מיקרופדיה תלמודית:גלוי דעת

הגדרה^[1] - התגלות רצונו של אדם על ידי דיבור בלתי מפורש - או על ידי איזה מעשה - המועילה כאילו אמר כן בפירוש

גילוי דעת מברר כוונתו של אדם בנוגע לתליית חלותו של מעשה מסויים בתנאי, או בנוגע לביטולו של מעשה מסויים, או לקיומו.

בתורת תנאי

גילוי דעת של אדם, המגלה שהוא עושה מעשה ידוע, כגון מכירה או נתינה, מפני סיבה מסויימת, הרי זה כאילו התנה מפורש בדרך של תנאי לפי כל משפטי התנאים (תוספות כתובות צז א ד"ה זבין, וגיטין עה א ד"ה לאפוקי, וקדושין מט ב ד"ה דברים; רא"ש כתובות יא ט, וגיטין ו ט, ובבא בתרא ח מח, ושו"ת לד א, ושם פא א; רשב"א כתובות עח ב), וכתבו ראשונים שלש מידות בענייני ממונות:

• יש דברים שגילוי דעת מועיל בהם, ובלי גילוי דעת אין אנו דנים את הדבר כתנאי.

• יש דברים שאפילו גילוי דעת אין צריך.

• יש דברים שגילוי דעת אין מועיל בהם (תוספות שם ושם ושם; שו"ת הרא"ש לד א, בשם ר"י).

ובארו:

• דברים שאין כוונת העושה ניכרת כל כך מהמעשה עצמו אלא בצירוף גילוי דעת בשעת המעשה, בהם צריך ומועיל גילוי דעת.

• ודברים שמצד עצמם ניכר שהאדם עושה בכוונה מסויימת, אין צריך בגילוי דעת (ראה ערך אומדנא).

• ודברים שאין שום הוכחה כלל מצד עצמם לכוונת העושה אין גילוי דעת מועיל, אלא צריך להתנות מפורש (שו"ת הרא"ש שם).

דברים שגילוי דעת מועיל בהם

דברים שגילוי דעת מועיל בהם, כגון מי שמכר את נכסיו ואמר בשעת המכירה שמוכרם מפני שבדעתו לעלות לארץ ישראל, אבל לא אמר בלשון תנאי - על מנת שאעלה לארץ ישראל, או אם אעלה לארץ ישראל תהיה מכירה, ואם לא אעלה יבטל המכר - הרי זה כמוכר על תנאי, ואם אחר כך נאנס ולא עלה, המכר בטל (קדושין מט ב, לפי רש"י שם ד"ה ובעידנא; רמב"ם מכירה יא ח; טוש"ע חו"מ רז ג), שכיון שגילה דעתו שלשם כך הוא מוכרם, הרי זה כאילו אנן-סהדי (ראה ערכו) שדוקא על מנת שיוכל לעלות מכר (תוספות שם ד"ה דברים, בשם ר"י), שכן בצירוף גילוי דעתו מוכיח גם המעשה על מחשבתו, שאין דרך בני אדם למכור כל נכסיהם אם אין בדעתם לעקור דירתם ממקומם (כן משמע משו"ת הרא"ש שם); ואין גילוי הדעת מועיל אלא בשעת המכר, אבל אם בשעת מעשה לא אמר כלום, דברים שבלב אינם דברים והמקח קיים (גמ' שם), אף על פי שגילה דעתו קודם לכן שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל, ומפני כן הוא מחזר למכור את נכסיו (שו"ת הרא"ש שם; רשב"א שם; מגיד משנה מכירה יא ט, בדעת הרמב"ם; טוש"ע חו"מ רז ד), שמא בשעת המכר חזר בו מכוונתו (רשב"א שם), שהמעשה עצמו אינו מוכיח כל כך, שהרבה פעמים אדם מוכר נכסיו, ואין ידוע לשם מה מוכרם (שו"ת הרא"ש שם).

