אנציקלופדיה תלמודית:עדים זוממים

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־09:45, 2 בפברואר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - עדים שבאו עדים אחרים והעידו שלא היו יכולים לדעת מה שהעידו.</span> <sp...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - עדים שבאו עדים אחרים והעידו שלא היו יכולים לדעת מה שהעידו.

בערך זה נידון מהותם של עדים זוממים ועונשם. על מהות ההזמה* ופרטיה, ע"ע הזמה. על פסול עדות* משום שהיא עדות-שאי-אתה-יכול-להזימה*, ע"ע.

מהותם

מצות-עשה*[1] שנצטוינו לעשות לעדים אשר העידו עדות שקר כפי מה שביקשו להזיק בעדותם לאשר העידו עליו[2], הן בממון הן במלקות הן במיתה[3], שהעדים שהעידו בעבירה שחייבים עליה סקילה* והוזמו, נסקלים כולם וכן בכל ארבע-מיתות-בית-דין*[4], ועל זה נאמר: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו[5], וזהו דין עדים זוממים[6].

באזהרת[7] העדים הזוממים עצמם שלא להעיד עדות שקר, נחלקו תנאים: לדעת חכמים - והמכילתא[8], ומכילתא דרבי שמעון בר יוחאי[9]. ויש הגורסים כן בספרי[10] - היא מהכתוב באיסור עדות שקר[11]: לא-תענה* ברעך עד שָׁקר[12]. ולדעת ר' מאיר - ויש המפרשים כן בספרי[13]. ויש הגורסים כן בספרי[14] - היא מהכתוב בעדים זוממים: ולא יֹסִפו לעשות עוד[15].

על המקרים היוצאים מהכלל, שבהם העדים הזוממים אינם נידונים במה שביקשו להזיק בעדותם, עי' להלן: כשאין הזמה יכולה להתקיים, ולהלן: כשנעשה הדין על פיהם[16].

שמם

מי שהעיד בשקר ונודע בעדים - על ידי הזמה* - שהעיד בשקר, זהו שנקרא עד זומם[17]. על צורת ההזמה, ע"ע הזמה.

עדים זוממים נקראו כן על שם הנאמר בדינם: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו[18], ו"זמם" הוא לשון מחשבה[19]. וכתבו אחרונים ששונה היא מזימה ממחשבה, שכל מקום שנכתב לשון מזימה בתורה, הוא עומק העיון להוציא דבר מן הכח אל הפועל[20], ומפועל "זמם" שמורה על המחשבה בעצה עמוקה להרע או להיטיב, נגזר שם "מזימה" על עומק עיון והתגברות מחשבה[21], וכל מקום שנכתב לשון "מזימה" סתם הוא תמיד לרעה, וכשיורה לטובה צריך שיהיה סמוך לתואר אחר טוב, כמו: לנעַר דעת ומזִמה[22], שסמך מזימה לדעת, נדע שהוא לטובה[23].

המקום והזמן שנוהג

מצוה זו נוהגת בארץ-ישראל*, בזמן שיש לנו בית-דין* סמוך[24], ואין דנים דין עדים זוממים בזמן הזה[25], לפי - שאין דנים דיני-נפשות* אלא בבית דין סמוך[26], ואין דנים דיני מלקות* אלא בבית דין סמוך[27], ואף - תשלומים של עדים זוממים - לסוברים כן[28], וכן הלכה[29] - קנס* הוא[30], ואין דנין דיני קנסות אלא בבית דין סמוך[31], ועל כך ע"ע בית דין[32]. ומכל מקום לענין פסול עדות[33], דינו של עד זומם נוהג אף בזמן הזה[34]. ומי שהעידו עליו עדים זוממים שחייב ממון, והוזמו, ותפס מממונם מה שחייבים לו מעיקר הדין, אין מוציאים ממנו[35]. וכן לסוברים שעד זומם חייב לשלם משום גרמי[36], דנים כן אף בזמן הזה[37], ככל דיני דגרמי[38].

במנין המצוות

מצות ענישת עדים זוממים נמנית במנין-המצות*[39]. המונים בכלל המצוות רק מצוות עשה ומצוות לא תעשה[40], מנאוהו כמצות עשה[41]. והמונים בכלל המצוות אף פרשיות[42], מנו מצוה זו כפרשה[43]. ויש ממוני המצוות שלא מנאה כמצוה[44].

המונים במנין המצוות עונשים[45], יש מהם שמנו לחוד עונש זוממי בת כהן[46], שדינה בשריפה[47]* ובועלה בחנק*[48] ועדים זוממים כבועל[49]. ויש שלא מנאוה[50], משום שלא כתוב בתורה במפורש עונש חנק, אלא שהזוממים מתחייבים עונש חנק כמו שרצו לחייב את הבועל[51].

עונשם

עדים זוממים, עושים להם כפי שביקשו להזיק בעדותם לאשר העידו עליו[52], אם ממון, ממון, אם מכות, מכות[53], אם עונשים, עונשים[54], שנאמר: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו[55]. אם בעבירה שחייבים עליה סקילה* העידו והוזמו נסקלים כולם, ואם בשריפה נשרפים, וכן שאר המיתות[56], שכל המוזמים מקדימים לאותה מיתה[57]. ואם העידו במלקות* לוקה כל אחד מהם כשאר חיבי-מלקיות*, ואומדים כוחו ומלקים אותו[58], שאם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממים, כל אחד ואחד לוקה ארבעים[59]. ואם העידו לחייבו ממון, משלשים הממון ביניהם לפי מנין העדים, כל אחד ואחד יתן חלק המגיע לו[60].

בטעם החילוק בין מלקות, שכל אחד לוקה ארבעים, וממון שמשלשים ביניהם, נחלקו אמוראים:

לדעת אביי הדבר נלמד בגזרה-שוה* "רשע" "רשע"[61], נאמר רשע בחייבי מלקיות - אם בִּן הכות הרשע[62] - ונאמר רשע בחיבי-מיתות-בית-דין* - אשר הוא רשע למות[63] - מה להלן אין מיתה למחצה, אף כאן אין מלקות למחצה[64]. ולדעת רבא דין מלקות נלמד ממה שנאמר בעדים זוממים: כאשר זמם לעשות לאחיו[65], דהיינו שיקבל הנידון מלקות שלימה[66], ואינו דומה לממון, שהרי ממון מצטרף - והרי קיבל מה שרצו להפסידו בין כולם[67] - ומלקות אינו מצטרף[68].

יש שכתבו, שעדים זוממים שהעידו על אחד שלווה מנה מפלוני, שדינו בזיבורית[69], משלמים במיטב[70].

גדר חיוב הממון

עדים זוממים שביקשו להוציא ממון מחברם, שחייבים לשלם הממון שביקשו להוציא[71], נחלקו תנאים בגדר חיובם: לדעת ר' עקיבא - ור' מאיר[72] - הוא קנס*[73], שהרי לא עשו מעשה ונהרגים ומשלמים[74], שהמעידים בנפש לא הרגו אדם ולא נהרג אדם על פיהם ונהרגים ומשלמים ממון[75], ועוד, שהרי ממון ביד בעלים ומשלמים[76], ולפיכך אין משלמים על פי - הודאת - עצמם[77]. ולדעת ר' יהודה, תשלום ממון בידי עדים זוממים אינו קנס, אלא ממון[78].

להלכה פסקו ראשונים שחיוב העדים הזוממים לשלם במקום שחייבים לשלם קנס הוא[79], ולפיכך אין משלמים על פי עצמם[80]. כיצד, אם הוזמו בבית דין ולא הספיק בעל דין להעמידם בדין על הזמתם עד שברחו ובאו בבית דין אחר והודו שהוזמו בבית דין פלוני, אין משלמים על פיהם[81]. אבל אם עמדו בדין, ובאו לבית דין אחר ואמרו[82]: העדנו על זה והוזמנו בבית דינו של פלוני ונתחייבנו ליתן לו כך וכך, הרי אלו משלמים[83], שזה ממון גמור הוא[84], כיון שכבר נתחייבו בו בבית דין[85]. ואם אמר האחד כך משלם חלקו[86].

לסוברים שעדים שהעידו עדות שקר על אחד והפסיד על ידם, חייבים לשלם מדין גרמי[87], אף לסוברים - וכן הלכה[88] - שחיוב העדים הזוממים לשלם במקום שחייבים לשלם קנס הוא, ואין משלמים על פי עצמם[89], מכל מקום חייבים לשלם מדין גרמי, שהרי גרמו לאבד ממונו של זה[90]. ולסוברים שעדים שהעידו עדות שקר פטורים לגמרי מתשלומים[91], עדים שהודו שהוזמו פטורים מתשלום[92].

שווי כתובה

שנים שהעידו באחד שגירש את אישתו ובאו לחייבו ליתן לה כתובתה, והוזמו, אין חייבים לפרוע לו כל הכתובה, שהרי אף לפי מה שהוזמו נשאר עליו חיוב הכתובה, לכשתתאלמן או שתתגרש, אלא אומדים כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זאת[93], ומשלמים דמי טובת הנאה זו[94].

בצורת השומה כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה, נחלקו אמוראים: לדעת רב חסדא שמים בבעל. ולדעת רב נתן בר אושעיא שמים באישה. ולדעת רב פפא שמים באישה ובכתובתה[95]. ונחלקו ראשונים בפירוש מחלוקתם:

א) יש מפרשים, שלדעת רב חסדא אומדים דעת הבעל בכמה מן המעות יתרצה למכור כתובת אשתו בטובת הנאה. ולדעת רב נתן בר אושעיא אומדים בכמה תתרצה אישה זו שתמכור כתובתה בטובת הנאה[96].

ב) ויש מפרשים, שלדעת רב חסדא שמים בבעל הישנו זקן, שהוא כמנהג העולם קרוב למיתה יותר מן הבחורים, החולה הוא או בריא הוא, היש לו נכסים רבים, שקרוב בעיניו לגרשה ולתת לה כתובתה, היש ביניהם מריבה, שקרוב לגרשה אם לאו. ולדעת רב נתן בר הושעיא, חילוף הדברים, האישה הזו החולה היא אם בריאה, הזקנה היא אם ילדה, כי הלוקח מקח כזה הוא שם הוא כזאת. ורב פפא סבור אף הוא כרב נתן, אלא שמוסיף עליו, שעוד שמים בכתובה, היש בה הרבה שהלוקח ירחיב ליבו לתת בה יותר, שאם נתאלמנה או נתגרשה הוא לוקח הרבה וממציא עצמו לסכן בממונו, או מעט יש בה, שאף על פי שתתאלמן או תתגרש אין שם הרבה[97].

ג) ויש מפרשים, שלדעת רב חסדא אומדים כמה אדם רוצה ליתן לבעל אם תמות אשתו וירש בעלה כתובתה יגבנה הלוקח ממנה, וזה דבר מועט הוא, כיון שאין אלא דרך אחת לקבל הכתובה. ולדעת רב נתן בר אושעיא, אומדים כמה אדם רוצה ליתן לאישה שאם נתאלמנה או נתגרשה יגבנה הלוקח, ויותר יתן הלוקח מן האישה ללוקח מן הבעל, שיש לו שני דרכים לקבל הכתובה. ורב פפא סבור אף הוא כרב נתן, אלא שמוסיף עליו שמייד לוקח שטר כתובתה מידה ויש לה יותר חזקה[98].

ד) ויש מפרשים, שלדעת רב חסדא זכות ספיקו של בעל - שהוא מצפה שאם תמות בחייו יירשנה[99] - אומדים כמה אדם רוצה ליתן בו, ואותו יתנו הזוממים[100], כלומר שמים כמה האשה או מי שהוא במקומה רוצה ליתן לבעל מספק זכייתו והוא פעמים דבר מועט שאם כתובתה מאתים אין האשה והעומד במקומה רוצה ליתן לבעל מזכותו אלא עשרים ונמצאו העדים משלמים עשרים[101], יפה כח זכותו מכח זכותה שהוא אוכל פירות הקרקע המיוחד לכתובתה תמיד ולא היא, ועוד שהוא מוחזק ועומד והיא חסרה גבייה, ואם באו למכור לאחר זו זכות ספיקה וזה זכות ספיקו שלו נמכר ביותר משלה[102]. ולדעת רב נתן בר אושעיא זכות ספיקה אומדים[103], כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה[104], שהיא מצפה שאם ימות או יגרשנה תגבה את כולה[105], ואותו לא ישלמו[106], ואין אדם רוצה לסכן בממונו ליקח ספקות אלא בדמים קלים שאם כתובתה מאתים אינו נותן בה אלא מנה ופרס נמצאו ספיקו שוה חמישים ומשלמים חמישים[107]. ורב פפא סבור אף הוא כרב נתן, אלא שמוסיף שבכתובתה לא ישלמו לו אלא העודף בכתובתה על הדמים הללו, אבל לא נכסי-מלוג* שלה, ואף על פי שאף נכסי מלוג היו מפסידים אותו בעדותם מלאכול פירות בחייה ומלירש אותה במותה, אין משלמים, שיכולי. לומר אנו לא העדנו אלא על כתובתה ולא ידענו שהיו לה נכסי מלוג[108].

ה) ויש מפרשים, שלדעת רב חסדא שמים לפי מה שהם נכסי הבעל, אם עידית אם זיבורית, אומדים את טובת הנאתה כשהלוקח מדקדק בכך. ולדעת רב נתן שמים באישה, ובא רב פפא ופירש דבריו, דהיינו בכתובתה, שאם ייחד לה קרקע לכתובתה בו ישומו[109].

