מיקרופדיה תלמודית:גר

הגדרה^[1] - גוי שנכנס לכלל ישראל^[2]

גר סתם האמור בהלכה בכל מקום הוא זה שנכנס לכלל ישראל (שדי חמד ג סח, על פי מעדני יום טוב, ציצית, א), והוא הנקרא גר צדק בניגוד לגר-תושב [ראה ערכו] (ראה קדושין כ א), אבל גר האמור בתורה יש שפירושו גר תושב (שדי חמד שם), כמו בנבלה, שנאמר בה: לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ (דברים יד כא), ובגר תושב הכתוב מדבר (פסחים כא ב, ורש"י ד"ה להקדים).

אף בני הגרים יש שנקראים בהלכה גרים (ראה להלן: בחתנות; בהתמנות).

חיובו במצות

כל הגוים כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהם כל המצות שבתורה הרי הם כישראל לכל דבר (רמב"ם איסורי ביאה יב יז), שנאמר בקרבן פסח: תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם (שמות יב מט), ונאמר קודם-לכן: וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ (שם מח), ללמדנו שלא לענין קרבן פסח בלבד הושוה בו הגר לאזרח, אלא לכל המצוות שבתורה (מכילתא בא, פסחא טו)^[3].

אכן במצות שבהן נאמר בתורה מפורש 'בני ישראל', צריך ריבוי מיוחד לרבות את הגרים (מכילתא בא, פסחא י; ספרי נשא לט, לפי זרע אברהם שם; כן משמע מתוספות סוכה כח ב ד"ה לרבות). לפיכך יבום (ראה ערכו) וחליצה (ראה ערכו) אינם בגרים, אפילו שהיתה הורתם של האחים שלא בקדושה ולידתם בקדושה (ראה להלן), שנאמר: לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל (דברים כה ז) - ולא בגרים (ספרי כי תצא רפט), ולכן באו בדינים מרובים לימודים המרבים גרים, כגון בברכת כהנים, שנאמר: כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ו כג), בא ריבוי מיוחד של אָמוֹר לָהֶם (שם כג) - לרבות את הגרים (סוטה לה א), וכיוצא.

גר שנתגייר במהלך חג הסוכות

במצות סוכה, אפילו לדעת הסובר שאין עושים סוכה בחולו של מועד, לפי שאין סוכה אלא הראויה לשבעה ימים (ראה ערך סוכה), מכל מקום גר שנתגייר בחולו של מועד חייב בסוכה, שנתרבה ממה שנאמר: כָּל הָאֶזְרָח וגו' יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת (ויקרא כג מב), "כל האזרח" לרבות את הגר (סוכה כז ב, לדעה זו)^[4].

גר שנתגייר בין פסח ראשון לשני

גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח-שני (ראה ערכו), נחלקו תנאים ואמוראים אם חייב בפסח שני:

• יש אומרים שפטור (רבי שמעון בן אלעזר במכילתא בא, פסחא טו, ובספרי בהעלותך עא; רבי נתן בתוספתא פסחים (ליברמן) ח ד, וגמ' שם צג א), שסוברים שפסח שני הוא תשלומין לראשון, וכל שלא נתחייב בראשון לא נתחייב בזה (גמ' שם, לדעה זו), ולמדים זאת מהכתוב: וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ (שמות יב מח), מה אזרח הארץ שלא עשה את הראשון יעשה את השני, כך גר, כל שלא עשה את הראשון יעשה השני (רבי שמעון בן אלעזר במכילתא שם), אם נתחייב בו, אבל אם לא נתחייב בראשון - פטור (זה ינחמנו למכילתא שם).

• ויש אומרים שחייב (רבי בתוספתא שם, ובגמ' שם; רבי יוחנן בירושלמי חגיגה א א), שסוברים - שלמרות שאינו מתחייב בפסח שני, אלא אם כן לא עשה את הפסח הראשון - פסח שני רגל בפני עצמו הוא (גמ' שם, לדעה זו), וכן הלכה (רמב"ם קרבן פסח ה ז).

קדושת בכורו

בפדיון הבן של בכורו של הגר - שנולד פטר רחם לאמו (ראה ערך בכור לאמו) הישראלית, או גיורת שהיתה הורתו של הבן בקדושה - נחלקו הדעות:

• יש אומרים שהגר פטור מפדיון בנו (ספרי זוטא במדבר יח טו; ילקוט שמעוני קרח תשנה), שנאמר: קַדֶּשׁ לִי וגו' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יג ב), ולא בגרים (ראה לעיל. כן משמע מהמכילתא דרשב"י שם א).

• ויש אומרים שהגר חייב, שנאמר שם: כָל בְּכוֹר (שמות שם), והיה יכול להיכתב "בכור", ולמה נכתב "כל בכור", לרבות גרים ועבדים משוחררים (מכילתא דרשב"י שם א).

הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה

ואם היתה הורתו של הבן שלא בקדושה ולידתו בקדושה, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שחלה עליו קדושה (סתם משנה בכורות מו א; רבי יוסי הגלילי במכילתא דרשב"י שם), והבן יפדה את עצמו (רבנו גרשום שם).

• ויש אומרים שלא חלה עליו קדושה (תנא קמא במכילתא דרשב"י שם).

קדושת בכור בהמתו

הכל מודים שהגר חייב בבכור בהמה טהורה, שנאמר: כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר (במדבר יח טו), והיה יכול להיכתב "לבשר", ולא נכתב "לכל בשר" אלא לרבות הגרים (ספרי זוטא שם).

דבר שבקדושה

הגר מצטרף לכל דבר שבקדושה למנין עשרה, ואף על פי שלמדים עשרה מהכתוב: וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כב לב), והגר נתמעט מבני ישראל (ראה לעיל), אין דרשה זו אלא אסמכתא (ראה ערך דבר שבקדושה), והרי הוא כשר להיות שליח ציבור (ראה להלן), ואיך לא יצטרף למנין (פרי מגדים או"ח נה אשל אברהם סק"ד).

בקריאות תפילות וברכות

ודוי מעשר

הגר אינו מתודה אחר שהוציא כל מעשרותיו, כדרך שהישראל מתודה (ראה ערך ודוי מעשר), שבוידוי מעשר הרי המתודה אומר: וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ (דברים כו טו), והגר אין לו חלק בארץ (מעשר שני ה יד; רמב"ם מעשר שני יא יז).

מקרא בכורים

במקרא-בכורים (ראה ערכו) נחלקו תנאים ואמוראים:

• יש אומרים שמביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ (דברים כו ג) האמור בפרשת מקרא בכורים (סתם משנה בכורים א ד), ואפילו בני קיני חותן משה - שקבלו את דושנה של יריחו (ספרי בהעלותך פ) - מכל מקום אינם קוראים, שאינם יכולים לומר "אשר נשבע ה' לאבותינו" (רבי יונה ורבי יסא בשם רבי שמואל בר רב יצחק בירושלמי שם א ד, לפי מהר"ש סיריליאו שם).

• יש אומרים שמביא וקורא (רבי יהודה בברייתא בירושלמי שם; חזקיה, בשם רבי לעזר שם; רבי יהושע בן לוי שם), שנאמר בפרשת בכורים: וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ (דברים כו יא. מדרש תנאים שם; חזקיה, בשם רבי לעזר שם, לפי מהר"ש סיריליאו), או לפי שנאמר באברהם: כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ (בראשית יז ה) - לשעבר היית אב לארם, מכאן ואילך אתה אב לכל הגוים (רבי יהודה שם) הנכנסים תחת כנפי השכינה (רמב"ם בכורים ד ג), ולמרות שאינם אומרים וידוי מעשר (ראה לעיל), הרי זה לפי ששם כתוב: אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ (דברים כו טו), והגרים אין להם חלק בארץ, אבל כאן הם יכולים לכוון בפירוש המקרא: "אשר נשבעת לאבותינו", דהיינו אברהם שהוא אב לכל הגוים, "לתת לנו", שמהם אנו זוכים (שו"ת הרדב"ז ה רכ), שהגרים בני אברהם וראויים היו לירושה שלו אלא שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים, והרי הם כטפלים שראויים לירש ואין להם (רמב"ן בבא בתרא פא א).

• ויש אומרים שסתם גר מביא ואינו קורא, אבל בני קיני חותן משה מביאים וקוראים (רבי יהודה בתוספתא (ליברמן) שם א ב; רבי יהודה בברייתא בירושלמי שם, לפי תוספות שם ד"ה למעוטי, בשם ר"י), שנאמר בהם: וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ (במדבר י לב. רבי יהודה בתוספתא שם), ויכולים לומר: "אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו", שמכל מקום נדר משה ליתרו (ר"ש שם), ומן הסתם היה על פי הגבורה (הערות לפירוש הבהיר שם), או מפני שגר בן גר יכול לומר: "אשר נשבעת לאבותינו" (רידב"ז שם), או מפני שנתערבו בני פוטיאל ובנות פוטיאל בישראל (אור זרוע א, תפילה קז).

ולהלכה נחלקו גאונים וראשונים: רובם פוסקים כדעה השניה (רמב"ם בכורים ד ג; סמ"ג עשין קמ; ר"ש שם; רמב"ן בבא בתרא שם; חינוך תרו); אך יש הפוסקים כדעה הראשונה (הלכות גדולות, מנחות, עמ' תרסו במהדורת מכון ירושלים; כן משמע מרש"י דברים כו יא; תוספות שם, בשם רבנו תם); ויש הפוסקים כדעה השלישית (תוספות שם, בשם ר"י; אור זרוע שם), וכתבו שבזמן הזה כל הגרים בחזקת שאינם בני קיני, כי בני קני נתערבו מאז בישראל, ועוד, שכל הפורש מהגוים, מרוב אומות העולם פורש (אור זרוע שם).

תפילת העמידה

נוסח תפילת שמנה-עשרה (ראה ערכו) של הגר תלוי במחלוקת במקרא בכורים:

• לדעה שאינו יכול לקרוא מקרא בכורים מפני שאינו יכול לומר "אשר נשבעת לאבותינו", כשהגר מתפלל בינו לבין עצמו אומר: "אלהי אבות ישראל", וכשהוא בבית הכנסת אומר: "אלהי אבותיכם", ואם היתה אמו מישראל, אומר: "אלהי אבותינו" (סתם משנה בכורים שם).

• אכן לדעה שיכול לקרוא מקרא בכורים, כתבו ראשונים שיכול לומר "אלהי אבותינו" (תוספות בבא בתרא שם, בשם ר"י; שו"ת הרמב"ם (פרידברג) רצג; ר"ש בכורים שם, על פי רבי אבהו בירושלמי שם).

להלכה נחלקו גאונים וראשונים: יש הפוסקים כדעה הראשונה (הלכות גדולות שם; תוספות בבא בתרא שם, בשם רבנו תם); ויש הפוסקים כדעה השניה (שו"ת הרמב"ם שם; ר"ש בכורים שם; מרדכי מגילה תשפו, בשם רבנו יואל), שכן אמוראים בירושלמי פסקו כמותה (רבי יהושע בן לוי ורבי אבהו בירושלמי שם. מרדכי שם, בשם רבנו יואל).

