מיקרופדיה תלמודית:כלל ופרט וכלל

הגדרה^[1] - לשון כללית ("כלל") הכתובה בתורה, ואחריה לשון פרטית ("פרט"), ושוב לשון כללית, נדרשות לרבות כל דבר הדומה לפרט ("כעין הפרט")

המידה וגדרה

המידה

כלל ופרט וכלל היא אחת משלש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן (ראה ערכו) שמנה ר' ישמעאל (ברייתא דרבי ישמעאל בתחילת ספרא פרשה א).

כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט (ברייתא דרבי ישמעאל בתחילת ספרא פרשה א; מכילתא יתרו בחודש ח, משפטים נזיקין ח,טו; ספרי קרח קיח; תוספתא שבועות (צוקרמאנדל) א ז; עירובין כז ב; סוכה נ ב; ירושלמי מעשר שני א ג, עירובין ג א). כיצד? נאמר בכסף פדיון של מעשר שני: וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ (דברים יד כו), ודרשו: "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך" הרי זה כלל, "בבקר ובצאן וביין ובשכר" הרי זה פרט, "ובכל אשר תשאלך נפשך" הרי זה כלל, כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט, לומר לך, מה פרט מפורש דבר שהוא ולד וולדות הארץ, אף אין לי אלא ולד וולדות הארץ (ברייתא דרבי ישמעאל ספרא שם; עירובין שם ברייתא שניה; ירושלמי מעשר שני ועירובין שם); או: מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע, אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע (ברייתא ראשונה עירובין שם; נזיר לה ב; בבא קמא נד ב, ושם סג א).

דבר הנלמד בכלל ופרט וכלל הרי הוא דין תורה, כמו בשאר המידות שהתורה נדרשת בהן (שיטה לא נודע למי קדושין כד ב. וראה תוס' שם ד"ה הואיל).

ויש שכתב שדבר הנלמד בכלל ופרט וכלל אינו אלא אסמכתא בעלמא (מאירי קדושין שם, בשם יש אומרים)^[2].

טעמה

בטעמה של מידה זו ישנם כמה הסברים:

* יש מהראשונים שכתבו, שבמקום שיש רק כלל ופרט, אנו אומרים שאין בכלל אלא מה שבפרט, ואפילו דברים הדומים לפרט אינם נידונים עמו, לפי שהפרט הוא פירושו של הכלל, ולא יותר (ראה ערך כלל ופרט); אבל כלל ופרט וכלל, מכיון שנאמר כלל שני שלאחר הפרט, הרי כלל זה בא להוסיף על הפרט, ודייך אם תוסיף עליו את הדברים הדומים לפרט בלבד (רש"י סוכה נ ב ד"ה והכא, סנהדרין מו א ד"ה כי קללת, שבועות ד ב ד"ה דדריש), וזהו פירוש לשון "אי אתה דן אלא כעין הפרט", שאמנם דן אתה על ידי הכלל האחרון להוסיף על הפרט, אבל אין אתה דן להוסיף עליו אלא את הדומה לו (רש"י שבועות שם). וכן אילו לא היה נכתב אלא הפרט והכלל האחרון, היה זה פרט וכלל שמרבה הכל, ובא הכלל הראשון למעט שלא נרבה אלא דברים הדומים לפרט (חידושי רבי פרץ הכהן נזיר לה א).

* ויש מסבירים, שאילו היתה כוונת הכתוב לאותו פרט בלבד, לא היה אומר אלא כלל ופרט בלבד, והיינו אומרים שאין בכלל אלא מה שבפרט, וכן אילו היתה כוונת הכתוב לרבות אפילו דברים שאינם דומים לפרט, לא היה מזכיר את הפרט כל עיקר, או שלא היה אומר אלא פרט וכלל בלבד, שהכלל מוסיף על הפרט ומרבה הכל (ראה ערך כלל ופרט; פרט וכלל), ומכיון שהזכיר את הפרט בין שני הכללים, על כרחך בא לומר שהדין נוהג בכל מה שדומה לפרט (תשובת רבי אברהם בן הרמב"ם צה).