ו) ויש מפרשים שאומדים כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שחייבוהו ליתן מיד שתהיה בידו עד זמן שתתאלמן או תתגרש, או שמא לא יצטרך לפורעה לעולם כי שמא תמות בחייו, וירשנה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל ותוספת כתובתה כל מה שבאו להפסידו, ולדעת רב חסדא שמים זמן המיתה בבעל, אם הוא ילד או זקן או בריא או חלש, שבזה נותן הלוקח עיניו, וכן לענין גירושין, אם הוא קפדן שאם תקניטנו יגרשנה, או סבלן וחש לממון ולא יגרשנה. ולדעת רב נתן, באישה נותן הלוקח עיניו, אם היא יולדת בצער דבר מיתה מצוי בה, וגם אם היא קנתרנית אין הבעל יכול לסובלה[110]. ורב פפא סבור אף הוא כרב נתן אלא שמוסיף ששמים אף "בכתובתה"[111]. ונחלקו לדעה זו בפירוש הדבר: יש מפרשים ששמים בקרקע המיוחד לכתובתה, אם היא עידית או זיבורית, שבזה נותן הלוקח עיניו[112]. ויש מפרשים ששמים בכתובתה, שאם היא של אלף יתנו בטובת הנאתה מאה ואם היא של מאה לא יתנו עשרה, שאין טובת הנאה של כתובה המרובה כטובת הנאה של כתובה המועטת[113].

להלכה פסקו ראשונים שמשערים באישה ובכתובתה[114], שאם האשה היתה חולה או זקנה או שהיה שלום בינה לבין בעלה אין דמי הכתובה כשתמכר כמו דמיה אם היתה האשה בריאה וקטנה אם יש ביניהם קטטה שזו קרובה מן הגירושין ורחוקה מן המיתה[115], שההלכה כרב פפא[116], שכן רב נתן ורב פפא מסכימים לדבר אחד וחולקים על רב חסדא ורבו עליו[117], וכיון שרב פפא סבור רב נתן ופירש טעמו, הלכה כמותו[118]. ועוד שרב פפא "בתראי" הוא, והלכה-כבתראי*[119]. אלא שנחלקו ראשונים אם משערים אף בטובת הנאה של כתובה, אין טובת הנאה של כתובה המרובה לפי טובת הנאה של כתובה המועטת, שאם היתה כתובתה אלף זוז הרי היא נמכרת בטובת הנאה במאה, ואם היתה מאה אינה נמכרת בעשרה אלא בפחות[120]. או שמשערים לפי מה שהיא השדה המיוחדת לכתובתה אם היא עידית או בינונית או זיבורית[121].

שחייב להחזיר הלוואה בזמן מוקדם

העידו על זה שחייב לפלוני אלף זוז על מנת ליתן מכאן ועד שלושים יום, והלווה אומר עד חמש שנים אחר השלושים יום, ונמצאו זוממים, אומדים כמה רוצה אדם ליתן ויהיו בידו אלף זוז חמש שנים ומשלמים כן ללווה[122], וכן כל כיוצא בזה[123].

נזקי שור

העידו על שורו של זה שנגח[124] ונמצאו זוממים, משלמים חצי-נזק*[125], ואם אין השור שוה חצי נזק משלמים דמי השור בלבד, שאין משלם חצי נזק אלא מגופו[126], לפיכך אם העידו עליו שאכל פירות או שבר כלים בדרך הילוכו משלמים נזק שלם[127], וכן כל כיוצא בזה[128]. ויש שכתבו, שאפילו אם העידו על שור תם שהזיק, שדינו בזיבורית[129], משלמים במיטב[130].

הפלת שן וסימוי עין העבד

העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואחר כך סימא את עינו - וחייב לשחרר את עבדו[131] - והוזמו, משלמים לאדון דמי העבד ודמי עינו[132]. העידו שסימא את עינו ואחר כך הפיל את שינו, והוזמו, ונמצא להיפך, שהאדון הפיל את שנו ואחר כך סימא את עינו - וכיון שהפיל את שינו הרי יצא לחירות בשינו, וכששוב סימא עינו חייב ליתן לו דמי עינו[133], והעדים שהעידו תחילה רצו לפטור האדון מתשלום דמי עינו שהוא הרבה, ולחייבו ליתן רק דמי שינו שהוא מועט[134] - משלמים דמי עין לעבד[135], דהיינו ההפרש שיש בין דמי שן לדמי עין[136]. ואף על פי שהאדון אינו משלם אלא אם כן תפס העבד[137], משלמים לו העדים, שהרי הפסידוהו, שאפילו יתפוס לא יועילהו ודבר קרוב הוא לתפוס[138].

גניבה וטביחה ומכירה

שנים שהעידו - בבת אחת[139] - על זה שגנב וטבח או מכר - וחייב בתשלומי ארבעה-וחמשה* - והוזמו, משלמים את הכל[140]. העידו שנים שגנב והעידו שנים אחרים שטבח או מכר והוזמו אלו ואלו, הרי הראשונים משלמים תשלומי כפל* ואחרונים משלמים שנים ושלושה[141], והיינו אם הוזמו אחרונים תחילה, שאם עדי גניבה הוזמו תחילה בטלה לה עדות טביחה, ששמא בעלים מכרוהו לו, ואף אם הוזמו אינם משלמים[142]. הוזמו האחרונים בלבד, הרי הגנב משלם תשלומי כפל, והעדים האחרונים משלמים לגנב. תשלומי ארבעה וחמישה[143]. נמצא אחד מן האחרונים זומם בטלה עדות שניה[144], והם פטורים, שאין עדים משלמים ממון עד שיזומו שניהם[145], והגנב משלם כפל[146]. נמצא אחד מן הראשונים זומם, בטלה כל העדות - והוא פטור והם פטורים[147] - שאם אין גניבה אין הטביחה או המכירה מחייבתו לשלם כלום[148]. ואפילו חזרו והוזמו אחרונים אחרי כן אין משלמים, שהרי בטלה עדותם כבר והוכחשו, שכיון שלא גנב לא טבח[149].

חזקת שלוש שנים

שנים שהעידו שאכל שדה זו שלוש שנים - והרי היא שלו מכח חזקת-קרקעות*[150] - ונמצאו זוממים, משלמים לבעל השדה דמי השדה[151]. העידו שנים שאכלה שנה ראשונה ושנים שאכלה שנה שניה ושנים שאכלה שנה שלישית והוזמו כולם, משלשים ביניהם[152], שאף על פי שעדות החזקה שלש עדויות הן הרי הן כעדות אחת להזמה[153]. ואין יכולים עדי השנה הראשונה לומר שלא באו להעיד בבית דין על חזקת שלוש שנים, אלא לחייב המחזיק בתשלום פירות שאכל לבעל השדה, שהרי לא העידו על שלוש שנים יחד, שכיון שמחזיק מביאם לבית דין ודאי לטובתו באו להחזיקו בקרקע ולא לחייבו פירות[154]. לפיכך שלושה אחים ואחד מצטרף עם כל אחד ואחד והעידו בשנה שנה, הרי אלו כעדות אחת להזמה[155], שאם הוזמו כולם הרי שלושה האחים משלמים חצי דמי השדה, וזה שנצטרף עם כל אחד מהן משלם חצי דמיה[156].

שור זה מועד

שלוש כתי עדים שנתקיים בעדותם ששור זה מועד, ונמצאת כת ראשונה ושניה זוממים, כולם פטורים[157], שהם עדות אחת להזמה[158], שהרי על ידי שלושתם הוא מועד, הלכך עדות אחת הן לכך[159], והזוממים פטורים[160], מתשלומי נגיחה שלישית, ואף על פי שהם אלה שגרמו לו לשלם עליה נזק שלם, שאין העדים משלמים ממון עד שיוזמו כולם[161]. נמצאו שלושתם זוממים כולם חייבים לשלם חצי נזק[162], שאף על פי שהוא תם משלם חצי נזק[163]. במה דברים אמורים, כשהיו כולם רומזים זה את זה[164], או שבאו רצופים[165], או שהיו מכירים בעל השור ולא הכירו השור[166], אבל אם אין שם אחת מאלו, הרי כת ראשונה ושנייה פטורים, שהרי הם אומרין לא באנו אלא לחייבו חצי נזק ולא ידענו שתבוא כת אחרת ויעשה מועד[167].

זוממי בת כהן

הבועל בת-כהן* דינו בחנק[168], והיא שזינתה, דינה בשריפה*[169], ונחלקו תנאים אם המדובר כשזינתה בעודה נשואה, או בעודה ארוסה, או בין בעודה נשואה ובין בעודה ארוסה, ועל כך ע"ע בת כהן[170]. שנים שהעידו על ראובן שנאף עם בת כהן, ונגמר דין ראובן ליחנק ודין הנואפת לשריפה, ואחר כך נמצאו זוממים, הרי אלו נחנקים ולא נשרפים[171], ודבר זה מפי הקבלה[172], שזוממיה בכלל מיתת בועלה[173], לפי שמצינו בכל עונשים שבתורה שהשוה מיתת האיש למיתת האשה*, וזוממיהם כיוצא בהם, אבל בת כהן ובועלה לא השוה מיתת האיש למיתת האישה, אלא מיתת האיש בחנק ומיתת האישה בשריפה, אבל זוממים לא שמענו מה יעשה להם, תלמוד לומר[174]: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו[175], לאחיו, ולא לאחותו[176], כמיתת אחיו מיתתו ולא כמיתת אחותו[177], שהענין בבת כהן הוא דבר חידוש שהיא בשרפה ובועלה בחנק, ולזה לא ימשך זה החידוש כי אם במקום שביארה בו התורה[178].

על הסוברים שעונש זוממי בת כהן נמנה לחוד במנין-המצות*, עי' לעיל: מהותם[179].

מלקות משום חיוב אחר

מלבד חיוב המלקות לעדים זוממים שהעידו על אדם שחייב מלקות, אם ישנו חיוב מלקות מצד עצם עדות השקר, נחלקו תנאים:

א) לדעת ר' מאיר, עדים שאמרו: מעידים אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתיים זוז ונמצאו זוממים, לוקים ומשלמים, שלא השם - המקרא[180] - המביאם לידי מכות מביאם לידי תשלומים[181], שבעסקי ממון הוא אומר: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו[182], ובעסקי מכות הוא אומר: לא-תענה* ברעך עד שקר[183]. וביארו גאונים וראשונים שלא מקרא שמחייבו מלקות מחייבו תשלומים והוא שם אחד, אלא שני מקראות הן והן שני שמות[184], שמלקות מתחייב משום לא תענה ותשלומים משום כאשר זמם[185], וכאן שהעידו עליו שהוא חייב לחברו ממון, נתחייבו בשני פסוקים תשלומים ומלקות, הלכך אין לנו לבטל פסוק אחד לגמרי ולקיים האחר, אבל אם היו באים שניהם מועשיתם לו כאשר זמם, כגון שהעידו על אחד שהוציא שם רע על אשתו, שבאים לחייבו ממון ומלקות אין לוקים ומשלמים[186]. ויש מהראשונים מפרשים מה ששנינו שלא השם המביאו לידי מכות, דהיינו שהתשלומים לא נכתבו בסמוך למלקות, שאם היה כתוב באותו פסוק עצמו: לא תענה ואם ענה ועשיתם לו כאשר זמם, אז ודאי הוא לאו-הניתק-לעשה* ולא ילקה עליו[187], אבל עתה שנכתב רחוק זה מזה, אינו ניתק לעשה[188]. ויש מהראשונים מפרשים שלא השם המביאו לידי מכות, דהיינו לא תענה[189], מביאו לידי תשלומים, שאינו בא להיות אזהרה לענוש תשלומים[190], שחיובם נלמד מועשיתם לו כאשר זמם[191], שאם היה בא לאזהרה, ודאי לא היה לוקה עליו, שלאו-שניתן-לאזהרת-מיתת-בית-דין* אין לוקים עליו[192]. או שאם היה צריך לא תענה לאזהרת ממון אז לא היה לוקה עליו, שמלאו אחד לא היו עונשים ממון ומלקות[193]. ויש מהראשונים מפרשים כעין זה, שלא השם המביאו לידי מכות, דהיינו שלא תאמר לא תענה אזהרה היא ועונשו כאשר זמם[194], שאילו היה כן ודאי אינו לוקה עליו שכבר פירש הכתוב ענשו של לאו זה לעשות לו כאשר זמם ואין לנו לדון לו עונש אחר[195], אלא הוא לאו העומד בפני עצמו[196], שולא יֹסִפו לעשות[197] - לדעת ר' מאיר[198] - הוא אזהרה* לעדים זוממים[199], ועכשיו שהם שני שמות שלא תענה אזהרה למלקות והכתוב המביאם לידי תשלומים אזהרה אחרת יש לו, לוקה ומשלם[200]. וכן לדעת ר' מאיר, עדים שאמרו: מעידים אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים, ונמצאו זוממים, לוקים שמונים[201], ארבעים משום לא-תענה* ברעך עד שָׁקר[202], וארבעים משום ועשיתם לו כאשר זמם[203], שהרי כשאי אפשר לקיים בעדים ועשיתם לו כאשר זמם[204], כגון מעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה, לוקים העדים - לסוברים כן[205] - משום לא תענה, כאן שיש אזהרת לא תענה ויש גם כאשר זמם, לוקים שמונים[206].

