מיקרופדיה תלמודית:דרכי שלום
|
|
הגדרה[1] - דברים שתיקנו חכמים כדי לקיים השלום בין בני אדם.
תקנות מפני דרכי שלום תיקנו חכמים כדי למנוע קטטות ומריבות הבאות מחמת קנאה וכבוד, או מחמת ענייני ממונות, מחמת זלזול במנהגי דרך ארץ וכיוצא בהם.
משום כבוד
מחילת כהן על הקדמתו לקריאה בתורה
הכהן, אף על פי שקורא בתורה ראשון (ראה ערך כהן וערך קריאת התורה), מן הדין יכול לחלק כבוד לאחרים ולהקדימם לפניו (ראה ערכים הנ"ל), ומכל מקום תיקנו חכמים שבשבתות וימים טובים, שהרבים מצויים בבית הכנסת, אינו רשאי להקדים אחר לפניו, משום דרכי שלום (משנה גיטין נא א, לפי גמ' שם ב), שכל מקום שהרבים מצויים - הקנאה מצוייה (מאירי שם ב), ויבואו להתקוטט ולומר אף אני אקרא ראשון (רש"י שם ד"ה אבל), ויאמר ישראל אחר: למה נתת רשות לזה שיעלה ראשון, ולא נתת אלי (פירוש המשניות לרמב"ם שם).
אכן בשני ובחמישי שאין הרבים מצויים בבית הכנסת, אם רצה הכהן לחלוק כבוד לאחרים ולהקדימם - רשאי (רב מתנה שם), וכתבו גאונים וראשונים שבזמן הזה שרבים מצויים בבית הכנסת אף בשני ובחמישי, אסור להקדים אחר בשני ובחמישי כמו ביום טוב (תוספות שם ד"ה אבל, בשם רבנו חננאל; מרדכי שם תא).
כשרוצה להקדים את הגדול ממנו
לסוברים שכהן קודם מן התורה אפילו לנשיא בישראל (ראה ערך קריאת התורה), נחלקו ראשונים אם משום דרכי שלום אינו יכול להקדים אפילו את מי שגדול ממנו:
- יש אומרים שרשאי, שכן אמרו על גדולי האמוראים שקראו במקום כהן (רב ורב הונא במגילה כב א, וגיטין שם), אבל דוקא כשהוא כגדול הדור שאין כמותו בכל המקומות (תוספות רי"ד גיטין שם; שבלי הלקט, תפלה לב), כגון גאון או רב מובהק או ראש ישיבה (אשכול (אלבק) א עמ' 184; ארחות חיים כד ג), שכולם כפופים תחתיו, ואין לחוש למריבות, הואיל וכולם כפופים לו (תוספות רי"ד ואשכול ושבלי הלקט וארחות חיים שם על פי הגמ' גיטין שם), ואין אחרים מתקנאים בו בשביל שקרא ראשון (תוספות רי"ד שם); אבל אם היה גדול בעירו בלבד, אין הכהן רשאי לחלוק לו כבוד, שבני אדם תופסים עצמם כגדולים ומתקנאים בו, ויש לחוש למריבות (תוספות רי"ד שם).
- ויש אומרים שכל מקום שיש כהן אפילו עם הארץ קורא לעולם ראשון, ואינו רשאי לחלוק כבוד אפילו לגדול הדור ולנשיא בישראל (ב"ח או"ח קלה ד, ודרישה סק"א, וט"ז שם סק"ב, בדעת רב עמרם ורב נטרונאי בטור שם), אם מפני שבזמן הזה אנו מפוזרים בין האומות ואין ידוע אם כולם כפופים לגדול הדור, כמו שהיה ידוע ברב ורב הונא שכולם כפופים להם (ב"ח ודרישה שם), או לפי שאין הלכה כגדולי האמוראים הללו, לפי שאמרו אחרי כהן ולוי קוראים תלמידי חכמים הממונים פרנסים על הצבור (גיטין ס א), הרי שכהן לעולם קודם להם (ט"ז שם)[2].
עיר שכולה כהנים או לוים
עיר שכולה כהנים או כולה לוים, אם יש ישראל אחד ביניהם, אותו ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום (ירושלמי גיטין ה ט; שו"ע או"ח קלה יב), שלא תהא מחלוקת בין הכהנים או בין הלוים לומר אתה עולה ראשון יותר ממני (בית יוסף שם, בשם הר"י אבוהב; ט"ז שם ס"ק יא), והוא הדין עיר שכולה כהנים ולוי אחד ביניהם, שלוי קורא ראשון מפני דרכי שלום (ט"ז שם)[3].
