מיקרופדיה תלמודית:כתב;כתיבה

הגדרה^[1] - הכתב והכתיבה המשמשים בדיני התורה

בכמה מקומות בתורה כתיבה משמשת בהכשר מצוה או דין, כגון מזוזה (ראה ערכו) שנאמר בה: וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ (דברים ו ט. וראה ערך מזוזה. וראה ערך כתיבת סת"ם, שהוא הדין בכתיבת שאר סת"ם), ומגילת-סוטה (ראה ערכו) שנאמר בה: וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה (במדבר ה כג. וראה ערך מגלת סוטה), וגט (ראה ערכו) שנאמר בו: וְכָתַב לָהּ (דברים כד א), ואמרו שאין הגט כשר לגרש בו אלא אם כן נעשה על ידי כתיבה (גיטין כ א, וראה ערך גט: אופן הכתיבה), וכן מגילה (ראה ערכו), נאמר בה: וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה (אסתר ט כט. וראה מגילה יט א), וכן: וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר (שם שם לב. וראה ב"ח או"ח תרצא).

ויש שעצם הכתיבה נאסרה, כגון כתיבה בשבת וביום טוב (ראה ערך כותב, ושם: הכתיבה), ובחול-המועד (ראה ערכו: בכתיבה), וכתיבת פסוקים או פרשיות מתורה-שבכתב (ראה ערכו) באופנים שונים (ראה ערך תורה שבכתב), וכן כתובת-קעקע (ראה ערכו) שאסרה תורה, יש סוברים שהיא דווקא בעושה צורת כתב (ראה ערכו, ושם שיש חולקים וסוברים שכל צורה שעושה על בשרו אסורה).

ערך זה דן בגדרי כתב וכתיבה השווים בכל מקום. על דיני כתיבה המיוחדים לכל אחת מהמצוות, או הדינים, או האיסורים, ראה בערכים המיוחדים להם (ראה ערך גט וערך חול המועד וערך כותב וערך כתבת קעקע וערך כתיבת סת"ם וערך מגילה וערך מגילת סוטה וערך מזוזה וערך מחיקת השם וערך ספר תורה וערך תפלין, ועוד).

הכתב

בכל כותבים, בין בדיו (ראה ערכו. ירמיהו לו יח, ומשנה שבת עח ב, וברייתא שם קלג ב, ומשנה מגילה יז א, וברייתא שם ח ב, ומשנה סוטה יז ב, וברייתא שם מח ב, וברייתא בבא מציעא עא א, ומשנה אבות ד כ, ועוד. על הדברים שחייבים לכותבם בדיו דווקא, ראה ערך דיו: בספר תורה, תפילין ומזוזות), ובין בשאר סממנים (משנה שבת קד ב בכתיבה בשבת, וראה ערך כותב), ועל הכל כותבים, על עור (ראה ערכו. משנה שבת עח ב, וגמרא שם קח א, וברייתא מנחות לד ב, וגמרא שם לב א, ומשנה ידים ד ה, ועוד. ראה ערך גויל וערך עור וערך קלף), על עלה של זית, ועל קרן של פרה, ועל עור האדם (משנה גיטין יט א. וראה ערך גט: מכשירי הכתיבה), ועל אבנים, כגון כתיבת דברי התורה בהר עיבל, שהיתה על גבי אבנים, שנאמר: וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דברים כז ח), ועל קרשים (ראה ערך כותב).

סוגי הכתב

אותיות בולטות, שלא נכתבו בסממנים, אלא הן יוצאות מהלוח עצמו, חשובות כתב (רמב"ם גרושין ד ו, בגט; מאירי גיטין כ א), וכן מצינו בציץ (ראה ערכו), שכתבו היה בולט כדינרי זהב (ברייתא בגמרא שם), ונאמר בו: וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם (שמות לט ל), היינו, שהכתוב עליו חשוב כתב (רש"י גיטין שם ד"ה והא. על דרך הבלטת האותיות, ראה להלן: מעשה הכתיבה).

וכן כתב החקוק בלוח, או באבן, או בטס של מתכת, כתבו ראשונים שחשוב כתב (רמב"ם שם; מאירי שם), שנאמר: כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל (ירמיהו יז א, וראה רש"י ורד"ק שם), היינו, על ידי חפירה (רמב"ם שם), וכן מצינו בלוחות הברית, שנאמר: לֻחֹת כְּתֻבִים וגו' וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב וגו' חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (שמות לב טו - טז), והיינו שהיה כתבם חקוק (תוספת גיטין כ א ד"ה למימרא, ותוספות הרא"ש שם).

וכן שריטה בסכין על גבי נייר, חשובה כתב (תוספות גיטין ט ב ד"ה מקרעין; פסקי הרי"ד גיטין יט א; ראשונים שם ט ב; מאירי שם יט ב). אבל רושם - שאינו רושם בעומק הנייר (שו"ת שאילת דוד (נדפס בסוף ספר פסקי הלכות א) ז (עמ' רלט) בהגהה), ואינו מתקיים (מגיד משנה גרושין ד ז; שאילת דוד שם. וראה ערך גט) - כתבו ראשונים שאינו חשוב כתב (תוספות שם; רשב"א שם, ורבינו ירוחם אדם וחוה כד ב, בדעת רש"י שם); ויש סוברים שאף רושם חשוב כתב (רמב"ם שם, שמכשיר רושם בגט, ומגיד משנה שם בדעתו, וראה ערך גט).

ויש סוברים בדעת ראשונים ששריטה בסכין על גבי נייר אינה חשובה כתב, שאין נקרא כתב אלא כעין דיו, שמסדר האותיות על הקלף (פסקי הרי"ד שם בדעת רש"י שם ט ב ד"ה מקרעין).

כתב הנוצר על ידי חקיקה מסביב

כתב הנוצר על ידי חק-תוכות (ראה ערכו) - שחוקק בלוח, ומשאיר צורת אות שאינה חקוקה, וכן שאר יוצר צורת אות בלי לעשות מעשה באות עצמה, אלא מסביב לה - נחלקו בו:

* יש סוברים, שאינו חשוב כתב (רמב"ם גירושין ד ו, וחידושי ר' ראובן גיטין יז, בדעתו; אבני נזר יו"ד שעג ג, וחידושי ר' ראובן שם בדעת ספר התרומה רה, (וסמ"ג עשין כב), ומרדכי גיטין שמא), וכן יש ראשונים הסוברים שהחק תוכות בשבת אינו חייב משום כותב (ראה ערך כותב), וכתבו אחרונים בדעתם שחק תוכות אינו חשוב כתב (ישועות יעקב או"ח סוף סי' לב מנכד המחבר ד"ה עוד נראה; שו"ת אבני נזר או"ח עא ג; שיעורי ר' שמואל גיטין אות שכז), וכן יש מצדדים לומר שאין איסור מחיקת-השם (ראה ערכו) בשם שנעשה בחק תוכות (תורת גיטין גיטין כ א).

* ויש סוברים שהנכתב בחק תוכות, אף שעשייתו אינה חשובה כתיבה, הרי הוא כתב (ראה להלן), מהם שכתבו בטעם הראשונים הסוברים שהחק תוכות בשבת חייב משום כותב (ראה ערך כותב), שהנעשה על ידי חק תוכות חשוב כתב (גידולי הקדש ד ט; ישועות יעקב שם; אהל יצחק גנזי האהל גיטין כ א (דף רכה), מרבי אלחנן וסרמן), ואף לסוברים שהחק תוכות בשבת פטור (ראה ערך הנ"ל), אין זה משום שאינו חשוב כתב, אלא מפני שמעשה החקיקה סביב צורת האות אינו חשוב כתיבה (רבי אלחנן וסרמן שם).

אותיות העומדות בפני עצמן

אותיות העומדות בפני עצמן, ואינן כתובות על גבי דבר אחר, יש סוברים שאינן חשובות כתב (שו"ת מהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון ה קסח; צפנת פענח תנינא יסודי התורה ו ו), ולדעתם רצועות התפילין, אף לסוברים שצריך לקושרם בצורת אותיות (ראה ערך תפילין), כיון שאין האותיות כתובות על גבי דבר אחר, אינן חשובות כתב (חבל יוסף אהע"ז קכה כג); והרבה סוברים שאף אותיות העומדות בפני עצמן חשובות כתב (אור שמח תפילין ומזוזה וספר תורה ג א; שו"ת הר צבי א טל הרים כותב אות ב; חידושי הגרי"ז תפילין ג טז).