ב) ולדעת חכמים, עדים שאמרו: מעידים אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז, ונמצאו זוממים, לוקים ואינם משלמים[207], שכל המשלם אינו לוקה[208], שנאמר: כדי רשעתו[209] - בלשון יחיד[210] - משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות[211], מכאן אמרו: אין אדם לוקה ומשלם[212]. ואין ללמוד ממוציא-שם-רע*, שלוקה ומשלם[213], ככתוב: ויסרו אֹתו וענשו אֹתו מאה כסף[214], ויסרו, זה מלקות[215], שכן הוא קנס[216], וכל קנס חידוש הוא, ומחידוש אין למדים לממון[217]. וכן עדים שאמרו: מעידים אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים, ונמצאו זוממים, אין לוקים אלא ארבעים[218], משום כאשר זמם, אבל משום לא תענה, אינם לוקים[219], שלדעתם לא בא אלא ללמד אזהרה* לעדים זוממים[220], ומלקות כשאין הזמה יכולה להתקיים נלמד לדעתם מהכתוב: והיה אם בִּן הכות הרשע[221].

להלכה פסקו ראשונים שעדים זוממים, משלמים ואינם לוקים[222], ולעולם אינם חייבים שמונים מלקות[223], שאין הלכה כר' מאיר[224].

על עונשם של עדים זוממים, כשאי אפשר לקיים בהם דין הזמה, עי' להלן: כשאין הזמה יכולה להתקיים. ושם[225], על חיוב מלקות המתקיים במקרים הללו.

התראה

עדים-זוממים* אינם צריכים התראה*[226], בין אם רצו לחייבו מיתה או מלקות או ממון[227]. ובטעם הדבר נחלקו הדעות: א) לדעת רבא הטעם, שאי אפשר שתהיה בהם התראה[228], שאם נתרה בעדים קודם לעדותם זמן מועט, יוכלו לטעון שבשעה שהעידו שכחו ההתראה[229], ואם נתרה בשעה שמעידים, ימנעו מלהעיד אפילו אם הדבר אמת[230], שיאמרו הואיל ואנו חשודים בעיניכם מה לנו ולצרה הזאת[231], ואם נתרה לאחר שהעידו הרי מה שהיה היה ואינם יכולים לחזור בהם[232], שכיון-שהגיד-שוב-אינו-חוזר-ומגיד*[233]. ב) ולדעת אביי הטעם שאין מתרים בעדים זוממים, לפי שאם יצטרכו התראה לא יתקיים בהם ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו[234], שהם רצו לחייב הנידון בלי התראה, שהרי רצו להרוג או להלקות את זה בעדות שלא היתה ולא נבראה ולא התרו בו ההתראה שהעידו עליה[235]. ג) ויש מהראשונים שכתב הטעם לפי שאין לעדים זוממים שגגה, שכן אין בהם מעשה, ולפיכך אינם צריכים התראה[236], שכשם שהתורה לא חייבה בשוגג קרבן לפי שאין בהם מעשה[237], כך חייבים בלא התראה לפי שאין בהם מעשה[238].

בירושלמי יש מי שסובר שעדים זוממים צריכים התראה[239]. ויש המפרשים שלדעה זו צריכים התראה למיתה ואין צריכים התראה לממון ומלקות[240].

הכרזה

עדים זוממים צריכים הכרזה*[241]. לדעת הסוברים שאזהרת עדים זוממים היא מלא-תענה* ברעך עד שָׁקר[242], חיוב ההכרזה נלמד ממה שנאמר: והנשארים ישמעו וירָאו ולא יֹסִפו לעשות עוד[243], ואף על פי שבשאר הדברים שצריכים הכרזה לשם איום[244], נאמר: וכל העם[245], וכל ישראל[246], בעדים זוממים לא שייך לכתוב: וכל העם, שלא כל העולם ראויים לעדות, שהרי יש ביניהם פסולי-עדות*[247]. ולדעת הסוברים שאזהרת עדים זוממים היא מוירָאו ולא יֹסִפו לעשות עוד[248], חיוב ההכרזה נלמד רק מתחילת הכתוב: והנשארים ישמעו וירָאו[249].

היאך היא הכרזת העדים הזוממים[250], כותבים ושולחים בכל עיר ועיר: פלוני ופלוני העידו בכך וכך והוזמו והרגנום, או לקו בפנינו או ענשנו אותם כך וכך דינרים[251].

עדים זוממים שהעידו על טרפה* שעבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין, ונגמר דינו על פיהם, אינם נהרגים, ועל כך ע"ע טרפה[252]. עדים זוממים שהם טריפה, שהעידו לחייב אדם מיתה, ונגמר דינו על פיהם, והוזמו, נחלקו אמוראים אם נהרגים, ועל כך ע"ע הנ"ל[253].

תנאי החיוב

מספר תנאים מצינו לחייב עדים זוממים בעונש:

ראוים לעדות

אין עדים זוממים נהרגים, ולא לוקים ולא משלמים, עד שיהיו שניהם ראויים לעדות[254], נמצא אחד מהם קרוב* או פסול - באחד משאר פסולי-עדות* - עדותם בטלה[255] ואין נענשים, אף על פי שהוזמו ונפסלו לכל עדות שבתורה[256].

כולם מוזמים

אין עדים זוממים נהרגים, ולא לוקים - ולא משלמים[257] - עד שיזומו שניהם[258], שהרי אמרה תורה: על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת[259], אמרה תורה הרוג על פי עדים, הרוג על פי זוממים[260], מה עדים שנים אף זוממים שנים[261]. או משום שנאמר בעדים זוממים: והנה עד שקר העד[262], וכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד[263]. אבל אם הוזם אחד מהם בלבד, אינו נענש[264], אף על פי שהוזם ונפסל לכל עדות שבתורה[265].

היו העדים שלושה אפילו מאה, והוזמו מקצתם, אין נענשים עד שיוזמו כולם[266], אף על פי שהעדות מתקיים אפילו בשנים[267]. שלושה אינם נהרגים עד שיזומו כולם, שנאמר: על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת[268], אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלושה, להקיש[269] שלושה לשנים, מה שנים אינם נהרגים עד שיהיו שניהם זוממים, אף שלושה אינם נהרגים עד שיהיו שלושתם זוממים[270]. ומנין אפילו מאה, תלמור לומר: עדים[271] - שעדיין מיותר הוא, ובא ללמדנו דין זה - ואף על פי שעדים לא משמע אלא שנים, מכל מקום כיון שהוצאנו אותו משנים וריבינו שלושה, ודאי אין הבדל בין שלושה לארבעה, שהרי יש דעות הרבה[272].

דין זה שאין נענשים עד שיזומו כל העדים, כתבו ראשונים שאין חולק עליו[273]. ואחרונים כתבו שהוא דעת ר' שמעון, אבל תנא קמא חלוק עליו[274], ומכל מקום אף לדעתם הלכה כן, משום שבתלמוד נשאו ונתנו לפי דעה זו[275].

במה דברים אמורים שאין נענשים עד שיזומו כל העדים, שהעידו בבית דין זה אחר זה והעיד כל אחד מהן אחר חבירו בתוך-כדי-דבור*[276], או שאמר אחר עדות חבירו ואני כמותך[277], אבל אם היה הפסק בין זה לזה יתר מכדי דיבור, הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשים והשנים האחרים שהיה בין דבריהם ודברי הראשונים הפסק אין נענשים[278], שכיון שלא נצטרפו להעיד בתוך כדי דיבור אף על פי שראו כולם המעשה ביחד ובאו לבית דין ביחד, אינן מצטרפים להיות כולם בכת אחת עד שיעידו כולן בתוך כדי דיבור, כל אחד בתוך כדי דיבורו של חברו, אבל אם הפסיקו בעדותן הרי הן כשתי כיתי עדים, שאם הוזמה הכת האחת והכת השנייה לא הוזמה, הכת הראשונה נהרגת, וגומרים הדין על פי הכת השנייה והורגים אותו על פיהם[279]. והדברים אמורים כשהעידו מאליהם בלא התראת הדיינים, אבל אם כשבאו להעיד אמר להעיד כיוננו כבר נעשו אגודה אחת לענין הזמה[280]. ואין דין זה אמור כלל בשני העדים הראשונים, שאף על פי שהפסיקו ביניהם, אינם נענשים עד שיזומו שניהם[281].

היה תוך-כדי-דבור* בין עדות השנים הראשונים לשנים האחרונים, והוזמו העדים הראשונים, נחלקו ראשונים אם ממיתים על פי עדות האחרונים, ועל כך ע"ע עדות.

גמר דין

אין עדים זוממים נהרגים עד שיזומו שניהם אחר שנגמר הדין[282], שנאמר: ולא תחוס עינֶך נפש בנפש[283], שאין לומר שכוונת הכתוב "נפש בנפש" שאינם נהרגים עד שיהרג[284], שנאמר: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו[285], והרי אחיו קיים[286], אם כן למה נאמר נפש בנפש, יכול משעה שקיבלו עדותם יהרגו, תלמוד לומר: נפש בנפש, הרי שאינם נהרגים עד שיגמר הדין[287].

אין עדים זוממים לוקים עד שיזומו שניהם אחר שנגמר הדין[288], והדבר נלמד בגזרה שוה "רשע" "רשע"[289], נאמר רשע בחיבי-מיתות-בית-דין*: אשר הוא רשע למות[290], ונאמר רשע בחיבי-מלקיות*: אם בִּן הכות הרשע[291].

אין עדים זוממים משלמים ממון עד שיזומו שניהם אחר שנגמר הדין[292], שכמו שבדיני נפשות אנו למדים שאינו נהרג עד שיגמר דינו מהכתוב בעדים זוממים: נפש בנפש[293], כך למדים ממון מהכתוב שם: יד ביד[294].

עדים זוממים שחייבים מלקות כיון שאין דין הזמה יכול להתקיים בהם[295], אין לוקים עד שיזומו שניהם אחר שנגמר הדין, והדבר נלמד בגזרה שוה "רוצח" "רוצח"[296], נאמר בחייבי מיתות בית דין: ולא תקחו כֹפר לנפש רֹצח[297], ונאמר בחייבי גלות: לנֻס שמה הרֹצח[298]. ולא ניתן ללמוד זאת מגזירה שוה של "רשע" "רשע" כמו בחייבי מלקיות[299], שמשם אין אנו למדים אלא עדים זוממים שהרשיעו הנידון ללקות[300].

הוזמו העדים קודם גמר-דין*, אין נענשים[301], אף על פי שהוזמו ונפסלו לכל עדות שבתורה[302].

כשאין הזמה יכולה להתקיים

מספר מקרים נמנו שבהם אין הזמה יכולה להתקיים בהם והם לוקים[303], ואין בהם הזמה גמורה אלא מלקות[304], שעדים שהעידו על אחד והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון ואחר כך הוזמו, הרי אלו לוקים[305], אף על פי שלא זממו להלקות זה ולא לחייבו ממון[306], שנאמר: והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, והיה אם בִּן הכות הרשע[307], שמשמע מן הכתוב שאין הרשע לוקה אלא מפני שהדיינים הצדיקו את הצדיק[308], ויש לתמוה, כי משום צדקת הצדיק מתחייב רשע מלקות[309], וכי כל מקום שהצדיקו בית דין את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות[310], ולפיכך פירשו חכמים שהכתוב מדבר בעדים זוממים, שמתחילה הרשיעו צדיק בעדותם, ובאו אחרים והזימום, והצדיקו את הצדיק[311], היינו הנידון שזממו אלו להרשיעו בחינם[312], והרשיעו את הרשע, היינו הזוממים[313], ועל זה נאמר: והיה אם בִּן הכות הרשע[314]. וארבעה דברים הם - לסוברים כשכן הדין אף בכֹּפר*[315], וכן הלכה[316]. או שלושה, לסוברים שאין הדין כן בכופר[317] - ומפי הקבלה הם[318].

בדעת הסוברים שאזהרת עדים זוממים היא מולא יֹסִפו לעשות[319], ולא-תענה* ברעך עד שָׁקר[320] בא לחייב עד זומם אף במלקות מצד עצם עדות השקר[321], כתבו ראשונים שחיוב מלקות כשאי אפשר לקיים בעדים ועשיתם לו כאשר זמם[322], נלמד מלא תענה[323].

בן גרושה ובן חלוצה

עדים זוממים אין נעשים בן גרושה ובן חלוצה[324], שאם אמרו: מעידים אנו באיש פלוני - הכהן*[325] - שהוא - חלל*[326], שבפנינו נתגרשה אימו[327] קודם שנולד[328], והוא - בן גרושה או - נחלצה במקום פלוני ביום פלוני[329], והוא - בן חלוצה, אין אומרים - אם הוזמו[330] והם כהנים[331] - יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו - לקיים בו: כאשר זמם[332] - אלא לוקה ארבעים[333].

גלות

עדים זוממים אין גולים[334] לערי-מקלט*[335], שאם אמרו: מעידים אנו באיש פלוני שחייב גלות[336], שהרג את הנפש בשוגג[337], והוזמו[338], אין אומרים: יגלה זה תחתיו, אלא לוקה ארבעים[339].

