מיקרופדיה תלמודית:דקין

הגדרה^[1] - בני המעיים שפסולת המאכל סובבת בהם^[2]

צורתם

מהותם

הדקין - בני המעיים - של בהמה הם חוט אחד ומשוך (רי"ף חולין יט ב) שהמאכל נכנס בהם מן הקיבה (רש"י חולין מב א ד"ה ובית הכוסות), ראש המעי הסמוך לקיבה הוא תחילתם, והמעי שיוצא בו הרעי הוא סופם (ראה רמב"ם מאכלות אסורות ז ט)^[3].

מיקומם ושמם

יש מהדקין שמלופפים ומוקפים זו לפנים מזו בעיגול, כנחש שנכרך, ואלו הם הנקראים הדרא דכנתא (רמב"ם שחיטה ו יג; ערוך ערך הדורא בפירוש ב^[4]); ויש מפרשים הדרא דכנתא על שם שסובבים את החלב שלהם, שנקרא כנתא, סביב כעגולה (רש"י חולין מח ב ד"ה הדורא; פירוש א בערוך שם, בשם חכמי מגנצא; טוש"ע יו"ד מו ג, ורמ"א בשו"ע שם^[5]. וראה ערוך השלם ערך הדורא, וערך כנתא ג)^[6].

המעי האחרון שהוא ישר ואין בו עיקום, והוא דבוק בין עיקרי הירכיים (רמב"ם שם טז) ובפי הטבעת (ערוך ערך כרכשא; רמ"א בשו"ע שם עה א), והרעי יוצא בו (רש"י שם מט ב ד"ה חטי ורמב"ם שם), נקרא חלחולת (רמב"ם שם), או כרכשא (ערוך שם, וערך חל ורמ"א בשו"ע שם, וראה רש"י שם)^[7], או טבחיא (רש"י שם, ושם נ א ד"ה חלחולת)^[8].

המעי היוצא מן הדקין והוא ככיס סתום בראשו, נקרא סניא דיבי (רש"י שם נ ב, בשם מורו, ובשם א"ב של רבי מכיר; רבנו ירוחם טו ה י, והביאו בבית יוסף יו"ד מז^[9]), על שם שהוא מקום מאוס וכחוש שגם הזאבים שונאים אותו (פירוש א ברבינו גרשום שם נ ב, ובערוך ערך סן א; רש"י ורבינו ירוחם שם); ויש מפרשים סניא כעין מסננת ודיבי לשון זיבה (פירוש ב ברבינו גרשום שם, ובערוך שם, ורצונם לומר שמסנן את הזיבה)^[10].

בעוף יש שני מעיים כאלה סתומים בראשם, שהם כסניא דיבי בבהמה (ראה ראב"ן יט בפירוש דברי הגמרא שם נח ב וכנגדן בעוף. וראה להלן: בחסר ויתר; בעוף, במחלוקת האחרונים אם נמצא בעוף אחד בלבד)^[11].

טרפותם

מלבד הטרפות שהוזכרו בדקין בתוך כל שאר האברים הפנימיים, כגון בטרפות של נפולה (ראה ערכו) - שנפלה מן הגג - (ראה חולין נא ב ורש"י. וראה ערך נפולה), ודרוסה - שנעץ בה בעל חי הטורף את צפרניו - (שם נג ב, ושם נד א, ותוספות שם נד ד"ה אילימא. וראה ערך דרוסה), וקוץ בחלל הגוף (שם נג ב ורש"י. וראה ערך נקובה), הוזכרו במיוחד בדקין שלשה מיני טרפות: ניקבו, נהפכו, יתרת (ראה ביאורם בפרקים הבאים).

ניקבו

נקב מפולש

ניקבו הדקין - נקב מפולש, מעבר אל עבר (שו"ת הרשב"א א שפד) - הרי זו טרפה (משנה חולין מב א; רמב"ם שחיטה ו יג; טוש"ע יו"ד מו א), והוא אחת משמונה עשר טרפות שנאמרו למשה בסיני (רש"י שם ט א ד"ה מי חיישינן, וראה גמרא שם מב א), ובין שהנקב שוה ובין שהוא במשופע - טרפה (שו"ת הרשב"א שפג; פרי חדש מו סק"ט).