אותיות הרקומות על בגד

אותיות רקומות על בגד, נחלקו בהן ראשונים אם חשובות כתב:

* יש סוברים שאינן חשובות כתב (הערוך ערך אנדכתרי וערך כפה, והעיטור מאמר ז (ח"א דף כו א) בשם ר"ח, ורבינו ירוחם אדם כד ב, ובית יוסף אהע"ז סוף סי' קכה בדעתם; מאירי גיטין כ א) - וכן אותיות ארוגות, או שעשויות במעשה מחט, אינן חשובות כתב (בית יוסף שם, ושו"ע שם כג, על פי הערוך שם) - לפי שגוף האותיות אינו מחובר (נשמת אדם לז ב). ולדעתם גט שאותיותיו רקומות על גבי בגד - פסול (הערוך והעיטור בשם ר"ח ומאירי שם, ורבינו ירוחם שם, על פי ברייתא גיטין שם).

* יש מצדדים לומר בדעת ראשונים, שרקמה שאינה קבועה, אלא שהאות מוטלת על הבגד, ושני ראשיה תחובים בבגד, אינה חשובה כתב, אבל רקמה קבועה חשובה כתב, וגט שנכתב ברקמה קבועה על בגד - כשר (רש"י גיטין שם ד"ה אנדוכתרי (וכן הוא בפסקי הרי"ד שם), ובית יוסף שם בדעתו).

* ויש סוברים שאף אותיות רקומות חשובות כתב, שרקימה הרי היא ככתיבה (שו"ת הרמב"ם (פאר הדור) ז; מחצית השקל או"ח שמ סק"י, וחתם סופר שבת קד ב, בדעת רש"י שם), ולדעתם כשם שאסור לכתוב פסוקים מהתורה שאין בהם חומש שלם (ראה ערך תורה שבכתב, ושם אם האיסור נוהג גם בזמן הזה), כך אסור לרקום פסוקים בבגד (שו"ת הרמב"ם שם^[2]; שו"ע יו"ד רפג ד, וט"ז שם סק"ג (וראה ש"ך שם סק"ו)).

כתב שעל גבי מסך מחשב

כתב שעל מסך מחשב, יש מצדדים לומר שאינו חשוב כתב (תשובות והנהגות ג שכו^[3]. וראה שבט הלוי ו לז, ושם ז ד. וראה שו"ת שאילת שאול א יו"ד ס, על אופן פעולת מסך המחשב ועל סוגי מסכים שונים), שאין בו ממש, ואינו עומד בעצמו אלא החשמל מעמידו כל רגע (תשובות והנהגות שם).

כתב שאינו מתקיים

כתב שאינו מתקיים, יש סוברים שאינו חשוב כתב (ראשונים דלהלן; פסקי ריא"ז גיטין ב ב. וראה לבוש אהע"ז קכה א, ופרי חדש שם קכד סק"ו), שאין כתב אלא דבר שרישומו קיים ועומד זמן רב (לבוש שם), וזה הטעם שגט (ראה ערכו) - שנאמר בו: וְכָתַב (דברים כד א) - אין כותבים אותו אלא בדבר שרישומו עומד (רמב"ם גירושין ד א; שו"ע אהע"ז קכה א. וראה ערך גט).

כתב בסממן המתקיים על גבי דבר שאינו מתקיים, נחלקו ראשונים, ואחרונים בדעתם:

* יש סוברים, שאינו חשוב כתב (פרי חדש אהע"ז קכד ס'"ו, שכן דעת כל הפוסקים חוץ מהרמב"ם, ראה להלן; שו"ת מעיל צדקה כד; גט מקושר סדר גט ראשון קנז).

* יש שנראה מדבריהם שחשוב כתב, וגט שנכתב על דבר שאינו מתקיים - כשר, שאין צריך אלא לכתוב בסממן המתקיים (רמב"ם שם ג, ושו"ע שם קכד ב, ופרי חדש שם בדעתם).

* יש אחרונים שכתבו, שאף הפוסלים גט שנכתב על דבר שאינו מתקיים (ראה לעיל), מודים שחשוב כתב, ולא הצריכו דבר המתקיים אלא בגט שנאמר בו: סֵפֶר (דברים כד א וג), וספר הוא דבר המתקיים (דברי יחזקאל ד כג, וחזון יחזקאל גיטין ב ו ד"ה ונראה בבאור, על פי ספרי דברים רסט).

* ויש שנראה מדבריהם שאף כתב שאינו מתקיים חשוב כתב (טור אהע"ז קכה, וב"ח שם, ובית שמואל שם סק"א בדעתו, שמכשיר גט בדבר שאינו מתקיים).

על הכותב (ראה ערכו) בשבת, שאינו חייב אלא בכותב בכתב המתקיים, ראה ערך כותב. על המוחק (ראה ערכו) בשבת, שאינו חייב אלא במוחק כתב המתקיים, ראה ערך מוחק.

דיו לח, שעד שיתייבש יכול להסירו

דיו לח, שעד שיתייבש יכול להסירו, כתבו ראשונים שאינו כתב המתקיים (מרדכי גיטין שמ; ארחות חיים הלכות גיטין ו; כלבו עו) - ואין לגרש בגט כשהדיו עדיין לח (שם ושם), ובשעת הנתינה עדיין אינו כתב המתקיים (בית שמואל קכד ס"ק כא) - שיכול להסירו בקל, באופן שלא יהיה רישומו ניכר (חלקת מחוקק קכד ס"ק כד). וכתבו אחרונים, שלדעה זו אף הכותב (ראה ערכו) בשבת - שאינו חייב אלא בכתב המתקיים (ראה ערך כותב) - אינו חייב אלא לאחר שהתייבש הדיו (גט מקושר סדר גט ראשון קנז; מנחת חינוך מצוה לב מוסך השבת אות לד הכותב; אמרי בינה (אייזנשטטר) גיטין יט א).

ומן האחרונים יש חולקים, וכתבו שדיו חשוב כתב המתקיים אף בעודו לח (פרי חדש אה"ע סוף סי' קכד; שו"ת חתם סופר חו"מ השמטות ר, וראה שם שלמעשה צריך עיון; גט מקושר שם; אמרי בינה שם), לפי שאינו נמחק אלא על ידי מעשה (חתם סופר וגט מקושר שם), ובלי מעשה סופו להתייבש מאליו ולהתקיים (חתם סופר שם), ומהם מוסיפים, שאף הראשונים שכתבו שאין לתת לאשה גט כשהדיו עדיין לח משום שהוא כתב שאינו מתקיים, לא כתבו כן אלא לזהירות בעלמא (חתם סופר וגט מקושר ואמרי בינה שם).

דבר שמתקיים עליו הכתב

דבר שמתקיים עליו הכתב, כתבו ראשונים שהוא כגון עור וקלף ונייר ועץ, וכיוצא בהם, והכותב (ראה ערכו) עליהם בשבת חייב (רמב"ם שבת יא טו, וראה ערך כותב). כתב על עלי זית ועל עלי דלעת ועל עלי חרוב, שנינו בתוספתא שהוא דבר המתקיים, והגט כשר (תוספתא גיטין ב), ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאף כתיבה בדיו על עלי זית מתקיימת (ריטב"א גיטין יט א (נדפס בדף כא א); ר"ן שם (ט א)); ויש סוברים שכתיבה בדיו על עלי זית אינה מתקיימת - שהדיו אינו נבלע יפה בגוף העלים, ונושר ואינו מתקיים (גט פשוט קכה סוף ס"ק יט) - ולא אמרו שעלה זית הוא דבר המתקיים אלא כשמקרע בו צורת אותיות (מגיד משנה גירושין ד ז במהדורת פרנקל (וראה שם בשנויי נוסחאות), וכן הוא בבית יוסף אהע"ז קכד בשמו).

* כתב על בשרו של אדם חשוב כתב על דבר המתקיים, והעושה כן בשבת חייב, ואף שחמימות הבשר מעברת הכתב, הרי זה דומה לכתב שנמחק (רמב"ם שבת יא טז), שמצד עצמו דבר המתקיים הוא, שעור הוא דבר המתקיים, ודבר אחר הוא שמחקו (מחצית השקל או"ח שמ סק"ז).

* רושם - כגון, שריטה בציפורן (גט פשוט קכה ס"ק יט) - על העור, יש שכתבו שאינו מתקיים (פרי חדש קכה סק"ז, בדעת הרמב"ם שבת יא טז, וראה מגיד משנה גירושין ד ז שנסתפק בזה).

* עלי חזרין ועלי כרישין ועלי בצלים ועלי ירקות, אין כתב מתקיים עליהם (תוספתא גיטין ב. וראה ערך גט), לפי שמתכמשים ומתייבשים (חסדי דוד לתוספתא שם).

* אבנים, כתב בדיו עליהן אינו מתקיים (תוספות מנחות לד א ד"ה וכתבתם. וכן כתב בשו"ת מעיל צדקה כד, ושו"ת חתם סופר החדשות (מהדורת רש"א שטרן) יו"ד לו ד"ה ומזה).