ואף על פי שבפרט וכלל מרבים הכל, ואיך אפשר שכלל אחד בסוף מרבה יותר משני כללים אחד בתחילה ואחד בסוף, יש לומר, שאילו היתה כוונת התורה לרבות הכל היה די בכלל אחד, ועכשיו שהוסיפה כללים גילתה לנו בזה שלא בא הכלל לרבות הכל, אלא לדונו במידה זו, והרי זה דומה במקצת למה שאמרו שאין רבוי אחר רבוי אלא למעט (יבין שמועה לרשב"ץ בברייתא דרבי ישמעאל מידה ז).

* ויש שכתבו שמידת כלל ופרט וכלל מורכבת משתי המידות של כלל ופרט ושל פרט וכלל, שהרי הכלל הראשון עם הפרט הוא כלל ופרט, והפרט עם הכלל האחרון הוא פרט וכלל, ולכן דנים בכלל ופרט וכלל מעין שתי המידות, לרבות את כל הדומה לפרט, כעין מידת פרט וכלל שמרבה הכל, ולמעט כל שאינו דומה לפרט, כעין מידת כלל ופרט שממעטת הכל, והוא כעין פשרה ביניהן (הליכות עולם ד ב; מידות אהרן רז).

ריבה ומיעט וריבה

בעיקר מידה זו נחלקו תנאים, כדרך שנחלקו בשאר המידות של כללים ופרטים, שיש אומרים שאין דורשים בכלל ופרט וכלל, אלא בדרך "ריבה ומיעט וריבה" (ראה ערך כלל ופרט; פרט וכלל). ההבדל בין "כלל ופרט וכלל" ל"ריבה ומיעט וריבה" הוא, שכלל ופרט וכלל אינו מרבה אלא כל שהוא כעין הפרט, ואילו "ריבה ומיעט וריבה" מרבה הכל, ואינו ממעט אלא דבר אחד (ראה עירובין כז ב, סוכה נ ב, סוטה טז א-ב, קדושין כא ב, ועוד). ולמשל, אם הכלל בפני עצמו כולל עשרה פרטים, הרי בכלל ופרט וכלל נתרבו שלשה בלבד, הפרט שבכתוב ועוד שני פרטים הדומים לו, ואילו בריבוי ומיעוט וריבוי נתרבו תשעה פרטים, הפרט שבכתוב ועוד שמונה פרטים שלא נתפרשו, ונתמעט פרט אחד בלבד (תשובת רבי אברהם בן הרמב"ם צה).

וטעם הדבר, לפי שלדורשים בכלל ופרט, אילו היה נאמר רק הכלל הראשון והפרט, לא היה בכלל אלא מה שבפרט, ובא הכלל האחרון ומרבה עוד, ודייך אם תרבה דברים שהם כעין הפרט, אבל לדורשים בריבוי ומיעוט, אילו היה נאמר רק הכלל הראשון והפרט, היינו מרבים כל הדומה לפרט (ראה ערך כלל ופרט; פרט וכלל), ועכשיו שנאמר עוד כלל אחרון הרי זה מרבה אף דברים שאינם דומים לפרט, ולא מיעט הפרט אלא דבר אחד שאינו דומה לו לגמרי, וראוי להוציאו מן הכלל יותר מן הכל (רש"י סוכה נ ב ד"ה והכא וד"ה מיעט, קדושין כא ב ד"ה דריש וד"ה ריבויי; מאירי סנהדרין מו א; ריטב"א סוכה שם), ומסרו הכתוב לחכמים איזה דבר ראוי למעט (רש"י קדושין שם).

וכתבו הראשונים שלדורשים ב"ריבה ומיעט וריבה" לא הוצרך הריבוי הראשון להיכתב, שהרי אף ב"מיעט וריבה" לחוד לדעתם מרבים הכל, וממעטים דבר אחד (ראה ערך כלל ופרט; פרט וכלל, ושם שיש חולקים שבמיעט וריבה מרבים הכל), ולא נכתב אלא משום שכך דרך המקרא לפתוח בלשון ריבוי (תוס' נזיר לה ב ד"ה איכא, בשם רבינו תם). ויש שכתבו שמידת "ריבה ומיעט וריבה" מרבה יותר מאשר מידת "מיעט וריבה" (פירוש ר' משה אבן מוסא לברייתא דרבי ישמעאל)^[3].