מכירה לעבד עברי

עדים זוממים אין נמכרים בעבד-עברי*[340], שאם העידו על אחד שגנב ואין לו לשלם ונגמר דינו לימכר, והוזמו, אין נמכרים בעבד עברי[341], ולא סוף דבר אם היה לזה שהעידו עליו בכדי לשלם והם אין להם לשלם, שאין נמכרים, שהרי לא למוכרו נתכוונו, או שזה שהעידו עליו אין לו לשלם ואלו יש להם לשלם, שהרי הם יכולים לומר אילו היה לך לא היית נמכר, וממון אין אנו נותנים שהרי לא לשם ממון היעדנו, אלא אפילו אין לזה שהעידו עליו ולא להם, שהדבר שווה בשניהם אין נמכרים[342], שנאמר בעבד עברי: ונמכר בגנבתו[343], בגנבתו ולא בזממו[344], אלא לוקים[345]. ויש מהראשונים המחלקים: אם יש לו ולהם, משלמים, וכשאין לו או שאין להם, או שאין לו ולא להם, לוקים ואין נמכרים[346].

העידו על אחד שנמכר בעבד עברי והוזמו, כתבו ראשונים, שאין נמכרים אלא לוקים[347].

כופר

העידו על שורו המועד של זה שהרג הנפש והוזמו, שבאים לחייבו כֹּפר*, בברייתא אמרו שאין משלמים את הכופר[348], לפי שכופר כפרה הוא, והם אינם בני כפרה[349]. וכן סוברים הרבה תנאים שכופר כפרה הוא[350]. וכן הלכה שעדים זוממים אינם משלמים כופר אלא לוקים[351]. ויש הסוברים בדעת תנאים שחלוקים על זה וסוברים שכופר הוא חיוב ממון[352], ולפיכך עדים זוממים משלמים אותו[353].

קינוי וסתירה

בירושלמי אמרו, שעדי קנוי-וסתירה* שהוזמו לוקים[354], ואינם משלמים, שלא מכוחם היא מפסדת כתובתה[355], שאין הסוטה* מפסידה כתובתה אם שותה המים[356]. וכן הלכה[357]. וכתבו ראשונים, שאף על פי שהעידו שנטמאה - וחייבת מיתה כדין אשת-איש* שזינתה[358] - אינם נהרגים, לפי שלא התרו[359] בה[360].

התראה

כל אלו שאמרנו שאין בהם הזמה גמורה אלא מלקות, אם צריכים התראה*, נחלקו ראשונים: יש סוברים שצריכים התראה, שדוקא בדיני-נפשות* ודיני-ממונות* הוא שאין עדים זוממים צריכים התראה, שאילו תצריכם התראה אין זה "כאשר זמם"[361], אבל זו שאין מלקות שלהם בא מכאשר זמם צריכים התראה[362]. ויש הסוברים שדינם כשאר עדים זוממים שאינם צריכים התראה[363].

כשנעשה הדין על פיהם

הריגה

נהרג זה שהעידו עליו - על פי עדותם של העדים הזוממים[364] - ואחר כך הוזמו, אינם נהרגים[365]. אם משום שנאמר: כאשר זמם[366], ולא "כאשר עשה"[367]. או משום שנאמר: כאשר זמם לעשות[368], ועדיין לא עשה[369]. או משום שנאמר: כאשר זמם לעשות לאחיו[370], משמע שעדיין אחיו קיים[371]. ואין לנו ללמוד בקל-וחֹמר*[372], שאם לא נהרג על פיהם, נהרגים, הרגו לא כל שכן[373], שכן אין-עונשין-מן-הדין*[374].

דין זה, שאם נהרג על פיהם שוב אינם נהרגים הוא מפי הקבלה[375], שנמצאת מחמיר בהם כשלא הרגו יותר מכשהרגו[376], ואין לנו בה טעם[377]. ומכל מקום כתבו גאונים וראשונים ואחרונים טעמים לדבר: א) עדים זוממים נהרגים, משום שרצה ה' שתהיה להם כפרה על עבירה גדולה שהעידו עדות שקר, והמיתה היא מכפרת עליהם, אבל אם נהרג על ידי עדותם, מאחר שעשו עבירה גדולה כל כך לא רצה ה' שתהיה להם כפרה[378]. ב) שודאי אותו איש שנהרג חייב מיתה ממקום אחר ולכך נהרג, שאם לא כן למה ראה הקדוש ברוך הוא עיוות זה שזה נהרג מיתת בית דין בחינם, ולמה לא הקרה ה' שיבואו עדי מזימים קודם שיהרג זה, אלא ודאי חייב מיתת בית דין ממקום אחר היה, ולכן נתגלגל הדבר שנהרג קודם שבאו עדים זוממים ואין נהרגים[379]. ג) משום זילותא-דבי-דינא*, שלא יתפרסם שיהא מכשול זה יוצא מתחת ידם להיות זה נהרג בשיקרות, והשומעים סבורים שזה אירע להם במיעוט חקירה ודרישה, ואף הם מחטטים אחריהם בצדדים אחרים לגבות מהם את חובם[380].

מלקות

לקה זה שהעידו עליו, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שאם לקה זה שהעידו עליו לוקים[381], שכן הלימוד בהורג הוא - לסוברים כן[382] - ממה שנאמר: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו[383],

משמע שעדיין אחיו קיים, הלכך אם נהרג אין נהרגים[384], אבל אם לקה לוקים, שהרי קיים הוא אחיו[385]. או משום שטעם הדין הוא - לסוברים כן[386] - שאין ראוי לתת להם מיתת בית דין שתכפר עליהם, מה שאין לומר כן בהלקו על פי עדותם[387]. או משום שטעם הדין הוא - לסוברים כן[388] - שאילולא שהיה חייב זה מיתה לא היה מניח ה' שתאבד נפש אחת מישראל ומאחר שיסכימו להרוג את זה, חייב מיתה היה, הלכך אין לעדים משפט מות, מה שאין לומר כן במלקות[389]. או שאין חיוב המלקות מצד מה שזמם לעשות, אלא מצד חיוב מלקות שיש בכל הזמה, ואף בהזמה שאינה יכולה להתקיים[390]. ולא הוזכרה דרשה זו בכל התלמוד אלא לענין הרגו[391]. ב) ויש סוברים שאף בחיוב מלקות אנו אומרים דין זה[392], שכן הלימוד הוא - לסוברים כן[393] - ממה שנאמר שם: כאשר זמם[394], ולא כאשר עשה[395], ולא חילקה התורה בזה[396].

ממון

יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותם של עדים זוממים, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שאם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותם, הממון חוזר לבעליו, והעדים משלמים לו[397]. אם משום שלא שייך בממון לומר שכיון ששילם שוב אינו משלם, שניתן להחזיר ממון[398], או משום שדוקא לגבי עונש מיתה אמרנו שאין-עונשין-מן-הדין*, אבל בממון - לסוברים כן[399] - עונשין מן הדין[400]. ולא הוזכרה דרשה זו בכל התלמוד אלא לענין הרגו[401]. ב) ויש סוברים שאם שילם הממון והוזמו יחזיר לו המקבל את הממון והם פטורים[402], שכן הלימוד הוא - לסוברים כן[403] - ממה שנאמר שם: כאשר זמם[404], ולא כאשר עשה[405], ולא חילקה התורה בזה[406].

פסולם לעדות

עדים זוממים פסולים לעדות משום שהם רשעים[407], והרשע פסול לעדות משום אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס[408], ועל פסול הרשע, ע"ע פסולי עדות[409].

בזמן שנפסל עד זומם לעדות, נחלקו אמוראים:

א) לדעת אביי - וכן אמרו בירושלמי[410] - עד זומם למפרע הוא נפסל[411], שאם העיד בניסן והוזם על עדות זו באייר, כל העדויות שהעיד בינתיים פסולות[412], שהרי משהעיד עדות זו הוא רשע[413], ונפסל לעדות[414]. בזמן הפסול לדעה זו נחלקו ראשונים: א) רוב הראשונים סוברים שפסולו הוא משעה שהעיד בבית דין[415], ולא מהשעה שהעיד שנעשה בו המעשה שהוזם עליו[416], וכן יש הגורסים בירושלמי: היו עומדים ומעידים עליו בעשרה בניסן שגנב את השור באחד בניסן וטבח ומכר בעשרה בניסן והוזמו בחמישה עשר בניסן, כל העדות שהעידו מעשרה בניסן עד חמישה עשר בניסן למפרע, הרי אלו פסולות[417]. ב) ויש הסוברים שלדעה זו העד נפסל מהזמן של העדות שהעיד עליו[418], וכן יש הגורסים בירושלמי: היו עומדים ומעידים עליו בעשרה בניסן שגנב את השור באחד בניסן וטבח ומכר בחמשה בניסן והוזמו באחד עשר בניסן, כל עדות שהעידו משנים בניסן עד חמישה עשר בניסן למפרע הרי אלו פסולים[419].

ב) ולדעת רבא, עד זומם מכאן ולהבא - משהוזם[420] - הוא נפסל[421]. ונחלקו לשונות התלמוד: א) ללשון הראשון הטעם, שעד זומם חידוש הוא, שהרי שני עדים מעידים כך ושני עדים מעידים כך[422], וגזרת-הכתוב* שאנו מאמינים לשניים ולא לראשונים, הלכך אין לו אלא משעת חידוש ואילך[423]. ולכן אם העידו שני עדים על אחד מהם שהיה שם בשעת מעשה, ולכן עדותו שקר, והעידו שני עדים אחרים על האחר שהיה שם בשעת מעשה, ולכן עדותו שקר, שאין חידוש בכך שהתורה האמינה להם, פסולו של עד זומם הוא למפרע[424]. ב) וללשון השני אף רבא סובר שמן התורה עד זומם למפרע הוא נפסל, ומכל מקום מתקנת-חכמים* שאינו נפסל אלא משעה שהוזם, משום הפסד הלקוחות[425], שלקחו שדות, וחתם בשטר מכירה לאחר שהעיד[426], ועדיין לא היה ידוע שהוא פסול[427]. ולכן אף עם העידו שני עדים על אחד מהם שהיה שם בשעת מעשה, ושני עדים אחרים העידו על האחר, פסולו של העד הזומם הוא מכאן ואילך[428].

להלכה הסיקו בתלמוד שההלכה כאביי[429], שכן ההלכה כאביי ביע"ל קג"ם[430]. וכן פסקו ראשונים, שעד זומם, אף על פי שהוזם בעדות ממון ושילם, הרי זה פסול - מן התורה[431] - לכל עדות[432], שכיון שבכפיית בית דין שילם, פסול עד שישוב בתשובה מעצמו[433]. ומאימתי הוא נפסל מעת שהעיד בבית דין[434], אף על פי שלא הוזם על אותה עדות אלא אחר כמה ימים[435].

הזמה*, אם גזירת הכתוב היא, או שיש לה טעם, ע"ע הזמה[436]. ושם[437], שיש שתלו הנידון במחלוקת האמוראים אם עד מוזם פסול למפרע או משעת הזמה.

בשטר

לסוברים - וכן הלכה[438] - שעד זומם נפסל למפרע[439], ולסוברים - וכן הלכה[440] - שפסולו הוא משעה שהעיד[441], ולסוברים שבשטר* יש דין הזמה*, כשאמרו העדים בבית דין שטר זה בזמנו כתבנוהו ולא איחרנוהו, ובאו עדים אחרים והזימום, או כשכתוב בשטר שנכתב בזמנו[442], אם ידוע מתי נכתב השטר הרי העד הזומם פסול משחתם בשטר[443], שהעדים החתומים על השטר הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין בעת החתימה[444], ואם לא ידוע מתי נכתב השטר, אין פוסלים אותו מהזמן הכתוב בשטר[445], אלא מעת שהעידו בבית דין שזה כתב ידם[446], שכיון שהשטר מזוייף ניתן לומר שעכשיו חתם על השטר[447], ואין פוסלים לשטרות שחתם לאחר מכן מספק, ואם הוחזק שטר זה שמזימים אותו בבית דין[448], נפסל משעה שהוחזק השטר בבית דין[449]. ולסוברים שפסולו של עד למפרע הוא מהזמן של העדות שהעיד עליו[450], לעולם העד נפסל משעת כתיבת השטר[451].

המזימים

כשהמזימים פחותים מהמוזמים

אפילו היו העדים הראשונים מאה ובאו שנים והזימום ואמרו להם אנו מעידים שאתם המאה כולכם עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני הרי אלו נענשים על פיהם[452], שנאמר: על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת[453], אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלושה, להקיש[454] שלושה לשנים, מה שנים אינם נהרגים עד שיהיו שניהם זוממים, אף שלושה אינם נהרגים עד שיהיו שלושתם זוממים[455]. ומנין אפילו מאה, תלמור לומר: עדים[456] - שעדיין מיותר הוא, ובא ללמדנו דין זה - ואף על פי שעדים לא משמע אלא שנים, מכל מקום כיון שהוצאנו אותו משנים וריבינו שלושה, ודאי אין הבדל בין שלושה לארבעה, שהרי יש דעות הרבה[457].