* שעוה, יש שכתבו שכתב עליה אינו מתקיים (רמ"א או"ח תקמה ז, על פי ארחות חיים חול המועד ח); ויש שכתבו שמתקיים (רש"י שבת קד ב ד"ה על (הב'), ובאור הלכה שמ ד סוף ד"ה במשקין, בדעתו).

כתב שאינו ניכר

כתב שאינו ניכר, כגון הכותב במים ששרו בהם עפצים שחוקים על קלף המעובד בעפצים, אינו חשוב כתב (גיטין יט א, ורש"י שם ד"ה במי וד"ה הא; רמב"ם גירושין ד ב; טוש"ע אה"ע קכה ג), ואפילו ניכר קצת בשעת כתיבה מצד לחות המים, כל שאחר כך נבלע, ואינו ניכר כלל - אינו כתב (פתח הדביר או"ח שמ סוף ס"י).

כתב שאינו ניכר, ואם יעבירו עליו מי צבע, יתגלה, נחלקו בו ראשונים ואחרונים:

* יש סוברים, שאינו חשוב כתב (רש"י גיטין שם ב ד"ה השתא; רשב"א שם; מאירי שם; רבינו ירוחם אדם וחוה כד ה), וגט הנכתב בכתב שאינו ניכר - אינו גט (רש"י שם; תוספות שם; רשב"א שם; מאירי שם; רבינו ירוחם שם).

* יש סוברים שהדבר ספק אם חשוב כתב (ריטב"א ורבנו קרקש גיטין שם^[4]).

* ויש שנראה מדבריהם שחשוב כתב (ירושלמי שבת יב ד, שמדמה את העברת מי הצבע לכתב על גבי כתב; לבוש אהע"ז קלה ד; חידושי רבי עקיבא איגר גיטין שם; תפארת ישראל אהע"ז קלה סק"ג, ושו"ת מנחת יצחק ז כב, בדעת הערוך).

אות שאינה מתוקנת כהלכתה

אות שאינה מתוקנת כהלכתה, יש מן הראשונים שכתבו שאינה חשובה כתב (אור זרוע תקמו והגהות מיימוניות תפילין ומזוזה וספר תורה ז טז, בשם רבינו שמחה).

ויש מן הראשונים שנסתפקו באותיות חתוכות ופסוקות וקטועות, אם חשובות כתיבה, וכתבו שאין לנו כוח לאסור כתיבה כזו בחול-המועד (ראה ערכו. מרדכי מועד קטן תתנט, וכעין זה באגודה שם כח. וראה ערך חול המועד).

אותיות חלולות - שבמקום הקוים העבים שבאותיות, סימן את גבול הקוים ולא מילא בפנים דיו - כתבו אחרונים שאותיות הן (פרי מגדים או"ח לב ז סוף סק"ז; שואל ומשיב תליתאה א שצ; דברי מלכיאל ד צ, ועוד^[5]), ואף שהקוים כפולים, חשוב צורת אותיות (דברי מלכיאל שם).

על אותיות הצריכות תגים (ראה ערכו) בראשיהן - שבע האותיות שעטנ"ז ג"ץ (ראה ערך תגים, ושם מה הם הדברים שבכתיבתם צריך לתייג את האותיות. וראה ערך גט וערך כותב וערך כתיבת סת"ם) - שנכתבו בלא תגים, אם הן בכלל אותיות שאינן מתוקנות כהלכתן, ראה ערך תגים.

כתב האומות

כתב האומות - שהוא כתב הסכמי (בית יוסף אהע"ז קכו (ורצונו לומר שבזה שונה מכתב אשורי, ראה ערכו, שנמסר בנבואה^[6]) - חשוב כתב (רמב"ם וטוש"ע דלהלן; בית שמואל אהע"ז קכו סק"א), וגט הנכתב בו כשר (טוש"ע אהע"ז קכו א, וראה ערך גט: כתבו ולשונו) - שהכתוב לענין גט: וְכָתַב (דברים כד א), כל כתב במשמע, ולא דווקא כתב אשורי (שו"ת הרשב"א המיוחסות קכב) - וחייבים על כתיבתו בשבת (רמב"ם שבת יא י, וראה ערך כותב).

ויש מן הראשונים שכתבו שכתב שאינו אשורי או יווני, הכותבו בשבת פטור, שאינו חשוב כתב (ראבי"ה תקמט, מובא באור זרוע שבת פד, ובהגהות ממימוניות תפילין א יט אות ע; רמ"א או"ח שו יא. וראה ערך הנ"ל).

מעשה הכתיבה

כל מקום בתורה שנאמר בו לשון כתיבה, היינו כתיבת גוף האותיות, ולא שיהיו האותיות נעשות מאליהן (ספר התרומה קטו; סמ"ג עשין נ; מרדכי גיטין שמד), וכתיבה על ידי חק-תוכות (ראה ערכו) - חקיקה בתוך חלל האות וסביבותיה, או עשיית מעשה שלא בגוף האות, באופן שהכתב נעשה או הוכשר מאליו - אינה חשובה כתיבה, שאינו עושה מעשה בגוף האותיות (רש"י גיטין כ א ד"ה הא; אור זרוע א תשטו; ספר התרומה קיד; סמ"ג שם; מרדכי שם), אלא הן נעשות מאליהן (רש"י שם; אור זרוע שם; ספר התרומה קטו).

חקיקת ירכותיהן של האותיות

חקיקת ירכותיהן של האותיות - היינו חקיקת האותיות ממש, שישקע הכתב (רש"י גיטין כ א ד"ה הא (הג')) - הרי זו כתיבה (גיטין שם, ורש"י שם; רמב"ם גירושין ד ו, וראה שו"ת הרמב"ם רסח; טוש"ע אהע"ז קכה ד), שהחוקק עושה מעשה בגוף האותיות (סמ"ג עשין נ; מרדכי גיטין שמד; רבינו ירוחם אדם כד ב), והרי נאמר: כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל (ירמיהו יז א), כלומר שהוא חופר (רמב"ם שם), וכן נאמר בלוחות הברית: לֻחֹת כְּתֻבִים וגו' וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב וגו' חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (שמות לב טו - טז), היינו חקיקה, שהיה כתבם חקוק (תוספות גיטין שם ד"ה למימרא; תוספות הרא"ש שם).

רקימת אותיות

רקימת אותיות - באופן שהרקום חשוב כתב, לסוברים כן (ראה לעיל: הכתב; אותיות הרקומות על בגד) - חשובה כתיבה (שו"ת הרמב"ם רסח, והובא ברבינו ירוחם אדם ב ב), והרוקם אותיות על בגד בשבת חייב משום כותב (חתם סופר שבת קד ב; נשמת אדם ב לז ב. וראה ערך כותב); ויש מוסיפים, שאף לסוברים שתחיבת אותיות בבגד אינה חשובה כתיבה (ראה ערך כותב), אין זה אלא משום שאינו עושה מעשה בגוף האותיות, אבל הרוקם, הרי הוא עושה מעשה בגוף האותיות (נשמת אדם שם).

שפיכת דיו

השופך דיו על גבי קלף שהיה כתוב עליו במי עפצים, שאינם ניכרים, והדיו הנשפך עליו נדבק במקום מי העפצים, ונראית צורת כתב, אמרו בירושלמי שגט הנכתב כך פסול, שנאמר וְכָתַב (דברים כד א), ודרשו: ולא השופך (ירושלמי שבת יב ד, וגיטין ב ג), וביארו אחרונים ששפיכה אינה חשובה כתיבה (פרי חדש אהע"ז קכה סוף סק"ו; פני משה גיטין שם; שו"ת שאילת דוד (נדפס בסוף ספר פסקי הלכות א) ז סוף אות א).

וכן נייר שיש בו קרעים בצורת אותיות ומונח על גבי נייר אחר, השופך דיו על הנייר העליון ועל ידו נעשית צורת אותיות בנייר התחתון, כתבו ראשונים שאין זו כתיבה (ריטב"א גיטין ט ב).

הדפסה במכונת דפוס

הדפסה במכונת דפוס - שמעמידים אותיות על תבנית, ומושחים את האותיות בדיו, ואחר כך שמים נייר על כל התבנית, והדיו מהאותיות נדבק בנייר, ונראה בו כתב (ערוך השלחן יו"ד רעא לט, וראה אחרונים דלהלן^[7]) - נחלקו בה אחרונים:

* יש סוברים, שאינה חשובה כתיבה (שו"ת מהרשד"ם יו"ד קפד; ב"ח או"ח תרצא; חוות יאיר קפד, לענין כתיבת סת"ם; פרי חדש או"ח שם סק"ב; חתם סופר גיטין כ א; חזון איש או"ח ס ס"ק יא). לדעה זו, ספר תורה, תפלין ומזוזה שנדפסו - פסולים (חוות יאיר שם. וראה לבוש או"ח רפד א, לענין ספרי הפטרות שנעשו בדפוס), ומגילה (ראה ערכו) שנדפסה, אין יוצאים בה ידי חובת מקרא-מגילה (ראה ערכו) בפורים (ב"ח שם).

