מיקרופדיה תלמודית:גנבת דעת

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־16:52, 30 בינואר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "'''הגדרה'''</span><ref> ו, טור' רכה-רל.</span></ref> - איסור הטעיית חברו, לחשוב שעושה לו טובה, ואינו כן</span...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - איסור הטעיית חברו, לחשוב שעושה לו טובה, ואינו כן

האיסור ומקורו

אסור לגנוב דעת הבריות (חולין צד א; רמב"ם דעות ב ו, ומכירה יח א; טוש"ע חו"מ רכח ו), דהיינו להתעות את חברו לומר כי עשה לו טובה ולא עשה (שערי תשובה לרבנו יונה ג קפד), כגון להפציר בחברו לסעוד אצלו, והוא יודע שאינו סועד (גמ' שם; רמב"ם דעות שם; טוש"ע שם), ואפילו דעת גוי (גמ' שם; רמב"ם שם ושם; טוש"ע שם), ואפילו בדברים בלבד (רמב"ם מכירה שם), ואפילו מילה אחת אסורה (רמב"ם דעות שם)[2].

איסור זה הוא מן התורה (כן משמע בסמ"ג לאוין קנה; ריטב"א שם, בשם בעלי התוספות; יראים קכד)[3], והוא בכלל הלאו של לֹא תִּגְנֹבוּ (ויקרא יט יא. סמ"ג וריטב"א ויראים שם), שגונב דעת הבריות נקרא גנב, שנאמר: וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי (בראשית לא כו), ונאמר: וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל (שמואל ב טו ו. סמ"ג שם)[4].

ואמרו חז"ל: שבעה[5] גנבים הם, הראשון שבכולם גונב דעת הבריות (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים מסכתא דנזיקין יג ד"ה שנים ישלם; תוספתא בבא קמא (ליברמן) ז ח, והביאו הריטב"א וסמ"ג שם).

מום במקח

כל מקח שיש בו מום ואין בו חסרון ממון, באופן שאין בו משום מקח-טעות (ראה ערכו), צריך להודיע ללוקח, שהוא בכלל גנבת דעת (טוש"ע שם ח).

כשחברו מטעה עצמו

כל דבר שהיה לחברו להעלות על דעתו שלא נעשה הדבר בשבילו או לטובתו, אין בזה משום גנבת דעת, שהרי הוא הטעה את עצמו, ולפיכך אם היה הולך בדרך, ופגע בו חברו וסבור שיצא לקראתו לכבודו, אינו צריך להודיעו שהוא הולך לדרכו ולא לכבודו יצא, לפי שחברו מטעה את עצמו (גמ' שם ב; טוש"ע שם), שהרי זה דבר שהיה לו להעלות על דעתו שאינו עושה בשבילו (תוספות שם ד"ה אינהו; רמב"ן שם).

לכבוד

גנבת דעת שהיא כדי לכבד את חברו - מותרת, לפיכך אף על פי שאין לומר לחברו: סוך שמן מפך ריקן, מכל מקום בשביל כבודו מותר (גמ' שם א; טוש"ע שם ז), היינו שלא יביא פך ריקן ויאמר לו סוך שמן מפני שיודע בו שאינו סך, וגונב דעתו כסבור שיש בו שמן, אבל בשביל כבודו של אורח, כדי להודיע לבריות שהוא חביב עליו - מותר (רש"י שם ד"ה לא יביא, וד"ה ואם בשביל), ודוקא כשהפך הוא ריקן, אבל אם יש בו שמן - מותר לעולם לומר בא וסוך עמנו, אף שיודע בו שלא יסוך, מפני הכבוד (סמ"ע שם סק"י).

וכן המפציר בחברו לסעוד אצלו, ויודע בו שאינו סועד, שאסור (ראה לעיל) - אם היה חביב עליו בענין שהיה מפציר בו לסעוד אפילו אם היה יודע בו שיסעוד, אין זו גנבת דעת, כיון שמבקש באמת להנאותו, ואין המניעה מצדו אלא מצד חברו שאינו רוצה, ונמצא שאם יחזיק לו טובה אינה בחינם (שלחן ערוך הרב שם יד, על פי גמ' שם).

במה דברים אמורים כשבאמת הוא עושה בשבילו, אבל אם לא עשה כלל בשבילו, אף על פי שאילו היה צריך לכך היה עושה בשבילו, הרי הוא צריך להודיעו, ולפיכך כשפגע בו חברו וסבור שבא לכבודו, לא אמרו שאינו צריך להודיעו אלא מפני שהוא הטעה את עצמו, אבל אילו היה בזה משום גנבת דעת היה אסור, ואף על פי שגם לכבודו היה עושה כן, מכל מקום עכשיו שלא עשה לכבודו - אסור (תוספות שם ב ד"ה והא); ויש סוברים שאפילו באופן זה שהיה עושה לכבודו - אסור, שיש בזה על כל פנים משום גנבת דעת, ולפיכך אפילו היה פותח בשבילו חבית שאינה מכורה, עכשיו שהחבית מכורה צריך להודיעו (לחם משנה דעות שם, בדעת הרמב"ם והטור).