הכפלת גילוי הדעת

גילוי דעת זה שמועיל במקום תנאי אין צריך להכפילו, כגון לומר: אני מוכר הנכסים מפני שרצוני לעלות לארץ ישראל, ואם לאו לא הייתי מוכרם, ואפילו לסוברים בתנאי שאין אומרים מכלל הן אתה שומע לאו, וצריך לכפול את התנאי (ראה ערך תנאי), גילוי דעת עדיף, והרי זה כמו שהתנה וכפל (רמב"ן ורשב"א קדושין מט ב, בשם יש אומרים; מגיד משנה אישות ו יד, בדעת הגאונים והרמב"ם; המאור ביצה כ א; ר"ן קדושין שם וסא ב); ויש הסוברים שלדעה זו יש צורך בגילוי דעת לכפול את דבריו, ואם לא הכפיל אין זה גילוי דעת כלל, מכיון שמכלל הן אין אתה שומע לאו, אף על פי שכל שאר משפטי התנאים אין צריך (רמב"ן גיטין מו א, וקדושין נ א; ריטב"א גיטין שם, רבנו), ולדעה זו אין גילוי דעת מועיל כלל, אפילו כשיש אומדנא, אלא צריך להתנות תנאי כפול גמור (ריטב"א שם, בשם רבנו; ר"ן שם), אלא שלהלכה אף הם מודים שמועיל גילוי דעת, שאין הלכה כדעה המצריכה תנאי כפול (ראה ערך תנאי. ריטב"א ור"ן שם).

מוכר מפני שזקוק למעות

וכן המוכר מפני שזקוק למעות לקנות בהן דבר ידוע, כגון לקנות חטים שהוקרו מפני הבצורת וכיוצא בזה, ואחר כך לא הוצרך למעות, כגון שהגיעו חטים והוזלו וכיוצא בזה, המכר בטל (כתובות צז א; רמב"ם מכירה יא ח; טוש"ע חו"מ רז ג) אם גילה דעתו בשעת המכר שמוכר מפני שזקוק למעות לשם כך, והרי זה כמוכר על תנאי (תוספות שם ד"ה זבין; רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש מהראשונים הסוברים שבמוכר מפני שזקוק למעות אף גילוי דעת אין צריך, והמכר בטל אם לא נזקק אחר כך למעות (רא"ש גיטין ו ט, ושו"ת פא א; מרדכי שם תכו, וכתובות רנד), שיש כאן אומדן דעת (רא"ש גיטין שם. וראה ערך אומדנא), שהדבר ידוע שלאותו צורך שהוצרך אז עשה כן (מרדכי גיטין שם), שסתם מוכרים משום צריכות מעות מוכרים, ואין דרכם לפרש וסתמו כפירושו (מרדכי כתובות שם).

מכירה שאין גילוי דעת מועיל בה

היתה המכירה באופן כזה שאינה מוכיחה כלל על כוונתו, אף גילוי דעת אין מועיל, אם לא התנה מפורש כמשפטי התנאים, כגון שמכר את כל מלבושיו וגילה דעתו שמוכר על מנת לעלות לארץ ישראל, ונאנס ולא עלה - המכר קיים, שאין דרך אדם למכור מלבושיו לשם כך, ולכן אין גילוי הדעת מועיל, וצריך להתנות תנאי גמור (תוספות כתובות שם; מרדכי שם רנד); ויש אומרים שאפילו במוכר כל מטלטליו אין גילוי דעת זה מועיל, והמכר קיים, לפי שלפעמים אדם מוכר מטלטליו אפילו כשבדעתו להישאר במקומו, ובמוכר קרקעותיו בלבד מועיל גילוי הדעת, שאין דרך אדם למכור קרקעותיו שהוא מתפרנס מהן אלא כשבדעתו לעקור דירתו ממקומו (רא"ש קדושין ב טו, וטור חו"מ רז; רמ"א שם ג).

מוכר מטלטלים מפני שזקוק למעות

במוכר מפני שהוא זקוק למעות (ראה לעיל), שמכר מטלטלים, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאם מכר מטלטלים אין גילוי דעת זה מועיל, והמקח קיים (טור שם, בשם רבנו חנננאל; רמ"א שם), שלפעמים אדם מוכר מטלטליו גם בלא סיבה נכונה, מה שאין כן קרקע אינו מוכר בלא סיבה חזקה (ערוך השלחן שם יב).

• יש אומרים שאם מכר מטלטלים הדבר ספק, ומכיון שמשך הלוקח - אין מוציאים מידו (תשובות הגאונים (הרכבי) שכ; מרדכי כתובות רנד, בשם רבנו חננאל; ב"ח שם, בדעת הטור בשם רבנו חננאל).