כת אחר כת

העידו שנים עדים, והוזמו, ובאו אחרים שהעידו עליהם כעדות הראשונים, ואותם שנים שהזימו את הראשונים הזימו אף אותם, נחלקו בהם תנאים[458]: לדעת תנא קמא, אפילו הם מאה כתות זו אחר זו וכת אחת הזימה את כולם, כולם יהרגו[459], שכשם שהשנים מזימים את המאה[460], אם העידו המאה בבת אחת[461], כך הם מזימים אותם, אפילו היו מאה כתות ובאו שנים אחר שנים[462], וכן הלכה[463]. ולדעת ר' יהודה, אינה נהרגת אלא כת ראשונה בלבד[464], שכת המזימים נטלו עצה ביניהם להזים את כל הבא להעיד עליו[465].

זוממי זוממים

אמרו שנים: מעידים אנו באיש פלוני שהרג את הנפש, ובאו אחרים והזימום, הנידון פטור וכת ראשונה חייבת[466], באו אחרים והזימום, נחלקו בהם תנאים[467]: לדעת תנא קמא, הנידון חייב וכת הראשונה פטור וכת השנייה חייבת, כת אחת נכנסת וכת אחת יוצאת, ואפילו מאה, כולם חייבים[468], וכן הלכה[469]. ולדעת ר' יהודה, אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד[470], שכיון שבאו ארבע כיתות, כל אחת מזמת לחברתה, אין נאמנים[471], שחוששים אנו שמא יש שחוזר ושוכרים ומביאים עדי שקר, שלא יתכן שכולם היו עומדים שם[472].