ברכת המזון

לדעה הראשונה אין לגר לומר בברכת המזון את המילים: "אשר הנחלת לאבותינו" (תוספות שם, בשם רבנו תם) ו"שהוצאתנו ממצרים" (שו"ת הרמב"ם שם, לדעה זו); ולדעה השניה יכול לאומרם, שמכיון שנכנס תחת כנפי השכינה ונלוה לישראל, אין הפרש בינו לישראל, ומכל מקום יכול לשנות ולומר: "שהוצאת את ישראל ממצרים", אבל לא ישנה ויאמר "אשר הנחלת את ישראל", מפני שאברהם הוא אבי הגרים (שו"ת הרמב"ם שם).

ברכת שעשה ניסים

וכן בברכת שעשה ניסים (ראה ערך ברכות הראיה, וערך חנכה, וערך פורים), לדעה הראשונה אין לומר: "שעשה נסים לאבותינו"; ולדעה השניה יכול לברך כן, ומכל מקום יכול לשנות ולומר: "שעשה נסים עם ישראל" (שו"ת הרמב"ם שם).

להיות שליח ציבור

לדעה הראשונה שיש לגר לשנות את נוסח תפילת שמונה עשרה, יש למנוע את הגר מלהיות שליח-ציבור (ראה ערכו. מרדכי מגילה שם, שכך נהגו בעיר וירצבור"ק; שו"ע או"ח נג יט, בשם יש מונעים); ולדעה השניה, שאינו משנה הנוסח - אין למונעו (מרדכי שם, בשם רבנו יואל; שו"ת הרמב"ם שם; שו"ע שם, במסקנתו).

ברכת הזמון

לדעה הראשונה שיש לגר לשנות את נוסח ברכת המזון, יש למנוע את הגר מלברך ברכת-הזמון (ראה ערכו. תוספות בבא בתרא שם, בשם רבנו תם); ולדעה השניה, שאינו משנה הנוסח - אין למונעו (כן משמע משו"ת הרמב"ם שם).

ברכת התורה

ומכל מקום הכל מודים שבברכת-התורה (ראה ערכו) יכול לומר: "אשר בחר בנו" ו"אשר נתן לנו תורת אמת", שכבר בחר בו ה', והתורה לנו ולגרים ניתנה (כן משמע משו"ת הרמב"ם שם).

ברכת שלא עשני גוי

אכן, לגבי ברכת שלא עשני גוי שבברכות-השחר (ראה ערכו), דנו ראשונים ואחרונים מצד אחר:

• יש אומרים שברכות השחר אינן אלא על תחילת ברייתו של האדם, ולפיכך הגר אינו יכול לברך שלא עשני גוי, כל שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה (ארחות חיים, מאה ברכות ח, בשם הרמ"ה; אבודרהם, ברכות השחר; רמ"א או"ח מו ד)^[5].

• ויש אומרים שיכול לברך כן (שיירי כנסת הגדולה שם, הגהות בית יוסף סק"ה; יד אהרן (אלפנדרי) שם לדף מא א, במסקנתו; באר היטב שם סק"ח, בשמו), שהכוונה שלא עשני שאשאר גוי (שיירי כנסת הגדולה שם), או שלא נדבק בנשמתי בשנתי נשמת גוי (מגן אברהם שם סק"י; יד אהרן שם; שלחן ערוך הרב שם ד).

ולפיכך הכריעו שיאמר כן ללא שם ומלכות (כף החיים שם ס"ק לו).

גם לדעה הראשונה יש שהביאו ברכות אחרות שיכול הגר לומר במקום ברכה זו:

• "שעשני גר", שהגירות קרויה עשיה, כמו שכתוב: וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (בראשית יב ה), שאברהם היה מגייר את האנשים, ושרה מגיירת את הנשים (בראשית רבה לט יד. דרכי משה שם סק"ג; רמ"א שם, לפי המגן אברהם שם), וגר שנתגייר כקטן שנולד (ראה ערך גר), והרי הוא כאילו נעשה ונברא מחדש (ט"ז שם סק"ה); ויש חולקים וסוברים שאין שייך לומר שעשני גר, שגירותו באה מצד בחירתו, שהוא בעצמו בחר בדת ישראל (ב"ח שם; מגן אברהם שם, בשם השל"ה)^[6].

• "שעשני יהודי" (רמ"א שם, לגירסת דפוס קרקא של"א; ב"ח שם, בשם הגהת הרמ"א); והחולקים על "שעשני גר" חולקים כאן מאותו הטעם (ב"ח שם; מגן אברהם שם, בשם השל"ה).

• "שהכניסני תחת כנפי השכינה" (שיירי כנסת הגדולה שם); והחולקים על "שעשני גר" יחלקו אף כאן מאותו הטעם (ילקוט יוסף שם הערה כא).

יחסו לקרוביו

ערוה

גר שנתגייר כקטן שנולד (יבמות כב א; רמב"ם איסורי ביאה יד יא, ועדות יג ב; טוש"ע יו"ד רסט י), ולפיכך כל שאר בשר שהיו לו כשהיה גוי אינם שאר בשר, ואם נתגיירו הוא והם אינו חייב על אחת מהם משום ערוה כלל, ומדין תורה מותר לגר שישא את אמו או את אחותו מאמו שנתגיירו, אבל חכמים אסרו הדבר (גמ' שם; רמב"ם איסורי ביאה יד יב), ושני טעמים לדבר:

• כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שאמש היתה לו זו אסורה והיום מותרת (גמ' שם; רמב"ם שם יב).

• שלא יבואו להחליף בישראל, שאין הכל יודעים שהוא כקטן שנולד (גמ' שם, ורש"י ד"ה לכל מסורה, לפי תוספות שם ד"ה ערוה; כן משמע מהגמ' שם צז א).

ושני הטעמים נצרכים:

• הטעם הראשון נצרך לאותן עריות מקורבת אב האסורות לגוי (ראה ערך בן נח), מפני שהכל יודעים שה' הפקיר זרעו של גוי, ואין מקום להחליפו בישראל.

• הטעם השני נצרך לאותן עריות מקורבת אם המותרות לגוי, שלא היו אסורות לו לפני גירותו, ולא שייך לומר שבא מקדושה חמורה לקדושה קלה (תוספות שם)^[7].

עדות

וכן לענין עדות אין הגרים כדין הקרובים הפסולים, ולפיכך מדין תורה אפילו אחים מן האם, וכל שכן אחים מן האב, מעידים זה על זה, לפי שהגר כקטן שנולד ואינו אחיו כלל (גמ' שם).

אכן מדרבנן נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאחים מן האם לא יעידו לכתחילה, שהרי ודאי היא אמו, וקורבת אם קורבה היא, ואם העידו - עדותם עדות, שכקטן שנולד הוא; ואחים מן האב מעידים לכתחילה, שהתורה הפקירה לזרעו, וקורבת אב בגרים אינה קורבה (רב נחמן שם, ורש"י ד"ה לא יעידו וד"ה ואם העידו וד"ה מעידין).

• ויש אומרים שאפילו אחים מן האם מעידים לכתחילה, ואין חוששים שמא יבואו להכשיר גם אחים ישראל, כדרך שחוששים בעריות (ראה לעיל), שעדות לבית דין מסורה, ובית דין יודעים שגר שנתגייר כקטן שנולד, ולא יבואו להחליף בישראל (אמימר שם, ורש"י ד"ה לבית דין); וכן אין כאן משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, לפי שבגיותם הקרוב כשר לעדות (ראה ערך בן נח. ריטב"א שם), וכן הלכה (רמב"ם עדות שם; טוש"ע שם).

ירושה

אף לענין ירושה אין הגר יורש את אביו מדין התורה, לפי שאינו מתייחס אחריו עוד, אבל חכמים אמרו שהגר יורש את אביו הגוי, כדי שלא יחזור לסורו (קדושין יז ב; רמב"ם נחלות ו י; טוש"ע חו"מ רפג א) להיות נכרי כשהיה, בכדי שיירש את אביו (פירוש המשניות לרמב"ם דמאי ו י), שיוכל להזדקק עם אחיו בערכאות שלהם שיתנו לו חלק ירושה בדיניהם (מאירי שם)^[8].

ולא תיקנו לו חכמים ירושה כי אם בהיתר, שהם-אמרו-והם-אמרו (ראה ערכו. תוספות שם ד"ה אלא), ואם ירש יחד עם אחיו גוי איסורי הנאה יכול ליטול לחלקו בשל היתר, ואין אלו חליפי איסורי הנאה (גמ' שם), אבל אין הגוי יורש את אביו הגר, וכן הגר את אביו הגר, אפילו מדבריהם (גמ' שם; רמב"ם נחלות ו י; טוש"ע חו"מ רפג א). לפיכך אם לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו - לא יחזיר לבניו (שביעית י ט; טוש"ע חו"מ קכז ב), לפי שאינם יורשים אותו (גמ' שם; פירוש המשניות לרמב"ם שביעית שם). ואם החזיר - נחלקו הדעות:

• יש סוברים שאין רוח חכמים נוחה הימנו (גמ' שם, לפי רש"י שם יח א ד"ה ולידתו בקדושה; רשב"א שם יז ב; טוש"ע שם), ולא שמקפידים עליו על כך, אלא שאין מחזיקים לו טובה, שלא הצריכוהו לכך (רשב"א שם)^[9].

• ויש סוברים שאם החזיר - רוח חכמים נוחה הימנו (גמ' שם, לפי תוספות שם יח א ד"ה כאן, בשם ר"י; רשב"א ור"ן שם יז ב, בשם יש מי שפירש), אם מפני שאין לחוש שיחליפוהו בישראל גמור (תוספות שם, בשם ר"י; ר"ן שם, לדעה זו), או לפי שיש לחוש שאם לא יחזיר לו את הירושה יחזור לסורו, שמתחילה היה ראוי ליורשו, שהגוי יורש את אביו דבר תורה (רשב"א שם, לדעה זו).

כשם שאין הגר יורש את אביו הגר, כך אינו יורש את אמו (מרדכי מועד קטן תתקח, בשם מהר"ם).

אבלות

גר שנתגייר הוא ובניו עמו, אין מתאבלים זה על זה, שהגר כקטן שנולד הוא (רמב"ם אבל ב ג, וכסף משנה שם; טוש"ע יו"ד שעד ה, ובאור הגר"א שם).

ואם נתגייר עם אמו - לסוברים שאבלות יום ראשון מדרבנן (ראה ערך אבלות) אינו מתאבל עליה (רמ"א שם, על פי מרדכי מועד קטן תתקז); ולסוברים שאבלות יום ראשון מהתורה מתאבל עליה, שחוששים שמא יחליפו בישראל ויאמרו שאין להתאבל, כדרך שחששו כן בעריות מן האם (ראה לעיל. מרדכי שם, בשם ר"י).

הכל מודים שאם נתגייר עם אביו אינו מתאבל עליו, שאין בו חשש החלפה, שהכל יודעים שאין קורבת אב של נכרים חשובה קורבה לגבי ישראל (מרדכי שם, בשם ר"י, על פי יבמות צז ב).