• ויש סוברים שבמוכר מפני שהוא זקוק למעות אף במכירת מטלטלים מועיל גילוי הדעת, ואינו דומה למוכר בשביל לעלות לארץ ישראל, שאנו אומרים דרך אדם למכור מטלטליו אפילו כשנשאר כאן מפני שזקוק למעות, ואין אנו יודעים לאיזה צורך מכרם, אבל במוכר מפני שזקוק למעות לקנות בהן דבר ידוע, הרי אנו יודעים לאיזה צורך מכרם, ולכן אין הבדל בין קרקע למטלטלים, וכיון שגילה דעתו שמכרם לצורך זה, ואירע שאין לו שוב אותו צורך, המכר בטל (ב"ח שם, בדעת רש"י והטור).

גילוי דעת של לוקח

יש מהראשונים שמחלק בין גילוי דעת מצד המוכר, לגילוי דעת מצד הלוקח, כגון מי שלקח יין מחברו, וגילה דעתו בשעת המקח שלוקחו מפני שבדעתו להוליכו למקום פלוני, שהיין שם ביוקר, וקודם שהגיע לאותו מקום הוזל שם היין - המקח קיים, ואינו דומה למוכר כדי לעלות לארץ ישראל וכיוצא, שהמוכר מתוך אונסו הוא מוכר, והרי נודע הדבר שלא מכר זה אלא מפני שעלה בדעתו דבר שיהא צריך למכור בשבילו (טור חו"מ רל, בשם רבנו יונה); אבל רוב הראשונים חולקים וסוברים שאין חילוק בין מוכר ללוקח (מגיד משנה מכירה יז ה, ושיטה מקובצת בבא בתרא צח א, בשם רבנו חננאל והראב"ד; טור שם, בשם רבנו חננאל); ויש המחלק בין התנה שלא יתן הדמים עד שיוליכנו למקום פלוני, וקודם שהגיע שם הוזל שהמקח בטל, ובין לא התנה כן (טור שם, בשם רמ"ה).

וכתבו אחרונים שלא נחלקו אלא בלוקח מטלטלים, הואיל ויכול להוליכם לכל מקום שירצה, אבל בלוקח קרקע, שאי אפשר להוליכה למקום אחר, הכל מודים שמועיל גילוי דעת, כגון מי שהיתה דירתו בירושלים וקנה בית או חנות בצפת, וגילה דעתו שקונה מפני שרוצה לקבוע דירתו בצפת, ולבסוף לא נסתייע לו לעקור דירתו מירושלים, או שלא הניחוהו אנשי צפת לקבוע דירתו שם, המקח בטל לדברי הכל (נתיבות המשפט רז, ביאורים סק"ג; ערוך השלחן שם יא).

מתנה

אשה שרצתה להינשא וכתבה נכסיה לאחר, ואמרה בשעת הנתינה שנותנת לו מפני שהיא רוצה להינשא, נחלקו בה אמוראים:

• יש אומרים שאין מתנתה מתנה, אפילו אם נישאה ונתגרשה, שהרי גילתה דעתה שנותנת רק כדי להבריח הנכסים מבעלה (רב הונא בריה דרב יהושע בבבא בתרא קנא א), ולכן אפילו כשלא נתנה לו אלא מקצת נכסיה והשאירה נכסים גם לעצמה אינה מתנה (תוספות שם ד"ה אפילו; רמ"ה שם).

• ויש אומרים שכיון שנישאה - מתנתה מתנה (רב ביבי בר אביי שם), וגילוי דעתה שנותנת מפני שרוצה להינשא אינו מועיל לבטל את המתנה אלא אם לא נישאה (רשב"ם שם ד"ה והא אינסיבה), שגילוי דעתה הוא שנותנת מפני שתינשא ולא תצטרך להם, והרי נישאה, ואף על פי שנתגרשה ושוב היא צריכה להם, פנים חדשות באו לכאן (נמוקי יוסף שם), ודוקא כותבת מקצת נכסיה, אבל כתבה כל נכסיה לאחר ונישאה ונתגרשה, אין צריך גילוי דעת, והמתנה בטלה (ר"י מיגאש), שאומדנה המוכחת היא שלהבריח מבעלה נתכוונה, שאין לך אדם שיתן כל נכסיו לאחרים (רא"ש כתובות ח א).