הערות שוליים

  1. ↑ רמב"ם עדות פי"ח ה"א; עי' ספה"מ לרמב"ם מ"ע קפ; סמ"ג עשין קי; עי' חינוך מ' תקכד.
  2. ↑ עי' רמב"ם שם ושם; עי' סמ"ג שם; חינוך שם.
  3. ↑ עי' מכילתא דרשב"י כ יג; עי' ספרי שופטים פיס' קצ; עי' רמב"ם שם ושם; עי' סמ"ג שם; חינוך שם.
  4. ↑ עי' רמב"ם עדות שם, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ משנה שבציון 57; עי' סמ"ג שם.
  5. ↑ דברים יט יט. עי' ספרי שם; עי' מכות ב ב; עי' ספה"מ שם; עי' סמ"ג שם; חינוך שם.
  6. ↑ ספה"מ שם; חינוך שם.
  7. ↑ ע"ע אזהרה.
  8. ↑ מכילתא יתרו בחדש פ"ח.
  9. ↑ מכילתא דרשב"י כ יג.
  10. ↑ ספרי שופטים פיס' קצ, לגי' רבינו הלל שם, בצד הא', וסד"ר שם, בשם הראב"ד (והיינו רבינו הלל), והג' הגר"א שם, ועי' ציונים 13, 14, שי"ג בע"א.
  11. ↑ ע"ע לא תענה ציון 8.
  12. ↑ שמות כ יג. מכות ד ב, בד' חכמים שבציון 207 ואילך.
  13. ↑ ספרי שם, לגירסתנו, ולגי' ראב"ד שם, שהלימוד הוא מהכתוב דברים יט יט: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו (ועי' ציונים 10, 14, שי"ג בע"א), לפי ראב"ד שם, שהלימוד הוא מסוף הכתוב; זי"ר לילק"ש תורה שופטים רמז תתקכג, בד' הילק"ש שם, כנ"ל.
  14. ↑ ספרי שם, לגי' רבינו הלל שם, בצד' הב', ועי' ציונים 10, 13, שי"ג בע"א.
  15. ↑ דברים יט כ. גמ' שם ד ב - ה א, בד' ר"מ שבציון 180 ואילך; זי"ר לילק"ש תורה שופטים רמז תתקכג, בפי' הילק"ש שם.
  16. ↑ ועי' ציון 168 ואילך.
  17. ↑ רמב"ם עדות פי"ח ה"א.
  18. ↑ דברים יט יט. עי' חינוך מ' תקכד.
  19. ↑ עי' אונקלוס שם ובראשית יא ו; עי' תרגום תהלים לא יד; כ"מ ממחברת מנחם ע' זם במחלקה הא'; רש"י תהלים שם; עי' ס' השרשים לרד"ק שורש זמם.
  20. ↑ עי' הכתב והקבלה דברים שם; עי' מלבי"ם בראשית שם.
  21. ↑ מלבי"ם אילת השחר סי' תקלא.
  22. ↑ משלי א ד.
  23. ↑ הכתב והקבלה דברים שם.
  24. ↑ ע"ע סמיכה (א). חינוך מ' תקכד.
  25. ↑ רמ"א בשו"ע חו"מ לח.
  26. ↑ ע"ע דיני נפשות ציון 30 ואילך.
  27. ↑ ע"ע מלקות.
  28. ↑ עי' ציון 73 ואילך.
  29. ↑ עי' ציון 79 ואילך.
  30. ↑ חינוך שם; עי' רמ"א שם.
  31. ↑ עי' חינוך שם.
  32. ↑ ציונים 364 ואילך, 386.
  33. ↑ עי' להלן: פסולם לעדות.
  34. ↑ עי' רמ"א שם.
  35. ↑ עי' ב"י שם; עי' סמ"ג שם סק"ג, בשמו; עי' אורים שם סק"ד.
  36. ↑ עי' ציון 87 ואילך.
  37. ↑ עי' אורים שם.
  38. ↑ ע"ע בית דין ציון 388.
  39. ↑ אזהרות "אתה הנחלת" (מחזור (גולדשמידט) שבועות עמ' 629); גאונים וראשונים שבציונים 41, 43.
  40. ↑ ע"ע מנין המצות.
  41. ↑ ספה"מ לרמב"ם מ"ע קפ; סמ"ג עשין קי; חינוך מ' תקכד; ועוד.
  42. ↑ ע"ע הנ"ל.
  43. ↑ בה"ג פרשה נ; רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" (סדור רס"ג עמ' קפ) ואזהרות "אנכי אש" (שם עמ' ריב); אזהרות הר"י ברצלוני "איזה מקום בינה" (נד' במחזורי צפון אפריקה לשבועות) בפרשיות.
  44. ↑ ר"א הזקן, ועי' ציון 46, שמנה עונש זוממי בת כהן במנין העונשים, וצ"ב.
  45. ↑ ע"ע מנין המצוות.
  46. ↑ בה"ג עונשין לט; אזהרות ר"א הזקן "אמת יהגה חכי" (מחזור (גולדשמידט) שבועות עמ' 673); אזהרות הר"י ברצלוני "איזה מקום בינה" (נד' במחזורי צפון אפריקה לשבועות) בעונשים; יראה"ש סי' יט.
  47. ↑ ע"ע בת כהן ציון 125 ואילך וע' חיבי מיתות בית דין ציון 195.
  48. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 196 ואילך.
  49. ↑ עי' להלן ציון 171 ואילך.
  50. ↑ רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" (סדור רס"ג עמ' קעח): זוממי כהנת וזוניה וכו' קצבתים שני אלה האחרונים והם כטפל ידועים, וכן באזהרות "אנכי אש" לא מנאה.
  51. ↑ רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג פתיחה למנין ע"א העונשין, בד' רס"ג.
  52. ↑ עי' רמב"ם עדות פי"ח ה"א וספה"מ מ"ע קפ; עי' סמ"ג עשין קי; עי' חינוך מ' תקכד.
  53. ↑ מכילתא דרשב"י כ יג: ואם; ספרי שופטים פיס' קצ; ילק"ש תורה שופטים רמז תתקכג.
  54. ↑ מכילתא דרשב"י שם, לגי' המהדיר: ואם; ספרי שם. בילק"ש שם, ליתא, וצ"ב.
  55. ↑ דברים יט יט. עי' ספה"מ שם; עי' סמ"ג שם; חינוך שם.
  56. ↑ רמב"ם עדות שם; עי' סמ"ג שם.
  57. ↑ משנה סנהדרין פט א.
  58. ↑ רמב"ם שם, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ המשנה שבציון הבא.
  59. ↑ משנה מכות ה א.
  60. ↑ עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  61. ↑ עי' אביי במכות ה א.
  62. ↑ דברים כה ב. רש"י מכות שם ד"ה בחייבי מלקות.
  63. ↑ במדבר לה לא. רש"י מכות שם ד"ה רשע בחייבי מיתות.
  64. ↑ גמ' שם.
  65. ↑ דברים יט יט. עי' גמ' שם.
  66. ↑ רש"י שם ד"ה כאשר זמם.
  67. ↑ רש"י שם ד"ה ממון מצטרף.
  68. ↑ עי' גמ' שם, בד' רבא.
  69. ↑ ע"ע עדית בינונית וזבורית.
  70. ↑ תוס' ב"ק ה א ד"ה תחת, עיי"ש הטעם.
  71. ↑ עי' ציונים 53, 60.
  72. ↑ מכות ד ב, בד' ר"מ שבציון 180 ואילך.
  73. ↑ ר"ע בתוספ' מכות פ"א; גמ' שם ב ב, בד' ר"ע שבציון 77.
  74. ↑ רבה בגמ' שם, לגירסתנו וגי' רש"י שם ד"ה תדע. בגמ' שם, לגי' ר"ח שם, ומשלמים, ליתא.
  75. ↑ רש"י שם.
  76. ↑ רב נחמן בגמ' שם.
  77. ↑ ר"ע בתוספ' שם; משום ר"ע אמרו בברייתא שם.
  78. ↑ עי' מכות ד ב, בד' ר"י בברייתא שם, ור"ח שם ותוס' שם ד"ה לא.
  79. ↑ רמב"ם עדות פי"ח ה"ח; עי' טור חו"מ סי' לח ס"ד.
  80. ↑ רמב"ם שם; טור שם: לפיכך.
  81. ↑ עי' רש"י מכות ב ב ד"ה אין משלמין; עי' רמב"ם שם; עי' טור שם.
  82. ↑ עי' רמב"ם שם; עי' טור שם.
  83. ↑ עי' גמ' שם ג א, במסקנה; רמב"ם שם; עי' טור שם.
  84. ↑ עי' רמב"ם שם: שזו הודאה בממון; טור שם.
  85. ↑ עי' רמב"ם שם; טור שם.
  86. ↑ עי' רב יהודה אמר רב בגמ' שם; רמב"ם שם.
  87. ↑ ע"ע גרמא בנזקין; גרמי ציון 200 ואילך.
  88. ↑ עי' לעיל ציון 79 ואילך.
  89. ↑ עי' ציון 72 ואילך.
  90. ↑ עי' ט"ז חו"מ סי' לח ד"ה אבל נאמנים; עי' ש"ך שם סק"א.
  91. ↑ ע"ע גרמא בנזקין; גרמי ציון 206.
  92. ↑ עי' קצה"ח שם סק"א.
  93. ↑ עי' משנה מכות ג א; עי' רמב"ם עדות פכ"א ה"א; טור חו"מ סי' לח סט"ז.
  94. ↑ רמב"ם שם.
  95. ↑ מכות ג א.
  96. ↑ ר"ח מכות ג א, וכ' שרב פפא מסכים לרב נתן, ולא פי' התוספת שבדבריו.
  97. ↑ עי' רי"ף מכות ג א (א ב), בשם גאון; עי' רא"ש שם פ"א סי' א, בשם הרי"ף ודחה. ועי' מלחמות לרמב"ן שם (א א).
  98. ↑ עי' ס' הערוך ע' שמין א'; עי' בעה"מ מכות ג א (א א). ועי' מלחמות לרמב"ן שם, שדחה.
  99. ↑ רש"י מכות ג א ד"ה כיצד שמין.
  100. ↑ רש"י שם ד"ה רב חסדא; מלחמות לרמב"ן שם (א א), בשמו, והסכים לו; רא"ש שם פ"א סי' א, בשמו, ודחה.
  101. ↑ מלחמות לרמב"ן שם.
  102. ↑ רש"י שם ד"ה כיצד שמין; רא"ש שם, בשמו.
  103. ↑ רש"י שם ד"ה רב נתן; רא"ש שם, בשמו.
  104. ↑ מלחמות שם.
  105. ↑ רש"י שם ד"ה כיצד שמין; רא"ש שם, בשמו.
  106. ↑ רש"י שם ד"ה רב נתן; רא"ש שם, בשמו.
  107. ↑ מלחמות שם.
  108. ↑ רש"י שם ד"ה אמר רב פפא; רא"ש שם, בשמו.
  109. ↑ עי' רש"י מכות ג א ד"ה אמר רב פפא, שכן שמע, וסיים: ולבי מגמגם בה, עיי"ש הטעם.
  110. ↑ עי' רא"ש מכות פ"א סי' א, ע"פ המשנה שבציון 122; כס"מ עדות פכ"א ה"א, בד' רמב"ם שבציון 115.
  111. ↑ עי' רא"ש שם.
  112. ↑ עי' רא"ש שם.
  113. ↑ עי' כס"מ שם, בד' רמב"ם שבציון 120.
  114. ↑ רמב"ם עדות פכ"א ה"א; עי' רא"ש שבציון 116.
  115. ↑ רמב"ם שם; עי' טור חו"מ סי' לח סט"ז.
  116. ↑ עי' בעה"מ מכות ג א (א א); רא"ש מכות פ"א סי' א.
  117. ↑ עי' ר"ח שם; עי' כס"מ שם, בטעם הא'.
  118. ↑ בעה"מ שם.
  119. ↑ ע"ע: באמוראים. עי' כס"מ שם, בטעם הב'.
  120. ↑ עי' רמב"ם שם.
  121. ↑ טור שם.
  122. ↑ עי' משנה מכות ג א; רמב"ם עדות פכ"א ה"ב.
  123. ↑ רמב"ם שם.
  124. ↑ ע"ע קרן.
  125. ↑ עי' ב"ק כד ב; רמב"ם עדות פכ"א ה"ג.
  126. ↑ ע"ע חצי נזק ציון 124 ואילך. רמב"ם שם.
  127. ↑ רמב"ם שם, לגירסתנו. ועי' לח"מ שם.
  128. ↑ רמב"ם שם.
  129. ↑ ע"ע עדית בינונית וזבורית.
  130. ↑ תוס' ב"ק ה א ד"ה תחת, עיי"ש הטעם.
  131. ↑ ע"ע עבד כנעני.
  132. ↑ רמב"ם עדות פכ"א ה"ד.
  133. ↑ כס"מ שם.
  134. ↑ עי' כס"מ שם.
  135. ↑ עי' ברייתא ב"ק עג ב, לפי רבא בגמ' שם; עי' רמב"ם שם.
  136. ↑ כס"מ שם.
  137. ↑ ע"ע תפיסה.
  138. ↑ כס"מ שם, ליישב תמיהת ראב"ד בהשגות שם, ע"פ רמב"ם חומ"ז פ"ד הי"א.
  139. ↑ ב"ק עג א, במסקנה.
  140. ↑ עי' משנה שם עב ב; רמב"ם עדות פכ"א ה"ו.
  141. ↑ עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  142. ↑ רש"י שם ד"ה והאחרונים.
  143. ↑ עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  144. ↑ עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  145. ↑ עי' ציון 257 ואילך.
  146. ↑ עי' רש"י שם ד"ה בטלה עדות שניה.
  147. ↑ רש"י שם ד"ה בטלה כל העדות.
  148. ↑ עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  149. ↑ רש"י שם.
  150. ↑ ע"ע ציון 1 ואילך.
  151. ↑ עי' משנה ב"ב נו א; רמב"ם עדות פכ"א ה"ז.
  152. ↑ עי' משנה שם א-ב; רמב"ם שם.
  153. ↑ עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  154. ↑ עי' תוס' שם ב ד"ה משלשין.
  155. ↑ עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  156. ↑ רמב"ם שם.
  157. ↑ עי' ברייתא ב"ק כד א; רמב"ם עדות פכ"א ה"ח.
  158. ↑ ברייתא שם.
  159. ↑ רש"י שם ד"ה והן עדות אחת להזמה.
  160. ↑ ברייתא שם, ורש"י ד"ה והן.
  161. ↑ עי' ציון 266 ואילך. עי' רש"י שם ד"ה פטורין.
  162. ↑ עי' ברייתא שם; רמב"ם שם, לגי' כסמ שם, בשם ס' ישן וד' ונציה; כס"N שם, בד' רמב"ם שם, לגירסתנו: לשלם הנזק.
  163. ↑ רמב"ם שם.
  164. ↑ עי' רב כהנא בגמ' שם ב; רמב"ם שם.
  165. ↑ עי' רב אשי בגמ' שם; רמב"ם שם.
  166. ↑ עי' רבינא בגמ' שם; רמב"ם שם.
  167. ↑ עי' רב כהנא בגמ' שם; רמב"ם שם.
  168. ↑ ע"ע חיבי מיתות בית דין ציון 196 ואילך.
  169. ↑ ע"ע בת כהן ציון 125 ואילך וע' חיבי מיתות בית דין ציון 195.
  170. ↑ ציון 131 ואילך.
  171. ↑ עי' ספרי וברייתא שבציונים 176, 177; רמב"ם עדות פ"כ ה"י.
  172. ↑ רמב"ם שם.
  173. ↑ ר' ישמעאל בברייתא סנהדרין נא ב.
  174. ↑ ריה"ג בספרי שופטים פיס' קצ.
  175. ↑ דברים יט יט. ריה"ג בספרי שם; ר' ישמעאל בברייתא שם; ר' יוסי בברייתא שם צ א.
  176. ↑ ר' ישמעאל בברייתא שם נא ב; ר' יוסי בברייתא שם צ א.
  177. ↑ ריה"ג בספרי שם.
  178. ↑ עי' ר"י בכור שור שם; רלב"ג שם.
  179. ↑ ציון 45 ואילך.
  180. ↑ עי' תשג"ק שבציון 184; רש"י מכות ד א ד"ה השם וכתובות לב ב ד"ה שלא השם; עי' תוס' מכות שם ד"ה לוקין.
  181. ↑ עי' ר"מ במשנה שם.
  182. ↑ דברים יט יט.
  183. ↑ שמות כ יג. ר"מ בתוספ' מכות פ"א, לגי' רמב"ן מכות שם. בתוספ' שם, לגירסתנו, להיפך: שבעסקי ממון הוא אומר לא תענה ברעך עד שקר ובעסקי מכות הוא אומר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ועי' שו"ת שו"מ מהדו"ק ח"ב סי' קכו, שתמה שהוא ההיפך מרש"י שבציון 185, וצידד שט"ס הוא, וצ"ל להיפך (וכגי' הרמב"ן), ע"פ תוס' שם ב ד"ה ורבנן.