כשיש לוי אחד וישראל אחד
וכתבו אחרונים שאין לחוש לדרכי שלום של כהנים אלא כשאינו יכול להתקיים הסדר שתיקנו חכמים, שיהא כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל, אבל כשיש ביניהם לוי אחד וישראל אחד, קוראים כסדרם, כהן לוי וישראל, ואחר כך שאר הכהנים, שבמקום תקנת חכמים עדיפה תקנה זו של דרכי שלום יותר מדרכי שלום של כהנים, שדרכי שלום של כהנים נלמדים מדרכי שלום של תקנת חכמים (ט"ז שם; שער הציון שם ס"ק לז, בשם הסכמת האחרונים)[4].
משום חשד
בית שרגילים להניח בו עירובי חצרות
בית שרגילים להניח בו העירוב של ערובי-חצרות (ראה ערכו), אין לשנותו וליתנו בבית אחר, מפני דרכי שלום (משנה גיטין נט א; רמב"ם עירובין א טז; טוש"ע או"ח שסו ג), ואפילו אם האחר נותן מעות כדי שיניחו העירוב בביתו (שו"ת הרדב"ז ד יא; מגן אברהם שם סק"ח, בשמו).
ונחלקו ראשונים בטעם הדבר:
- יש מפרשים שכיון שבני אדם היו רגילים לראות העירוב באותו בית, ועכשיו אין רואים אותו, יחשדו בבני החצר שמטלטלים בשבת בלי עירוב (רש"י גיטין ס ב ד"ה משום חשדא; תוספות רי"ד שם; ברטנורא גיטין ה ח), ויבואו מתוך כך להתקוטט עמהם (רש"י על הרי"ף שם ד"ה מפני דרכי שלום; תוספות רי"ד שם; ר"ן שם נט א).
- יש מפרשים הטעם שלא יאמרו מפני שבעל הבית חשוד לגנוב פת העירוב הניחוהו בבית אחר (תוספות שם ד"ה אלא).
- יש מפרשים הטעם שמא יאמרו הרואים דבר שאינו הגון מצאו בו, ומשום כך אין רוצים לסמוך עליו (מאירי שם נט א).
- ויש מפרשים הטעם משום שהבית שמניחים בו העירוב אין צריך ליתן פת (ראה עירובין מט א), ונמצא שבעל הבית נהנה (פירוש המשניות לרמב"ם גיטין שם), ואם יניחוהו בבית אחר יחשוד שכיוונו להפסידו, ויבואו לידי קטטה (אליה רבה שם סק"ז, לדעה זו)[5].
ומכל מקום משום כבודו של הבית הראשון - בלי חשד - לא היו מתקנים מפני דרכי שלום, שכן היו נותנים השופר בביתו של ראש הישיבה, וכשנפטר נתנוהו בבית ראש הישיבה שנתמנה אחריו (גמ' שם)[6].
אפילו אם מת בעל הבית - אין משנים מרשות היורש (מאירי שם), ואפילו אם מכר ביתו לאחרים. ודוקא לטעם שהוא משום חשד, אבל לטעם שהוא משום הנאה יש מסתפקים לומר שכשמכר לאחר לא זכה הקונה בכך (מגן אברהם שם סק"ז).
כשיש טעם לשנות
אם יש טעם גדול בדבר לשנותו - רשאים לשנות (מגן אברהם שם, בשם מהרשד"ם ועוד), אבל בשביל קצת טעם - אין לשנות (מגן אברהם שם, בשם המהרי"ק), ואפילו כשבאים מחמת טענה מספיקה, הואיל ויש לחוש לחשד אין יכולים לשנותו (מהרי"ק קיג).
בית פרטי שהיה בית כנסת
כשם שאין משנים הבית של העירוב, כך מי שהיה ביתו בית הכנסת ימים רבים, אין הציבור רשאים לשנותו לבית אחר, מפני דרכי שלום (מהרי"ק שם; שו"ע או"ח קנג יז), שלא יאמרו משום שבני ביתו אינם מהוגנים נמנעו הצבור מלהתפלל בתוכו (מהרי"ק שם; מגן אברהם שם סק"מ; באור הגר"א שם ס"ק מה), ודוקא כשרוצים לשנותו בבית אחר של יחיד, אבל אם רוצים לבנות בית הכנסת קבוע - רשאים, ואין בזה משום דרכי שלום (לבוש או"ח קנג יז; משנה ברורה שם ס"ק צג).