פריה ורביה

היו לו בנים בעודו גוי, נחלקו אמוראים אם קיים מצות פריה-ורביה (ראה ערכו):

• יש אומרים שלא קיים פריה ורביה, שגר שנתגייר כקטן שנולד (ריש לקיש ביבמות סב א).

• ויש אומרים שקיים, ואף על פי שגר שנתגייר כקטן שנולד, מכל מקום הרי זה חשוב כיש לו בנים כיון שגם הגוי בן פריה ורביה הוא (רבי יוחנן שם), שהרי הבן מתיחס אחר האב בעודו נכרי (ראה ערך אב א) אף שאינו מצווה על פריה ורביה בהיותו נכרי, וכיון שבנכריותו קיים, שהיה זרעו מיוחס אחריו, הרי הוא פטור גם כשנתגייר (תוספות שם ד"ה רב וד"ה בני), שהרי נאמר: לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מה יח), ושבת כבר קיים (בכורות מז א) כיון שזרעו התייחס אחריו בעודו נכרי (ראה ערך פריה ורביה. תוספות בכורות שם ד"ה והא), וכן הלכה (רמב"ם אישות טו ו; טוש"ע אה"ע א ז).

ונחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שאין הדברים אמורים אלא כשנתגיירו הבנים עמו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), לפי שצריך שהבנים יהיו ישראלים ולא די בנכרים (מגיד משנה שם).

• ויש אומרים שקיים מצות פריה ורביה אפילו אם הם עודם גוים (שו"ת מהרי"ל רכג; חלקת מחוקק שם סק"ט ובית שמואל שם ס"ק יב, בשמו; באור הגר"א שם ס"ק יז, שכן דעת כל הפוסקים).

בכור לנחלה

אם הבן שנולד לאחר שנתגייר הוא בכור לנחלה (ראה ערך בכור לאביו), תלוי במחלוקת אם קיים פריה ורביה:

• לדעה שלא קיים פריה ורביה, כיון שגר שנתגייר כקטן שנולד, והבנים שנולדו לו קודם אינם בניו כלל ואינם בני נחלה, הרי בנו שנולד לאחר מכן הוא בכור (ריש לקיש שם).

• ולדעה שקיים פריה ורביה, נחשבים בניו שנולדו לו בגיותו כבנים, וכבר היה ראשית אונו, ואינו בכור (רבי יוחנן שם), וכן הלכה (רמב"ם נחלות ב יב; טוש"ע חו"מ רעז ט).

קללת והכאת אביו ואמו

הגר אסור לקלל אביו הגוי ולהכותו ולא יבזהו, כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי זה מבזה אביו, אלא נוהג בו מקצת כבוד (רמב"ם ממרים ה יא; טוש"ע יו"ד רמא ט), ואף על פי שאין הגוי מצווה על כיבוד אב ואם (ראה ערך בן נח) מכל מקום הם מקיימים מצוה זו בנימוסיהם, ויאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה (הגהות רעק"א ליו"ד שם).

עבדות

אם גר נקנה לעבדות, נחלקו תנאים (ראה ברייתא בבבא מציעא עא א; רבי ישמעאל ורבי אליעזר במכילתא משפטים, נזיקין א).

להלכה כתבו ראשונים שאינו נקנה בעבד עברי (רמב"ם עבדים א ב; סמ"ג עשין פג); ויש מהאחרונים שכתב שלהלכה גר נקנה בעבד עברי אלא שאין לקונה בו קנין הגוף להיותו עובד את בנו, וכמו בגר שקונה (ראה להלן. מלבי"ם שם, בדעת הרמב"ם).

בחתנות

לבוא בקהל

הגר משנתגייר מותר מיד בקהל ה' לישא בת ישראל, וכן הגיורת להינשא לישראל (רמב"ם איסורי ביאה יב יז, על פי משנה קדושין סט א; טוש"ע אה"ע ד ח)^[10].

וכן נושא הגר כהנת (קדושין עב ב; רמב"ם שם יט יא; טוש"ע שם ז כב) - אף על פי שאין הגיורת מותרת לכהן (ראה ערך גיורת) - שלא הוזהרו כשרות להינשא לפסולי כהונה (גמ' שם עג א, ורש"י ד"ה לינשא; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[11].

היתר חתנות עם ממזרים

נחלקו תנאים אם הגרים מותרים לשאת ממזרים:

• יש מתירים (סתם משנה קדושין סט א; רבי מאיר בתוספתא שם (ליברמן) ה א; רבי יוסי בתוספתא שם ב, ובגמ' שם עב ב), שהתורה אמרה בממזר: לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה' (דברים כג ג), ואין קהל גרים נקרא קהל (גמ' שם עג א), ובין אם נשא גר ממזרת ובין אם נשאה גיורת ממזר, הבנים משניהם ממזרים (תוספתא שם; גמ' שם סז א), לפי שהולד הולך אחר הפגום שבשניהם (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם איסורי ביאה טו ז; טוש"ע אה"ע ד כב)^[12].

• ויש אוסרים (רבי יהודה בתוספתא שם א, ובגמ' שם עב ב), שלדעתם אף קהל גרים נקרא קהל (גמ' שם עג א), אם מפני שבפסולי יוחסים נאמר כמה פעמים קהל, ואחד מהם מיותר ובא לרבות את הגרים (גמ' שם עג א, בתירוץ הראשון), או לפי שנאמר: הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר (במדבר טו טו), ש"הקהל" כאן מיותר ובא להשמיענו שהגר נקרא קהל (גמ' שם, בתירוץ השני, ורש"י ד"ה הקהל), ומכל מקום מודים בגר עמוני (ראה ערכו) ומצרי (ראה ערכו), שהם פסולי קהל, שמותרים בממזרת, שהפסולים מותרים לבוא זה בזה (גמ' שם עד ב, לדעת רבי יהודה).

בן של גר וגיורת

גר שנשא גיורת, והולידו בן, אף על פי שהורתו ולידתו בקדושה, אותו בן מותר בממזרת לסוברים - וכן הלכה - שהגר מותר בממזרת (רמב"ם שם ח, על פי קדושין עה א; טוש"ע שם), אלא שנחלקו תנאים עד כמה דורות הוא מותר:

• יש אומרים עד עשרה דורות, ומכאן ואילך אסור (תנא קמא שם), שלדעתם לאחר עשרה דורות נשתקע שם גירות ממנו, ויאמרו שישראל נשא ממזרת (רא"ש שם ד ה; טור שם; שו"ע שם, בסתם).

• ויש אומרים - שאין הגבלה של דורות בדבר - אלא מותר עד שישתקע שם עבודה זרה וגויות ממנו (יש אומרים שם, בנוסחאות לא מצונזרות), ולא יוודע שהוא גר, ואחר כך יאסר בממזרת (רמב"ם שם; שו"ע שם, בשמו).

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רא"ש שם; טור שם; שו"ע שם בסתם); ויש פוסקים כדעה השניה (רמב"ם שם; שו"ע שם, בשמו).

בן של גר ובת ישראל

גר שנשא בת ישראל והוליד ממנה בן, להלכה שגר מותר בממזרת (ראה לעיל) נחלקו ראשונים בדין הולד:

• יש אומרים שהולד אסור בממזרת (רמב"ם שם ט), וכן הלכה (טוש"ע שם כג), ואף על פי שכשיש קדושין ואין עברה הולד הולך אחר הזכר (ראה ערך יוחסין) ונמצא שהוא גר, שמותר בממזרת, מכל מקום כל שאמו מישראל ניתוסף בו כח האם להיקרא בשם קהל, והוא אסור בפסולי קהל (רש"י יבמות נז א ד"ה או דילמא, בלישנא אחרינא מפי המורה).

• ויש אומרים שהולד גר - וכפי ששנינו: כהנת לויה וישראלית שנישאו לגר, הולד גר (תוספתא קדושין (ליברמן) ד טו) - מפני שכשיש קדושין ואין עברה הולד הולך אחר הזכר (ראה ערך יוחסין), והוא מותר בממזרת (רש"י שם, בסתם, ובד"ה או דלמא, שהסכים עם פירוש זה; תוספות קדושין עד ב ד"ה והרי; ר"ן שם; ריטב"א יבמות נז א).

פצוע דכא וגיורת

פצוע-דכא (ראה ערכו) וכרות-שפכה (ראה ערכו) אסורים לבוא בקהל, שנאמר: לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה' (דברים כג ב. משנה יבמות עו א; רמב"ם איסורי ביאה טז א; טוש"ע אה"ע ה א), ואם מותרים בגיורת תלוי הדבר במחלוקת התנאים אם הגרים מותרים לשאת ממזרים (ראה לעיל):

• לדעה שמותרים לשאת ממזרים, שאין קהל גרים נקרא קהל - וכן הלכה - הרי שמותרים בגיורת (סתם משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• ולדעה שאסורים לשאת ממזרים, שקהל גרים נקרא קהל, אסורים בגיורת (יבמות נז א, לפי רש"י שם ד"ה ואי לאו)^[13].

עמוני וגיורת

לפי ההלכה שקהל גרים לא נקרא קהל (ראה לעיל) – עמוני, ומואבי, ומצרי, ואדומי (ראה ערכיהם) מותרים בגיורת (יבמות עז ב - עח א'; קדושין עב ב, ורש"י ד"ה חמשה; מנחת חינוך תקסא ב).

גר שאם היה ישראל היה ממזר

אין ממזרות לגוים, שישראל קדושתם גרמה להם, כמו שכתוב: מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט ו. אור זרוע א, יבום וקדושין תרז; הגהות מרדכי יבמות צח-צט, על פי רש"י יבמות יז א ד"ה לפסול, ושם כג א ד"ה לימא). לפיכך גוי שבא על אמו והוליד ממנה בן, אותו הבן כשיתגייר מותר לבוא בקהל (אור זרוע שם; הגהות מרדכי שם; בית יוסף ושו"ע אה"ע ד כא).

גר וגיורת שהיו נשואים בגיותם

גר מותר לישא את הגיורת שנתגיירה עמו והיתה נשואה לו בעודם גוים (תוספות יבמות מב א ד"ה גר; מרדכי שם לה)^[14], אך צריכים לפרוש זה מזו שלשה חדשים, להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה (גמ' שם; רמב"ם גרושין יא כא; טוש"ע יו"ד רסט ט), ואם אינו רוצה לקיימה, אינה צריכה גט, אלא יוצאה ממנו בלא גט (רמ"א שם) ואם רוצה לקיימה, צריכה חופה וקדושין (דגול מרבבה שם)^[15].

החשוד על הגויה ונתגיירה

החשוד על הגויה ונתגיירה - לא ישאנה (משנה יבמות כד ב; רמב"ם שם י יד; טוש"ע אה"ע יא ה), שלא יאמרו אמת היה הקול (רש"י שם ד"ה לא ישאנה; שו"ת הרשב"א א אלף רה), או שלא יאמרו שבשביל כך נתגיירה (רמב"ן שם; הרשב"א בחידושיו שם ובשו"ת שם), ואם כנסה, אין מוציאים מידו (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). והוא הדין גוי הבא על בת ישראל וחזר ונתגייר (תוספתא יבמות (ליברמן) ד ו; רמב"ם שם; טוש"ע שם ו), או ישראל שבא על הגויה וחזרה ונתגיירה (תוספתא שם)^[16].