* ויש חולקים וסוברים שהדפסה חשובה כתיבה (שו"ת רמ"ע מפאנו צג; ט"ז או"ח רפד סק"ב, ויו"ד רעא סק"ח; מגן אברהם או"ח שם בהקדמה, וסי' לב ס"ק נז; בית שמואל אהע"ז שם סק"ג; שו"ת פנים מאירות א מה ועו, שכן הסכימו כל הפוסקים, ועוד^[8]). לדעה זו כתבי הקדש הנדפסים, קדושתם שווה לקדושת ספרים הנכתבים (משאת בנימין צט; ט"ז יו"ד שם; גט פשוט קכה טו^[9]), וכן גט שנדפס - כשר (רמ"ע מפאנו שם), וכן ספר תורה, תפלין ומזוזה שנדפסו - כשרים הם (רמ"ע מפאנו שם; משאת בנימין שם).

על המדפיס בשבת, אם חייב משום כותב, ראה ערך כותב.

דרך כתיבה

ביד ימין

דרך כתיבה היא לכתוב ביד ימין, ולא ביד שמאל (שבת קג א. על דרך כתיבה של אטר ושל השולט בשתי ידיו, ראה להלן), ורוב בני אדם כותבים ביד ימין (רש"י מנחות לז א), והכותב (ראה ערכו) בשבת - שאין חייבים על מלאכה בשבת אלא בעושה אותה כדרכה, ולא בעושה אותה כלאחר-יד (ראה ערכו) - אינו חייב אלא על כתיבה בימין (שבת שם; רמב"ם שבת יא יד).

וכן כתיבת-סת"ם (ראה ערכו), שנאמר בה: וּכְתַבְתָּם (דברים ו ט ויא כ, בכתיבת מזוזה, וראה ערך כתיבת סת"ם, שממזוזה למדים לשאר סת"ם), כתבו ראשונים שצריך לכתוב ביד ימין (ספר התרומה רה; סמ"ג עשין כב; הלכות תפילין לרא"ש קיצור תיקון תפילין; ארחות חיים הלכות תפילין אות כה; טוש"ע או"ח לב, בתפילין, ויו"ד רעא ז, בספר תורה^[10]), שהואיל ונאמרה בה "כתיבה", צריך כתיבה חשובה, שהיא כתיבה כדרכה (ראבי"ה ב תרצד; שו"ת הר צבי או"ח א כה, בדעת ספר התרומה שם), ואין דרך כתיבה בשמאל (ספר התרומה שם, על פי שבת קג א).

גט (ראה ערכו), כתבו אחרונים שלכתחילה יכתוב בידו הימנית (רמ"א אהע"ז קכג א, בשם תיקון ישן. וראה ערך גט), שנאמר: וְכָתַב (דברים כד א), וסתם כתיבה היא ביד ימין (ערוך השלחן שם יא), ומכל מקום בדיעבד - כאשר כבר ניתן הגט (בית שמואל שם סק"ד), והוא הדין במקום עיגון (בית שמואל שם; תורת גיטין שם חידושים סק"ה) - גט הנכתב בשמאל כשר (חלקת מחוקק שם סק"ה, ושכן משמע ברמ"א שם, והובא בבית שמואל שם ובפרי חדש שם סק"ד).

איטר

אטר (ראה ערכו), דרך כתיבה אצלו היא ביד שמאל, ובשבת חייב על כתיבה בשמאל, ואם כתב בימין - פטור (שבת קג א; רמב"ם שבת יא יד. וראה ערך אטר, וערך כותב), וכן צריך לכתוב בשמאלו סת"ם (ספר התרומה רה; סמ"ג עשין כב; הלכות תפילין לרא"ש קיצור תיקון תפילין; ארחות חיים א כה; טוש"ע או"ח לב ה) וגט (רמ"א אהע"ז קכג א, בשם תיקון ישן. וראה ערך אטר, וערך גט).

השולט בשתי ידיו

השולט בשתי ידיו, דרך כתיבה אצלו היא בשתי ידיו, ובין כתב בימינו, בין כתב בשמאלו בשבת - חייב (משנה שבת קג א, ודברי אביי בגמ' שם; רמב"ם שבת יא יד. וראה ערך כותב), ואפילו אינו שולט יפה אלא באחת מידיו, ועושה בה את רוב המלאכות, כיון שהוא שולט אף ביד השניה וכותב בה לפעמים, הכתיבה בה חשובה מלאכה כדרכה (ריטב"א שבת שם ד"ה בשולט^[11]).

סת"ם, כתבו ראשונים שהשולט בשתי ידיו יכתבם ביד ימין (ספר התרומה רה; הלכות תפילין לרא"ש קיצור תיקון תפילין; ארחות חיים א כה; טוש"ע או"ח לב ה), ואם כתב בשמאל - כשרים (מגן אברהם שם סק"ד, וראה הגהות רבי עקיבא איגר שם; הגר"א שם; משנה ברורה שם ס"ק יח); ויש שכתבו שהעושה את רוב מלאכתו בשמאל, אף שכותב בשתי ידיו, יכתוב סת"ם בשמאל (צמח צדק (ליובאוויטש) או"ח יב; משנת אברהם שער הימין טז יא).

הכותב ביד אחת, ושאר מעשיו עושה בשניה

הכותב ביד אחת, ושאר כל מעשיו עושה בידו השניה, כתבו אחרונים שדרך כתיבה אצלו היא ביד שרגיל לכתוב בה, ואינו חייב בשבת אלא על כתיבה בה (שו"ת אמרי אש או"ח ב), וכן יש שכתבו שיש לו לכתוב סת"ם ביד שרגיל לכתוב בה (משנת אברהם שער הימין טז י; ישועות יעקב או"ח לב סק"ו; שו"ת דברי חיים יו"ד א נח; שו"ת אמרי אש שם); ויש שנראה מדבריהם שאף ביד שרוב מעשיו בה חשוב דרך כתיבה (פרי מגדים או"ח לב אשל אברהם סק"ה, וקסת הסופר ג ז, שבדיעבד כשר אף בידו השניה, כשולט בשתי ידיו).

גידם הכותב בפיו

גדם (ראה ערכו) הכותב בפיו, נחלקו אחרונים אם חשובה דרך כתיבה:

* יש סוברים שאין דרך כתיבה בפה כלל, וספר תורה, תפילין, או מזוזה שנכתבו בפה על ידי גידם - פסולים, ואם כתב בפיו בשבת - פטור (שו"ת רמ"ע מפאנו לח. וראה ערך כותב), ואף שאינו יכול לכתוב אלא כך, אין להחשיבה אצלו כדרך כתיבה, שאין טבע הגידם לכתוב כך, והכתיבה בפה היא חכמה יתירה (ציץ הקדש א כה).

* ויש שכתבו שהואיל ורגיל לכתוב בפיו, הכתיבה בפיו חשובה אצלו דרך כתיבה, ולענין כתיבת סת"ם, כתיבתו כשירה לכתחילה, ואם כתב בפיו בשבת, חייב משום כותב (נשאל דוד או"ח ג; שו"ת יהודה יעלה ב קעב; ציץ אליעזר יט ה), וגט (יהודה יעלה שם; ציץ אליעזר שם); ויש מוסיפים שאף אם כתב ברגלו או במרפקו, דרך כתיבה היא אצלו (יהודה יעלה שם).

המשרט צורת כתב על בשרו

המשרט צורת כתב על בשרו, נחלקו תנאים אם דרך כתיבה בכך, שר' אליעזר סובר שהמשרט על בשרו בשבת - חייב (משנה שבת קד ב), ור' יהושע פוטר (משנה שם, לגירסה שבמשניות ובירושלמי ורי"ף ופירוש המשניות לרמב"ם שם, ועוד, ולפנינו: וחכמים פוטרים, וראה דקדוקי סופרים שם), ואפילו הוציא דם (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם), היינו שנשארו האותיות כתובות בדם (קול הרמ"ז למשנה שם), לפי שאין דרך כתיבה בכך (ר"י מלוניל שם; פירוש המשניות שם; מאירי שם; חיי אדם הלכות שבת לז ב), שאין דרך בני אדם לחבול בבשרם על מנת לכתוב, והרי הוא ככותב בשמאל (ראה לעיל: ביד ימין. שו"ת שדה הארץ או"ח יט), או כלאחר-יד (ראה ערכו. שדה הארץ שם; מנחת חינוך לב מוסך השבת הכותב יא). הלכה כר' יהושע, שהמשרט על בשרו - פטור (רמב"ם שבת יא טז; ברטנורא שם יב ד^[12]).