בממונות
מילוי בורות מאמת המים
בור שהוא קרוב לאמה, מתמלא ראשון מפני דרכי שלום (משנה גיטין נט ב; רמב"ם שכנים ג י; טוש"ע חו"מ קע ב), היינו כשאמת המים מביאה מים מן הנהר לשדות, ורגילים לעשות בורות שאם תיבש האמה ימלאו מן הבור וישקו השדות, וממשיכים מי האמה לבור, ותיקנו חכמים שיתמלאו תחילה הבורות שבשדות העליונות, שהן קרובות למוצא האמה, ואחר כך ימלאו התחתונות (רש"י שם ד"ה בור).
ונחלקו אמוראים:
- יש אומרים שאין הדברים אמורים אלא כשהבור מתמלא מאליו, בדרך הילוך המים, ואין צריך לעשות סכר לנהר, כגון שהאמה עוברת על פי הבור, ומפני דרכי שלום אין התחתונים יכולים לומר לעליון תסכור את פי בורך שלא ירדו המים לתוכו, שממעט משיכת הנהר, אלא מניח להתמלא בורו ראשון; אבל אם אין הבור מתמלא אלא על ידי שיסכרו את הנהר, התחתונים מתמלאים תחילה, והם מעכבים על העליונים שלא יעשו סכר, אלא יניחו למים לילך כדרכם (רב בגמ' שם ס ב).
- ויש אומרים שהעליונים מתמלאים תחילה, ויעשו סכר למים עד שיתמלאו, ואחר כך יתמלאו הבאים אחריהם (שמואל שם), שלא תהא מחלוקת ביניהם אני אסכור ראשון (רש"י נט ב ד"ה מפני דרכי).
להלכה נאמר בתלמוד בשם אחד האמוראים, שכיון שלא נפסק הדין כאף דעה, כל המתגבר - זכה (רב הונא בר תחליפא בגמ' שם ס ב), ונחלקו ראשונים:
- רובם פסקו כן (רי"ף שם; רמב"ם שם; רא"ש שם ה כא; ריטב"א שם, בשם הגאונים), וכן הלכה (טוש"ע שם).
- יש שפסק שכיון שהקרוב ראשון לבור, הוא שאלים, יותר טוב הוא שנחזור לדרכי שלום ולומר שהקרוב לאמה מתמלא ראשון, אפילו כשצריך לסכור את הנהר (ראב"ד שם, בדעת הרמב"ם, והסכים עמו).
- ויש שפסקו כדעה השניה, שהלכה כדעת שמואל בדינים (תוספות שם ד"ה והשתא, בתירוץ הראשון; מאירי שם, בדעת רש"י שם ד"ה כל דאלים).
גזל ממצודות
מצודות חיה ועופות ודגים, יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום (משנה גיטין נט ב; רמב"ם גזלה ו יב; טוש"ע חו"מ שע ד), שאם נפלו בעלי החיים לתוך המצודה, אף על פי שעדיין לא זכה בהם בעל המצודה, שעוד לא הגיעו לידו, שאין למצודות תוך שיקנה בהם בתורת חצר (ראה ערך חצר), מכל מקום אם בא אחר ונטלם הרי זה גזל מדבריהם (רש"י שם ד"ה מצודות, על פי גמ' שם סא א; רמב"ם וטוש"ע שם).
ונחלקו תנאים בדין כשעבר וגזל:
- יש אומרים שמפני דרכי שלום כשעבר וגזל אין מוציאים אותו בדיינים (תנא קמא במשנה שם, לפי רב חסדא בגמ' שם סא א, ורש"י ד"ה להוציאו).
- ויש אומרים להיפך, שמפני דרכי שלום עשו אותו כקנין גמור ומוציאים בדיינים (רבי יוסי במשנה שם, לפי רב חסדא בגמ' שם, ורש"י ד"ה גזל גמור).