בהתמנות

מלך

אין מעמידים מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות, שנאמר: לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא (דברים יז טו. ספרי שופטים קנז, לפי ספר המצוות לא תעשה שסב; רמב"ם מלכים א ד), ומצות לא תעשה היא זו (ספרי שם), ונמנית במנין הלאוין (ספר המצוות שם; סמ"ג לאוין רכא; חינוך תצט).

שררה

ולא למלכות בלבד, אלא לכל שררות שבישראל - לא שר צבא ולא שר חמישים או שר עשרה (רמב"ם שם) - אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, שנאמר: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים שם) - כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך (יבמות מה ב, וקדושין עו ב; רמב"ם שם).

גבאי צדקה

יש מהאחרונים שכתב שאין למנות גר לגבאי צדקה, לפי שהוא מינוי של שררה, ואין ממנים גר לשום מינוי של שררה (ראה לעיל), ואינו יכול להיות גם ממחלקי צדקה, שהרי חלוקת צדקה היא כדין וצריך שלשה, ואין גר כשר לדון (ראה להלן), אבל יכול הוא להיות גזבר של צדקה, שאין זה שררה אלא נאמנות בלבד (אהל יעקב (ששפורט) ז; גליון מהרש"א יו"ד רמט, בשמו).

כשאמו או אביו מישראל

היה אביו גוי או עבד ואמו מישראל, או אמו גויה או שפחה ואביו מישראל (חידושי הר"ן סנהדרין לז א) - נחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שדי שתהיה אמו מישראל או אביו מישראל להכשירו למלכות (כן משמע מרש"י סוטה מא ב ד"ה אגרופה; רמב"ם שם ובפירוש המשניות שם)^[17].

• יש אומרים שאינו ראוי למלכות אלא אם כן היו אביו ואמו מישראל, לפי ששנה בו הכתוב: מקרב אחיך תשים עליך מלך - הקפידה תורה במלך שיהיו אביו ואמו מישראל (תוספות שם, בשם ר"י; סמ"ג לאוין רכא; נמוקי יוסף יבמות קכ א, בדעת הרי"ף; מאירי שם)^[18].

• ויש מחלקים: היה אביו מישראל - כשר למלכות; היתה אמו מישראל - פסול למלכות (רמב"ן שם מה א; חידושי הר"ן סנהדרין שם).

והכל מודים שאם היה אביו גר ואמו מישראל, או אביו ישראל ואמו גיורת - שכשר (חידושי הר"ן שם), והכל מודים שדי שיהיו אביו או אמו מישראל להכשירו לשאר מיני שררות, שדוקא לגבי המלך נאמר: מקרב אחיך (רמב"ן יבמות שם), או שבהם די שיהיה מקצת מקרב אחיך (תוספות סוטה שם).

לדון דיני ממונות

הגר כשר להיות דיין לדיני ממונות (סנהדרין לו ב), ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא באמו מישראל - או אביו מישראל (בית יוסף חו"מ ז א; רמ"א שם) - וככל המשימות שצריך שיהא אמו - או יהיה אביו (בית יוסף ורמ"א שם) - מישראל (שאילתות ב; רי"ף שם; רמב"ן יבמות מה ב; רא"ש סנהדרין ד י; רמב"ם סנהדרין ב ט, ושם יא יא), או שאין הדברים אמורים אלא כשדן את חברו הגר, שכשר אפילו באין אמו מישראל (ראה להלן), אבל לדון את ישראל פסול כשאין אמו מישראל (תוספות יבמות מה ב ד"ה כיון וסנהדרין לו ב ד"ה חדא; רשב"א יבמות קכ א), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד רסט יא וחו"מ ז א).

• ויש סוברים שהגר דן דיני ממונות אפילו כשאין אמו מישראל (רש"י יבמות קב א ד"ה גר)^[19].

לדון גר

הגר דן את חברו הגר, אפילו שאין אמו מישראל (יבמות קב א; רמב"ם סנהדרין יא יא; טוש"ע חו"מ ז א), שנאמר: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים יז טו) - עליך הוא שצריכים מקרב אחיך, אבל לגר חברו אין צריכים מקרב אחיך (גמ' שם), ופירוש הדבר תלוי במחלוקת האם הגר כשר לדון דיני ממונות:

• לדעה שאינו כשר לדון דיני ממונות, הרי שמה שנתחדש שכשר לדון חברו הגר, הוא כשר לדונו בדיני ממונות בלבד (רי"ף שם), וכן הלכה (טוש"ע שם).

• ולדעה שגר כשר לדון דיני ממונות, הרי שמה שנתחדש שכשר לדון חברו הגר הוא לדיני נפשות (ראה להלן. רש"י שם ד"ה גר דן)^[20].

לדון דיני ממונות בלא כפייה

ולא נחלקו אלא לדון דיני ממונות בכפייה, אבל לדונם בלא כפייה, כשר הגר לדברי הכל, אפילו לישראל, ואפילו כשאין אמו מישראל, שהרי לא למדנו שפסול אלא מהכתוב מקרב אחיך תשים, והיינו דבר של שררה, וזהו כשהוא דן בכפייה (תוספות יבמות קא ב ד"ה ואנא; רא"ש שם יב ב; טור יו"ד רסט; ש"ך שם ס"ק טו, וחו"מ ז סק"א; סמ"ע שם סק"ד)^[21].

לדון דיני נפשות

בדיני נפשות אין הגר כשר לדון, שאין כשרים לדיני נפשות אלא הראויים להשיא לכהונה (רמב"ם סנהדרין יא יא, על פי משנה סנהדרין לב א, וגמ' שם לו ב), שנאמר: וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וגו' וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ (שמות יח כב) - אתך, בדומים לך (רב נחמן בר יצחק בגמ' שם)^[22].

ואם היתה אמו מישראל, תלוי הדבר במחלוקת הראשונים אם הגר כשר לדון דיני ממונות כשאין אמו מישראל:

• לדעה שאינו כשר לדון דיני ממונות, בדיני נפשות פסול אף אם היתה אמו מישראל (רמב"ם שם).

• ולדעה שכשר לדון דיני ממונות, כשאמו מישראל כשר אף לדיני נפשות (רש"י יבמות קב א ד"ה גר דן ד"ה בישראל), ומשיאים לכהונה שאמרו בא למעט רק בן עבד הבא על בת ישראל, אבל גר שבא על בת ישראל שהולד כשרה לכהונה (ראה ערך גיורת) נקרא מהמשיאים לכהונה (רמב"ן יבמות מה ב, בדעת רש"י).

לדון בחליצה

לבית דין של חליצה נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין הגר כשר עד שיהיו אביו ואמו מישראל, שנאמר: וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל (דברים כה י) - שיהא ישראל מכל הצדדים (יבמות קב א, ורש"י ד"ה בישראל; רמב"ם יבום ד ה; טוש"ע יו"ד רסט יא, ואה"ע קסט ב), ואפילו לחליצת גרים - כגון שהיתה הורתם ולידתם בקדושה (כן משמע מיבמות צז ב) - פסול (תוספות יבמות קא ב ד"ה ואנא; רא"ש שם יב א).

• יש אומרים שאביו ואמו לאו דוקא, ואם היה אביו מישראל אף על פי שאין אמו מישראל כשר להיות דיין לחליצה (תוספות שם ד"ה לענין; סמ"ק קפה, לגירסתנו; טור אה"ע קסא, בשמו; רמ"א שם ב, בשם יש אומרים).

• ויש אומרים שאף באמו מישראל בלבד - כשר (כלבו עו, וסמ"ק שם, לגירסת הספרים הישנים שהובאה בבית יוסף שם, לפי הב"ח שם), ושאמרו אביו ואמו מישראל, היינו או אביו או אמו (ב"ח שם, לדעה זו).

בחיוביו הקודמים

עונש בידי שמים

גוי שעבר עברה ונתגייר נחלקו תנאים אם הוא נענש עליה, בעונש בידי שמים (תוספות סנהדרין עא ב ד"ה בן):

• יש אומרים שנענש, והגרים מעונים בזמן הזה ויסורים באים עליהם מפני שלא קיימו שבע מצות בני נח בעודם גוים (רבי חנינא בן גמליאל ביבמות מח ב; רבי יוסי בגרים ב ו).

• ויש אומרים שאינו נענש, מפני שהוא כקטן שנולד (רבי יוסי בגמ' שם; רבי יהודה בגרים שם), ונמחלים לו כל עונותיו (ירושלמי בכורים ג ג).

עונש בידי אדם

אכן בדיני אדם יש אופנים שמתחייב (ראה להלן), שכשם שתשובה מכפרת על עונש בידי שמים ואינה מועילה לעונש שהתחייב בידי אדם, כך קבלת עול תורה ומצות של ההתגיירות מועילה להיותו כקטן שנולד לגבי עונשים שבידי שמים ולא לעונשים שבידי אדם (חוות יאיר עט).

ברכת השם ועבודה זרה

בן נח שבירך את השם (ראה ערך מגדף) ואחר כך נתגייר - פטור (סנהדרין עא ב; ירושלמי קדושין א א; רמב"ם מלכים י ד), הואיל ונשתנה דינו (גמ' שם; ירושלמי שם), ונשתנית מיתתו (גמ' שם), שהרי מתחילה נידון בעד אחד ובדיין אחד ובלי התראה (ראה ערך בן נח: עונשם ושכרם), ואילו עכשיו צריך התראה וסנהדרין של עשרים ושלשה ועדים (רש"י שם ד"ה הואיל), ואף מיתתו נשתנית, שבן נח מיתתו בסייף (ראה ערך הנ"ל), ועכשיו מיתתו בסקילה, והוא לא נתחייב במיתה זו, לפיכך הוא פטור (רש"י שם ד"ה ונשתנית), וכן אם עבד עבודה זרה ונתגייר (רמב"ם שם)^[23].

בא על אשת איש או הרג

בן נח שבא על אשת בן נח חברו, או שהרג את בן נח, ונתגייר - פטור (גמ' שם; רמב"ם שם), שהרי אילו עשה כן עכשיו לא היה מתחייב מיתה (ראה ערך גוי. גמ' שם), אבל אם עשה כן בישראל, שבא על אשת ישראל, או שהרג ישראל, ונתגייר - חייב (גמ' שם; רמב"ם שם), והורגים אותו על שהרג בן ישראל, וחונקים אותו על שבעל אשת ישראל, שהרי נשתנה דינו (רמב"ם שם), ולכן דנים אותו בחנק כאילו בא עכשיו על אשת איש, ונשתנה דינו, שבתחילה היה דינו בסייף (רדב"ז שם; לחם משנה שם).

ואף על פי שנשתנית מיתתו, מכל מקום אינו פטור, לפי שהחנק קל מן הסייף (ראה ערך ארבע מיתות בית דין), ונמצא שבכלל זו המיתה שהיה חייב נכללת גם המיתה שהוא מתחייב בה עכשיו, שקלה בחמורה שייכת, והרי זה כאילו לא נשתנית מיתתו (גמ' שם)^[24].