  184. ↑ תשג"ק סי' צו; עי' רש"י כתובות לב ב ד"ה שלא השם.
  185. ↑ עי' רש"י מכות שם ד"ה שלא השם וכתובות שם; תוס' מכות שם, בפי' הא', ודחו; תוס' שאנץ ותו"י שם, בפי' הא'. ועי' רבינו הלל לספרי כי תצא פיס' רפו. ועי' רמב"ן שם, שהוא מתאים לר' מאיר בתוספ' שבציון 182 ואילך. (ועי' ציון 183, שי"ג בע"א).
  186. ↑ עי' תוס' כתובות שם ד"ה שלא, בד' רש"י: שמא יש לפרש, ובשם ר"י דחו; עי' תוס' רא"ש שם, בד' רש"י, ודחה; עי' ריטב"א מכות שם, בד' רש"י; שטמ"ק כתובות שם, בשם תוס' והרא"ש, ודחו.
  187. ↑ ע"ע לאו הניתק לעשה: פטור העובר עליו ממלקות.
  188. ↑ תוס' שם, בשם ר"י; עי' תוס' רא"ש שם: ונראה לפרש; עי' תוס' שאנץ ותו"י מכות שם, בשם י"מ; עי' ריטב"א שם, בשם התוס'; שטמ"ק כתובות שם, בשם תוס' והרא"ש.
  189. ↑ שמות כ יג.
  190. ↑ תוס' שם, בשם הר"ר שלמה מדרויי"ש, ע"פ מכות ד ב; עי' תוס' מכות שם א ד"ה לוקין, בשם ה"ר מאיר מבורגוני; עי' תוס' שאנץ שם, בשם הר' חיים מבונגיא"ה; עי' תו"י שם, בשם הר"ר מאיר מבורגיי"ל.
  191. ↑ דברים יט יט. תו"י שם, בשם הר"ר מאיר מבורגיי"ל.
  192. ↑ תוס' מכות שם, בשם ה"ר מאיר מבורגוני, ע"פ גמ' שם יג ב; תוס' שאנץ שם ד א, בשם הר' חיים מבונגיא"ה; תו"י שם, בשם הר"ר מאיר מבורגיי"ל. וע"ע חיבי מלקיות: הלאוין שאין לוקים עליהם ציון 289 ואילך, וע' לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין: הדין, גדרו וטעמו.
  193. ↑ תוס' כתובות שם, בשם הר"ר שלמה מדרויי"ש, ע"פ מכות ה א.
  194. ↑ רמב"ן מכות ד א; עי' ריטב"א שם, בשמו.
  195. ↑ ריטב"א שם, בשם הרמב"ן.
  196. ↑ רמב"ן שם.
  197. ↑ דברים יט כ.
  198. ↑ עי' ציון 15.
  199. ↑ עי' ריטב"א שם, בשם הרמב"ן, ע"פ גמ' שם ב.
  200. ↑ עי' רמב"ן שם א; ריטב"א שם, בשמו.
  201. ↑ משנה שם ד א.
  202. ↑ שמות כ יג.
  203. ↑ דברים יט יט. עי' ר"מ במשנה שם.
  204. ↑ עי' להלן: כשאין הזמה יכולה להתקיים.
  205. ↑ עי' ציון 319 ואילך.
  206. ↑ רע"ב שם פ"א מ"ג.
  207. ↑ עי' משנה מכות ד א.
  208. ↑ חכמים במשנה מכות ד א; עי' חכמים בתוספ' מכות פ"א; ספרי כי תצא פיס' רפו; ספרי נשא פיס' ב, לפי ראב"ד שם, בפי' הב', ועי' ראב"ד שם, בפי' הא', שפי' בע"א; כתובות לב א: קי"ל; עי' מכות יג ב, בד' ר"ע ור' ישמעאל שבע' חיבי מלקיות ציון 289 ואילך.
  209. ↑ דברים כה ב. עי' חכמים בתוספ' שם; גמ' שם ד ב, בד' חכמים, ויג ב, בד' ר"ע ושכ"ה לר' ישמעאל; עי' ירו' תרומות פ"ז ה"א וכתובות פ"ג ה"א; ד"א במדרש תנאים שם.
  210. ↑ כ"מ מפ"מ שבציון שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת..
  211. ↑ גמ' שם ד ב, בד' חכמים, ויג ב, בד' ר"ע ושכ"ה לר' ישמעאל; עי' ירו' תרומות שם ושם; ד"א במדרש תנאים שם. וע"ע מלקות, שמ"כדי רשעתו" נלמד: כדי רשעה אחת לפניו, ושתי רשעיות לאחריו, ועי' בכור שור דברים שם.
  212. ↑ ד"א במדרש תנאים שם.
  213. ↑ גמ' שם ד ב, בד' חכמים.
  214. ↑ דברים כב יח-יט. עי' רש"י מכות שם ד"ה לוקה ומשלם.
  215. ↑ ברייתא בכתובות מו א; ירו' תרומות פ"ז ה"א; עי' ירו' כתובות פ"ג ה"א; רש"י מכות שם.
  216. ↑ עי' מכות שם, בד' חכמים.
  217. ↑ עי' ירו' שם ושם; רש"י שם ד"ה שכן קנס.
  218. ↑ עי' חכמים במשנה שם ד א.
  219. ↑ רש"י שם ד"ה אין לוקין.
  220. ↑ עי' ציון 11 ואילך. גמ' שם ב, בד' חכמים.
  221. ↑ דברים כה ב. עי' ציון 307 ואילך. עי' רע"ב מכות פ"א מ"א ומ"ג.
  222. ↑ עי' רמב"ם עדות פי"ח ה"א; עי' טור חו"מ סי' לח ס"ב.
  223. ↑ עי' רע"ב מכות פ"א מ"ג
  224. ↑ עי' רע"ב שם מ"ב ומ"ג.
  225. ↑ ציון 303 ואילך.
  226. ↑ כתובות לב א ולג א; רמב"ם עדות פי"ח ה"ד; טור חו"מ סי' לח ס"ט.
  227. ↑ עי' מאירי מכות ב ב.
  228. ↑ עי' רבא בכתובות לג א, ורש"י ד"ה תדע.
  229. ↑ עי' רבא בגמ' שם, ורש"י ד"ה מעיקרא וד"ה אמרי אישתלין.
  230. ↑ עי' רבא בגמ' שם, ורש"י ד"ה פרשי.
  231. ↑ עי' רש"י שם.
  232. ↑ עי' רבא בגמ' שם, ורש"י ד"ה לבסוף וד"ה מאי דהוה הוה.
  233. ↑ רש"י שם ד"ה מאי דהוה הוה.
  234. ↑ דברים יט יט.
  235. ↑ עי' גמ' שם, לגירסתנו וגי' רש"י שם ד"ה ה"ג, ורש"י שם ד"ה כאשר זמן.
  236. ↑ רמב"ם שם פ"כ ה"ד. ועי' ראב"ד בהשגות שם, שהשיג, ע"פ הדין במגדף, שלדעתו צריך התראה (ע"ע התראה ציון 256, ועיי"ש ציון 255 כס"מ בד' הרמב"ם שסובר שאינו צריך התראה).
  237. ↑ ע"ע שגגות.
  238. ↑ עי' רדב"ז שם, בד' הרמב"ם.
  239. ↑ ירו' כתובות פ"ד ה"ה: כמאן דמר עדים זוממין צריכין התרייה, לפי קה"ע שם, בפי' הא', ופ"מ שם.
  240. ↑ ירו' שם, לפי קה"ע שם, בפי' הב'.
  241. ↑ עי' ברייתא סנהדרין פט א; עי' מכות ה א; רמב"ם עדות פי"ח ה"ז.
  242. ↑ שמות כ יג. עי' ציון 8 ואילך.
  243. ↑ עי' גמ' שם ד ב - ה א, בד' חכמים שבציון 207 ואילך.
  244. ↑ ע"ע הכרזה (ב) ציון 1.
  245. ↑ דברים יז יג, בזקן-ממרא (ע"ע).
  246. ↑ שם יג יב, במסית (ע"ע), ושם כא כא, בבן סורר ומורה (ע"ע). עי' סנהדרין שם.
  247. ↑ עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה ובעדים זוממים.
  248. ↑ דברים יט כ. עי' ציון 13 ואילך.
  249. ↑ עי' מכות ה א, בד' ר"מ שבציון 180 ואילך. ועי' רמב"ם שם, שהביא רק ציטוט זה כמקור, אע"פ שפסק בציון 222, כחכמים החולקים על ר"מ.
  250. ↑ עי' רמב"ם עדות פי"ח ה"ז.
  251. ↑ רמב"ם שם. על עונשם של עדים זוממים המעידים על בן-סורר-ומורה (ע"ע), עי' סנהדרין פו ב ובעה"מ שם (יט א) ורמב"ם עדות פכ"א ה"ט. על עונשם של עדים זוממים המעידים על גניבת נפש ומכירתו (ע"ע גונב נפש), עי' גמ' שם פו א ורמב"ם שם. על עונשם של עדים זוממים המעידים על מוציא-שם-רע (ע"ע), עי' גמ' שם ט ב ורמב"ם שם ה"י.
  252. ↑ ציון 167 ואילך.
  253. ↑ ציון 289א ואילך.
  254. ↑ רמב"ם עדות פ"כ ה"א, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ משנה שבציון הבא.
  255. ↑ משנה מכות ה ב. ועי' חס"ד לתוספ' מכות פ"א.
  256. ↑ עי' להלן: פסולם לעדות. רמב"ם שם.
  257. ↑ עי' תוספ' סנהדרין פ"ו ה"ו; עי' שמעון בן שטח בברייתא חגיגה טז ב; רמב"ם עדות פ"כ ה"א.
  258. ↑ עי' ר' שמעון במשנה מכות ה ב; עי' תוספ' שם; עי' שמעון בן שטח בברייתא חגיגה שם ומכות ה ב; רמב"ם שם.
  259. ↑ דברים יז ו. שמעון בן שטח בתוספ' שם.
  260. ↑ יהודה בן טבאי במכילתא משפטים כספא פ"כ.
  261. ↑ יהודה בן טבאי במכילתא שם; שמעון בן שטח בתוספ' שם.
  262. ↑ דברים יט יח. עי' מדרש תנאים שם; רש"י מכות שם ד"ה שהרי אמרו; רע"ב מכות פ"א מ"ז.
  263. ↑ רש"י שם, ע"פ ברייתא סוטה ב ב; רע"ב שם.
  264. ↑ עי' יהודה בן טבאי במכילתא שם; עי' שמעון בן שטח בתוספ' שם וברייתא שם ושם, ורש"י מכות שם ד"ה אם לא הרגתי; עי' רמב"ם שם. ועי' שמעון בן שטח במכילתא שם, ויהודה בן טבאי בתוספ' שם וברייתא שם ושם, שהרג ע"א שהוזם, למרות שלא הוזם חבירו, ועי' תוספ' שם וברייתא שם ושם, שעשה כן כדי להוציא מליבם של צדוקים (בתוספ' שם: ביתוסים, וע"ע צדוקים) הסוברים שאין עדים זוממים נהרגים עד שיהרג הנידון (עי' ציון 284), ועי' תוספ' שם וברייתא שם ושם, שחזר בו והסכים לד' החולקת.
  265. ↑ עי' להלן: פסולם לעדות. עי' רמב"ם שם.
  266. ↑ עי' ר' שמעון במשנה מכות ה ב; רמב"ם עדות פ"כ ה"ג; עי' טור חו"מ סי' לח סי"ד.
  267. ↑ טור שם.
  268. ↑ דברים יז ו. עי' ר"ש במשנה שם, לגירסתנו. ועי' הג' הגר"א שם, שגרס בע"א.
  269. ↑ ע"ע הקש.
  270. ↑ עי' ר"ש במשנה שם.
  271. ↑ ר"ש במשנה שם.
  272. ↑ עי' ריטב"א שם.
  273. ↑ עי' פהמ"ש לרמב"ם מכות ה ב.
  274. ↑ עי' כס"מ עדות פ"כ ה"ג; עי' תפא"י מכות פ"א מ"ז יכין ס"ק לו.
  275. ↑ עי' כס"מ שם. וע"ע הלכה: מתוך סוגיות התלמוד ציון 139 ואילך.
  276. ↑ עי' רבא במכות ו א; עי' רמב"ם עדות פ"כ ה"ג; עי' טור חו"מ סי' לח סי"ד.
  277. ↑ עי' רמב"ם שם ה"ג, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ בנהדרין ס א; טור שם.
  278. ↑ רמב"ם שם ה"ג, ע"פ רבא שבציון 276; עי' פסקי רי"ד שם.
  279. ↑ פסקי רי"ד שם.
  280. ↑ עי' פסקי רי"ד מכות ו א; עי' טור חו"מ סי' לח סי"ד, בשמו.
  281. ↑ עי' פסקי רי"ד שם; עי' טור שם, בשמו.
  282. ↑ ע"ע גמר דין. עי' משנה מכות ה ב; עי' תוספ' סנהדרין פ"ו; עי' ספרי שופטים פיס' קצ; מדרש תנאים דברים יט יח: עד שתיחקר עדותן בבי"ד, לפי הערות הרד"צ הופמן שם; עי' רמב"ם עדות פ"כ ה"א.
  283. ↑ דברים יט כא. עי' משנה שם, ורש"י ד"ה נפש בנפש. במשנה שם, לגירסתנו, בכל מקום: נפש תחת נפש, ועי' תוי"ט שם ומהרש"א ופנ"י והכתב והקבלה שם יט.
  284. ↑ עי' משנה שם וספרי שם, שכך למדו הצדוקים (ע"ע). ועי' תוספ' סנהדרין פ"ו, שכ"ה ד' הבייתוסים, וע"ע צדוקים.
  285. ↑ דברים שם יט. משנה שם; עי' ספרי שם, לגי' הג' הגר"א שם.
  286. ↑ משנה שם.
  287. ↑ משנה שם.
  288. ↑ עי' תוספ' סנהדרין פ"ו; עי' רש"י מכות ה ב ד"ה חייבי מלקיות מנלן; רמב"ם עדות פ"כ ה"א.
  289. ↑ גמ' שם, לפי רש"י ד"ה חייבי גליות מנלן ותוס' ד"ה חייבי מלקיות. ועי' ר"ח שם וס' הפליאה (לה ע"א בד' פרעמישלא תרמ"ד), שפי' בע"א.
  290. ↑ במדבר לה לא.
  291. ↑ דברים כה ב. ס' הפליאה שם.
  292. ↑ עי' תוספ' סנהדרין פ"ו; רמב"ם עדות פ"כ ה"א. ועי' תוספ' מכות פ"א: מאימתי זוממין חייבין לשלם וכו', וחס"ד שם, וצ"ב.
  293. ↑ עי' ציון 283 ואילך. דברים יט כא.
  294. ↑ דברים יט כא. עי' תוס' מכות ה ב ד"ה חייבי מלקיות, לגי' מהרש"א ומהר"ם שם; עי' ריטב"א שם, בשם ר"א אב"ד.
  295. ↑ עי' להלן: כשאין הזמה יכולה להתקיים.
  296. ↑ עי' מכות ה ב, לפי רש"י שם ד"ה חייבי גליות מנלן ותוס' שם ד"ה חייבי גליות. ועי' ר"ח שם וס' הפליאה (לה ע"א בד' פרעמישלא תרמ"ד), שפי' בע"א.
  297. ↑ במדבר לה לא.
  298. ↑ שם ו. ס' הפליאה שם.
  299. ↑ עי' ציון 289 ואילך.
  300. ↑ רש"י שם; תוס' שם, בשמו. ועי' ריטב"א שם, שפי' בע"א.
  301. ↑ עי' רמב"ם עדות פ"כ ה"א.
  302. ↑ עי' להלן: פסולם לעדות. רמב"ם שם.
  303. ↑ עי' רש"י סנהדרין י א ד"ה רמז לעדים.
  304. ↑ מאירי מכות ב ב.
  305. ↑ עי' עולא בגמ' שם ומכות ב ב, למסקנה, ורש"י סנהדרין שם; רמב"ם עדות פ"כ ה"ח;
  306. ↑ רמב"ם שם.
  307. ↑ דברים כה א-ב.
  308. ↑ עי' גמ' שם ושם, ורש"י סנהדרין שם ד"ה משום ומכות שם ד"ה משום דהצדיקו.
  309. ↑ רש"י סנהדרין שם.
  310. ↑ רש"י מכות שם.
  311. ↑ עי' גמ' שם ושם.
  312. ↑ עי' רש"י מכות שם.
  313. ↑ עי' רש"י שם ושם.
  314. ↑ עי' גמ' שם ושם.
  315. ↑ עי' ציון 348 ואילך.
  316. ↑ עי' ציון 351.
  317. ↑ עי' ציון 352 ואילך.
  318. ↑ עי' רמב"ם שם.
  319. ↑ עי' ציון 13 ואילך.
  320. ↑ שמות כ יג.
  321. ↑ עי' ציון 201 ואילך.
  322. ↑ דברים יט יט.
  323. ↑ עי' רע"ב מכות פ"א מ"ג.
