אנציקלופדיה תלמודית:קטן אוכל נבלות

הגדרת הערך - קטן שעושה איסור מעצמו, אם יש חובה להפרישו מעשיית האיסור.

פתיחה

הערך שלפנינו עוסק בקטן שעובר על איסור, על ידי אכילה או מעשה אחר, אם יש חובה להפרישו מן האיסור. בטעם שנקטו את הלשון "קטן אוכל נבילות" ולא "קטן העושה מעשה איסור", יש מן האחרונים שכתבו שבא להשמיענו שאפילו ממצוות שנצטוו בהם קודם מתן תורה, כגון איסור נבילה^[1], אין מצווים להפריש את הקטן, לסוברים כן^[2]. ויש שכתבו שאפילו באכילת נבילות, שיש לחוש לטמטום הלב – שמאכלות אסורות מטמטמות את לב האדם^[3] - מכל מקום לסוברים שאין מצווים להפרישו, אף בזה אין מצווים^[4]

על גדול הבא לעבור על איסור, שנחלקו בו אם כופים אותו להפרישו מן האיסור, ע"ע כפיה^[5].

על האיסור להאכיל את הקטן בדבר איסור, או ליתנו לו, ע"ע לא תאכילום.

על קטן שבא לעשות איסור לדעת אביו, שמצווים להפרישו אף שלא ציוהו לעשות, ע"ע הנ"ל.

החיוב להפרישו

קטן אוכל נבילות, אם מצווים בית דין להפרישו, נחלקו אמוראים: א) לדעת רבי פדת – ויש גורסים: ר' יוחנן^[6] - ורב יהודה בשם שמואל, אין מצווים להפרישו, ואפילו באיסור תורה^[7], ולכן כאשר נאבד מפתח ברשות הרבים, הורה רבי פדת לשלוח קטן או קטנה לחפש את המפתח, ואף שאם ימצאו את המפתח יעבירו אותו ברשות הרבים ויעברו איסור תורה^[8], ולדעתו זהו ששנינו בברייתא: לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם, אלא מניחו תולש מניחו זורק^[9], היינו שאסור להורות לו לעשות איסור, אבל מותר להניחו לעשות איסור מאליו ואפילו איסור תורה כתלישה מהמחובר או זריקה מרשות לרשות^[10]. וכן אמר רב יהודה בשם שמואל, שאפילו נאמר שנדרי קטן מופלא-הסמוך-לאיש* חלים מן התורה, יתומה קטנה שנשאת, בעלה יכול להפר נדריה, אף שנשואי קטנה חלים רק מדרבנן^[11], שקטן אוכל נבילות אין מצווים להפרישו^[12].

ב) בדעת אביי, נראה שסובר שבאיסור תורה מצווים להפרישו, אבל באיסור דרבנן אין מצווים להפרישו, שלדעתו אותה ששנינו שמותר להניח לקטן לתלוש או לזרוק^[13], היינו דוקא באיסור דרבנן^[14].

ג) בדעת רבא, נראה שסובר שמצווים להפרישו, ולכן במקרה של פקח שנשוי לפקחת, ואחותה החרשת נשואה לחרש, ומת הפקח, ועתה נופלת הפקחת לפני החרש לייבום, שנשואי החרש והחרשת אינם אלא מדרבנן, ואילו זיקת הייבום של החרש לפקחת היא דאורייתא, ואם כן מדרבנן אינו יכול לייבם את הפקחת משום אחות אשתו שמדרבנן, וגם אינו יכול להמשיך לדור עם אשתו שהיא אחות זקוקתו מן התורה, לדעתו זהו ששנינו במשנה שהחרש חייב להוציא את אשתו בגט, משום האיסור לשהות עמה, שחרש דינו כקטן שמצווים להפרישו^[15].

ד) בדעת ר' יוחנן, אמרו בתלמוד שהוא מסופק אם מצווים להפרישו או לאו^[16].

תוקף החיוב

קטן אוכל נבילות, לסוברים שבית דין מצווים להפרישו^[17], נראה מדברי התלמוד שהוא חיוב מן התורה^[18].

ההלכה

להלכה, יש מן הראשונים שכתבו שאין מצווים להפרישו^[19], שלא מצינו אמורא חולק במפורש על ר' פדת, וסובר שצריך להפרישו, ואף ר' פדת דחה את כל הראיות נגדו, ועשה מעשה כדעתו^[20], ונראה מכמה סוגיות שבתלמוד שהביאו את הדין קטן אוכל נבילות אין מצווים להפרישו, שהלכה רווחת היא^[21]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת ראשונים אחרים שדוקא באיסור באיסור דרבנן אין מצווים להפרישו, אבל באיסור תורה מצווים להפרישו^[22]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת ראשונים אחרים שבית דין מצווים להפרישו^[23].