אכל אבר מן החי

אכל אבר-מן-החי (ראה ערכו) בהיותו גוי - שגם בן נח מוזהר על כך (ראה ערך אבר מן החי, וערך בן נח) - ואחר כך נתגייר - כתבו אחרונים להסתפק אם לוקה, שבן נח חייב מיתה וישראל מלקות, ויש להסתפק אם מלקות חמור ממיתה ואינו לוקה, או שמיתה חמורה ממלקות ולוקה (חוות יאיר עט, במסקנתו).

לוה ממון ומצא אבדה

לוה ממון, או שגזל בעודו גוי ונתגייר - חייב בתשלומים, שהרי גם קודם לכן היה חייב; אבל אם מצא אבדה של ישראל ונתגייר - פטור מלהשיב, שהרי לא נצטווה בגיותו (חוות יאיר שם).

ישראל שלוה ממנו ממון

ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית (ראה ערכו) ונתגייר, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שאם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה - דהיינו שחישב עמו על הרבית, וכתב שטר חוב הכולל המלוה והריבית יחד, כך וכך אני חייב לפלוני (רש"י בבא מציעא עב א ד"ה וזקפן) - גובה את הקרן ואת הרבית, שלדעתם הזוקף במלוה וכותב שטר הרי זה כגבוי (רש"י שם; טור יו"ד קעא), ומכיון שהוא כגבוי בשעה שהוא גוי, אין כאן איסור ריבית; ואם משנתגייר זקפן עליו במלוה - גובה את הקרן, ולא את הרבית (סתם ברייתא שם; רבי יוסי בתוספתא שם (ליברמן) ה כא; רבי יהודה בגרים א ט), וכן הלכה (רמב"ם מלוה ה ו; טוש"ע יו"ד קעא א).

• יש אומרים שבין שזקפן עליו במלוה קודם שנתגייר, ובין שזקפן לאחר שנתגייר - גובה את הקרן, ואינו גובה את הרבית (רבי מאיר בתוספתא שם; סתם ברייתא בירושלמי שם ה ה; תנא קמא בגרים שם), שלדעתם הזקיפה אינה עושה את המלוה כגבוי, וכיון שעכשיו בשעת הגבייה הוא גר, אסור לגבות את הרבית (שדה יהושע לירושלמי שם; חסדי דוד לתוספתא שם), או שכיון שזקפן תחילה ואחר כך נתגייר, יש בו משום מראית העין, שיאמרו הואיל והיה בדעתו להתגייר זקפן עליו תחילה כדי שיגבה הרבית אחר שיתגייר (מהר"א פולדא לירושלמי שם).

• ויש אומרים שאפילו זקפן לאחר שנתגייר - גובה את הקרן ואת הרבית, שאם אתה מבריחו מן הרבית אף הוא נעשה גר שקר (בר קפרא בירושלמי שם, לפי הרשב"א לבבלי שם), ושמא יחזור לסורו (פני משה שם).

לוה מישראל ממון

אף בנכרי שלוה מישראל ברבית, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שבין זקפן עליו במלוה קודם שנתגייר, ובין זקפן לאחר שנתגייר - גובה את הקרן ואת הרבית (רבי יוסי בגמ' שם; בר קפרא בירושלמי שם, לפי השדה יהושע והמהר"א פולדא), כדי שלא יאמרו בשביל מעותיו זה נתגייר (גמ' שם), וגר שקר הוא (בר קפרא בירושלמי שם), וכן הלכה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ואף על פי שאיסור תורה הוא, יש כח ביד חכמים להפקיר ממונו וליתנו לזה (שיטה מקובצת שם), או שיש-כח-ביד-חכמים-לעקור-דבר-מן-התורה (ראה ערכו) אפילו במקום עברה (רא"ש שם), או שכל האיסור אינו אלא מדרבנן, כיון שחיוב הרבית הוא מזמן גיותו, יש לנו להתיר מטעם זה שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר (ריטב"א שם).

• יש אומרים שאם זקפן עליו במלוה קודם שנתגייר - גובה את הקרן וגובה את הרבית; ואם משנתגייר זקפן במלוה - גובה את הקרן, ואינו גובה את הרבית (תנא קמא בבבלי ובירושלמי שם; רבי יוסי בתוספתא שם; רבי יהודה בגרים שם).

• ויש אומרים שבין זקפן במלוה עד שלא נתגייר, ובין זקפן במלוה משנתגייר - לעולם אינו גובה אלא את הקרן, ולא את הרבית (רבי מאיר בתוספתא שם; תנא קמא בגרים שם).

להלכה שגובה את הקרן והריבית נחלקו ראשונים אם הפירוש שאינו גובה אלא הרבית שעלתה מלפני שנתגייר, אבל מה שעלתה מזמן שנתגייר אינו גובה (טור שם, בשם הרמ"ה; בית יוסף שם, בדעת הרמב"ם ותלמידי הרשב"א), וכן הלכה (בית יוסף שם; שו"ע שם); או שנותן אפילו הרבית שעלתה לאחר שנתגייר עד שעת הפרעון (רא"ש שם; טור שם, בשמו), ואף על פי שיש בזה איסור תורה, יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה (רא"ש שם).

במצות שבממונו הקודם

ספק מצוות הקשורות לממון

בממון - המוציא מחברו עליו הראיה, ולפיכך בספק שבמצות הקשורות לממון, הממון נשאר ברשות הגר (רש"י חולין קלד ב ד"ה חלה). לכן:

• גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר - פטור ממתנות כהונה של זרוע-ולחיים-וקיבה (ראה ערכו); משנתגייר – חייב; ואם ספק מתי נשחטה - פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה (משנה חולין קלד א; רמב"ם בכורים ט יג; טוש"ע יו"ד סא לג).

• וכן בראשית-הגז (ראה ערכו), שאם היו לו גיזות ואין ידוע אם עד שלא נתגייר נגזזו או משנתגייר, הרי זה פטור (גמ' שם ב; רמב"ם שם י יב).

• וכן בפדיון-הבן (ראה ערכו), אם אין ידוע מתי נולד, קודם שנתגיירה האם או לאחר שנתגיירה - פטור (גמ' שם; רמב"ם שם יא יג; טוש"ע יו"ד שה כ).

• וכן בפדיון פטר-חמור (ראה ערכו), אם אין ידוע מתי ילדה חמורו, עד שלא נתגייר או משנתגייר, הרי זה חייב לערוף או לפדותו בשה כדי להפקיע איסורו, שהרי הוא אסור בהנאה (ראה ערך פטר חמור) ואם פדה בשה, אינו צריך ליתנו לכהן (גמ' שם א-ב, ורש"י שם א ד"ה ובכור; רמב"ם שם יב טז, וכסף משנה שם; טוש"ע יו"ד שכא יח).

• ואף בבכור בהמה טהורה, שילדה פרתו המבכרת ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה או משנתגייר, הרי זה בכור מספק (גמ' שם א; רמב"ם בכורות ד ו; טוש"ע יו"ד שיח ה), שהרי ספק כרת הוא לשחטו בחוץ (ראה ערך שחוטי חוץ), וצריך להמתין עד שיפול בו מום, ושוב לא יהיה בו אלא דין ממון, ויאכלנו בעצמו, ואין צריך ליתנו לכהן (רש"י שם ד"ה ובכור בהמה).

ספק איסור

אכן בחלה - ספקה להחמיר, לפי שהוא ספק איסור (גמ' שם), ויש בו עון מיתה (ירושלמי חלה ג ד; רש"י שם ד"ה חלה; רמב"ם בכורים ח ט), ולכן עיסה שנעשית עד שלא נתגייר - פטורה מן החלה, נעשית משנתגייר - חייבת בחלה, ואם היה ספק - חייבת (חלה ג ו; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד של ד).

ובזמן הזה נחלקו הדעות:

• יש אומרים שחייב על ספקה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאף על פי שחלה בזמן הזה רק מדבריהם (ראה ערך חלה), מכל מקום אין להקל בספקו, כמו שמקילים בכל ספק דבריהם, לפי שהוא בעיקר עון מיתה (רדב"ז שם, בדעת הרמב"ם).

• ויש אומרים שבזמן הזה שחלה מדרבנן אינו חייב להפריש מספק (ש"ך שם סק"ח), והוא הדין בחלת חוץ לארץ (ט"ז שם סק"ג, בשם המהרש"ל).

ובעצם החיוב להפריש מספק נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שחיובו מן התורה, ולכן הוצרכו לטעם שעוון מיתה הוא, בכדי שלא נעמיד את העיסה בחזקתה הקודמת שהיתה פטורה, מאחר שהוא ספק השקול (פרי מגדים, יו"ד, פתיחה להלכות טרפות).

• ויש אומרים שמן התורה פטור, שמעמידים העיסה על חזקתה שנתגלגלה בעודו נכרי, ואין החיוב להפריש אלא לדבריהם (מהרי"ט אלגאזי חלה יא).

מתנות עניים

גוי שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר - פטור מן הלקט (ראה ערכו), ומן השכחה (ראה ערכו), ומן הפאה (ראה ערכו. תנא קמא בפאה ד ו ובתורת כהנים קדושים פרק א ו ובספרי כי תצא רפב; רמב"ם מתנות עניים ב ט), שנאמר בפאה ולקט: וּבְקֻצְרְכֶם (ויקרא יט ט) - פרט לשקצרה גוי ואחר כך נתגייר (תורת כהנים שם), וכן בשכחה נאמר: קְצִירְךָ (דברים כד יט) - פרט לשקצרה גוי ואחר כך נתגייר (ספרי שם). ואם היה ספק אם עד שלא נתגייר קצר שדהו או משנתגייר - פטור (גרים א יא; חולין קלד ב, לפי נחלת יעקב לגרים שם)^[25].

בטומאה קודמת

גוי שנתגייר בערב פסח

גר שנתגייר בערב פסח, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שטובל ואוכל את פסחו לערב (בית שמאי במשנה פסחים צב א, ועדיות ה ב), שהרי בהיותו גוי אפילו שנגע במת אין גוי מקבל טומאה (ראה ערך גוי: בטומאה וטהרה. רש"י שם ד"ה מחלוקת).

• ויש אומרים שהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר (בית הלל שם ושם), וצריך הזאה שלישי ושביעי, כדין טמא בטומאת מת (רש"י שם ד"ה כפורש), ואף על פי שאין עליו טומאה קודמת, מכל מקום גזרו חכמים שמא יטמא לשנה הבאה במת, ויאמר אשתקד הרי לא נטהרתי מכל טומאה עד יום ערב פסח שנתגיירתי וטבלתי ואכלתי פסח, אף עכשיו אטבול ואוכל, ולא ידע שאשתקד היה גוי ואינו מקבל טומאה, ועכשיו משנתגייר הוא טמא, ולכן גזרו שכשמתגייר ממתין שבעה, שאין לך טומאה שעברה עליו שלא טהר ממנה (גמ' שם, ורש"י ד"ה מחלוקת), וכן הלכה (רמב"ם קרבן פסח ו ז).

גוי שהיתה בו בהרת ונתגייר

גוי שהיתה בו בהרת (ראה ערכו) ונתגייר - טהור (תורת כהנים תזריע, נגעים פרק א א; נגעים ז א; רמב"ם טומאת צרעת ו ד), שנאמר בנגעים: אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ (ויקרא יג ב), למעט בהרות שנולדו בשעה שאינן ראויות ליטמא ואחר כך באו לכלל טומאה, כגון שנולדו בהיותו גוי (ראה ערך גוי: בטומאה וטהרה) ואחר כך נתגייר (תורת כהנים שם).