כתובת קעקע

כתובת-קעקע (ראה ערכו) - ששורט את בשרו, ונותן כחול או דיו על מקום השריטה (ראה ערך כתובת קעקע) - יש מן האחרונים שסוברים שדרך כתיבה היא, והכותב כתובת קעקע בשבת, חייב משום כותב (נשמת אדם הלכות שבת לז א; שושנים לדוד שבת יב ד; שו"ת שדה הארץ או"ח יט. וראה ערך כותב). ויש מוסיפים, שאף לסוברים ששריטה על בשרו אינה דרך כתיבה (ראה לעיל בסמוך), כתובת קעקע חשובה דרך כתיבה, שדרך הגויים לכתוב כך על בשרם (שדה הארץ שם), או שמילוי השריטה בדיו דרך כתיבה הוא (מנחת חינוך לב מוסך השבת הכותב יא, וכן משמע בנשמת אדם שם).

ויש שנראה מדבריהם שכתובת קעקע אינה חשובה דרך כתיבה (ראה אחרונים שבערך, שהוזקקו לתת טעמים אחרים לחייב על כתובת קעקע בשבת). על טעמים אחרים שכתבו אחרונים לחייב את הכותב כתובת קעקע בשבת, אפילו אינה דרך כתיבה, ראה ערך כותב.

הדפסה במכונת דפוס

הדפסה במכונת דפוס, לסוברים שחשובה כתיבה (ראה לעיל: מעשה הכתיבה; הדפסה במכונת דפוס, מחלוקת אחרונים), יש אחרונים שסוברים שאין דרך כתיבה בכך (מאיל המלואים סוף סי' רעא; ספר סת"ם הלכות ספר תורה סא), ואף אם כשרה לגט, שאין צריך בו דרך כתיבה, פסולה לכתיבת סת"ם, והמדפיס בשבת - פטור (ספר סת"ם שם).

כתיבה כדיבור

דינים שדיבור משמש בהם (על הדינים שנאמרו בדיבור שדנו בהם, ראה להלן: כתיבה בדינים שונים), אם הכתיבה - שעל ידיה הוא מראה את דבריו כלפי חוץ - חשובה כדיבור, נחלקו אחרונים:

* יש סוברים שאינה כדיבור (תומים צו סק"ה; שו"ת שאילת יעבץ ב קמ; שו"ת הרי"מ יו"ד יג; אחרונים דלהלן), שדיבור הוא בעקימת פיו דווקא (שו"ת חוות יאיר טז. וראה שו"ת רמ"ץ יו"ד יא יא הא', ושו"ת מהריא"ז ענזל ה, ואגרות משה אבה"ע א קטז), ובמצוות הצריכות דיבור כגון ספירת-העומר (ראה ערכו) - לסוברים שהיא צריכה דיבור (ראה אחרונים דלהלן, וראה ערך ספירת העומר, וערך הרהור כדיבור) - הכותב את מנין הימים, לא יצא ידי חובתו (שו"ת מגן שאול (שלוניקי תק"ז); תשובות ר"ו איגר בשו"ת רבי עקיבא איגר קמא כט ולא; ברכי יוסף או"ח תפט ס"ק יד). וכן יש מן האחרונים שפירשו בדעת הגאונים, שכתבו במי שנשבע שלא ידבר עם חברו, שמותר לכתוב לו כתב (תשובות הגאונים (הרכבי) קעט, ובתשובת גאוני מזרח ומערב ד, הובאה בבית יוסף יו"ד רכא; רמב"ם נדרים ו יח; טוש"ע יו"ד רכא י), שהוא משום שסוברים שכתיבה אינה כדיבור בכל מקום (שו"ת רדב"ז ג תרה הב' (אלף לא); שו"ת מהריב"ל א מג ונ; שו"ת מהרש"ך א קעב, ושם חלק ד לה; שו"ת משפטי שמואל קכט; חוות יאיר שם, ועוד).

* ויש סוברים שהכתיבה כדיבור (שו"ת שבות יעקב ב קנו; שו"ת רבי עקיבא איגר קמא ל; כתב סופר יו"ד קו; שו"ת ברית אברהם יו"ד נט; שו"ת רמ"ץ יו"ד ב א; אחרונים דלהלן), שכשם שהדיבור פועל על חוש השמיעה, אף הכתיבה פועלת על חוש הראיה, והרי חוש הראיה פועל על הדמיון יותר מחוש השמיעה (שו"ת רבי שלמה איגר יו"ד א; שו"ת לשד השמן (שפרינץ) או"ח א פרפרת ג), שכיון שבמעשה הכתיבה מבטא את מה שחשב בלבו, חשובה כדיבור (תומים צו סק"ה, ולשד השמן שם בדעתו).

וכן כתבו אחרונים בספירת-העומר (ראה ערכו), שהכותב את מנין הימים, יצא ידי חובתו - אף לסוברים שספירת העומר צריכה דיבור (ראה לעיל) - שהכתיבה כדיבור (שו"ת מגן שאול כ, בשם זקנו הר"ח טאיטצק; קול אליהו או"ח ל). ואף אותה שכתבו גאונים שהנשבע שלא לדבר עם חברו רשאי לכתוב לו (ראה לעיל), יש מן האחרונים שכתבו שהוא משום שאינו מדבר עמו בצורה ישירה, שאין חברו קורא את הכתב אלא לאחר כתיבתו, שבאופן זה אף בדיבור - שהוא מדבר אל אחר, והמודר שומע - מותר (ברכי יוסף או"ח תפט ס"ק יד; שו"ת רבי שלמה איגר יו"ד שם), ומותר לו לשלוח את הכתב אל המודר (ברכי יוסף שם).

אילם

אלם (ראה ערכו), שאינו יכול לדבר, נחלקו בו אחרונים אם כתיבתו חשובה כדיבור:

* יש שכתבו שלסוברים שכתיבה כדיבור (ראה לעיל), אף כתיבת אילם חשובה כדיבור (שו"ת שבות יעקב א קנו, והוכיח כן משו"ע חו"מ צו, שלא מנה אילם בפסולים להישבע; שו"ת כתב סופר יו"ד קו; זכר יצחק מא; צמח דוד ל, לענין שבועה).

* ויש סוברים שאין הכתיבה חשובה כדיבור אלא בראוי לדבר בפה, ואילם שאינו יכול לדבר בפה, כתיבתו אינה כדיבור, שכל-שאינו-ראוי-לבילה-בילה-מעכבת-בו (ראה ערכו), וכמו לענין עדות (ראה ערכו), שאף באופנים שהיא כשירה בכתב, עדות אילם פסולה, לסוברים כן (תומים צו סק"ה, ושו"ת מהרש"ם א ס בדעתו; נודע ביהודה קמא חו"מ ל, ושם יו"ד סו; שו"ת חתם סופר יו"ד רכז, ועוד).

במקומות שכתבה תורה לשון "אמירה"

כתיבה, אף אם היא כדיבור (ראה לעיל), יש סוברים שאינה חשובה אמירה (ראה להלן), וכן פירשו אחרונים, שאותה שכתבו ראשונים שבמקומות שכתבה בהם התורה לשון אמירה - כמו בקריאה בחליצה (ראה ערכו) שכתוב בה: וְאָמַר (דברים כה ח), וְאָמְרָה (שם ט. תוספות גיטין עא א ד"ה והא) - אין הכתיבה מועילה (תוספות שם בתירוץ א), הוא אף לסוברים שכתיבה כדיבור, שלשון אמירה הוא בפה דווקא (שו"ת שבות יעקב א קנו; נודע ביהודה קמא יו"ד סו; שו"ת חתם סופר יו"ד רכ ורכז, ועוד), ומטעם זה כתבו אחרונים שאף לסוברים שכתיבה כדיבור, ברכת כהנים הנלמדת מן הכתוב: אָמוֹר לָהֶם (במדבר ו כג. וראה ערך נשיאת כפים), אינה נעשית בכתיבה (צמח דוד כט).

ויש שכתבו שהכתיבה חשובה אף כאמירה (נודע ביהודה וכתב סופר שם, בדעת תירוץ הב' בתוספות שם).

בדברים שיש בהם דין "קריאה"

כתיבה, אף אם היא כדיבור (ראה לעיל), יש סוברים שאינה חשובה "קריאה" (ראה להלן), וכן יש מן האחרונים שכתבו שלדברי הכל אין יוצאים ידי חובת מצות קריאת-שמע (ראה ערכו) וידי חובת מקרא-מגילה (ראה ערכו) בכתיבה, כיון שהצריכה בהם התורה קריאה (תומים צו ה, וראה שו"ת כתב סופר יו"ד קו. וראה להלן: כתיבה בדינים שונים, שהרבה חולקים), ויש מן האחרונים שכתבו שבמקומות שכתבה התורה לשון קריאה - וכגון בלימוד המחייב בברכת-התורה (ראה ערכו) שנלמד מן הכתוב: כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא וגו' (דברים לב ג) - לדברי הכל כתיבה אינה מועילה, מטעם אחר, שלשון קריאה היא אמירה בקול, והכתיבה אף אם חשובה כדיבור, אינה בקול (קונטרסי שיעורים נדרים א יט, על פי רש"י חגיגה ה ב ד"ה הכי, שקריאה השמעת קול היא, וראה שם עוד).