השבעה

מי שאין לו ממון אצל חברו וטוענו ומשביעו, הרי זה גונב דעת הבריות (שבועות לט א).

אכילת מעשרות

כהן או עני הרגילים לאכול על שולחנו של בעל הבית, לא יתן להם לאכול תרומת מעשר - אפילו של דמאי (ראה ערכו) – לכהן, ומעשר עני לעני, אם אינו מודיעם (דמאי ד ד), שהרי זו גנבת דעת, שכסבורים הם שנותן להם חולין משלו (שנות אליהו שם; רש"ש שם; משנה ראשונה שם; תפארת ישראל שם).

צדקה מגוי

מלך או שר גוי ששלח צדקה בשביל מצוה מסויימת, כגון פדיון שבויים וכיוצא, אסור לשנותה, אלא יעשו כפי מה שאמר, לפי שאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של נכרי, אלא אם כן ציוה סתם ליתן לעניים, שאז יתנו לעניי נכרים, ואין בזה משום גנבת דעת, שאף הם יודעים שישראל נוהגים לפרנס עניי נכרים עם עניי ישראל (ראה ערך גוי. רש"י בבא בתרא יא א ד"ה דלא; תוספות שם ח א ד"ה יתיב; ש"ך יו"ד רנד סק"ג)[6], או לפי שכשנותנים מעות אלו לעניי גוים, ממילא יש ריוח לעניי ישראל, שלא נצטרך ליתן לעניי גוים ממעות צדקה שלנו, ולכן אין כאן גנבת דעת, שהרי זה כאילו נותנים לעניי ישראל (רמ"ה שם).

משכון גוי

משכון של נכרי הנמצא אצל ישראל, אם אין דעתו של הנכרי להשקיע המשכון שישאר ביד הישראל בעד חובו, נחלקו אחרונים אם אסור לישראל להשתמש במשכון משום גנבת דעת (ב"ח יו"ד קכ); או שהדבר מותר (ט"ז שם ס"ק יא).

ברכה

כשאומר לגוי שלום למר, ואינו מתכוין לברכו אלא לבו היה לרבו, מצדדים ראשונים לומר שיש בזה משום גונב דעת הבריות (תוספות גיטין סב א ד"ה שלמא). וכשהגוי יוצא מבית ישראל ואומר לו ברכה, אסור לישראל להשיב בלשון שנה טובה על כל ישראל, והגוי אינו מבין וכסבור שמברך אותו, שהרי זה גונב דעת הבריות, ואפילו אם נאמר שבאומר שלום למר ומתכוין לרבו - מותר (ראה רש"י גיטין שם ד"ה שלמא), הרי זה מפני שאינו אלא מהרהר בלבו, אבל זה שמוציא בפיו בערמה ודאי אסור משום גנבת דעת (מהר"י ברונא קיג).

אחיזת עינים

יש מהראשונים שכתב שהאוחז את העינים ומראה כאילו עושה דברים זרים על ידי תחבולה ומהירות וקלות הידים עד שנדמה לאנשים שיעשה עניינים אין אמיתות בהם, כמו שיקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדיהם ויוציאו נחש וכיוצא, הרי זה גונב דעת הבריות (ספר המצוות לא תעשה לב).

הערות שוליים

  1. ו, טור' רכה-רל.
  2. וראה יד המלך (לנדא) דעות שם בארכיות בגדרי גנבת דעת.
  3. ויש שכתבו שאיסור זה הוא מדרבנן (סמ"ק רסא; ב"ח שם).
  4. ואף איסור גנבת דעת הגוי הוא מן התורה, שלא תגנבו סתם נאמר, ואף על פי שבסוף אותו פסוק כתוב בעמיתו, אינו מוסב על לא תגנבו, שאינו מחוקי הלשון, שאם כן היה לו לומר: מעמיתו, ועוד שלא תגנבו הוא בטעם אתנחתא להפסיק הענין (ראה ערך טעמים. סמ"ג וריטב"א שם).
  5. ביראים השלם שם, ובסמ"ג שם הגירסה שלשה, ועי' תוספת ראשונים לר"ש ליברמן שם שהנכון שבעה.
  6. וראה דרך אמונה מתנות עניים ח ט.