גוי שראה קרי ונתגייר

גוי שראה קרי ונתגייר, מיד כשרואה זיבה הוא מטמא בזיבה (זבים ב ג; תוספתא זבים (צוקרמאנדל) ב ז; רמב"ם מחוסרי כפרה ב ד), שאף על פי שישראל שראה קרי אנו תולים את הזיבה שראה בתוך מעת לעת של הקרי בקרי (ראה ערך זב), בגר אין תולים זיבתו בקריו הקודם שראה בנכריותו, מפני שהטעם שקרי פוטר את הזיבה שבמעת לעת הוא משום גזרת הכתוב (ראה ערך זב), ואינו פוטר אלא קרי של ישראל ולא של גוי (תוספות נזיר סו א ד"ה אלא).

במה דברים אמורים שנתגייר כשהוא כבר מהול קודם לכן, אבל מל ואחר כך ראה - שנתגייר מיד אחר שמל - תולים לו הזיבה במילה, כל זמן שמצטער (תוספתא שם; ראב"ד שם).

במצות ישראל על הגר

אהבת הגר

מלבד מה שנצטוו ישראל על אהבת רעו (ראה ערך אהבת ישראל), שאף הגר בכלל זה, נצטוו במיוחד על אהבת-הגר (ראה ערכו. רמב"ם דעות ו ד), שנאמר: וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (דברים י יט. רמב"ם שם; סמ"ג עשין י), ונאמר: כְּאֶזְרָח וגו' הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ (ויקרא יט לד. תורת כהנים קדושים פרק ח ד; סמ"ג שם), שכל הנכנס תחת כנפי השכינה אנו מצווים על אהבתו בשתי מצות עשה, אחת מפני שהוא בכלל רעים, ואחת מפני שהוא גר (רמב"ם שם), שמפני שנכנס בתורתנו הוסיף השם יתברך אהבה על אהבתו, וייחד לו מצוה נוספת (ספר המצוות מצות עשה רז), וגדולה חובה שחייבתנו תורה על הגרים ממה שחייבתנו על האב והאם, שעליהם נצטוינו בכבוד ומורא, ואפשר שיכבד אדם ויירא ממי שאינו אוהבו, ועל הגרים ציונו באהבה רבה המסורה ללב (שו"ת הרמב"ם (פרידברג) תמח). וכל העובר ומצער את הגר, ומתרשל בהצלתו או בהצלת ממונו, או שמיקל בכבודו מצד שהוא גר ואין לו עוזר באומה, ביטל מצות עשה זו ועונשו גדול מאד, שהרי בכמה מקומות הזהירה תורה עליו (חינוך תלא).

אונאת הגר

וכן מלבד מה שנאסרו ישראל להונות זה את זה באונאת-ממון (ראה ערכו), שנאמר: אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו (ויקרא כה יד), ונאסרו להונות זה את זה באונאת-דברים (ראה ערכו), שנאמר: וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ (שם יז. תורת כהנים בהר פרק ד א; בבא מציעא נח ב), הזהירה תורה במיוחד על אונאת-הגר (ראה ערכו), שנאמר: וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ (שמות כב כ) - לא תוננו בדברים, ולא תלחצנו בממון (מכילתא משפטים, נזיקין יח; גרים ד א)^[26].

עד כמה נקרא גר

בין במצות אהבת הגר ובין באזהרת אונאת הגר נחלקו אחרונים עד כמה נקרא גר:

• יש אומרים שרק הוא לבדו גר, שבנו ובן בנו אין נפשם שפלה עליהם, ואין סורם רע (מנחת חינוך סד ד, ושם תלא ב, בצד אחד; תורת חיים בבא מציעא נח ב).

• יש אומרים שגם בן הגר שהורתו ולידתו בקדושה נקרא גר, כל עוד שאין לו קרובים מישראל (פרי מגדים או"ח קנו אשל אברהם סק"ב).

• ויש אומרים שבניהם ובני בניהם לכמה דורות נקראים גר (מנחת חינוך שם ושם, בצד השני, ובמסקנתו), ודינם כמו ליוחסין שנחלקו תנאים אם נקראים גרים עד עשרה דורות או עד שישתקע שם גירות ממנו (ראה לעיל: בחתנות. כן מצדד במנחת חינוך תלא ב).

הטיית דין הגר

וכן הזהירה תורה במיוחד על הטיית דינו של גר, וכל המטה משפטו של גר עובר בשני לאוין, אחד שנאמר בכל ישראל: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט (ויקרא יט לה), ואחד שנאמר בגר: לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר (דברים כד יז. ספרי כי תצא רפא; רמב"ם סנהדרין כ יב).

להשוות הגר לישראל

יש מי שכתב בדעת גאונים שמצות עשה על ישראל להשוות את הגר שנתגייר וקיבל עליו את כל דברי התורה לישראל גמור לכל משפטיו ודיניו, שנאמר: וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם וגו' כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם (ויקרא יט לג-לד), ואם נמנעו בית דין מלדון אותו לכל דבר כישראל גמור, וכן כל אדם שהתנהג עם הגר שלא כמו שנוהג עם אחד מישראל, הרי זה עובר על מצות עשה זו (ר"י פרלא לספר המצוות לרס"ג מצות עשה פב, בדעת רס"ג ובעל אזהרות אתה הנחלת)^[27].

קדימה בצדקה ופדיון

היו לפניו עניים הרבה או שבויים הרבה לפדותם, ואין בכיס של צדקה כדי לפרנס או לכסות או לפדות את כולם, מקדימים כהן לוי וישראל וממזר ונתין לגר (משנה הוריות יג א; רמב"ם מתנות עניים ח יז) - כששניהם שוים בחכמה (כן משמע מהמשנה שם; תפארת יעקב שם)^[28] - שהממזר בא מטיפה כשרה, והנתין גדל עמנו בקדושה (ראה ערך נתינים), והגר בא מטיפה פסולה, ולא גדל עמנו בקדושה (גמ' שם; רמב"ם שם).

אבל הגר קודם לעבד משוחרר (משנה שם; רמב"ם שם), ואף על פי שהיה בדין שיהא עבד משוחרר קודם לגר, שזה גדל עמנו בקדושה, וזה לא גדל עמנו בקדושה, אלא שזה היה בכלל ארור - שהרי לא מצא נח קללה לכנען גדולה מזו שיהיה עבד לאחיו, מכאן שכל עבד הוא בכלל ארור (רש"י שם ד"ה בכלל ארור) - וזה לא היה בכלל ארור (גמ' שם; רמב"ם שם), וגר קודם למצרי ואדומי - שנתגיירו -לפי שהגר מותר לבוא בקהל לאלתר (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

בתפילת העמידה

מתפללים על הגרים בברכה השלש עשרה של תפילת שמנה-עשרה (ראה ערכו), וכוללם עם הצדיקים - על הצדיקים וכו' ועל גרי הצדק וכו' יהמו נא רחמיך ה' אלהינו - שנאמר: וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן (ויקרא יט לב. מגילה יז ב), וזקן הוא שקנה חכמת התורה, וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה להיות צדיק (פרחי כהונה שם, על פי קדושין לב ב ומ ב)^[29], וסמוך לו: וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר ויקרא שם לג. ראה מגילה שם; טור או"ח קיח).

מת ואין לו יורשים

נכסיו הפקר

גר שמת ואין לו יורשים, כל נכסיו הפקר וכל המחזיק בהם זכה בהם (משנה בבא בתרא מב א, וגיטין לט א; רמב"ם זכיה א ו; טוש"ע חו"מ רעח א), וכל שלא הוליד ישראל אחר שנתגייר, אין לו יורשים (רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[30].

חובת קבורתו

אין הזוכים בנכסי הגר שמת בלי יורשים חייבים בקבורתו, שאין הנכסים משועבדים לקבורה, וכשם שאם בא בעל חוב ונוטל נכסי המת בחובו אין מחייבים אותו לקברו (ראה ערך נכסי יתומים וערך קבורה), אף זה כך (שו"ת הרא"ש טו ג; טוש"ע שם ב)^[31].

משכונו ופקדונו ביד ישראל

היה משכונו של גר ביד ישראל, ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו, זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר, כל שאין המשכון בחצרו של מלוה (ראה ערך חצר); אבל אם היה המשכון בחצרו של מלוה, קונה לו את כולו שלא מדעתו (בבא קמא מט ב, ורש"י ד"ה בדליתיה; רמב"ם זכיה ב טו-טז; טוש"ע שם כח). וכן פקדון של גר בידי ישראל קנה בחצרו לאחר שמת הגר (נמוקי יוסף שם; רמ"א שם), אלא אם כן היה דבר שלא היה לו לבעל החצר לדעת, שלא קנה (מרדכי בבא מציעא רנט; רמ"א שם).

חובו לישראל

היה הגר חייב לישראל, בשטר או בעדים, הרי הוא כמשכון של גר ביד ישראל, ואין שום אדם יכול להחזיק בשיעור החוב (ראה ערך נכסי יתומים. עיטור ע - עיסקא וחוב, דף כד טור א במהדורת רמ"י; מגיד משנה שם טז, בשמו ובשם הרשב"א; טוש"ע חו"מ רעה לא; רמ"א שם כח), שאפילו נכסיו הפקר, מכל מקום לא נפקע שעבודו שהיה משועבד לאחרים (מגיד משנה שם, בשם הרשב"א), וכל המחזיק בנכסיו - דינו כיורש, שכל הבא להיפרע מנכסיו כבא להיפרע מן היורשים שצריך שבועה (עיטור שם; טוש"ע שם לא; רמ"א שם כח); ואם היו רבים שהחזיקו בנכסיו - אחרון אחרון נפסד, ואם אין לאחרון נפרעים משלפניו (ראה ערך נכסי יתומים. תוספתא כתובות (ליברמן) י ד; מגיד משנה שם; טוש"ע שם), שהראשון יכול לומר לבעל חוב הנחתי לך מקום לגבות הימנו (מגיד משנה שם).

משכון ישראל בידו

היה משכונו של ישראל ביד הגר, ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק בו - מוציאים אותו מידו, לפי שאחר מיתת הגר נפקע שעבודו של גר על המשכון, ונשאר קנינו של בעל המשכון (בבא קמא מט ב, ורש"י ד"ה פקע ליה; רמב"ם שם יד; טוש"ע שם כז).

נוגף אשתו

הנוגף אשת הגר ויצאו ילדיה, אם חבל בה בחיי הגר ומת בלא יורשים, הרי זה פטור, שהרי זכה הגר בדמי-ולדות (ראה ערכו) כיון שחבל בה בחייו, ואחר שמת - זכה בהם מן הגר שאין לו יורשים (בבא קמא מט א; רמב"ם חובל ד ג; טוש"ע חו"מ תכג ב)^[32].

זבחיו

גר שמת והניח זבחים - אם יש לו נסכים (ראה ערכו) הרי הם קרבים משלו, ואם לאו - תקנת בית דין שמקריבים נסכים משל צבור (שקלים ז ו), שאין לו יורשים שיביאו נסכיו (רש"י מנחות נא ב ד"ה וכן גר).