בדברים שנאמר בהם לשון "זכירה"

בדברים שנאמר בהם לשון "זכירה", יש מן האחרונים שכתבו, שאף לסוברים שכתיבה כדיבור (ראה לעיל), אין הכתיבה מועילה בהם, שלשון זכירה משמע בפה דווקא, ולא על ידי כתיבה (חסדי דוד (צימטבוים) סוף סי' ה). והרבה סוברים שלסוברים שכתיבה כדיבור, אף במקום שנאמר לשון זכירה - מועילה כתיבה (תומים צו ה; מנחת חינוך פו ד; שו"ת רמ"ץ יו"ד יא ז; בית יצחק יו"ד א קנב, ושם שמצדד שכן הוא אף אם כתיבה אינה כדיבור).

במצוות או איסורים התלויים בספירה

בספירה האמורה בתורה לענין מצוות - כגון ספירת-העומר (ראה ערכו) - או איסורים - כגון מניית בני ישראל (ראה ערך ישראל: מפקד בני ישראל) - יש מן האחרונים שכתבו, שאף לסוברים שכתיבה אינה כדיבור (ראה לעיל), ספירה בכתב חשובה ספירה, והסופר ספירת העומר בכתב יצא ידי המצוה, וכן הסופר את בני ישראל בכתב, עובר על האיסור, אף שלא הוציא בפיו המספר (שו"ת כתב סופר יו"ד סוף סי' קו, בשם החתם סופר). והרבה חולקים וסוברים שספירה היא בדיבור, והסופר בכתב דינו כשאר דינים התלויים בדיבור, שנחלקו בהם אם כתיבה כדיבור (שו"ת מגן שאול (שלוניקי תק"ז); תשובות ר"ו איגר בשו"ת רבי עקיבא איגר קמא כט ולא; ברכי יוסף או"ח תפט ס"ק יד; שו"ת יהודה יעלה יו"ד שטז. וראה לעיל).

כתיבה ללא ניקוד בשפה הצריכה ניקוד

כתיבה בלא ניקוד - בשפה הצריכה ניקוד - יש סוברים שאינה כדיבור (שו"ת רבי שלמה איגר יו"ד א; שו"ת כתב סופר יו"ד קו; שו"ת מצפה אריה תנינא יו"ד כב), משום שהכתיבה אינה מובנת מעצמה, ואפשר אף לקוראה בענין אחר, ואי אפשר לידע מתוך הכתב מה כוונתו, ואינה דומה לדיבור שעל פי דיבורו לבד מובן הענין לשומעו (כתב סופר שם; מצפה אריה שם, וראה שם שדן בזה, אם הוא אף כשאין מקום לטעות), וכיון שמחשבתו היא על האות עם ניקודה, כשבכתיבתו הוא מחסירה, הרי הוא כמי שמחסיר תיבה או אות ממה שרצונו לדבר, שמה שלא כתב - אף שניתן להבינו ממה שכתב - אינו בכלל הדיבור, והרי הוא כאילו אומר תיבה על ידי אמירת אותיותיה זה אחר זה בנפרד (רבי שלמה איגר שם), וכן כתיבה בלא פיסוק, שאפשר לקוראה בענין שיובן ממנה דבר אחר, אינה חשובה כדיבור (כתב סופר שם).

ויש סוברים שאף כתיבה בלא ניקוד חשובה כדיבור, ואינה חשובה כדיבור אלא לאחר כתיבת כל התיבה, שעל ידה כוונתו מובנת ((שו"ת הרי"מ יו"ד יד).

כתיבה בראשי תיבות

כתיבה בראשי תיבות - וכן כתיבת תחילת התיבה, כשעשה סימן עליה, להבין שלתיבה שלימה כתבה, והיא הנקראת פעמים בלשון חכמים: לשון נוטריקון (ראה ערכו. שבת קד ב, ורש"י שם. משיבת נפש דלהלן) - כתבו אחרונים שכשם שהמדבר כן בפה אינו מועיל, לדעתם, אף כתיבה זו אינה מועילה (שו"ת משיבת נפש א כא; שו"ת בית יצחק יו"ד ב סוף סי' נג; שו"ת אהל יהושע ב צג. וראה ברכי יוסף או"ח תפט ס"ק יד).

ויש שכתבו, שדווקא דיבור פה אינו מועיל באופן זה, שאין דרך דיבור בכך, אבל בכתיבה שהדרך לכתוב כן, לסוברים שכתיבה כדיבור, חשובה כדיבור כל התיבה (אמת ליעקב שבת קג ב; קונטרסי שיעורים נדרים א לג).

חתימה על נוסח כתוב

חתימה על נוסח כתוב, שלא כתבו החותם, נחלקו בה אחרונים:

* יש שכתבו שלסוברים שכתיבה כדיבור (ראה לעיל), אף חתימה על כתב, חשובה כאילו דיבר את כל הכתוב בו (שו"ת חתם סופר יו"ד רכז; שו"ת הרי"מ יו"ד יד), ואפילו כשחתמו עדים בציוויו (חתם סופר שם), ובמסירת הכתב ליד חברו, הרי הוא כאומר לו את כל הכתוב בכתב (חתם סופר שם, וכעין זה בשו"ת הרי"מ שם).

* ויש סוברים שהחתימה על כתיבה קיימת, בלא כתיבת כל הנכתב, אינה חשובה כאילו דיבר את הכתוב בו (נודע ביהודה קמא יו"ד סח; שו"ת שמן רוקח ב יו"ד כז; שו"ת נפש חיה יו"ד סח; שו"ת דבר משה (תאומים) א פז, ועוד).

כתיבה בדינים שונים

בכמה דינים מצינו שכתיבה מועילה בהם, שהם חלים על ידי כתיבה, או שהכתיבה פועלת להחשיבם, או שיש מצוה או איסור בכתיבתם:

בשבועה

הכותב לשון שבועה (ראה ערכו) - כגון "הריני נשבע" - ששבועה צריכה דיבור (ראה ערך שבועה, וראה אחרונים דלהלן), נחלקו אחרונים אם שבועתו חלה כמוציא שבועה מפיו:

* יש שכתבו שכתיבת שבועה אינה חשובה שבועה (אחרונים דלהלן; שו"ת מבי"ט ב ריז); מהם סוברים שבכל מקום כתיבה אינה כדיבור (ראה לעיל: כתיבה כדיבור. שו"ת רדב"ז ג תרה הב' (אלף לא); שו"ת מהרש"ך א קעב, ושם ד לה; שו"ת חוות יאיר טז; שו"ת חכם צבי (נוספות) א; שו"ת זרע אמת יו"ד קב, ועוד); ומהם שכתבו שאף שבשאר דברים הצריכים דיבור, הכתיבה כדיבור (ראה לעיל שם), שבועה בכתב אינה חלה, שמן הכתובים: נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם (ויקרא ה ד), או: לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה (שם), למדים, שהשבועה היא על ידי דיבור פה דווקא (שו"ת משפטי שמואל קכט; נודע ביהודה קמא יו"ד סח, וראה שם סו; שו"ת רבי עקיבא איגר קמא קכט; שו"ת צמח צדק (לובאויטש) יו"ד קפד, ועוד).

* ויש שכתבו ששבועה בכתב שבועה היא (מחנה אפרים בהגהות לטור אה"ע צו; שו"ת רדב"ז א תקפא; שו"ת אבקת רוכל קצו; שו"ת בני יעקב (ששון) ו, ועוד).

בנדר

הנודר בכתב - שנדר צריך דיבור, ואינו חל בהרהור, לסוברים כן (ראה ערך נדרים) - כתבו אחרונים שדינו כנשבע בכתב, ולסוברים ששבועה בכתב אינה חלה משום שנכתב בה לשון ביטוי שפתים (ראה לעיל), שממנה נלמד שצריכה דיבור פה, וכתיבה, אף אם היא כדיבור, אינה כדיבור פה (ראה לעיל), אף בנדר כן, שאף בנדר אמרה תורה לשונות שנראה מהם שצריך דיבור בפה, כמו: לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ (במדבר ל ג), וכן: כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (שם), ולכן הנודר בכתב ולא הוציא מפיו, אינו נדר (נודע ביהודה קמא יו"ד סו; שו"ת בית שלמה יו"ד ב פז, שנדרים ושבועות למדים זה מזה).