להלכה פוסקים רוב הראשונים שבכל הנכסים אין צריך גילוי דעת, ובמקצת הנכסים צריך גילוי דעת (רי"ף ור"י מיגאש ורמ"ה שם; רא"ש כתובות שם; רשב"א ותוספות רי"ד ומאירי שם; רמב"ם זכיה ו יב); ויש פוסקים שבכל הנכסים צריך גילוי דעת, ובמקצת הנכסים אף גילוי דעת אין מועיל (מרדכי כתובות רח; מאירי שם, בשם גדולי המפרשים)^[2].

ודוקא במתנת כל הנכסים אין צורך בגילוי דעת, אבל במכירת כל הנכסים יש צורך בגילוי דעת, שבמתנה יש אומדנא המוכחת שאין אדם נותן כל נכסיו לאחרים ואינו משאיר לעצמו כלום, אבל במכירה אין אומדנא זו, שהרי מקבל מעות עבורם, ולכן אף ברוצה לעלות לארץ ישראל ומכר כל נכסיו, שצריך גילוי דעת בשביל לבטל המכירה (ראה לעיל), אינו אלא במכירה, אבל אם חילק כל נכסיו במתנה, וידוע שנתן מפני רצונו לעלות לארץ ישראל, אם נאנס ולא עלה המתנה בטלה, אף על פי שלא גילה דעתו בשעת הנתינה, ובאשה שמכרה כל נכסיה ולא גילתה דעתה בשעת המכירה שמוכרת מפני שרוצה להינשא, מכרה קיים (תוספות רי"ד קדושין מט ב).

יחס בין גילוי דעת לתנאי המפורש

אף על פי שגילוי דעת מועיל לבטל את המעשה כתנאי מפורש, מכל מקום אין כחו יפה לגמרי כתנאי מפורש, שבתנאי מפורש יכול לבטל את התנאי כדי לבטל המעשה, ואין כופים אותו לקיימו, כגון שאמר אני מוכר או נותן על מנת כך וכך, יכול לבטל התנאי וממילא מתבטלת המכירה או המתנה, אבל בגילוי דעת כל שלא נאנס ויכול לקיימו אומרים לו שיקיים הדבר כדי שיתקיים המעשה, שהמתנה תנאי לא על דעת קיום התנאי בלבד הוא מתנה אלא אף על דעת ביטולו (רמב"ן ורשב"א ור"ן קדושין נ א, על פי הגמ' שם), אבל כשמגלה דעתו שעושה מפני שברצונו בדבר פלוני, כגון שאומר שמוכר הנכסים מפני שבדעתו לעלות לארץ ישראל, כיון שיכול לעלות הרי מחשבתו מתקיימת (ר"ן שם), ולכן אומרים לו עדיין יכול אתה לעמוד באותה דעת ולגמור מחשבתך (רשב"א שם), ואם לא רצה לעלות - המכר קיים (כן משמע בגמ' שם).

כשחזר בו מהמכירה

וכן בגילוי דעת שמוכר מפני שזקוק למעות, אין המכר בטל אלא כשלא נזקק למעות משום דבר שנתחדש אחר כך, כגון כשהוזקק לקנות חטים ואחר כך ירד מטר, או הגיעו חטים והוזלו, או שחזר בו המוכר ולא רצה למכור לו החטים, וכיוצא, אבל אם הוא בעצמו חזר בו - המכר קיים (תוספות ר"י הזקן שם; רא"ש כתובות יא ט; טור חו"מ רנ), ואם אינו יכול לקיים את הדבר אלא בטורח:

• יש מהראשונים הסוברים שנחלקו בדבר לשונות התלמוד: ללשון הראשונה אומרים לו שיקיים אותו, כגון שמכר נכסיו כדי לעלות לארץ ישראל, ושמע שיש לסטים בדרך, אבל אם יטרח לחזר אחר שיירה יוכל לעלות, אומרים לו שיטרח ויעלה, ואם אינו עולה המכר קיים; וללשון השניה אין אומרים שיקיים הדבר אלא כשאין לו כל עיכוב, אבל זה שיש לו עיכוב לעלייתו אינו חייב לטרוח אחר שיירה, והמכר בטל (סתם ואיכא דאמרי בדעת רב אשי בקדושין נ א, לפי רש"י שם ד"ה דאיתיליד, ותוספות ר"י הזקן ור"ן שם, ורא"ש שם ב טז), והלכה כלשון השניה (תוספות ר"י הזקן ורא"ש שם).