טעם הטרפות הוא משום שהרעי יוצא ושותת דרך הנקב לחלל הגוף (רשב"א חולין נ א ד"ה אמר זעירי).

כשנסתמו לאחר מכן

ניקבו הדקין, וליחה - הגלד האדוק בהם מבפנים (חולין נ א, ורש"י ד"ה שירקא; ש"ך יו"ד מו סק"א) - סותמתם, רבן שמעון בן גמליאל מכשיר (תוספתא שם ג, וברייתא שם), ואין הלכה כמותו (גמרא שם; רמב"ם שחיטה ו יד; טוש"ע שם א), שאין זו סתימה עומדת (רמב"ם שם. ובטוש"ע שם: אינה סתימה), ואפילו דבוקה בהם הרבה עד שאין יכולים להוציאה אלא על ידי הדחק (טוש"ע שם).

וכתבו ראשונים הטעם לפי שלפעמים כשהבהמה משלשלת מחולי הליחה מתגררת הליחה ויוצאת ונמצאו נקובים (ראב"ן חולין רמז. וראה ערך נקובה על קרום שעלה מחמת מכה).

היה חֵלֶב טהור סותם הנקב, הרי זו סתימה - וכשרה (חולין מט ב; רמב"ם שם י; טוש"ע שם^[12]), והוא הדין בשר שסותם (בית יוסף שם; ט"ז שם סק"א. וראה ערך הנ"ל).

ניקב המעי הסובב כעיגול

ניקב הדרא דכנתא - המעי הסובב כעיגול (ראה ביאורו לעיל: צורתם; מיקומם ושמם) - באותו צד שבינו לחברו, שלא ניקב החיצון שבכולם - כשרה, שחברו מגין עליו (חולין מח ב ורש"י; רמב"ם שחיטה ו יג; טוש"ע יו"ד מו ג), ואין צריך לומר (לשון הטוש"ע שם) אם ניקב לצד השומן שלהם הנקרא כנתא (ראה לעיל שם), שהוא חֵלֶב טהור (ראה ערך חלב. וראה ערך נקובה שחלב טהור סותם) ואדוק במעיים מאד, ובו הם שוכבים תמיד (רש"י ותוספות שם מט ב) - שסותם (שם וטוש"ע שם).

ניקב המעי שהרעי יוצא בו

חלחולת - המעי האחרון בסוף המעיים שהרעי יוצא בו (ראה לעיל: צורתם; מיקומם ושמם) - שניקבה במשהו - טרפה, כמו שאר מעיים (חולין נ א; רמב"ם שחיטה ו טז; טוש"ע יו"ד מו ה), במה דברים אמורים שניקבה לחלל הבטן (רמב"ם שם; טוש"ע שם), אבל אם ניקבה במקום שהיא דבוקה בירכיים - כשרה (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהירכיים מעמידות אותה (גמרא שם), הואיל והמקום שם דחוק, שהשדרה מלמעלה, ועצמות האליה מכאן ומכאן, ומלמטה הם מחוברים בסחוס, ואין דרך הרעי לחזור לאחוריו וליפול לתוך חלל הגוף (רש"י שם ד"ה ברובו, וראה תוספות שם ב ד"ה מחט)^[13].

נחלקו אמוראים עד כמה יחסר מהחלחולת במקום שדבוקה בירכיים ותהיה כשרה: רבי אילעי אמר רבי יוחנן ברובו (גמרא שם), שאפילו ניטל דופנה העליון או התחתון עד רובו - כשרה (רש"י שם. וכהגהת מהרש"ל [ולא כנדפס: ברובו], וכן הוא בר"ן שם); ורבא בשם רב נחמן אמר אפילו ניטל כולו - כשר, ובלבד שישאר ממנו כדי תפיסה (גמרא שם ב), היינו כדי אחיזת יד (רש"י שם ד"ה תפיסה), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בשיעור כדי תפיסה נחלקו ראשונים:

• יש אומרים אצבע (רבינו גרשום שם, ורש"י שם ד"ה בטדא).

• יש אומרים שתי אצבעות (ר"ן שם יג ב, בשם יש מפרשים).

• יש אומרים ארבע אצבעות (ערוך ערך בטרא, בשם ר"ח; רי"ף שם; רמב"ם שם: כמו ארבע; טוש"ע שם: כמלא ארבע).