וכן המקבל על עצמו נזירות (ראה ערכו) בכתב - שנזירות אינה חלה בהרהור (אחרונים דלהלן, וראה ערך נזירות) - כתבו אחרונים שדינו כנשבע בכתב, וכשם ששבועה אינה חלה אלא בביטוי שפתים, לסוברים כן, אף בנזירות צריך שיקבל עליו הנזירות בפה (שו"ת מבי"ט ב ריז; בית שלמה שם), שנזירות ושבועות למדות זו מזו (בית שלמה שם), או שמן הכתוב: אִישׁ וגו' כִּי יַפְלִא (במדבר ו ב), לומדים שקבלת נזירות היא בדיבור בפה דווקא, ולכן קבלת הנזירות בכתב אינה מועילה, כדרך שאמרו כן בשבועה (שו"ת בית יצחק יו"ד א ב אות ד).

בנדר מצוה

נדר מצוה, כגון נדר לצדקה, יש מן האחרונים שכתבו שאינו חל בכתיבה, לסוברים כן בשאר נדרים (ראה לעיל. שו"ת מהר"ם גלאנטי יג, הובא ביד מלאכי כללי הדינים צ, ובבית לחם יהודה בגליון שו"ע רנח יג, והסכים לזה), שכתיבה לדעתם אינה חשובה הוצאת דברים מפיו (מהר"ם גלאנטי שם), ופירשו אחרונים, שאף שנדרי מצוה חלים אף במחשבה (ראה ערך נדרים), אין להחשיב כמסירה להדיוט ממש (ראה ערך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, שלהרבה ראשונים בנדרי צדקה נקנה החפץ לעניים מטעם זה), אלא על ידי דיבור, ולכך הנודר בכתיבה, אם אין כתיבה כדיבור, אין הנדר חל אלא מצד המחשבה, ואינו כמסירה (שו"ת צור יעקב א קנג. וראה נחלת שבעה שטרות לח במהדורא בתרא).

ויש סוברים שנדרי מצוה חלים על ידי כתיבה לדברי הכל, כיון שהם חלים אף במחשבה (בית לחם יהודה שם: יש מי שחולק; זכר יצחק מא).

מקלל חברו

מקלל (ראה ערכו) חברו, יש מן האחרונים שכתבו, שלסוברים שכתיבה כדיבור (ראה לעיל: כתיבה כדיבור), אף המקלל בכתב - חייב (תומים צו סק"ה; ר"י פערלא לרס"ג מילואים לעשה א).

ויש שכתבו שמקלל בכתב פטור לדברי הכל (אחרונים דלהלן), מהם שפירשו הטעם, שאיסור מקלל הוא משום הבזיון שבהזכרת שם שמים על הקללה, ובכתיבה אין בזיון כל כך (שו"ת חתם סופר יו"ד רכז. וראה ר"י פערלא שם, וראה ערך מקלל), ולדבריהם, דווקא מקלל חברו, אבל מקלל-אביו-ואמו (ראה ערכו), אין חומר האיסור משום הזכרת שם שמים, אלא משום שהוא מקלל את יולדיו, וחייב מיתה אף על ידי כתיבה (חתם סופר שם^[13]); ומהם שפירשו הטעם, שהאזהרה למקלל חברו נלמדת מהכתוב: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ (ויקרא יט יד), שמשמעותו משום שאינו שומע הקללה, וודאי אינה מדברת על מקלל בכתב, שאף החרש יכול לראותו (שו"ת מצפה אריה תנינא יו"ד כב).

בעדות

עדים השולחים עדותם לבית דין בכתב, נחלקו ראשונים אם עדותם כשרה, על פרטי הדינים בזה, ראה ערך עדות. ונחלקו אחרונים:

* יש שכתבו שטעם הפוסלים עדותם הוא משום שכתיבה אינה כדיבור (ט"ז או"ח מז סק"ב).

* יש סוברים שאף שכתיבה כדיבור, גזירת הכתוב בעדות: עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים (דברים יט טו), ודרשו בו: מפיהם ולא מפי כתבם (יבמות לא ב, וגיטין עא א; מדרש תנאים דברים שם. שו"ת חוות יאיר קצד; תומים צו סק"ה; שו"ת ברית אברהם יו"ד נט ג), ומהם שכתבו, שגזירת הכתוב היא שצריך דיבור פה, וכתיבה אף שהיא כדיבור, אינה חשובה דיבור פה (תומים שם; שו"ת רמ"ץ יו"ד ב א. וראה נודע ביהודה קמא חו"מ ל, ושם יו"ד סו).

* ויש שפירשו טעם הפסול, שאף אם כתיבה כדיבור, לדעתם חשובה כדיבור בשעת הכתיבה, וכיון שהכתיבה היא חוץ לבית דין, הרי זו עדות שנאמרת שלא בפני בית דין, שהיא פסולה (ראה ערך הנ"ל. נודע ביהודה שם ושם; ברכי יוסף או"ח תפט ס"ק יד), וכתבו שלפי זה אם כתבו העדים עדותם בפני בית דין, עדותם כשירה, שכתיבה כדיבור, וחשובה עדות בפני בית דין (נודע ביהודה שם ושם).

כתיבת שם אביו או רבו

בכתיבת שם אביו או רבו - שאסור להזכיר את שמם (ראה ערך כבוד רבו, וערך מורא אב ואם. וראה ערכים הנ"ל על פרטי הדינים) - יש מן האחרונים שכתבו שדווקא הזכרה בפיו אסורה, אבל כתיבה מותרת (ים של שלמה קידושין א סה, שיש שפירש כן בדעת הטור, שהזכיר שם אביו; שו"ת יוסף אומץ פז א; שו"ת אמרי נועם (הורוויץ) ג בתשובות מבן המחבר יג; שו"ת אגרות משה יו"ד א קלג, ועוד), ומהם שפירשו שהוא משום שכתיבה אינה כדיבור (שו"ת עמק שאלה סז לצד זה), ויש שכתבו שאף אם הכתיבה כדיבור, כיון שהאיסור בהזכרת שמם הוא משום בזיון, אין בזה בזיון כל כך לכתוב את שמם (אמרי נועם שם).

ויש חולקים (ראה ים של שלמה שם, ויוסף אומץ ואגרות משה שם בדעתו; שו"ת דברי חיים ליקוטים והשמטות מג; שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר א יו"ד רסג), ואף לדבריהם, בחתימת שמו מותר להזכיר שם אביו (יוסף אומץ שם: אולי; דברי חיים שם; אגרות משה שם).

כתיבת אזכרה שלא לצורך

כתיבת אזכרה - שם משמותיו של הקדוש ברוך הוא - שלא לצורך, נחלקו בה אחרונים:

* יש סוברים שהיא אסורה משום מוציא שם שמים לבטלה (ראה ערך אזכרות: איסור הזכרת שם שמים לבטלה), כיון שכתיבה כדיבור, לדעתם (ראה לעיל: כתיבה כדיבור. שו"ת כתב סופר יו"ד קו; ר"י פערלא לרס"ג מילואים לעשה א, לדעה זו).

* יש סוברים שמותרת, שכתיבה אינה כדיבור, לדעתם (ראה לעיל שם. שו"ת חוות יאיר טז; בני יונה רעו סק"ה|; שו"ת שאילת יעבץ ב קמ).

* ויש שכתבו שאף אם כתיבה כדיבור, כיון שאין בכתיבה בזיון, אין בה איסור (ראה שו"ת חתם ספר יו"ד רכז, ושו"ת יהודה יעלה שם שטז, ואבני נזר שם שו כד, בדעתו; יהודה יעלה שם שכא, על פי רמ"א יו"ד רעו יג).

כתיבת שם הוי"ה

כתיבת שם הוי"ה, יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שכתיבה כדיבור (ראה לעיל: כתיבה כדיבור), אסורה משום הוגה-את-השם (ראה ערכו) - לסוברים שהאיסור הוא אף במזכיר שם הוי"ה (ראה ערך הוגה את השם) - שכתיבתו חשובה כקורא את השם ככתיבתו (שו"ת חוות יאיר טז; שו"ת רבי עקיבא איגר ל), ולכן כתבו אחרונים, שסופר הכותב שם הוי"ה, יכוין בכתיבתו שלא לשם דיבור, שלדעתם באופן זה הכתיבה אינה כדיבור (רבי עקיבא איגר שם, ושו"ת עמק שאלה יו"ד סז, וקהילות יעקב ברכות יב ב, וקונטרסי שיעורים נדרים א כא בדעתו^[14]), או שאף שאין הסופר מחשב בזה, ואין לו עסק בזה, גם בסתמא כל שלא נוח לו שתהיה הכתיבה כדיבור, אינה כדיבור, לסוברים כן (ראה לעיל שם. אבני נזר יו"ד שו כג, בדעת רבי עקיבא איגר שם).