מתנת שכיב מרע

גר שנתן במתנת-שכיב-מרע (ראה ערכו) את נכסיו לבן שהיתה הורתו שלא בקדושה - אין מתנתו קיימת, שהואיל ואינו יורשו (ראה לעיל: יחסו לקרוביו, ולהלן: כשלידתו בקדושה) אינו יכול ליתן לו נכסיו במתנת שכיב מרע, שמתנת שכיב מרע עשאוה חכמים כירושה, וכל שישנו בירושה ישנו במתנה, וכל שאינו בירושה אינו במתנה (בבא בתרא קמט א), ונחלקו ראשונים בפירושו:

• יש אומרים שדוקא לגבי בנו אמרו שמתנה כירושה, שלשון ירושה ומתנה אחד הם לגבי יורש, אבל אם נתן למי שאינו יורש, ואפילו לגר משאר הגרים - קנה (רי"ף שם, בשם רב האי גאון; רמב"ם זכיה ט ז-ח), וכל שכן אם נתן לישראל גמור (סמ"ע שם סק"ג), שלא תיקנו חכמים לבן שיקנה מתנת האב בדבור בלבד אלא מדין ירושה (ראה ערך מתנת שכיב מרע), ומי שאינו יורש במה יקנה, הרי אינו בכלל תקנת חכמים (מלחמות לרמב"ן שם, בפירוש הראשון)^[33], או שגזירה היא שמא יאמרו שמטעם ירושה הוא נוטל, ויבואו לומר גר יורש את אביו, מה שאין כן כשנותנו לאחר, לא חילקו בין גר לשאר כל אדם (בית יוסף שם; סמ"ע שם סק"ב, בשמו).

• יש אומרים שמאחר שהבן הזה אינו יורשו הרי אינו גרוע משאר כל אדם, וכשם שאין מתנתו קיימת לגבי בנו, כך אינה קיימת אם נתן לשום אדם (הראב"ד בהשגותיו על הרי"ף ובהשגות לרמב"ם שם; המאור שם; רא"ש שם ט כה; טור שם), לפי שאין מתנת שכיב מרע אלא לאחר גמר מיתה, ומן הדין אינה כלום בכל אדם, שאין מתנה לאחר מיתה, אלא בשכיב מרע תיקנוה חכמים ועשאוה כירושה (ראה ערך מתנת שכיב מרע), ולפיכך בגר, כיון שאינו יכול להוריש, אף מתנתו אינה מתנה (חידושי הרמב"ן שם, בשם רבותיו)^[34].

• יש אומרים שלא תיקנו מתנת שכיב מרע אלא למי שיש לו מורישים, מפני שעשו לו את הנותן כמוריש, אבל מי שאין לו מורישים אינו יכול לקבל מתנת שכיב מרע, ולכן אם הגר המקבל יש לו בנים או שום קרוב שיכול להוריש לו, אף הוא יכול לקבל מתנת שכיב מרע (רבנו יהונתן שם, בשם יש מן הרבנים; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד).

• ויש אומרים שהדבר תלוי אם הגר המקבל יש לו אב דוקא, ולא סתם מוריש, לפי שמתנת שכיב מרע עשאוהו חכמים כיורש מן האב, שאין שום יורש אחר קודם לו (ראה ערך ירושה), שאם יעשוהו כיורש אחר, הרי לא יזכה במקום בן או שאר מוריש הקרוב יותר, ולכן אם הגר המקבל יש לו אב, וראוי לירש מן האב, אף הנותן לו במתנת שכיב מרע עשאוהו כאב לגבי מתנה זו, אבל אם אין לו אב, אף על פי שיש לו מורישים אחרים, כיון שאינו בכלל ירושת אב אינו בכלל מתנת שכיב מרע, בין שהנותן הוא גר ובין שהוא ישראל (יד רמ"ה שם).

להלכה נחלקו הפוסקים: יש הפוסקים כדעה הראשונה (שו"ע חו"מ רנו א); ויש הפוסקים כדעה השניה (רמ"א שם).

קיום דברי המת

גר שמת ואין לו יורשים, נחלקו בו ראשונים אם אומרים שמצוה-לקיים-דברי-המת שציוה לפני מותו (ראה ערכו. תוספות בבא בתרא קמט א ד"ה דקא, בשם ריב"ם ור"י; ר"ן גיטין יג א; מרדכי שם שכט; רמ"א חו"מ רנו א, בשם יש אומרים); או שאין מצוה לקיים דבריו, שלא אמרו מצוה לקיים דברי המת אלא במי שיש לו יורשים הואיל ולא פקע כחו מאותו הממון, שהרי מכחו יורשים (תוספות גיטין שם ד"ה והא, בשם רבנו תם; שו"ת הרא"ש טו א; טור שם; רמ"א שם, בשם יש חולקין).

כשלידתו בקדושה

גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, כגון שנתגיירה אמו כשהיא מעוברת, אין אומרים בו גר שנתגייר כקטן שנולד (רש"י יבמות צח א ד"ה הא דאמור, וד"ה לא תימא; ריטב"א שם; נמוקי יוסף שם).

קורבה לעריות מן האם

לפיכך שני אחים תאומים, שהיתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה, חייב כל אחד כרת על אשתו של שני משום אשת אח מן האם (גמ' שם צז ב, ורש"י ד"ה נשי דהדדי; רמב"ם איסורי ביאה יד יד; טוש"ע יו"ד רסט ד), והוא הדין כשאינם תאומים, שכיון שלידתם בקדושה הרי היא כישראלית שילדה בנים, והם אחים מן האם (רמב"ן ורשב"א שם), וכן הוא חייב על שאר עריות מן האם שנולדו בקדושה כמוהו (רש"י שם צח א ד"ה נשא)^[35].

קורבה לעריות מן האב

אבל אין לגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה עריות של שאר האב (גמ' שם צח א), ואף על פי שאין אומרים בו שהוא כקטן שנולד (ראה לעיל), מכל מקום התורה הפקירה לזרעו של גוי, שנאמר: וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם (יחזקאל כג כ. גמ' שם צח א). לפיכך שני אחים גרים שהורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה, לא חולצים ולא מייבמים (משנה יבמות צז ב; רמב"ם יבום א ח; טוש"ע יו"ד רסט ד ואה"ע קנז ג), ואפילו שהיו תאומים, שידוע בודאי שאב אחד להם (גמ' שם צז ב - צח א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שיבום תלוי באחוה מן האב (ראה ערך יבום), ואלו אין להם אב (רש"י שם צז ב ד"ה לא חולצין), ולמוד מיוחד אמרו בזה, שנאמר בפרשת יבום: בְּיִשְׂרָאֵל (דברים כה ז), ולא בגרים (ספרי כי תצא רפט)^[36].

עדות לאחיו התאום

וכן בנוגע לעדות - שני אחים שהורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה הם אחים גמורים, ופסולים מן התורה להעיד זה לזה (ט"ז חו"מ לג ח ד"ה בשם מהרש"ק; ש"ך שם סק"ז; תומים שם ס"ק יז; נתיבות המשפט שם, חידושים סק"י)^[37].

ירושה

הגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אינו יורש את אביו הגר שנתגייר יחד עם אמו בעודה מעוברת (משנה בכורות מו א, ורש"י ותוספות שם ד"ה נתגיירה; בבא בתרא קמט א; רמב"ם זכיה ט ז; טוש"ע חו"מ רעה א ורפג א), שאין הגוי מנחיל לבנו הגר, מפני שהתורה הפקירה זרעו של גוי, ואין הגר בן נחלה לגבי אביו (רש"י בכורות שם; רשב"ם בבא בתרא שם)^[38].

החזרת הלוואות

לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו בעוד אשתו מעוברת, והיתה לידתם בקדושה, והחזיר להם:

• לדעת הסוברים בלידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו (ראה לעיל: היחס לקרוביו), בלידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו, ומקפידים על כך, אם מפני שקרוב הוא להיות כישראל, ויש לחוש שמא יחליפוהו בישראל גמור, וכשייבם אשת אחיו יאמרו שאינה זקוקה עוד לאחיו שהורתו ולידתו בקדושה (תוספות קדושין יח א ד"ה כאן, בשם ר"י), או לפי שאין לחוש בו שמא יחזור לסורו משום הירושה, שמתחילה היה ראוי ליורשו, שהרי אין הגר יורש את אביו דבר תורה, ומעולם לא היה ראוי לירש, שהרי כבר נולד בקדושה (רשב"א שם, בשם יש מי שפירש).

• ולדעת הסוברים בלידתו שלא בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו, בלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו, לפי שנחלף כישראל גמור (רש"י שם ד"ה ולידתו).

ונחלקו בפירוש דעה זו:

• יש אומרים שאין חילוק בזה בין הלואה לפקדון (ש"ך חו"מ קכז סק"ו, בדעת תוספות והר"ן והטור).

• ויש מחלקים לדעה זו: בהלואה, שעשה לו טובה, הוא שרוח חכמים נוחה הימנו, שלא ישלם רעה תחת טובה, אבל בפקדון, שלא עשה לו טובה, ואדרבה זה טורח לשמרו, אף בלידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו (תוספות שם ד"ה כאן, בשם רבנו תם, על פי בבא בתרא קמט א).

• ויש מחלקים באופן אחר: כשאמו של הבן היתה גם כן גיורת ולידתו בקדושה, בזה הוא שאמרו רוח חכמים נוחה הימנו, שאם היו חוזרים לסורם היה הגוי יורש את אביו, אבל אם היתה אמו בת ישראל, שגוי הבא על בת ישראל, הולד כשר (ראה ערך גוי), ואם היה אביו חוזר לסורו, לא היה בנו זה יורש אותו, ואין לנו לחוש שמא יחזור לסורו, בזה אין רוח חכמים נוחה הימנו (רשב"א שם, בשם התוספות, בדעת רש"י; רא"ש שם א כד).

מכת וקללת אביו ואמו

אין הגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה חייב על מכת אביו ועל קללתו (תורת כהנים קדושים פרק ט ט, לפי רבי יעקב בר אחא ורבי יסא בשם רבי יוחנן בירושלמי יבמות יא ב; רמב"ם ממרים ה ט), ונחלקו תנאים אם הוא חייב על מכת אמו ועל קללתה:

• יש אומרים שחייב על אמו אף על פי שאינו חייב על אביו (רבי יוסי הגלילי בתורת כהנים שם, לפי האמוראים הנ"ל בירושלמי שם).

• ויש הלמדים מהכתוב: אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל (ויקרא כ ט) - את שהוא חייב על אביו חייב על אמו, ואת שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו (רבי עקיבא בתורת כהנים שם, לפי האמוראים הנ"ל בירושלמי שם), וכן הלכה (רמב"ם שם ט-י; טוש"ע יו"ד רמא ח).

בכור לפדיון

נתגיירה מעוברת וילדה, אותו ולד הוא בכור לכהן (משנה בכורות מו א; רמב"ם בכורים יא יג; שו"ע יו"ד שה כ), שאף על פי שהורתו שלא בקדושה, לידתו בקדושה (רמב"ם שם; שו"ע שם), והוא יפדה את עצמו (רש"י שם ד"ה וכן מי).