שיעור זה יש אומרים שהוא אפילו בשור הגדול (רש"י שם ד"ה בתורא); ויש אומרים דוקא בשור הגדול, ובבהמה דקה לפי ערך שיעור זה, הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו (תורת הבית הארוך ב ג; טוש"ע שם); ויש אומרים בשור ארבע, בשה שתים, ובגדי וטלה אחת (רוקח שפה. ובראב"ן רמז: בשור ארבע, ובדקה דהיינו צאן ב' אצבעות, וראה ש"ך שם ס"ק יג).

כשניקב מעי זה בשיעור כדי תפיסה

ניקבה החלחולת באותו שיעור של כדי תפיסה (ראה לעיל), יש אומרים שדינו במשהו, כשאר החלחולת (רשב"א במשמרת הבית ב ג; טור יו"ד מו, בשם יש אומרים; שו"ע שם, בשם יש אוסרים); ויש אומרים שכשר עד שינטל הרוב (בדק הבית להרא"ה שם; טור שם, בשם הרא"ש; שו"ע שם, בשם יש מכשירים; ש"ך ס"ק יד בהפסד מרובה).

דין מעי זה בעוף

בעוף, כתבו אחרונים שבכל מקום שניקבה החלחולת - טרפה, לפי שאינה דבוקה לירכיים רק בתחתיתה כאורך שעורה, ואויר מקיפה מכל צד (חכמת אדם יט ח, ודעת קדושים סק"י. וראה דרכי תשובה יו"ד מו ס"ק סח).

חל'ֶב אינו סותם מעי זה

חלחולת שניקבה - אין החלב שעליה סותמה (רב נחמן חולין מט ב לפי אמרי לה שם ורש"י; רמב"ם שחיטה ו י; טוש"ע יו"ד מו א, וש"ך סק"ו), שאינו מגין לפי שהוא קשה (רמב"ם שם), וחלב זה עשוי ככובע - שאינו קרום שטוח אלא מונח בעיגול כערימה (גמרא שם) -, ובצורת גרגרים כעין גרעיני החיטים (רש"י שם ד"ה חטי), ואינם מהודקים בו יפה (ש"ך שם).

מחט שנמצא בדקין

מחט שנמצא בדקין - טרפה, שחוששים שמא ניקב (ר"ן על הרי"ף חולין יג א; בית יוסף ושו"ע יו"ד מו ד), שמפני שהדקין הולכים בהיקף וקרומם רך, יש לחוש שאוכלים ומשקים שהולכים שם דחקוהו ונקב בדקין (ר"ן שם; ט"ז שם סק"ד, וש"ך ס"ק יא).

אפילו שהיה המחט לאורך הדקין, בחללם, ולא נתחב בדופן - יש אוסרים (ט"ז שם, בדעת הר"ן); ויש מכשירים באופן זה (הגהות שערי דורא צב, בשם אור זרוע; איסור והיתר נא כב, ובהגהות שם בשם תשובת הגאונים, וראה ט"ז שם, וש"ך ס"ק יא בהפסד מרובה).

אכלה דבר חריף

בהמה שאכלה דבר חריף שנוקב בני מעיה, כגון קורט של חלתית - שם של צמח^[14] המשמש לתבלין ולרפואה(ראה ערך דבר חריף) - וכיוצא בו - טרפה (חולין נח ב; רמב"ם שחיטה ו יג; טוש"ע יו"ד נא ד); ויש אומרים שבתוך שלשה ימים הרי זה ספק אם ניקב, ותיבדק (טור שם, בשם הרמב"ם לגירסתו ברמב"ם), ונדחו דבריהם (טור שם, וראה בית יוסף שגירסא מוטעית היא, וכן בכל ספרי הרמב"ם שלפנינו אין, וראה ב"ח שם).

הלעיטה דבר שספק נוקב ספק אינו נוקב - תיבדק (רמב"ם שם, לגירסא שלנו); ויש חולקים וסוברים שקשה היא הבדיקה בדקין, וטרפה מספק (ראב"ד שם; שו"ע שם, וראה בבאור הגר"א שם סק"ד).