להלכה, יש פוסקים כדעת התנאים הדורשים בכלל ופרט (תוס' נדה ל א ד"ה ושמע מינה; אור זרוע ב יד; עצמות יוסף קדושין כא ב, ופרי חדש יורה דעה פד סק"ז, בדעת הרמב"ם); יש פוסקים כדעת הדורשים בריבה ומיעט (ראב"ן שבועות א); ויש מהראשונים שכתבו שברוב המקומות הלכה כדעת הדורשים בכלל ופרט, ובמקצתם הלכה כדעת הדורשים בריבה ומיעט (מאירי סנהדרין מה ב, ונזיר לד ב).

כעין הפרט

שני צדדים

"כעין הפרט" שאמרו שמתרבה בדרשת כלל ופרט וכלל, יש מהאמוראים סוברים שנחלקו תנאים בגדרו, שלדעה אחת לא נתרבה אלא הדומה לפרט ב"שלשה צדדים", ולדעה שניה נתרבה אף הדומה לו ב"שני צדדים" בלבד (עירובין כח א). ולכן כלל ופרט וכלל שנאמר בלקיחת דברי מאכל בכסף מעשר שני* בירושלים (ראה לעיל: המידה וגדרה), לדעה אחת אף עופות נלקחים בדמי מעשר שני, לפי שהם "כעין הפרט" בשני צדדים, שהפרט הוא "בקר וצאן ויין ושכר", שהם "פרי מפרי", שעגל נולד מאמו וענבים מחרצנים (רש"י עירובין כז ב ד"ה פרי מפרי), והם גדולי קרקע, שניזונים וגדלים מן הקרקע (רש"י שם ד"ה וגידולי קרקע), ואף עופות הם פרי מפרי וגידולי קרקע (שם כח א). ולדעה אחרת עופות אינם נלקחים בדמי מעשר שני, לפי שלא נתרבו אלא הדומים לפרט בשלשה צדדים, שהם פרי מפרי וגידולי קרקע, ו"ולדות הארץ", דהיינו שנבראו מן הארץ במעשה בראשית, ואילו עופות מן הרקק נבראו (עירובין כח א; רש"י שם כז ב ד"ה ולד ולדות הארץ).

להלכה כתבו הראשונים שדורשים כלל ופרט וכלל אף כשדומה בשני צדדים בלבד (מאירי נזיר לה ב, סנהדרין מו א; ריטב"א עירובין כח א; פרי חדש יו"ד פד סק"ז, ופני יהושע בבא קמא סג א, בדעת הרמב"ם).

ויש סוברים בדעת חלק מהראשונים שלהלכה דורשים כלל ופרט רק כשיש שלשה צדדים (חקרי לב יו"ד א מא, בדעת רש"י ותוס' הרא"ש. וראה חק נתן ושי למורא בכורות לז א, ואחיעזר ב לה סק"ב, שחולקים).

"שני צדדים" ו"שלשה צדדים", יש מהראשונים שכתבו שאינם בדווקא, שלסוברים שכעין הפרט הוא ב"שלשה צדדים", גם אם יש בפרט יותר משלשה צדדים אין מרבים אלא את הדומה לו בכל צדדיו (תוס' חולין סו א ד"ה (סה ב) וכי תימא; ריטב"א עירובין כח א); ולסוברים שאין צריך שיהא כעין הפרט אלא ב"שני צדדים", מרבים אף את הדומה לו בצד אחד בלבד, ומה שאמרו שצריך שני צדדים היינו שאם שני הצדדים שקולים הם צריך שיהא דומה בשניהם, שכיון ששניהם שקולים איזה מהם תוציא (תוס' שם, ותוס' הרא"ש חולין שם, בשם ר"י).

הריבוי מהכלל

אין מרבים ב"כעין הפרט" יותר ממשמעות הכלל האחרון, לפי שבכל כלל ופרט וכלל הכלל האחרון הוא שבא לרבות, שהכלל הראשון למעט כל מה שאינו דומה לפרט הוא בא, שהרי בלעדיו היה זה פרט וכלל שמרבה הכל, ואילו הכלל האחרון הוא שבא לרבות, שבלעדיו היה זה כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט, ולכן אין לרבות בכלל ופרט וכלל יותר מן הכלל האחרון (ראה בבא קמא סד ב, ורש"י ד"ה ה"ג. וראה יבין שמועה קכט).