הורתו ולידתו בקדושה

היתה הורתו ולידתו בקדושה הרי הוא כישראל לכל דבריו, וחולץ ומייבם לאחיו שהיה אף הוא הורתו ולידתו בקדושה כמוהו (יבמות צז ב; רמב"ם יבום א ח; טוש"ע אה"ע קנז ג).

חזקת הגר

בא ואמר גר אני

מי שבא ואמר: נתגיירתי בבית דין פלוני והטבילוני (רמב"ם איסורי ביאה יג ז) - אינו נאמן, שנאמר: וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם (ויקרא יט לג) - "אתך", במוחזק לך (יבמות מו ב) שהוא אתך, ואתה רואה אותו נוהג כישראל (משיב דבר ד פא).

במה דברים אמורים בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ נחלקו תנאים:

• יש אומרים שנאמן, שנאמר: "בארצכם", בארץ צריך להביא ראיה, אבל בחוץ לארץ אין צריך להביא ראיה (רבי יהודה שם מז א), שבארץ יש לחוש שמשקר, משום שבח ארץ ישראל (רש"י שם ד"ה צריך להביא).

• ויש אומרים שאינו נאמן (חכמים שם), ולא נאמר "בארצכם" אלא לרבות שמקבלים גרים גם בארץ, ואין חוששים שמשום שבח ארץ ישראל הוא בא להתגייר (גמ' שם), וכן הלכה (גמ' שם; רמב"ם איסורי ביאה יג ז, לפי מגיד משנה שם; טוש"ע יו"ד רסח י).

הביא עדים שאמרו שמענו שנתגייר בבית דין פלוני

הביא עדים שאמרו שמענו שנתגייר בבית דין פלוני, הרי זו עדות, שנאמר שם: "וכי יגור", שאם בא ועדיו עמו, שאמרו שמענו - נאמן (גמ' שם מז א, ורש"י מו ב ד"ה תלמוד לומר), ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא לדעה שבחוץ לארץ אין צריך להביא עדים כלל, שכיון שמקלים בעדות זו, לכן אפילו בארץ ישראל שצריך עדים דיה לעדות קלה כזו, אבל להלכה שאף בחוץ לארץ יש צורך בעדים, צריך עדות גמורה (רא"ש שם ד לד; טור שם, בשמו; בית יוסף שם, בדעת הרי"ף והרמב"ם).

• ויש סוברים שלדברי הכל עדות כזו מועילה בגירות (טור שם, בשם יש אומרים).

הוחזק לנו כגר צדק

אם ראינו אותו נוהג בדרכי ישראל ועושה כל המצות, הרי הוא בחזקת גר צדק, ואף על פי שאין שום עדים שמעידים בפני מי נתגייר; ואף על פי כן אם בא להתערב בישראל אין משיאים אותו עד שיביא עדים, או עד שיטבול בפניו, הואיל והוחזק גוי (רמב"ם שם ט; טוש"ע שם י).

כשאינו מוחזק לגוי

וכל זה כשהיה מוחזק שהוא גוי ובא ואמר נתגיירתי, אבל אם אינו מוחזק לגוי ובא ואמר גוי אני ונתגיירתי בבית דין - נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (תוספות שם מז א ד"ה במוחזק, בשם רבנו תם; מגיד משנה שם, בשם רוב המפרשים; רמב"ם שם י; טוש"ע שם).

ונחלקו בדבר:

• יש אומרים שאין הדברים אמורים אלא בארץ ישראל, ובאותם הימים שהכל שם בחזקת ישראל, אבל בחוץ לארץ צריך להביא ראיה, ואחר כך ישא ישראלית, וזו מעלה ביוחסין (ראה ערכו. כן משמע מגרים ד ג; רמב"ם שם; שו"ע שם, בשמו), ואף על פי שכל המשפחות בחזקת מיוחסות, מכל מקום זה שאין לו חזקת משפחה צריך להביא ראיה (מגיד משנה שם).

• ויש שאינם מחלקים בכך, ולדעתם אף בחוץ לארץ נאמן במיגו שהיה יכול לומר ישראל אני (בית יוסף שם, בדעת הסמ"ג לאוין קטז), וכן נוהגים להקל ולהאמינו אף להשיאו לישראלית (ש"ך שם ס"ק כא, בשם הב"ח); ואם הוא אורח שבא בחזקת ישראל, לדברי הכל נאמן אף בחוץ לארץ ובמקום שרובם גוים, ומעשים בכל יום שמאמינים לאורחים שבאים, ואין אנו בודקים אחריהם (ראה ערך גוי. ב"ח שם; ש"ך שם).

אמר נתגיירתי ביני לבין עצמי

מי שהיה מוחזק לגר כשר (כן משמע מרש"י יבמות מז א ד"ה ואין עדות), ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי, נאמן לפסול את עצמו - שאסור לו לישא בת ישראל (רא"ש שם ד לה; טוש"ע שם יא) - ואינו נאמן לפסול את בניו (גמ' שם; רמב"ם שם ח; טוש"ע שם), הואיל והיו הוא ובניו מוחזקים בחזקת כשרות (רש"י שם), שלדבריו הרי הוא גוי, ואין עדות לגוי (גמ' שם); ובין שנשא ישראלית ובין שנשא גיורת - אינו נאמן (רמב"ם שם), שאם היתה ישראלית, אינו נאמן לפסלם מן הכהונה (מרדכי שם לז; ב"ח שם).

ואפילו הוא ואשתו אומרים שנתגיירו שלא בבית דין, ולפי דבריהם גוים גמורים הם, וצריכים גירות (ראה ערכו), אינם נאמנים לפסול הבנים (נמוקי יוסף שם; ב"ח שם); אבל אם באו עדים והעידו שנתגיירו הוא ואשתו בינם לבין עצמם, אפילו בניו פסולים, ואין אומרים שמא פעם אחרת נתגיירו בבית דין (רבנו ירוחם כג ד, בשם הרמ"ה; בית יוסף שם, בשמו).

כשחזר לסורו

גר שחזר לסורו - לחימוצו (ערוך, סר ג) - הוא כישראל מומר (יבמות מז ב; רמב"ם איסורי ביאה יג יז; טוש"ע יו"ד רסח ב), ואין אומרים שהוא גוי גמור כאילו לא נתגייר (רש"י בכורות ל ב ד"ה דאי קדיש), ולפיכך אם קידש אשה בת ישראל - קדושיו קדושין (יבמות שם ובכורות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ואפילו אם רצה לחזור מאחרי ה' ולהיות כגר-תושב (ראה ערכו) - אין שומעים לו, אלא יהיה כישראל לכל דבר, או יהרג (רמב"ם מלכים י ג).

גר קטן שהגדיל ולא מיחה

אף גר קטן שהטבילוהו בית דין, שכשהגדיל יכול למחות (ראה ערך גרות), אם הגדיל שעה אחת ולא מיחה - שוב אינו יכול למחות (כתובות יא א; רמב"ם שם; טוש"ע שם ח), אלא הרי הוא גר צדק (רמב"ם שם), ואם חזר בו - דינו כישראל מומר (ש"ך שם ס"ק יח).

ספר תורה שנכתב על ידו

אף על פי שישראל מומר שכתב ספר תורה הוא פסול, ואין צריך לשרפו (ראה ערך גניזה), גר שחזר לסורו דינו כמין (ראה ערכו), ואם כתב ספר תורה - ישרף (ראה ערך גניזה. גיטין מה ב).

אבדתו

אם מצוה להחזיר אבדתו של גר שחזר לסורו, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שמחזירים לו אבדתו, שנאמר: כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ (שמות כג ד) - בגר שחזר לסורו הכתוב מדבר (רבי אליעזר במכילתא משפטים, כספא כ).

• יש אומרים שאין מחזירים לו אבדתו, שאין הכתוב מדבר אלא בישראל משומד (רבי יצחק שם, לפי זה ינחמנו שם), שאפשר שיחזור ויעשה תשובה, אבל גר שסורו רע וקשה לו לשוב, וקרוב לודאי שלא יעשה תשובה, לא הזהירה התורה עליו להחזיר אבדתו (זה ינחמנו שם).

• ויש אומרים שאין הכתוב מדבר לא בגר שחזר לסורו, ולא בישראל משומד, אלא בישראל שהוא אויבך לשעה, שעשה עמך מריבה (רבי נתן שם).

אף להלכה נחלקו הדעות:

• יש פוסקים שמחזירים לו אבדתו, ואפילו עבד עבודה זרה (מגיד משנה איסורי ביאה שם, בדעת הרמב"ם), כשם שמחזירים אבדה לישראל מומר לתיאבון (ראה ערך אבדה. מגיד משנה שם).

• ויש פוסקים שבעבודה זרה לא שייך לתיאבון, וגר שחזר לסורו ועבד עבודה זרה הוא כמומר להכעיס, ואין מחזירים לו אבדה (כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם).

גר החשוד לדבר אחד

גר שנחשד לדבר אחד, נחלקו בו הדעות: יש אומרים שאף על פי שישראל אינו חשוד אלא לאותו דבר בלבד (ראה ערך חשוד), הרי הגר חשוד לכל התורה (בכורות ל ב, לגירסתנו); ויש אומרים שאין חילוק בדבר (גמ' שם, לגירסת השיטה מקובצת שם; תוספתא דמאי (ליברמן) ב ד), וכן הלכה (כן משמע מהרמב"ם והטוש"ע שלא הזכירו דין גר שנחשד).

גר שחזר לסורו מחמת יראה

חזר לסורו מחמת יראה - שירא לנפשו שלא יהרגוהו גוים (רש"י גיטין מה ב ד"ה מחמת, בנוסחאות לא מצונזרות) - ישראל גמור הוא, ושחיטתו מותרת (בית יוסף יו"ד קיט ט וים של שלמה חולין א ו, בשם תשובת הרשב"א; שו"ע שם), ואינו אוסר יין במגעו (בית יוסף שם, בשם תשובת הרשב"א; שו"ע שם).

ובכתיבת סת"ם נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שכשר לכתחילה לכותבם (טוש"ע או"ח לט ג ויו"ד רפא ב), שהרי מפורש בתלמוד שספר תורה שכתב כשר לקרות בו (גיטין מה ב).

• ויש אומרים שאינו כשר (ים של שלמה חולין א ו, בשם תשובת הרשב"א; מגן אברהם לט סק"ז, בדעת הרי"ף והרמב"ם; מהרש"א גיטין שם, מהדורא בתרא, בדעת התוספות), שעל כל פנים אינו בקשירה, שהרי יכול להניח תפילין בצינעא ואינו מניח, ומ"וקשרתם" "וכתבתם" (דברים ו ח-ט) למדנו שכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה (ראה ערך סת"ם), ולא אמרו שכשר אלא לדעת הסוברים שאין צריך שיהיה בר קשירה, ואין הלכה כמותם (מגן אברהם שם; מהרש"א שם), וכתבו הפוסקים שלכן אין להקל בדבר (מגן אברהם שם; שלחן ערוך הרב שם ב; ערוך השלחן שם ג).

הערות שוליים