טעמי המחלוקת

בטעם המחלוקת אם בית דין מצווים להפריש קטן אוכל נבילות, יש מן האחרונים שכתבו שהספק הוא האם קטן הוא בכלל מצוות ואיסורים, ולסוברים שמחוייבים להפרישו, הרי שהקטן בכלל המצוות והאיסורים, ואם עובר על איסור נחשב לו כעבירה, אלא שהתורה פטרתו מעונשים מחמת קטנותו, וכיון שנחשב לו כעבירה גדול הרואהו מחוייב להפרישו ולסוברים שאין בית דין מחוייבים להפרישו, הרי שהקטן אינו בכלל המצוות והאיסורים שבתורה, ואף כשעובר על איסור אינו נחשב לו כעבירה כלל, ורק מוזהרים שלא להאכילו בידים^[24]. ויש מן האחרונים שכתבו שהכל מודים שקטן אינו מוזהר כלל במצוות ואיסורים, ולא קיימת אצלו האזהרה בפועל, אולם סיבת האיסור קיימת אצלו, ונחלקו האם החיוב להפריש אדם מאיסור תלוי באזהרה בפועל או בסיבת האיסור^[25]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בטעם הסוברים שמצווים להפרישו שאינו מצד שיש איסור כבר בקטנותו, שהכל מודים שבקטנותו אין איסור, אלא כדי שלא יתרגל לעבור איסורים גם כשיגדל ("לא ליתי למיסרך")^[26]. ויש מן האחרונים שכתבו בטעם הסוברים שאין בית דין מצווים להפריש הקטן, שהחיוב להפריש גדול מאיסור הוא משום דין ערבות, לסוברים כן^[27], וקטן אינו בכלל ערבות^[28].

יש מן האחרונים שצידדו לומר שהמחלוקת אם מצווים להפריש הקטן או לא, תלויה במחלוקת אם שני כתובים הבאים כאחד מלמדים או לא, שיש שני כתובים בהם התורה גילתה שיש להפריש קטנים מאיסור: בשרצים נאמר "לא תאכלום" ודרשו להזהיר גדולים על הקטנים, וכן בטומאת כהנים נאמר "אמור ואמרת" ודרשו להזהיר גדולים על הקטנים, ונחלקו אם אפשר ללמוד מכאן לכל התורה שגדולים מוזהרים על הקטנים שלא יעשו איסור מעצמם^[29].

המצווים להפריש

על המצווים להפריש קטן אוכל נבילות, לסוברים שמצווים להפרישו, ודינו כגדול שמצווים להפרישו מאיסור, שנחלקו בו אם כל אדם מצווה להפרישו או שרק בית דין מצווים על כך, ע"ע כפיה^[30].

חובה מיוחדת על האב והאם

אף שאין בית דין מצווים להפריש את הקטן, אפילו כשהגיע לחינוך, לסוברים כן^[31], מכל מקום יש מן הראשונים סוברים שאביו מצווה לגעור בו ולהפרישו^[32], כדי לחנכו בקדושה, שנאמר: חנֹך לנער על פי דרכו^[33], שאיך יחנכו במצוות עשה ויניחנו לאכול נבלות וטרפות^[34], ואם הניחו אביו בית דין ממחים בידו שלא יניחנו לעשות איסור^[35]. ויש שכתב שאף אמו חייבת להפרישו^[36], ויש שכתבו שאין האם חייבת, שלדעתם אף במצוות אין חובת חינוך על האם^[37].

וכתבו אחרונים בדעת ראשונים שבית דין ממחים ביד אביו שלא יניחנו לעבור איסור, ודוקא באיסור תורה, אבל באיסור דרבנן אין ממחים^[38].