ויש סוברים שאין בכתיבת השם כלל איסור משום הוגה את השם (אחרונים דלהלן). וכמה טעמים נתנו אחרונים בדבר:

* יש שפירשו שאף שכתיבה כדיבור, איסור הוגה את השם, נלמד מן הכתוב: זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר (שמות ג טו), שדרשו בו: לא כשם שאני נכתב אני נקרא (פסחים נ א), ומפורש בו שבכתיבה שהיא בהעלמה אין בה איסור (צמח דוד ל; שו"ת כתב סופר יו"ד קו; עמק שאלה שם. וראה שו"ת חוות יאיר טז).

* או משום שמהכתוב נלמד שאיסור הוגה את השם הוא בזכירה דווקא, ולדעתם לשון זכירה הוא בפה (חסדי דוד (צימטבוים) סוף סי' ה).

* ויש שכתבו שטעם ההיתר לכתוב שם הוי"ה, הוא כיון שאי אפשר בענין אחר (שו"ת בית יצחק יו"ד ב נב ה, ולכאורה הכוונה שכשאמרה תורה לכתוב סת"ם, התירה לכתוב שם הוי"ה).

האם מברכים על כתיבת דברי תורה

כתיבת דברי תורה, כתבו ראשונים שחייב לברך עליה ברכת-התורה (ראה ערכו. אבודרהם ברכות השחר, הובא בבית יוסף או"ח מז; תשב"ץ קטן קצד בשם ר' יצחק מווינא, ואגודה ברכות א כה בשמו; שו"ע או"ח שם ג^[15]), ופירשו אחרונים שמקיים בכתיבתו מצות תלמוד-תורה (ראה ערכו. אחרונים דלהלן).

וכתבו אחרונים, שאף לסוברים שאין מברכים על הרהור בדברי תורה (ראה ערך ברכת התורה, מחלוקת בזה), מברכים על כתיבת דברי תורה (אחרונים דלהלן^[16]), מהם שסוברים שאף בהרהור מקיים מצוה, אלא שאין מברך עליו, לסוברים כן, משום שאין מברכים על המחשבה, אבל כותב שהוא עושה מעשה בכתיבה מברך (לבוש או"ח שם); ומהם שכתבו, שאף שאין מברכים על הרהור - שבתורה כתוב לשון דיבור (תומים צו סק"ה ונהר שלום מז סק"א, ושו"ת חתם סופר יו"ד רכז) - כתיבה עדיפה מהרהור, שכתיבה כדיבור (שו"ת חוות יאיר קצד; שו"ת שבות יעקב א קנו; חתם סופר שם, ועוד. וכן מבואר בט"ז או"ח שם סק"ב ובתומים שם, לסוברים שכתיבה כדיבור, וכן מצדד בברכי יוסף או"ח תפט ס"ק יד).

ויש מן האחרונים שמפקפקים בזה, וסוברים שכתיבה אינה עדיפה מהרהור, ולסוברים שאין לברך ברכת התורה על הרהור, אף על כתיבה אין לברך (ט"ז שם; מגן אברהם שם סק"א; תומים שם, שמספק אין לברך^[17]); ויש שכתבו שאף לסוברים שצריך לברך על הכתיבה, אין הטעם משום הכתיבה, אלא משום שדרך הכותב להוציא מפיו את מה שהוא כותב (חיי אדם ט יא. וכן מצדד בברכי יוסף תפט שם).

כתיבת דברי תורה במקום שאינו נקי

במקומות שאינם נקיים לגמרי, שאסור לדבר בהם דברי תורה, ומותר להרהר (ראה ערך בית המרחץ וערך הרהור כדיבור), כתבו אחרונים שאסור לכתוב בהם דברי תורה (אור לי (שד"ח) ט; שו"ת שלמת חיים (י-ם תשסז) סא. וראה פרי מגדים או"ח מז משבצות זהב סק"ב שנסתפק), שהכותב הוא כלומד ממש (פרי מגדים שם לצד זה. וראה אור לי שם, שדן לאסור משום חשש שיוציא בשפתיו), וכן אין ראוי לכתוב דברי תורה כנגד ערוה, שכתיבה היא כדיבור, ואסור לדבר בדברי תורה כנגד ערוה (ראה ערך מחנה קדוש וערך ערוה. אשל אברהם מהדורא תנינא עה א, וכעין זה בנחלת אליהו (דושניצר) עמ' שז, לסוברים שכתיבה כדיבור).

ויש שכתבו שמותר לכתוב דברי תורה במקומות אלו, שכתיבה אינה כדיבור (ראה לעיל: כתיבה כדיבור. שו"ת לשד השמן או"ח א), וכן מותר לכתוב דברי תורה כנגד ערוה, ובידים שאינם נקיות, וכשם שמותר להרהר בדברי תורה באופנים אלו (ראה ערך הרהור כדבור. לשד השמן שם).

המחוייב בברכה האם יכול לכותבה

המחוייב בברכה, יש שכתבו שלסוברים שכתיבה כדיבור (ראה לעיל: כתיבה כדיבור), יכול הוא לכתבה, ויצא ידי חובתו (תשובות ר"ו איגר בשו"ת רבי עקיבא איגר קמא כט; שו"ת עמק שאלה סז; לשד השמן או"ח א פרפרת ג; קונטרסי שיעורים נדרים א), וכן אפשר להתפלל על ידי כתיבה (עמק שאלה שם).

ויש שכתבו שלכתחילה אין לברך על ידי כתיבה, משום שבברכה לכתחילה צריך להשמיע לאזניו (ראה ערך ברכות), ולשיטתם על ידי כתיבה אינו חשוב כמשמיע לאזניו (שו"ת רבי עקיבא איגר שם ל).

ויש שכתבו שאף לסוברים שכתיבה כדיבור בכל מקום, כתיבת ברכה אינה מועילה, שבדברים שהם ברכה ושבח, עיקרם הכוונה והתעוררות הלב, ואינם אלא בהוצאת התיבות מפיו (שו"ת כתב סופר יו"ד קו), ונראה בדבריהם שאף איסור ברכה לבטלה אינו אלא בדיבור, ולא בברכה שעל ידי כתיבה (כתב סופר שם).

הכותב דברים שמצוותם בקריאה

הכותב דברים שמצוותם בקריאה - כגון הכותב פרשת שמע (ראה ערך קריאת שמע, וראה ערך הרהור כדיבור. תומים דלהלן, וראה שו"ת מהריא"ז ענזל ה), או מגילת אסתר (ראה ערך מקרא מגילה. אחרונים דלהלן) - אם יוצא בכתיבתו ידי חובת קריאה, נחלקו אחרונים:

* יש שכתבו שלסוברים שהכתיבה כדיבור (ראה לעיל: כתיבה כדיבור), כתיבת הדברים חשובה כקריאה ויוצא בה ידי חובתו (שו"ת רבי עקיבא איגר קמא ל; שו"ת ברית אברהם יו"ד נט; חכמת שלמה או"ח מז), ומהם שכתבו שאף שיוצא בכתיבה ידי חובתו, אינו לכתחילה משום שצריך לכתחילה להשמיע לאזניו (ראה ערך מקרא מגילה (ושם שיש סוברים שבמגילה צריך להשמיע לאזנו לעיכובא) וערך קריאת שמע), ולשיטתם על ידי הכתיבה אינו חשוב כמשמיע לאזניו (שו"ת רבי עקיבא איגר שם ל, וראה שם סי' לב, שכן משמע בתומים צו סק"ה; שו"ת הרי"מ יו"ד יד).

* ויש שכתבו שאף אם כתיבה כדיבור אין יוצאים ידי חובה בקריאת המגילה בכתיבה, שאף שכתיבה כדיבור, אינה כקריאה (אחרונים דלהלן), ולדעתם, מצות קריאת המגילה היא בקריאה דווקא (תומים צו סק"ה), שבמגילת אסתר אין הכתיבה מועילה במקום קריאה, משום שמצות קריאתה נלמדת מן הכתוב: נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים (אסתר ט כח), ולמדים גזירה שוה זכירה זכירה מהכתוב: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה וגו' (דברים כד ט), שדרשו בו: זכור בפה (מגילה יח א. תומים שם. וראה בשו"ת חתם סופר יו"ד רכז טעם נוסף שאין יוצאים ידי חובת קריאת מגילה בכתיבה).

במקומות שהדיבור אסור בהם משום הפסק

במקומות שהדיבור אסור בהם משום הפסק, כגון בתפילה (ראה ערכו) וכיוצא, אם כתיבת הדברים, חשובה כהפסק, יש שכתבו שלסוברים שכתיבה כדיבור (ראה לעיל: כתיבה כדיבור), חשובה הפסק (שו"ת לשד השמן או"ח א, וראה שמן הנוטף שם לפרפרת ז; נחלת אליהו (דושניצר) עמ' שז).

ויש מצדדים לומר שאף לסוברים שכתיבה כדיבור אינה חשובה הפסק, שאף שחשובה כדיבור, אינה נעשית בפה, ולכך אינה הפסק לדיבור שמוציא בפיו (קהילות יעקב ברכות יב^[18]).

הערות שוליים