ולענין הלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רי"ף שם; רא"ש שם ה כא; רמב"ם שם ו טז), וכן הלכה (טוש"ע חו"מ שע ז); ויש פוסקים כדעה השניה (עליות דרבנו יונה בבא בתרא עט א; הגהות מימוניות שם ו יג, ושו"ת רדב"ז א תקיז, בשם הראב"ן)[7].
גזל מיוני שובך
והוא הדין יוני שובך ויוני עליה - שבאים לשם מן ההפקר - יש בהם משום גזל מפני דרכי שלום (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) י יג; בבא מציעא קב א).
גזל ממציאת חרש שוטה וקטן
מציאת חרש שוטה וקטן יש בה גזל מפני דרכי שלום (משנה גיטין נט ב; רמב"ם גזלה יז יב; טוש"ע חו"מ רע א), שלא יבואו להתקוטט עם החוטפים מהם (כן משמע מבבא מציעא ח א, ורש"י ד"ה דלא ליתי), ואף כאן נחלקו תנאים אם גזל זה יוצא בדיינים (תנא קמא ורבי יוסי במשנה שם, לפי רב חסדא בגמ' שם ס א)[8].
גזל משכחה
עני המנגף בראש הזית ומשיר זיתים של שכחה (ראה ערכו) על הארץ, ובא אחר ונטלם מעל הארץ, הרי זה גזל מפני דרכי שלום (משנה גיטין שם; רמב"ם שם ו היג; טוש"ע חו"מ רעג טז, ושם שע ה) אם עדיין לא הגיעו ליד העני המנקף, שאם הגיעו לידו הרי זה גזל גמור (גמ' שם סא א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואף כאן הדבר תלוי במחלוקת התנאים אם מפני דרכי שלום יוצא בדיינים (תנא קמא ורבי יוסי במשנה שם, לפי רב חסדא בגמ' שם ס א)[9].
עניים שאינם ראוים ליטול לקט
היו עניים שאינם ראויים ליטול לקט (ראה ערכו) - כגון שיש להם מאתים זוז (חסדי דוד לתוספתא פאה (ליברמן) ג א; תוספתא כפשוטה שם, בדעת הרמב"ם) וכיוצא - אם יכול בעל הבית למחות בידם ממחה, ואם לא - מניחם מפני דרכי שלום (תוספתא שם; רמב"ם מתנות עניים ד יג).
ונחלקו אחרונים:
- יש מפרשים ש"מניחם" היינו על העניים, שאם יכול למחות בהם בדברים שלא יטלו - מוחה, ואם לאו - מניח להם, ואינו מכה אותם (ערוך השלחן העתיד פאה ח כ).
- ויש מפרשים ש"מניחם" היינו על השבלים, שלמרות שאין עניים ראוים לקחת, ומצד הדין אינו צריך כלל להניחם בשדה (ראה ערך לקט), מכל מקום מניחם, מפני דרכי שלום (צפנת פענח לרמב"ם שם)[10].
ביחסי שכנים וחברים
השאלה לחשוד על שביעית
משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית - לשמור פירות שביעית ולהצניעם מזמן הביעור (ראה ערך בעור שביעית) ואילך (רש"י גיטין סא א ד"ה על השביעית) - נפה וכברה ורחיים ותנור, מפני דרכי שלום (משנה שביעית ה ט, וגיטין שם; רמב"ם שמיטה ח ז), שאנו תולים שצריכה הנפה לספור בה מעות, והכברה לכבר בה חול, והרחיים לטחון בהם סמנים, והתנור לטמון בו אונין של פשתן (ירושלמי שביעית ה ד), ואף על פי שאין לה תבואה של היתר לתלות בה, ואין דברים אלה תלייה גמורה לתלות בהם - שדבר רחוק מאד שתשאל כלים לדברים אלה (מאירי שם) - משום דרכי שלום התירו לתלות בהם (תוספות שם ד"ה משאלת; מאירי שם)[11].
השאלה לחשוד על מעשרות
אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה, מפני דרכי שלום (משנה שביעית שם, וגיטין שם; רמב"ם בכורים ח יג), ואף על פי שאסור לסייע בידים לעוברי עברה בשעת העברה (ראה ערך אין מחזיקין ידי עוברי עברה), מפני דרכי שלום התירו כאן (גמ' גיטין שם), אלא שנחלקו אמוראים:
- יש אומרים שהדברים אמורים בעם הארץ החשוד על המעשרות, ולא אמרו שאסור לסייע אלא לאדם המוחזק שהוא חשוד, אבל רוב עמי הארץ מעשרים הם, ואינו אלא חששא דרבנן, ומפני דרכי שלום התירו (אביי שם).