אבל אין לחוש אם הריבוי הוא יותר ממשמעות הכלל הראשון, שהרי הכלל האחרון הוא שמרבה, ולא הראשון (שיטה מקובצת בבא קמא נד ב, בשם הרא"ש בשם ר"מ); ויש סוברים שאף אין מרבים יותר ממשמעות הכלל הראשון (שיטה מקובצת שם בשם ר' ישעיה).

המיעוט מהפרטים

אם היו כמה פרטים בין שני הכללים, פעמים שדורשים "כעין הפרט" מכל הפרטים יחד, כגון בכלל ופרט וכלל בענין דמי מעשר שני, שהפרט הוא "בבקר ובצאן וביין ובשכר", ומרבה דברים הדומים לצד השוה של כל הפרטים כאחד, "ולד וולדות הארץ", או "פרי מפרי וגידולי קרקע" (ראה לעיל: המידה וגדרה. תוס' בבא קמא סג א ד"ה דהא; תוס' רבינו פרץ שם); ופעמים שדורשים "כעין הפרט" מכל פרט לחוד, וכל פרט מרבה את הדברים הדומים לו בלבד (ראה בבא קמא שם, ורש"י ד"ה דהא).

וכתבו הראשונים שאין דורשים כל פרט לחוד אלא במקום שמשמע מלשון הכתוב שכל פרט עומד בפני עצמו (תוס' ותוס' רבינו פרץ שם בתירוץ א), או במקום שדי היה לכתוב פרט אחד ללמוד ממנו "כעין הפרט", ושאר הפרטים מיותרים, שבא הדבר ללמדנו לדרוש כל אחד בנפרד (תוס' ותוס' רבינו פרץ שם בתירוץ ב).

הכללים והפרט

כשאינם דומים

במקרה שהכלל האחרון אינו דומה לכלל הראשון, כגון שהכלל הראשון מרבה יותר מן האחרון (ראה חולין סו א; ראה בבא קמא סד א), או להיפך, כשהאחרון מרבה יותר מן הראשון (ראה זבחים ד ב, ושם ח ב); או כשהכללים אמורים בשני עניינים, כגון שהכלל הראשון הוא באיסור לאו, והשני בחיוב כרת (ראה כריתות כא א), נחלקו תנאים אם דורשים כלל ופרט וכלל:

* תנא דבי ר' ישמעאל סובר שנדרש בכלל ופרט וכלל (חולין שם; בבא קמא שם; זבחים שם ושם; כריתות שם), שכל שהכללים מוסיפים על הפרט הרי זה כלל ופרט וכלל, אף על פי שכלל אחד אינו כולל כמו השני (מאירי בבא קמא סב ב).

* ותנא דבי רב סובר שאינו נדרש בכלל ופרט וכלל (ראה חולין סו א, ורש"י ד"ה תנא דבי רב סבר), שאותו כלל שאינו כולל כל כך חשוב אף הוא כפרט לגבי הכלל האחר (ראה שו"ת חתם סופר חושן משפט קיג).

וכתבו הראשונים, שלא מצינו מי שדורש כלל ופרט וכלל באופן זה אלא תנא דבי ר' ישמעאל (רמב"ן חולין סה ב), ותנא יחיד הוא, ולדעת תנאים רבים אינו נדרש בכלל ופרט וכלל (מאירי סנהדרין מו א; יבין שמועה על הליכות עולם ד ב). ונראה מדבריהם שלהלכה אינו נדרש בכלל ופרט וכלל (ראה מאירי ורמב"ן שם).

ויש סוברים שהלכה כתנא דבי ר' ישמעאל (מאירי שם, בשם יש אומרים)^[4].