• ויש סוברים ששני הלשונות נחלקו באופן אחר: כשנאנס ואינו יכול לעלות, אלא שקודם לכן, היינו בשעת המכר, היה יכול לעלות, שללשון ראשון המכר בטל, וללשון שני אומרים לו אילו רצית היית עולה ואתה הוא שפשעת, והמכר קיים (תוספות רי"ד שם, בשם רבנו חננאל; ריטב"א שם, בדעת הרי"ף, והסכים עמו), והלכה כלשון השניה (ריטב"א שם)^[3].

בגיטין וקדושין

גילוי דעת בגיטין וקדושין נחלקו בו ראשונים אם מועיל כתנאי מפורש כמו בדיני ממונות:

• יש סוברים שבגיטין וקדושין אין גילוי דעת מועיל אף בצירוף אומדנא, ואותה שאמרו במגרש את אשתו משום שם רע שיצא עליה, או משום נדר שנדרה, או משום שהיא אילונית (ראה ערכו), שאם גילה דעתו בשעת הגרושין שמשום כך הוא מגרשה, אפילו נמצאו אחר כך הדברים בדאים, או שהפר חכם את נדרה, או שבאו לה סימנים וילדה - לא יחזירה, כדי שלא יקלקלנה אם תינשא לאחר ויאמר אילו הייתי יודע שהדברים בדאים, או שהנדר יש לו הפרה, או שתוכל ללדת - לא הייתי מגרשה, והרי הגט בטל ובניה מן השני ממזרים, שחשש זה של קלקול אינו אלא משום לעז בעלמא, שיוציא קול לעז ויאמר שהגט בטל, אבל באמת אין הגט בטל, שהרי אין כאן אלא גילוי דעת, ובגיטין וקדושין צריך תנאי גמור (תוספות גיטין מו א ד"ה אי; רשב"א ומאירי ור"ן שם; שו"ת מהרש"ל כה, ושו"ת מהר"ם אלשיך עח, בדעת הרא"ש והטור), ואפילו כשיש אומדנא, כמו באילונית שאומדנא גדולה היא שהרי סימניה מוכיחים עליה (שו"ת מהרש"ל שם).

• ויש סוברים שגילוי הדעת שמגרשה משום שם רע, או נדר, או אילונית מועיל לבטל את הגט מן הדין (רמב"ן ותוספות רי"ד וריטב"א שם), אף על פי שלא התנה שום תנאי (תוספות רי"ד וריטב"א שם), שכיון שגילה דעתו כן בשעת גרושין, אומדנא מוכחת היא שאינו מגרשה אלא על דעת כן (ריטב"א שם), ואנן סהדי שאם ימצאו הדברים בדאים אין רצונו שיהיה גט, וכך הוא שוה גילוי הדעת כתנאי גמור (תוספות רי"ד שם).

בתורת ביטול

בגילוי דעת לבטל מעשה שכבר נעשה נחלקו אמוראים אם מועיל, כגון מי ששלח גט לאשתו, ובא השליח ואמר לו לא מצאתיה או לא רצתה לקבלו, ואמר הבעל ברוך הטוב והמטיב, והרי יש בדברים אלה משום גילוי דעת שאין ברצונו לגרשה שהרי שמח בעיכוב הגט:

• יש אומרים שגילוי דעת מועיל לבטל, והגט בטל (רבא בגיטין לד א), שאף על פי שדברים שבלב אינם דברים, כיון שיש גילוי דעת הרי זה כמבטל בפיו (תוספות רי"ד שם).

• ויש אומרים שגילוי דעת אינו מועיל לבטל, והגט לא בטל (אביי שם), ואם בא שליח זה ומסרו לה למחר - מגורשת (רש"י שם ד"ה ולא בטל), שהמבטל את שליחות הגט צריך לבטל בפיו, ודברים שבלב אינם דברים (ראה ערך דברים שבלב), ולכן אין גילוי הדעת מועיל לבטל (תוספות רי"ד שם), וכן הלכה (גמ' שם ב, ורש"י ד"ה והלכתא; רמב"ם גרושין ו כה; טוש"ע אה"ע קמא סב), ואין הגט בטל עד שיאמר בפירוש שלא יתן לה, או שיבטל בפירוש (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ואינו דומה לגילוי דעת בשעת הגרושין שמגרשה משום שם רע או נדר, שגילוי הדעת מועיל לבטל את הגרושין מן הדין אם נמצאו הדברים בדאים, או שהפר לה חכם את הנדר (ראה לעיל), שכאן הרי שלח את הגט בדעה ברורה לגרשה, ואחר כך גילה דעתו שרוצה לבטלו, אבל זה שבתחילה כשנתן לה את הגט גילה בדעתו שנותן לה משום שם רע או משום נדר, יכול אחר כך לטעון שרק על מנת כן נתנו לה ולבטלו (תוספות רי"ד גיטין מו א)^[4].