- ויש אומרים שלחשוד על המעשרות אסור לסייע, ואין הדברים אמורים אלא בעם הארץ החשוד לאכול חולין בטומאה, שכיון שטומאת חולין מדרבנן, שמן התורה אין איסור טומאה אלא בתרומה וקדשים, מותר לסייע מפני דרכי שלום (רבא שם).
משכון כהנים למחצית השקל
להלכה שאף הכהנים חייבים במחצית השקל (ראה ערך שקלים), מכל מקום אין ממשכנים אותם - לכפות אותם ולקחת עבוטם בעל כרחם (רמב"ם שקלים א ט) - מפני דרכי שלום (שקלים א ג; רמב"ם שם י), אלא כשיתנו מקבלים מהם, ותובעים אותם עד שיתנום (רמב"ם שם).
- יש מפרשים דרכי שלום שאמרו מפני דרך הכבוד (ירושלמי שם א ג, לפי הר"א פולדא שם וקרבן העדה שם; תוספות יום טוב שם, בדעת הרמב"ם והברטנורא), שלפי שעבודת הקרבנות עליהם חולקים להם כבוד (ברטנורא שם; קרבן העדה שם, בפירוש הראשון), או לפי שמחוייבים לנהוג כבוד בכהנים מפני קדושתם (קרבן העדה שם, בפירוש השני).
- ויש מפרשים שהאומרים מפני הכבוד אינם סוברים מפני דרכי שלום (ירושלמי שם, לפי התוספות יום טוב שם והתקלין חדתין שם), שאם לא היו ממשכנים מפני דרכי שלום, אף את ישראל לא היו ממשכנים מפני טעם זה (תקלין חדתין שם).
זריקת דמים
כהן שהדיר את ישראל הנאה ממנו, בתוספתא אמרו שזורק עליו דם חטאתו ודם אשמו, מפני דרכי שלום (תוספתא נדרים (ליברמן) ב ז); ולהלכה עושה כל עבודת הקרבנות, שכהנים שלוחי המקום הם ולא שלוחנו (בבלי נדרים לה ב - לו א, לצד ששלוחי רחמנא; רמב"ם נדרים ו ח)[12].
עירוב חצרות
מערבים בחצרות מפני דרכי שלום, ומעשה באשה אחת שהיתה דבובה - שונאה (מאירי עירובין עח ב) – לחברתה, ושלחה עירובה ביד בנה, וגפפתו ונשקתו ובא וסיפר לאמו, אמרה כך היא אוהבת אותו ולא הייתי יודעת, ומתוך כך עשו שלום, וזהו שכתוב: דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג יז. ירושלמי עירובין ג ב, ושם ז ט).
- יש מפרשים שזהו טעם על שמערבים בחצרות אחר שכבר נשתתפו במבוי (סמ"ג, עשין מדברי סופרים א; קרבן העדה ומראה הפנים שם).
- ויש מפרשים שהוא טעם על עיקר דין עירובי חצרות (כן משמע מהמאירי שם; מהרש"א ערובין קה א)[13].
ביחס לגוי
כמה דברים ציוו חכמים לעשות לגוים משום דרכי שלום, שנאמר: טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהלים קמה ט), ונאמר: דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג יז. רמב"ם מלכים י יב), ודברים אלה נוהגים אף בגוים שהם עובדי עבודה זרה (כן משמע ברמב"ם שם; מאירי גיטין סא א):
* מבקרים חולי גוים עם חולי ישראל (גיטין שם; רמב"ם מלכים שם, ואבל יד יב; טוש"ע יו"ד קנא יב, ושם שלה ט).
* קוברים מתיהם עם מתי ישראל (תוספתא גיטין (ליברמן) ג יד; גמ' שם; רמב"ם שם ושם; טוש"ע יו"ד קנא יב, ושם שסז א), אבל אין קוברים אותם בקברי ישראל (רש"י שם ד"ה עם מתי), ומספידים אותם (תוספתא שם; טוש"ע יו"ד קנא יב), ומנחמים אבליהם (תוספתא שם; רמב"ם אבל שם; טוש"ע שם, ושם שסז א).
* מפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל (תוספתא שם יג; גמ' שם; רמב"ם מלכים שם, ועבודה זרה י ה, ומתנות עניים ז ז; טוש"ע יו"ד קנא יב, ורמ"א שם רנא א), ואין מונעים עניי גוים ממתנות עניים, כגון לקט שכחה ופאה (משנה גיטין נט ב; רמב"ם עבודה זרה י ה, ומתנות עניים א ט וז ז; טוש"ע יו"ד קנא יג).
ונחלקו ראשונים: יש אומרים ש"עִם ישראל" שאמרו לאו דוקא, אלא אפילו כשהם לבדם (רשב"א ור"ן גיטין שם, על פי ירושלמי שם ה ט; כן משמע מטוש"ע שם יב), ו"עִם ישראל" שאמרו הרי זה במובן "כשם", כלומר: כשם שקוברים מתי ישראל, כן קוברים מתי גוים (רשב"א שם); ויש אומרים שאין מפרנסים אותם, ואין קוברים אותם, ואין מבקרים חוליהם אלא דוקא עִם ישראל (הגהות מרדכי שם תסד, בדעת רש"י), שאם מצאום הרוגים עִם ישראל - מתעסקים בהם לקוברם (רש"י שם ד"ה עם מתי).
* מתוך שמפרנסים עניי גוים מפני דרכי שלום חשובים קצת כאילו מזונותם עליך, ולכן מותר לטרוח בשבת וליתן מזונות לפני הגוי בחצר (תוספות שבת יט א ד"ה נותנין, על פי הגמ' שם; טוש"ע או"ח שכה א, ומגן אברהם שם סק"א), אבל מלאכה גמורה אסור לעשות בשבילו אפילו ביום טוב, שמלאכת אוכל נפש ביום טוב לא הותרה אלא לצורך ישראל, שנאמר: אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם (שמות יב טז) - ולא לנכרים, שאין מזונותם עליך (ביצה כא ב. וראה ערך יום טוב).
* מתריעים - בשופרות - אף על פרנסת גוים, ולכן מתריעים גם בשביעית כשלא ירדו גשמים, מפני פרנסת הגוים (ירושלמי תענית ג א), ומתענים על דֶבֶר שנפל בגוים, אפילו שלא נפל בישראל, שדומים לישראל (תוספות תענית כא ב ד"ה אמרו; טוש"ע או"ח תקעו ג).
* שואלים בשלום גוים (משנה גיטין סא א; רמב"ם עבודה זרה י ה), אף על פי שמטיל עליהם שם שמים, ששלום הוא שמו של הקדוש ברוך הוא (ראה ערך אזכרות. רש"י שם ד"ה ושואלין), אבל אין כופלים להם שלום (גמ' שם סב א; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד קמח י), ולפיכך טוב להקדים להם שלום, כדי שלא יתחיל הגוי ויצטרך לכפול לו שלום (ר"ן שם, על פי הגמ' שם; טוש"ע שם), ודוקא שלום, שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא, אין לכפול, אבל שאר ברכה, שאין בה שם - מותר לכפול (ארחות חיים ב עמ' 237; הגהות סמ"ק קלג; בדק הבית לבית יוסף שם; ט"ז שם סק"ו)[14].
* מהדרים בדברים לגוי זקן, ונותנים לו יד לסמכו (ראה ערך קימה והידור. רמב"ם תלמוד תורה ו ט, על פי קידושין לג א; טוש"ע יו"ד רמד ז), שנאמר: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם (ויקרא יט לב) - כל שיבה במשמע (רמב"ם שם, על פי גמ' שם לב ב).
- מכניסים כלי הגוים מפני הגנבים ככלי ישראל, מפני דרכי שלום (ירושלמי גיטין ה ט, ושיירי הקרבן שם; רמב"ם גזלה יא ג; טוש"ע חו"מ רסו א).
- עיר שיש בה גוים וישראל, גובים הפרנסים מישראל ומגוים, מפני דרכי שלום (תוספתא גיטין (ליברמן) ג יג; ירושלמי שם ה ט), למרות שאסור לקבל צדקה מן הגוי בפרהסיא (סנהדרין כו ב).