הפרשה מדין חינוך

קטן אוכל נבילות, שאין בית דין צריכים להפרישו, לסוברים כן^[39], אם הוא אף כשהגיע הקטן לגיל חינוך, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאף בקטן שהגיע לחינוך אמרו שאין מצווים להפרישו, לפי שחינוך לא שייך אלא להזהיר לעשות ולקיים מצוה, אבל להזהיר מלעבור איסור אין זה חינוך^[40], שמצות עשה צריכה אזהרה יותר מאיסור לאו שהוא שב ואל תעשה^[41], או לפי שחובת חינוך תיקנו חכמים כעין של תורה, שחייבה את האב למולו ולפדותו וללמדו תורה, שהן מצוות עשה^[42], ואותה שאמרו שמחנכים קטן בעינוי יום הכפורים^[43], אין זו הפרשה מאיסור, אלא חינוך למצות ועניתם את נפשֹתיכם^[44], או לפי שצריך חינוך להסירו מהרגלו, שהורגל לאכול ביום הכפורים, מה שאין כן בשאר איסורים^[45]. וכן באיסור מלאכה בשבת, יש שכתבו לדעת ראשונים אלה שחייבים לחנכו, לפי שיש בו עשה: וביום השביעי תשבֹת^[46].

ויש מן הראשונים סוברים שלא אמרו אין בית דין מצווים להפרישו אלא בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך, כיון שחייבים לחנכו, כל שכן שצריך להפרישו שלא יעשה עבירה^[47], ואין חילוק בין בית דין לאביו^[48], שכיון שהגיע לכלל שנים שאביו חייב לחנכו, מצוה על כל אדם להפרישו מאיסור^[49].

על הסוברים שיש חובת מיוחדת על אביו ואמו, עי' להלן^[50].

בתינוק שאינו בר הבנה

קטן אוכל נבילות, שאין בית דין מצווים להפרישו, לסוברים כן^[51], ומכל מקום יש מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו, לסוברים כן^[52], יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלא אמרו שצריך להפרישו אלא בתינוק בר הבנה^[53], שמבין כשאומרים לו שזה אסור^[54], שזהו הזמן שהגיע לחינוך באיסורים^[55], אלא שבמאכלות אסורים ראוי להפרישו אפילו שאינו בר הבנה, לפי שמטמטמים הלב וגורמים לו טבע רע^[56].

בחרש ושוטה

חרש אוכל נבילות, יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שבקטן מצווים להפרישו, אף בחרש כן, מחשש שהרואה אותו עובר איסור יבוא להחליפו בגדול פקח ויאמר שאף גדול פקח מותר^[57], ולדעה זו, שוטה אוכל נבילות, כיון שלא שייך בו לאסור מטעם "אתי למיסרך", שהרי לא יגיע לידי חיוב, וכן אין חשש שיבואו להחליפו בפקח, ששוטה שטותו מוכחת עליו, לכן אין בית דין מצווים להפרישו^[58].

באיסורי שבת

איסורי שבת, יש מן האחרונים שכתבו שאף לסוברים שבשאר איסורים אין חובה להפריש הקטן^[59], באיסורי שבת שיש מצוה על שביתת בנו, יש חובה על האב להפרישו^[60].

בטומאת כהנים

קטן שהוא כהן, אף שבשאר איסורים אין בית דין מצווים להפריש קטן, לסוברים כן^[61], באיסור טומאת כהן, יש מן הראשונים סוברים שמצווים בית דין להפרישו, ונלמד מדרשה "אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים"^[62]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף באיסור טומאת כהן אין בית דין מצווים להפריש קטן, ורק אביו מוזהר להפרישו מטומאה^[63].

עבירות שבין אדם לחבירו

בעבירות שבין אדם לחבירו, יש מן האחרונים שכתבו שמצווים בית דין להפריש את הקטן, כדי שלא יארע תקלה על ידו, אף על פי שבשאר עבירות אין מצווים להפרישו^[64], ולדעתם זהו שכתבו ראשונים שראוי לבית דין להכות את הקטנים כפי כח הקטן על הגניבה כדי שלא יהיו רגילים בה, וכן אם הזיקו שאר נזיקין^[65]. וכן כתבו אחרונים, שבאיסורים שבממון הכל מודים בהם שבית דין מצווים להפריש את הקטן, כדי להציל ממון הנגזל^[66].

באיסור שבידו לתקנו

איסור שבידו לתקנו, כגון דמאי* שיכול להפריש ממנו תרומות ומעשרות, או נדר* שיכול להישאל עליו, יש מן האחרונים שצידדו לומר שאף בו אין אומרים שמצווים להפריש הקטן, לסוברים כן^[67].

בדבר שיכולה לצאת ממנו תקלה

בדבר שיכולה לצאת ממנו תקלה, כגון תקיעת שופר, שהקול נשמע לרבים, ואם הקטן יתקע בשופר בשבת – שתקיעה בשבת אסורה^[68] - יבואו לתקוע בשבת, כתבו ראשונים שמצווים להפרישו^[69]. ויש מן האחרונים שכתבו שזהו דוקא כאשר לא רואים שקטן עושה את האיסור ולכן יסברו שגדול עושה כן^[70].