כשלא ידוע מתי ניקבו

בני מעים שבא זאב או כלב וכיוצא בהן ונטלן, והרי הן נקובים אחר שהניחן, תולים בו ומותרת, ואין אומרין שמא במקום נקב ניקב; נמצאו נקובים ולא נודע אם קודם שחיטה ניקבו, אם אחר שחיטה, נוקבים בהן נקב אחר ומדמים לו - אם היה הנקב הראשון כמותו - כשרה, ואם היה ביניהן שינוי - קודם שחיטה ניקב וטרפה (ירושלמי ברכות ט ג; חולין ט א; רמב"ם שחיטה ו יד; טושו"ע שם).

נתהפכו

יצאו בני מעיה

יצאו בני מעיה ולא ניקבו - כשרה (משנה חולין נו ב; רמב"ם שחיטה ו טו), ואפילו בעוף שחיותו מועטת (רש"י שם נו א ד"ה ואלו טרפות, וראה בית יוסף יו"ד מו), בין שהוחזרו מאליהם (טוש"ע שם מו ב), ובין שלא הוחזרו כלל, ושחט בעודם בחוץ (לבוש שם: וכן אם הוחזרו כו', ראה שם בחגורת שמואל; תפארת ישראל למשניות חולין שם אות סה; שו"ת עונג יום טוב עד).

יש מפקפקים בדבר, ונוטים לאסור כשלא הוחזרו (ראה חגורת שמואל שם, ובתבואת שור שם סק"ה, ופתחי תשובה שם סק"ד בדעת מהרש"ל).

ויש אוסרים בבירור, וכתבו שברור שבעודה כך אי אפשר לה לחיות כי איך יסבב המאכל (מעשה רוקח על הרמב"ם שם ו א, וראה דרכי תשובה שם ס"ק כד).

הוחזרו בידי אדם

הוחזרו בידי אדם, ונזהר בהם שלא להפוך אותם - כשרה (מאירי חולין נו ב; טור יו"ד מו; ש"ך שם סק"ח), אלא שאם זה שהחזירם לא העלה על דעתו לדקדק של יתהפכו, חוששים שנתהפכו (ש"ך שם, וראה דרכי תשובה שם ס"ק כז, בשם כמה אחרונים שכך כתבו); ויש שכתב שדבר זה צריך לרופא בקי (מאירי שם).

יש חולקים וסוברים שהוחזרו בידי אדם לעולם טרפה (מעשה רוקח על הרמב"ם שחיטה ו א, וכן כתב בשו"ת עונג יום טוב עד).

כשהיפך בני המעיים

במה דברים אמורים שלא היפך בהם, אבל היפך בהם - טרפה (חולין נו ב; רמב"ם שחיטה ו טו: נתהפכו; טוש"ע יו"ד מו ב) אף שלא ניקבו, שאי אפשר שיחזרו כמות שהיו לאחר שנהפכו, ואינה חיה (רמב"ם שם; שו"ע שם); ויש שכתבו הטעם מפני שסופו לינקב ולירקב, והרי זה בכלל נקובה (תוספות שם ד"ה אבל), ולמדוהו מן הכתוב, שנאמר: הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ (דברים לב ו), מלמד שברא הקדוש ברוך הוא כונניות - בסיס לישב עליו, ואם ירדו מבסיסם שוב אינם מתיישבים (רש"י שם ד"ה כונניות) - באדם שאם נהפך אחת מהן אינו יכול לחיות (גמרא שם, וראה ספרי דברים שם).

נמצאו המעיים בין עור לבשר

נמצאו המעיים בין עור לבשר, ולא נמצאה שם תפירה, וגם הילוכה היה טוב קודם השחיטה, באופן שאין לחוש משום נפולה - שנפלה ונתרסקו אבריה (ראה ערכו) - כשרה (אור זרוע א תל, בשם ראבי"ה; איסור והיתר נה יט; רמ"א בשו"ע מו ב), אבל אם היתה שם תפירה, יש לחוש שיצאו המעיים ונתהפכו - וטרפה (איסור והיתר שם; רמ"א שם).

בחסר ויתר

ניטל אחד מהם

ניטל אחד מן המעיים, בין בעוף ובין בבהמה - טרפה (רמב"ם שחיטה ו כ, ושם י ט: בחסר; טוש"ע יו"ד נ ב. וראה בשו"ת בית יצחק יו"ד א עו פרטי דינים בנידון).