היה מחזר לבטלו

היה מחזר אחר השליח לבטלו, ובעוד שהוא רץ אחריו הגיע הגט לידה ואחר כך ביטלו, אינו בטל (גיטין לב א; רמב"ם שם יז; טוש"ע שם), ואין אומרים שזהו גילוי דעת יותר טוב מברוך הטוב והמטיב, שהרי קודם היה מחזר לבטלו וגם אחר כך ביטלו, ויועיל אפילו לאביי, אלא אפילו לרבא כאן אינו מועיל, שהרי שם על כל פנים אמר ברוך הטוב והמטיב, שמשמעו שאינו רוצה בגט, וכאן בשעה שרץ אחר השליח לא אמר כלום (ריטב"א שם), ואין כאן אלא דברים שבלב בלבד, שאף לרבא אינם דברים (תוספות שם ד"ה מהו)^[5].

בטול קנין

כשהגילוי דעת בא לבטל חלותו של קנין מסוים, כגון עני שנטל מקצת פאה וזרק על השאר כדי לקנותו, או שנפל עליה, או שפרס טליתו עליה, מעבירים אותו הימנה, ולא זכה בה (פאה ד ג), ואף על פי שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום (ראה ערך ארבע אמות א), והרי הפאה בתוך ארבע אמותיו, מכל מקום כיון שנפל עליה גילה דעתו שבנפילה הוא רוצה לקנות ולא בארבע אמות (בבא מציעא י א).

בתורת קיום

קיום בתרומות

היורד לתוך שדה חברו ותרם שלא ברשות, ובא בעל הבית ואמר לו למה לא הלכת אצל היפות, אם נמצאו שם יפות מאלו שתרם - תרומתו תרומה (תוספתא תרומות (ליברמן) א ה; בבא מציעא כב א), שגילה דעתו שנוח לו במה שתרם (רש"י שם ד"ה אם נמצאו, וקדושין נב ב ד"ה לא אמרו); אבל אם לא נמצאו יפות מהם - אין תרומתו תרומה (תוספתא שם; גמ' שם), שאין זה גילוי דעת שנוח לו, שלא אמר אלא דרך מחאה (רמב"ם תרומות ד ג)^[6].

קיום בממונות

ואין כלך אצל יפות מורה על גילוי דעתו אלא בתרומה (בבא מציעא שם, וקדושין נב ב), משום שמצוה היא (בבא מציעא שם), והפירות עומדים לתרום (רש"י קדושין שם), והמצוה מוטלת עליו (תוספות ר"י הזקן שם; חידושי הר"ן שם), או שרוב בעלי בתים עינם יפה (ר"ן שם), אבל לא בממונות. ולכן אריס שליקט פירות ונתנם לאורחים בלי דעת בעל הבית, אף על פי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו למה לא הלכת אצל יפות, אסורים משום גזל (בבא מציעא שם)^[7].

קיום שנוח לו במעשה

ויש גילוי דעת שנוח לו במעשה של חברו, המועיל לחייב אותו להשתתף בדמים, כגון המקיף את שדה חברו בכתלים משלש רוחותיו, שאין מחייבים את הניקף לתת לו חצי הוצאותיו (ראה ערך שכנים). ואפילו לסוברים שגם אם הקיפו בכתלים מכל ארבע רוחותיו אין מחייבים את הניקף בהוצאות (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום אם עמד ניקף בעצמו וגדר את הרביעית, הרי גילה דעתו שנוח לו במה שהקיפו חברו, מגלגלים עליו את הכל (בבא בתרא ד ב; רמב"ם שכנים ג ד; טוש"ע חו"מ קנח ו). ואפילו לסוברים הדר בחצר חברו, שאינה עומדת להשכיר, פטור מלשלם (ראה ערך זה נהנה וזה לא חסר) אף על פי שגילה דעתו שרוצה בהנאה זו, כאן חייב, שגילוי הדעת כאן הוא שנוח לו להוציא הוצאות על גדר זה (תוספות בבא קמא כ ב ד"ה טעמא; מרדכי שם טז).

הערות שוליים