כאשר גדול שייך באיסור

קטן שבא לעשות איסור, ואם נניחנו לעשות האיסור יצא שאף גדול עובר איסור, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שלדברי הכל מצווים להפרישו, ולדעתם זהו ששנינו בשני אחים אחד פקח ואחד חרש שנשואים לשתי אחיות פקחות, ומת פקח בעל הפקחת, שאין מניחים לחרש לשהות עם אשתו הפקחת, אלא חייב לגרשה, משום שהיא אחות זקוקתו, ואמרו בתלמוד שאין אומרים שיהיה מותר לחרש להמשיך לשהות עם הפקחת שהרי הוא כקטן אוכל נבילות שאין מצווים להפרישו, משום איסור של האשה הפקחת^[71], והיינו שכיון שאם החרש יעבור על האיסור ייצא שאשתו הפקחת עוברת איסור, לכן מצווים להפרישו^[72]. וכתבו אחרונים, שכאשר הקטן בא לאכול איסור הנאה, באופן שאם יאכלנו יוצא שאביו נהנה מאכילת האיסור – שהרי נחסך לו שאינו צריך לתת לו דבר מאכל של היתר – מכל מקום אינו חשוב שהאב עובר על איסור הנאה, ואינו צריך להפרישו^[73]. וכעין זה יש מן האחרונים שכתבו, שכאשר גדול נתן לקטן דבר איסור, מוטל על בית דין למנוע את הקטן מלאכול את האיסור, כדי להציל את הגדול מאיסור ספיה לקטן^[74].

ויש מן הראשונים שכתבו לענין איסור ריבית, שאין בית דין מצווים להפריש יתומים מהלואה בריבית^[75].

בדבר שאין איסורו ידוע

דבר שאין איסורו ידוע, יש מן האחרונים שכתבו שמצווים להפריש הקטן, או לכל הפחות להודיעו שדבר זה אסור, שאם לא כן, כיון שאין איסורו ידוע יש לחוש שמא כשיגדל יזכור שבקטנותו עבר על האיסור ולא ידע שדבר זה אסור^[76].

כשרגיל לעבור על איסור

קטן שרגיל לעבור על איסור, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלדברי הכל מצווים להפרישו, שלא אמרו שאין מצווים להפרישו אלא כשעושה באקראי, אבל כשרגיל בכך, ההרגל נעשה טבע וגם כאשר יגדל ימשיך בכך^[77].

חצי שיעור

קטן שעושה איסור בחצי-שיעור* מהשיעור האסור, יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שקטן אוכל נבילות צריך להפרישו^[78], אף מחצי שיעור צריך להפרישו^[79]. ויש מן האחרונים שנסתפקו בכך^[80].

קטן המאכיל איסור לקטן אחר

קטן המאכיל איסור תורה לקטן אחר, יש מן האחרונים שנסתפקו אם יש חיוב להפריש את המאכיל – לסוברים שקטן אוכל נבילות מצווים להפרישו – שאף אם נאמר שבשאר איסורים צריך להפרישו, זהו משום שהקטן שייך בהם אלא שאינו בר עונשין, אבל באיסור ספיה לקטן, שהוא משום "להזהיר גדולים על הקטנים"^[81], יש לומר שלא שייך כלל בקטן, ואם כן אין מצווים להפרישו מאיסור ספיה לקטן^[82].

קטן שאוכל בתרומה

קטן ישראל שאוכל בתרומה, יש מן האחרונים שכתבו שמפרישים אותו מאכילת התרומה משום שמירת התרומה^[83].

בהוצאת בעל קרי מהמחנה

בהוצאת בעל קרי מחוץ למחנה משום מחנה קדוש^[84], לסוברים שקטן מטמא בקרי^[85], אותה שדרשו "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא לא מחוץ למחנה"^[86] "איש" פרט לקטן^[87], יש מן הראשונים שכתבו שלסוברים שקטן אוכל נבילות מצווים להפרישו, גילה הכתוב שבהוצאה בעל קרי מן המחנה אין מצווים להפרישו, ולסוברים שקטן אוכל נבילות אין מצווים להפרישו, גילה הכתוב שאף מותר להכניס הקטן, אף על פי שאסור להכניס כלים טמאים^[88].

הערות שוליים