם – ראה פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא שם; רמב"ם שם ז; ר"ש שם; פירוש הרא"ש שם.