  324. ↑ ברייתא מכות ב ב.
  325. ↑ רש"י שם א ד"ה את איש פלוני.
  326. ↑ עי' רש"י שם ד"ה שהוא בן גרושה; עי' רמב"ם עדות פ"כ ה"ח.
  327. ↑ רש"י שם; רמב"ם שם.
  328. ↑ רש"י שם.
  329. ↑ רמב"ם שם.
  330. ↑ רש"י שם ד"ה אין אומרים; עי' רמב"ם שם.
  331. ↑ רש"י שם.
  332. ↑ דברים יט יט. רש"י מכות שם.
  333. ↑ משנה שם; עי' רמב"ם שם; עי' טור חו"מ סי' לח ס"ג.
  334. ↑ ע"ע גלות.
  335. ↑ ברייתא מכות ב ב.
  336. ↑ משנה שם א, לגי' רש"י שם ד"ה שחייב גלות.
  337. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 1 ואילך. רש"י שם; עי' רמב"ם עדות פ"כ ה"ח; עי' טור חו"מ סי' לח ס"ג.
  338. ↑ רמב"ם שם; טור שם.
  339. ↑ משנה שם; עי' רמב"ם שם.
  340. ↑ עי' תוספ' מכות פ"א; ברייתא מכות ב ב.
  341. ↑ עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה ואין נמכרין ורש"י קדושין יח א ד"ה בזממו; מאירי מכות שם; עי' טור חו"מ סי' לח ס"ג. ועי' רמב"ם ומנ"ח שבציון 347.
  342. ↑ עי' גמ' שם, למסקנה; מאירי שם.
  343. ↑ שמות כב ב.
  344. ↑ ברייתא קדושין שם; רבא במכות שם.
  345. ↑ עי' גמ' שם; עי' טור שם.
  346. ↑ מאירי שם.
  347. ↑ רמב"ם עדות פ"כ ה"ח; מאירי מכות ב ב. ועי' מנ"ח מ' מב סק"א (סק"ג במהד' מ"י), שהרמב"ם נקט ד"ז, אף שמבואר בגמ' שבציון 341 שהדין בברייתא שבציון 340 הוא במעידים עליו שגנב ואין לו ממון לשלם ונמכר בגניבתו, שהוא רבותא. ועי' גבו"א מכות שם וחי' הגר"ח (סטנסיל) קדושין יח א.
  348. ↑ עי' ברייתא מכות ב ב.
  349. ↑ גמ' שם, בפי' הברייתא שם.
  350. ↑ עי' גמ' שבע' כופר ציון 53 ואילך, בד' התנאים שבע' הנ"ל ציון 143 ואילך; עי' ר"פ שבע' הנ"ל ציון 58 ואילך, בד' התנאים שבע' הנ"ל ציון 140; עי' גמ' שבע' הנ"ל ציון 61, בד' ר' אליעזר; עי' תור"פ וריטב"א שבע' הנ"ל ציון 64, בד' ר"ע.
  351. ↑ רמב"ם עדות פ"כ ה"ח; טור חו"מ סי' סג ס"ג.
  352. ↑ עי' רב חסדא שבע' הנ"ל ציון 68 ואילך, בד' התנאים שבע' הנ"ל ציון 140; עי' פנ"י ופנים מאירות ב"ק מא ב, בד' ר"א לפי ברייתא א' שם; עי' ריטב"א שבע' הנ"ל ציון 70, בד' ר"ע.
  353. ↑ עי' רב חסדא במכות ב ב, בד' חכמים שבע' הנ"ל ציון 140.
  354. ↑ עי' ירו' סוטה פ"א ה"א.
  355. ↑ ירו' שם.
  356. ↑ עי' קה"ע שם.
  357. ↑ רמב"ם עדות פכ"א ה"א.
  358. ↑ ע"ע אשת איש ציון 11 ואילך וע' חיבי מיתות בית דין ציון 232.
  359. ↑ ע"ה התראה.
  360. ↑ עי' רמב"ם שם.
  361. ↑ דברים יט יט. עי' ציון 234 ואילך.
  362. ↑ מאירי מכות ב ב, בשם יש מפקפקין לומר, ודחה.
  363. ↑ עי' ציון 226 ואילך. מאירי שם, שאל"כ לא היה התלמוד נשמט מלגלות ד"ז.
  364. ↑ עי' ריב"א דברים יט יט; עי' ר"י בכור שור שם; עי' חינוך מ' תקכד.
  365. ↑ עי' בריבי (לגירסתנו. לגי' ר"ח מכות ה ב: רבי) בברייתא שם; רמב"ם עדות פ"כ ה"ב.
  366. ↑ דברים יט יט.
  367. ↑ מדרש אגדה שם; רבינו גרשום חולין יא ב; רש"י מכות ב ב ד"ה ומה הסוקל ודברים שם. ועי' רשב"ם ב"ב נו א ד"ה משלמין לו. ועי' אוה"ח שם.
  368. ↑ דברים שם.
  369. ↑ רמב"ם שם.
  370. ↑ דברים שם.
  371. ↑ עי' מאירי מכות ג א, שכ"ה בפ' ד' מיתות, וצ"ב, שאינו שם; רדב"ז שם. ועי' משנה שם.
  372. ↑ עי' ברייתא שם.
  373. ↑ עי' ר"י בכור שור דברים שם; עי' ס' הפליאה (לה ע"א בד' פרעמישלא תרמ"ד); עי' כס"מ שם.
  374. ↑ עי' ברייתא שם; עי' ר"י בכור שור שם.
  375. ↑ עי' רמב"ם עדות פ"כ ה"ב, לפי מג"ע ודברי שאול שם, ועי' כס"מ שם, שפי' בע"א; עי' מאירי מכות ג א.
  376. ↑ עי' מאירי שם.
  377. ↑ מאירי שם.
  378. ↑ עי' ריב"א דברים יט יט; עי' מאירי שם, בשם הגאונים; עי' כס"מ שם, בטעם הא'.
  379. ↑ עי' רמב"ן דברים שם; עי' בעה"ט (הארוך), בשמו; עי' כס"מ שם, בטעם הב'; עי' גו"א שם, בשם הרמב"ן; שפ"ח שם אות ד. ועי' גו"א שם, שתמה.
  380. ↑ מאירי שם: נ"ל. ועי' חינוך שם, בשם רי", וגו"א שם ומשך חכמה שם, טעמים נוספים.
  381. ↑ רמב"ם עדות פ"כ ה"ב; רי"ו מישרים נ"ב ח"ז (יד א), בשמו, והסכים לו; מאירי מכות ג א, בשם גדולי המחברים ובשם גדולי המפרשים בתשובת שאלה, והסכים להם; מג"ע שם, בשם הגאונים. ועי' כתר תורה שם, ראיה לזה מהגמ' סנהדרין פו א.
  382. ↑ עי' ציון 370 ואילך
  383. ↑ דברים יט יט.
  384. ↑ עי' מאירי שם; רדב"ז שם.
  385. ↑ רדב"ז שם, וסיים: וצריך תלמוד.
  386. ↑ עי' ציון 378.
  387. ↑ כס"מ שם, בטעם הא'.
  388. ↑ עי' ציון 379.
  389. ↑ כס"מ שם, בטעם הב'.
  390. ↑ עי' ציון 303 ואילך. מרה"מ (חעלמא) שם.
  391. ↑ מאירי שם.
  392. ↑ עי' ראב"ד בהשגות שם, לפי רדב"ז שם, בצד הב', וכס"מ שם, ומלבי"ם שופטים סי' צב (וכ"מ מהמאירי דלהלן, ועי' מג"ע ורדב"ז שם, שהסתפקו בפי' השגת הראב"ד); עי' מאירי שם, בשם גדולי המפרשים שרמזוה כן בהגהותיהם; עי' ריטב"א מכות ב ב; רי"ו שם, בשם רש"י.
  393. ↑ עי' ציון 366 ואילך.
  394. ↑ דברים שם.
  395. ↑ עי' ריטב"א שם; עי' רי"ו שם.
  396. ↑ עי' ריטב"א שם.
  397. ↑ עי' רמב"ם עדות פ"כ ה"ב; עי' תוס' ב"ק ד ב ד"ה ועדים, בשם ריב"א ור"י; עי' מאירי מכות ג א, בשם התוס', והסכים להם; עי' רי"ו מישרים נ"ב ח"ז (יד א), בשם יש מן הגדולים ובשם ריב"א, והסכים להם.
  398. ↑ עי' תוס' ב"ק שם, בשם ריב"א; עי' מאירי מכות שם, בשם התוס', בתחי' דבריו.
  399. ↑ ע"ע אין עונשין מן הדין ציונים 31 ואילך, 33 ואילך. ועיי"ש ציון 29 ואילך, שי"ח.
  400. ↑ עי' תוס' ב"ק שם, בשם ר"י; עי' מאירי מכות שם, בשם התוס' בסו"ד.
  401. ↑ מאירי שם.
  402. ↑ עי' ראב"ד בהשגות שם, לפי רדב"ז שם, בצד הב', וכס"מ שם, ומלבי"ם שופטים סי' צב (וכ"מ מהמאירי דלהלן, ועי' מג"ע ורדב"ז שם, שהסתפקו בפי' השגת הראב"ד); ר"י בכור שור דברים יט יט; עי' רי"ו שם, שיש מן הגדולים שכתבו כן; ריטב"א מכות ב ב.
  403. ↑ עי' ציון 366 ואילך.
  404. ↑ דברים שם.
  405. ↑ עי' ריטב"א שם; עי' רי"ו שם, שיש מן הגדולים שכתבו כן.
  406. ↑ עי' ריטב"א שם; עי' רי"ו שם, שיש מן הגדולים שכתבו כן.
  407. ↑ עי' גמ' ב"ק עב ב וסנהדרין כז א; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם כד ב.
  408. ↑ שמות כג א. ר' נתן במכילתא משפטים כספא פ"כ וילק"ש שם רמז שנב; עי' ברייתא וגמ' סנהדרין כז א; רמב"ם רמב"ם עדות פ"י ה"א; סמ"ג לאוין ריד; חינוך מ' עה; רלב"ג שם.
  409. ↑ ועיי"ש שיש מהאמוראים הסוברים שהכתוב בא לפסול לעדות העוברים עבירות של תאוות חימוד ממון בלבד, ואין הלכה כדבריהם.
  410. ↑ ירו' שבציונים 417, 419, לפי רי"ף ב"ק עג ב (כח ב) ולפי או"ז ח"ג ב"ק סי' שו, בשם ר"ח.
  411. ↑ ב"ק שם וסנהדרין כז א.
  412. ↑ רש"י ב"ק עב ב ד"ה למפרע נפסל; עי' רש"י סנהדרין שם ד"ה עד זומם וד"ה למפרע.
  413. ↑ עי' גמ' שם ושם, בד' אביי; רש"י סנהדרין שם ד"ה למפרע.
  414. ↑ עי' גמ' שם ושם, בד' אביי; עי' רש"י ב"ק שם.
  415. ↑ עי' רש"י ב"ק שם ד"ה למפרע נפסל וסנהדרין שם ד"ה למפרע; עי' רי"ף ב"ק שם, ושכ"ה בירו' שבציון 417; עי' רמב"ם וטור שבציון 434; רשב"א שם, בשם הרי"ף ור"ת, והסכים להם, ושכ"ה בירו' שבציון הנ"ל; עי' או"ז שם, בשם ר"ח, שכ"ה בירו' שבציון הנ"ל.
  416. ↑ עי' רי"ף שם; עי' רשב"א שם, בשם הרי"ף ור"ת, והסכים להם, ושכ"ה בירו' שבציון הבא.
  417. ↑ ירו' מכות פ"א ה"ד, לגי' רי"ף שם ורשב"א שם, ועי' ציון 419, שי"ג בע"א.
  418. ↑ עי' רי"ף שם, בשם איכא מאן דפריש, ודחה.
  419. ↑ ירו' שם, לגירסתנו, ועי' ציון 417, שי"ג בע"א.
  420. ↑ רש"י ב"ק עב ב ד"ה מכאן ולהבא וסנהדרין כז א ד"ה מיכן ולהבא; עי' רש"י סנהדרין שם ד"ה חידוש הוא.
  421. ↑ גמ' שם ושם.
  422. ↑ ע"ע הזמה ציון 1.
  423. ↑ גמ' שם ושם, בלשון הא', בד' רבא, ורש"י סנהדרין שם ד"ה חידוש הוא.
  424. ↑ עי' ב"ק עג א וסנהדרין שם, ללשון זו, ורש"י ב"ק שם ד"ה תרי לחד וסנהדרין שם ד"ה תרי בחד.
  425. ↑ עי' גמ' ב"ק שם עב ב - עג א וסנהדרין שם.
  426. ↑ עי' רש"י ב"ק שם עג א ד"ה פסידא דלקוחות וסנהדרין שם ד"ה פסידא דלקוחות.
  427. ↑ רש"י סנהדרין שם.
  428. ↑ עי' גמ' שם ושם, ללשון זו, ורש"י סנהדרין שם ד"ה תרי בחד.
  429. ↑ עי' ב"ק עג א וסנהדרין כז א.
  430. ↑ ע"ע הלכה: אביי ורבא ציון 927 ואילך. גמ' שם ושם.
  431. ↑ רמב"ם עדות פ"י ה"ד; שו"ע חו"מ לד ח.
  432. ↑ רמב"ם שם; עי' טור שם סט"ו, בשמו; שו"ע שם.
  433. ↑ טור שם, בד' הרמב"ם.
  434. ↑ רמב"ם שם; עי' טור שם סי"ג; שו"ע שם.
  435. ↑ רמב"ם שם; שו"ע שם.
  436. ↑ ציון 13 ואילך. ועי' רמב"ן שבע' הנ"ל ציון 17 ורמב"ן דברים יח יט ושיעורי ר' שמואל (רוזובסקי) מכות סי' רכט.
  437. ↑ ציון 19. ועיי"ש ציון 16.
  438. ↑ עי' ציון 429 ואילך.
  439. ↑ עי' ציון 410 ואילך.
  440. ↑ עי' ציון 434 ואילך.
  441. ↑ עי' ציון 415 ואילך.
  442. ↑ ע"ע הזמה ציון 126 ואילך. ועיי"ש ציון 128 ואילך, שי"ח וסוברים שלעולם אין בשטר דין הזמה.
  443. ↑ עי' רי"ף ב"ק עג א (כח ב); עי' רמב"ם עדות פי"ט ה"ג; עי' טור חו"מ סי' לד סי"ד וסי' מג סי"ח.
  444. ↑ רמב"ם שם; טור סי' מג שם.
  445. ↑ עי' רמב"ם שם; טור סי' לד שם; עי' טור סי' מג שם.
  446. ↑ רמב"ם שם; טור סי' מג שם.
  447. ↑ עי' רמב"ם שם; טור סי' לד שם; עי' טור סי' מג שם.
  448. ↑ ע"ע קיום שטרות.
  449. ↑ טור סי' לד שם.
  450. ↑ עי' ציון 418 ואילך.
  451. ↑ עי' רי"ף שם, בשם איכא מאן דפריש.
  452. ↑ עי' ת"ק במשנה מכות ה ב; רמב"ם עדות פי"ח ה"ג; עי' טור חו"מ סי' לח ס"ח.
  453. ↑ דברים יז ו. עי' ת"ק במשנה שם, לגירסתנו. ועי' הג' הגר"א שם, שגרס בע"א.
  454. ↑ ע"ע הקש.
  455. ↑ עי' ת"ק במשנה שם.
  456. ↑ ת"ק במשנה שם.
  457. ↑ עי' ריטב"א שם.
  458. ↑ עי' משנה מכות ה א, לפי רש"י שם ד"ה באו אחרים וד"ה והזימו וד"ה אפילו, ורי"ף שם (ב א) ובעה"מ שם, ולפי רמב"ן שם, בשם רש"י ורי"ף והסכמת כל רבותינו האחרונים, ולפי כס"מ עדות פ"כ ה"ה, בד' רמב"ם שבציון 463, ועי' ציון 467, שי"מ המשנה בע"א.
  459. ↑ משנה שם, ורש"י ד"ה ואפילו.
  460. ↑ עי' ציון 452 ואילך.
  461. ↑ עי' ציון 276 ואילך.
  462. ↑ רמב"ם שם: חמשים כת.
  463. ↑ עי' רמב"ם שם; עי' טור חו"מ סי' לח ס"ח.
  464. ↑ משנה שם. ועי' גמ' שם ב, מח' אמוראים בפי' דבריו.
  465. ↑ עי' רש"י שם א ד"ה איסטטית. ועי' רי"ף שם ובעה"מ שם, שנח' האם מאמינים לעדים הבאים אחר כת הראשונה.
  466. ↑ תוספ' מכות פ"א.
  467. ↑ עי' משנה מכות ה א, לפי רי"ף שם (ב א), בשם רבוותא, ודחה, ולפי רמב"ן שם, בשם הגאונים הראשונים, והסכים להם ע"פ התוספתא שבציון הבא ואילך, ועי' ציון 458, שי"מ בע"א; עי' תוספ' שבציון הבא ואילך.
  468. ↑ עי' משנה שם, לפי הראשונים שבציון הקודם; תוספ' שם.
  469. ↑ רמב"ם עדות פ"כ ה"ו.
  470. ↑ עי' משנה שם, לפי הראשונים שבציון 467; תוספ' שם.
  471. ↑ רמב"ן שם, בפי' ר' יוחנן בגמ' שם ב.
  472. ↑ עי' רמב""ן שם א.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:עדים_זוממים&oldid=158879"