- מחזיקים ידי גוים בשביעית, מפני דרכי שלום (משנה שביעית ד ג, ושם ה ט, וגיטין סא א; רמב"ם שמיטה ח ח), ולא שיסעדנו ביד, אלא בדברים בלבד, כגון שראהו חורש אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים (רמב"ם שם, על פי גמ' שם סב א)[15].
הערות שוליים
- ↑ ז', טור' תשטז-תשכד.
- ↑ וראה באריכות בשו"ת בנימין זאב רמג. וראה עוד אורח משפט או"ח יח.
- ↑ ויש מהראשונים הסובר שלא אמרו ישראל קורא ראשון משום דרכי שלום אלא לסוברים כל עיקרה של הקדמת כהן היא מדרבנן (ראה ערך כהן), אבל לסוברים שהיא מן התורה (ע"ע הנ"ל) כהן קורא ראשון, אפילו כשכולם כהנים ואין שם אלא ישראל אחד, שאין כח ביד חכמים לעקור קדושת כהן משום דרכי שלום (מהרי"ק ט ו, בשם ריב"א).
- ↑ ויש סוברים שאף במקרה זה יקרא קודם ישראל, ואחר כך לוי, ואחר כך הכהנים (לבוש שם יג; מגן אברהם שם סק"כ). מי שיש לו חזקה לעלות לתורה בעליה ידועה, אם יש בדבר משום דרכי שלום שיעלה לעולם אותו מחזיק, ראה ערך חזקת מצות.
- ↑ וראה עוד שו"ת אבקת רוכל קכב.
- ↑ ונחלקו ראשונים אם המדובר בשופר של תקיעות ערב שבת (רש"י שם ד"ה והא שופר, בסתם; מאירי שם, בסתם); או שנותנים בו נדבות לתלמידי הישיבה (רש"י שם, בשם רב שרירא גאון; תוספות שם ד"ה שיפורא; מאירי שם, בשם יש מפרשים, הראשון); או של נידוי (מאירי שם, בשם יש מפרשים, השני).
- ↑ ויש שכתב שמכל מקום משמתים אותו עד שיחזיר (שו"ת הרדב"ז א תקג).
- ↑ וראה עוד באריכות בשו"ת רבי בצלאל אשכנזי כה; שו"ת שואל ומשיב תניינא ד צד.
- ↑ יש מהראשונים שכתב שלא תיקנו איסור גזל משום דרכי שלום אלא בעני, שנראה שמשירם על מנת לזכות לעצמו, אבל עוברי דרך, שכל הענין אינו אלא לאכילת שעה לכל עובר, אין בהם משום גזל כלל, אפילו משום דרכי שלום, אלא אם כן נטל ביד, שזכה בהם (מאירי שם נט א, על פי גמ' שם סא א); אבל מרוב הראשונים נראה שאינם מחלקים בכך (ראה תוספות שם סא א ד"ה שדי, ורמב"ן ורשב"א שם).
- ↑ ויש תקנות חכמים שלא הזכירו שמשום דרכי שלום הוא שתיקנו, אבל הזכירו שכדי שלא יבוא להתקוטט הוא, כמו: ארבע אמות של אדם קונות לו דבר של הפקר הנמצא שם, ואין אחר רשאי לתפסו, כדי שלא יבואו בני אדם לריב זה עם זה (ראה ערך ארבע אמות א), וכן יש שהזכירו בתקנות שהן משום איבה, היינו למנוע איבה בין אחד לחברו (ראה ערך איבה).
- ↑ ויש סוברים שאפילו בתלייה גמורה, אם לא הטעם מפני דרכי שלום לא היינו מתירים, כיון שאין לזו שמשאילה ריווח והנאה מזה (רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם). וראה עוד בדין זה בכתב סופר יורה דעה פג; משיב דבר ב לא-לב; עין יצחק א יו"ד לד; מלמד להועיל א לד.
- ↑ ויש צד לומר שאסור בכל, אף בחטאת ואשם, מלבד של מצורע שאין צריך דעתו (גמ' שם, לצד ששלוחי דידן).
- ↑ על היתר לשנות מהאמת מפני השלום, ראה ערך הבאת שלום.
- ↑ על שאילת שלום ביום אידם, ראה ערך אידיהן של גוים.
- ↑ על תקנות שתיקנו חכמים למנוע איבה בין ישראל לנכרי, ראה ערך איבה: בין ישראל לנכרי; על תקנות שתיקנו משום שלום מלכות, ראה ערך שלום מלכות.