בעוף, שהדרך להיות שני מעיים סתומים בסופם כסניא דיבי בבהמה (ראה לעיל: צורתם; מיקומם ושמם), ונמצא רק אחד, נחלקו אחרונים: יש אוסרים משום חסר (מחזיק ברכה מו י, בשם מהר"ש והזקנים, וכך כתב בספרו שו"ת חיים שאל א טז ויז); ורוב האחרונים מכשירים, שלא הוזכר בתלמוד, ואין להוסיף על הטרפות (עקרי הצעיר דניאל טירני יו"ד ה כא; פחד יצחק ערך יתר בנטול שרבו המכשירים וקבעו כן הלכה לדורות^[15]).

שני בני מעיים היוצאים מקיבת הבהמה

שני בני מעיים היוצאים מקיבת הבהמה כאחד - טרפה (חולין נח ב; רמב"ם שחיטה ו כא; טוש"ע יו"ד מז א), שהיתר נחשב כנטול - כחסר (גמרא שם בתרי סניא דיבי; רמב"ם שם כ. על גדרו של יתר כנטול ראה ערך יתר).

במה דברים אמורים כשיוצאים משני מקומות, אבל יוצאים ממקום אחד וכלים עד כאצבע - כשרה (חולין שם). ונחלקו רב אמי ורב אסי אימתי כשרה כשיוצאים בני המעיים ממקום אחד: אחד מהם אמר דוקא כשחזרו ונתערבו, ואחד מהם אמר אף שלא חזרו ונתערבו, ולא אמרו עד כאצבע אלא מלמטה - סמוך לנקב הרעי כדי שהרעי יצא ממקום אחד (גמרא שם: חד אמר כו' וחד אמר כו' לגירסתנו, והיא גירסת רש"י ועוד: מלמטה).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש סוברים מכיון שלא נפסקה בגמרא הלכה כדברי מי, יש להחמיר כשני האמוראים, וכשתי הגירסאות בגמרא, ואין כשר אלא בשלשה תנאים: שקודם שמתחילים להתפצל יהיה ברוחב המעי כרוחב אצבע; שלא יהיה הפיצול בענף היוצא יותר מכאצבע; שיחזור ויתערב בתוך המעי כשיעור אצבע למטה (רשב"א בתורת הבית הארוך ב ג; טור יו"ד מז, בשם יש אומרים; פרי חדש שם).

• יש פוסקים שדי בשני תנאים: כשיעור אצבע למעלה ביציאתם מהקיבה, וכשיעור אצבע למטה (רשב"א שם, ורא"ש חולין ג נד, בדעת הרי"ף; טור שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים, וברמ"א שם: וכן עיקר).

• ויש פוסקים שאינה טרפה אלא אם כן היה לה מעי יתר מתחילתו ועד סופו, עד שנמצאו שני מעיים זה בצד זה, או שהיה המעי יוצא כענף מן הבד, והרי הוא מובדל לגמרי, אבל אם חזר ונתערב עם המעי ונעשה אחד משני ראשיו - ואין צריך שום שיעור לאיחוד זה - ושניהם מובדלים באמצע, הרי זו מותרת, ואין כאן יתר (רמב"ם שחיטה ו כא, וכפירוש הבית יוסף שם בדעתו; המחבר בשו"ע שם, בדעה א בסתם).

כשבני המעיים נשפכים אחד לשני

נמצאו שני סניא דיבי בבהמה (ראה לעיל: צורתם; מיקומם ושמם, בביאור הדבר) – טרפה; ואם שופכים אחד לחברו - ששני בני המעיים נשפכים אחד לשני - כשרה (חולין נח ב; טוש"ע יו"ד מז ד. והרמב"ם השמיט).

בעוף

עוף שהיו לו שני מעיים - כשר (חולין נח ב: וכנגדן בעוף כשר), ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שמשום שבעוף מצויים לפעמים שני בני מעיים, לכן הוא כשר באופן זה (פירוש א ברש"י שם ד"ה וכנגדן; רשב"א בתורת הבית הארוך ב ג); ויש מפרשים שכל עוף דרכו כן, שמן הזפק - חלק הוושט המורחב בצורת כיס שבו נקבץ המזון הבלתי מעוכל בטרם יעבור לקיבת העוף - ועד הקורקבן יוצא קנה של מעיים אחד, ונקרא בני מעיים, ובראש הקורקבן יוצאים בני מעיים גמורים (פירוש ב ברש"י שם, וראה בית יוסף יו"ד מז שכן דעת הרמב"ם), ולכן כל שיוצא מן העוף מעי יתר שלא כדרכו הוא טרפה כמו בבהמה (ראה בית יוסף שם, וט"ז שם סק"א לפרש"י בלשון ב).