בכללים סמוכים

שני כללים סמוכים זה לזה, ואחריהם פרט, נחלקו תנאים בדינם:

* יש אומרים, שכל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה, הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל (בבא קמא סד ב; שבועות ה א; חולין סו ב, סז א; זבחים מד א; בכורות נא א). ויש מפרשים טעם דעה זו, שבמקום שיש דרשה וטעם אומרים אין-מוקדם-ומאוחר-בתורה (ראה ערכו) אפילו בענין אחד, ואף כאן יש טעם לומר שמקומו הראוי של הפרט הוא בין הכללים, לדורשם בכלל ופרט וכלל, שאם לא כן למה נכתבו שני הכללים (יבין שמועה קסא).

* תנא דבי ר' ישמעאל חולק ואומר שאין זה כלל ופרט וכלל, אלא ריבה ומיעט וריבה (בבא קמא שם; שבועות ה א; חולין סז א; בכורות שם), שלפיכך הפרידה התורה בין הפרט לכלל, והסמיכה את שני הכללים, לומר שלא תדרשנו בכלל ופרט, וכך היא המידה בתורה, שבאופן זה אין דורשים בכלל ופרט אלא בריבוי ומיעוט (רש"י חולין שם ד"ה במים).

להלכה יש סוברים כדעה הראשונה, שנידונים בכלל ופרט וכלל (מאירי שבועות שם, סנהדרין מו א; ראה מדרש הגדול ויקרא א ב; פרי חדש יו"ד פד סק"ז, בדעת הרא"ש); ויש סוברים בדעת חלק מהראשונים שהלכה כתנא דבי ר' ישמעאל, שנידונים בריבוי ומיעוט וריבוי (פרי חדש שם, ורבי יום טוב אלגזי בכורות ח אות פא, בדעת הרמב"ם).

לסוברים ששני כללים סמוכים ופרט אחריהם מטילים את הפרט ביניהם לדונם בכלל ופרט וכלל, הוא הדין כששני הכללים הסמוכים כתובים אחרי הפרט (ראה חולין סז א, ורש"י ד"ה מיניה; מיוחס לרשב"א מנחות כו ב).

פרט וכלל ופרט

המידה

פרט וכלל ופרט, אי אתה דן אלא כעין הפרט (נזיר לד ב, לה א; ספרי נשא כד לגירסת הגר"א, וכן פירשו רבנו הלל וספרי דבי רב גם לגירסא שלפנינו). כיצד, נאמר בנזיר: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר (במדבר ו ג), כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל (שם ד), ודרשו: "מיין ושכר יזיר", פרט, "מכל אשר יעשה מגפן היין", כלל, "מחרצנים ועד זג לא יאכל", חזר ופרט, אי אתה דן אלא כעין הפרט, שהוא פרי ופסולת פרי (נזיר לד ב; ספרי שם).

וכן נאמר בשומר שכר: כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר (שמות כב ט), ודרשו: "חמור או שור או שה" פרט, "וכל" כלל, "בהמה לשמור" חזר ופרט, הרי זה פרט וכלל ופרט, ואי אתה דן אלא כעין הפרט (נזיר לה א לגירסת תוס' ד"ה וכי, ושיטה לחכמי איוורא ותוס' רבנו טודרוס ומאירי שם), שהוא דבר המיטלטל וגופו ממון (שיטה ותוס' רבנו טודרוס ומאירי ורא"ש ותוס' הרא"ש שם).

וכתבו הראשונים בטעם שלא מנה ר' ישמעאל פרט וכלל ופרט כמידה בפני עצמה במידות שהתורה נדרשת בהן, לפי שהיא בכלל מידת כלל ופרט וכלל, ומידה אחת הן, שבשתיהן מרבים כל שהוא כעין הפרט (חידושי רבי פרץ הכהן נזיר לד ב; הליכות אלי לרבי שלמה אלגאזי תמה); או לפי שטעמן של שתי המידות שוה (פירוש רבנו הלל לברייתא דרבי ישמעאל בתחילת ספרא פרשה א).

ויש מהראשונים שכתבו שר' ישמעאל חולק על מידה זו, ואינו דורש פרט וכלל ופרט (פירוש הראב"ד לברייתא דרבי ישמעאל בריש ספרא שם; הליכות עולם ד ב).