אף להלכה נחלקו:

• יש מכשירים כל יתר שיש בעוף, ואפילו כמה ענפים יוצאים ממנו (רבנו ירוחם טו כא; טור שם מז, והמחבר בשו"ע שם ב, להבנת הט"ז שם סק"ב; רמ"א בשו"ע שם ב), אף שאינם מחוברים לא בתחילה ולא בסוף (תבואות שור סק"א בהפסד מרובה, וראה דעת תורה סק"ד שמיקל גם שלא בהפסד מרובה, וראה דרכי תשובה ס"ק יד).

• ויש פוסקים שכל שהמעי מובדל, באופן שהוא טרפה בבהמה, כגון שלא חזר ונתערב (ראה לעיל: שני בני מעיים וכו') הוא טרפה גם בעוף (רמב"ם שחיטה ו כא; המחבר בשו"ע שם א^[16]).

ומכל מקום אף לסוברים שבבהמה אינו כשר אלא אם כן חזר ונתערב כשיעור אצבע (ראה לעיל שם), יש שכתבו שבעוף די בנתערב בכל שהוא (חידושי רבי עקיבא איגר לשו"ע שם ב בדעת המחבר).

מעי היוצא מבית הכוסות

מעי היוצא מבית-הכוסות - אבר עיכול העשוי כעין צורת כובע, בקצה הקדמי של הכרס (ראה ערכו) - להמסס - אף הוא איבר עיכול שבבהמה המחובר לבית הכוסות (ראה ערכו) - כשר (חולין נח ב; טוש"ע יו"ד מז ג), ואף שאין הדבר מצוי (מאירי שם), מכל מקום עזים מדבריות יש להם כך (גמרא שם: חיוי ברייתא, וכפירוש ב ברבינו גרשום שם מז א, ובמאירי כאן), או שבהמות בריאות ושמנות יש להם כך (פירוש ב ברש"י שם מז א ד"ה ברייתא), וכל שיש במינו כן בגדל במדבר אין פוסלים מאותו דבר אף לגדל בבית (מאירי שם לפירושו, והוא הדין לפירוש בריאות ושמנות שאין פוסלים אף בכחושים).

מעי היוצא מבית הכוסות לכרס - טרפה (חולין שם; טוש"ע שם).

מומים נוספים השייכים בבני מעיים

• כוויה פנימית של בני המעיים יכולה להיגרם כתוצאה מנפילת עוף לאש, ואז בני המעיים הופכים מצבע ירוק לאדום (חולין נו ב. וראה בשו"ת שבט הלוי ה צ בשיטות הראשונים בנידון).

• סירכות - כמין חוטים של ריר - היוצאות מהמעיים, הבהמה כשרה (טוש"ע יו"ד מו ו), קרוב לודאי שמדובר בהתדבקויות לאחר דלקות, או לאחר מצבים חבלתיים (ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית מהדורה חדשה תשס"ו כרך ו, ערך עכול מערכת ה- טור 191).

• אם יש בועות רבות על המעיים - הבהמה טריפה, כי הן עלולות לגרום לחסימת מעיים (רמ"א יו"ד מו ו).

יש שכתב שהכוונה לגידולים הנגרמים על ידי שחפת המעיים (לוינגר הטריפות בישראל עמ' 83); ויש שכתב שהכוונה לבועות אוויר במעיים^[17] (ראה א. שטינברג, אסיא, ו, תשמ"ט עמ' 239).

לעומת זאת חסימת מעיים בגין גורם חיצוני הופכת את הבהמה למסוכנת, אך לא לטריפה, כי אין הטריפה באיבר עצמו (שו"ת הר צבי יו"ד לח, וראה שו"ת שואל ומשיב קמא ג קצב. וראה עוד בענייני מומים שבמעיים באנציקלופדיה שם ערך עיכול טור' 188-191).

הערות שוליים