אף התנאים הדורשים את כל התורה בריבוי ומיעוט, וחולקים על דרשת כלל ופרט וכלל (ראה לעיל: המידה וגדרה), מודים הם בדרשת פרט וכלל ופרט, שאין אתה דן אלא כעין הפרט (ראה נזיר לה א, ותוס' שם ד"ה ורבי, בשם ר"י; תוס' שם ב ד"ה איכא, בדעת רבינו תם; חידושי רבי פרץ שם, בשם רבינו תם ור"י; תוס' רי"ד שם לד ב; ראבי"ה תתקפא; ספר כריתות בתי מידות ו, בשם ר' נתנאל).

ויש מהראשונים מצדדים שהתנאים הדורשים את כל התורה בריבוי ומיעוט חולקים אף על מידת פרט וכלל ופרט (ראה שו"ת הרשב"א א תלב. וראה מאירי נזיר לד ב, וקרן אורה שם לה א; וראה תוס' חכמי אנגליה סנהדרין מה ב).

טעמה

בטעמה של מידה זו כתבו הראשונים, שאילו לא היה שם הפרט האחרון, היה זה פרט וכלל, שהכלל מוסיף על הפרט, ובא הפרט האחרון לגרוע את כוח הכלל שלא לרבות הכל, אלא כעין הפרט בלבד; וכן אם לא היה שם הפרט הראשון, היה זה כלל ופרט, שאין בכלל אלא מה שבפרט, ואין הכלל כלום, ובא הפרט הראשון ללמדנו שאין הדבר כן, אלא שבא הכלל לרבות כל שהוא כעין הפרט (חידושי רבי פרץ הכהן נזיר לד ב).

ויש שכתבו שמידה זו שוה למידת כלל ופרט וכלל, ששתיהן מורכבות ממידת כלל ופרט וממידת פרט וכלל, שבכלל ופרט וכלל הכלל הראשון עם הפרט הוא כלל ופרט שממעט הכל, והפרט עם הכלל האחרון הוא פרט וכלל שמרבה הכל, ולכן עושים כעין פשרה בין המידות ומרבים כל שהוא כעין הפרט. וכן בפרט וכלל ופרט, הפרט הראשון עם הכלל הוא פרט וכלל, והכלל עם הפרט האחרון הוא כלל ופרט, ולכן מרבים כל שהוא כעין הפרט (ראה פירוש ר"מ# אבן מוסא לברייתא דרבי ישמעאל; מידות אהרן ז ד).

ויש סוברים בטעם מידה זו, שהפרט האחרון חשוב כריבוי, לפי ששני הפרטים שני מיעוטים הם, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות (ראה ערך מעוט אחר מעוט), ואף הכלל שבאמצע ריבוי הוא, ונמצא שיש כאן שני ריבויים ומיעוט אחד - כמו בכלל ופרט וכלל - ולכן מרבים כל שהוא כעין הפרט (ראה מיוחס לראב"ד לספרי נשא כד).

ביחס לכלל ופרט וכלל

פרט וכלל ופרט מרבה כעין הפרט, כמו כלל ופרט וכלל, אלא שיש קצת חילוק בין שתי המידות (תוס' נזיר לד ב ד"ה מיין), שבכלל ופרט וכלל מרבים כל שהוא כעין הפרט אפילו בצד אחד, לסוברים כן, ואילו בפרט וכלל ופרט אין מרבים אלא דבר הדומה לפרט בשני צדדים (שם לה ב), שהדין נותן לרבות בשני כללים יותר מאשר בכלל אחד (תוס' נזיר לה ב ד"ה מכדי תרי, ושיטה לחכמי איוורא שם, בפירוש א; חידושי רבי פרץ הכהן שם, בשם הקונטרס ותוס'; תוס' רבנו טודרוס שם; רא"ש שם).

שני פרטים וכלל

שני פרטים סמוכים ואחריהם כלל, יש שכתבו שמטילים את הכלל בין הפרטים ודורשים אותם בפרט וכלל ופרט, כדרך שבשני כללים סמוכים שאחריהם פרט אומרים הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל, לסוברים כן (ראה לעיל: הכללים והפרט. יבין שמועה קכט, בדעת תוס'; שו"ת פרדס רמונים אבן העזר ו עמ' ריז).

הערות שוליים