מיקרופדיה תלמודית:כתבי הקודש

הגדרה^[1] - דיני ספרים ודפים שכתובים בהם דברי תורה-שבכתב ותורה-שבעל-פה

גדרם

"כתבי הקודש" נזכרו בחז"ל בכמה מקומות (שבת קטו א; עירובין צז ב; בבא בתרא יא א; ידים ג וד; תוספתא שבת יג; ספרי דברים צה; פסיקתא זוטרתא אמור ומטות. ועוד), והם עשרים וארבעה הספרים של תורה-שבכתב (ראה ערכו) ונביאים-וכתובים (ראה ערכו. רש"י שבת שם ד"ה כל, ובבא בתרא שם ד"ה כתבי), אבל לא נכללו בלשון חז"ל בלשון "כתבי הקודש" ספרי תלמוד ותפילות ושאר כתבי הקודש, שבזמנם עדיין לא הותר לכתוב תורה-שבעל-פה (ראה ערכו. ראה ערך עת לעשות לה', וערך תורה שבעל פה), ולכך הדינים שנאמרו בכתבי הקודש, לא נאמרו אלא בתורה נביאים וכתובים שהיתה כתיבתם מותרת (ספר התרומה רמה; שו"ת באר שבע מג), וכשנכתבו בכתב ובלשון ובאופן שהותר לכותבם (ראה ערך תורה שבכתב, על הצורה שבה ניתנו להיכתב), אבל בזמן הזה - שהותר לכתוב תורה שבעל פה - בלשון "כתבי הקודש" נכללו אף שאר כתבים של דברי תורה (ראה להלן), ומכל מקום יש מצדדים לומר שאף בזמן המשנה היתה בכל כתבי הקודש קדושה מועטת, והיה חיוב לנהוג בהם כבוד (שו"ת משאת בנימין סוף סי' ק).

דינים האמורים בכתבי הקודש, יש מהם שאף בזמן הזה אינם נוהגים אלא בתורה נביאים וכתובים הכתובים כהלכתם, בכתב אשורי, על ספר ובדיו (ידים ד ה, ורמב"ם שאר אבות הטומאות ט ז, וראה ערך נביאים וכתובים וערך ספר תורה), ויש מהם שבזמן הזה נוהגים בכל כתבי הקודש (ראה ציונים הבאים) - כגון הצלתם מפני הדליקה (ראה להלן), ודינים נוספים של איסור איבודם, וחיוב שמירתם והצלתם (ראה להלן: איסור איבודם; שמירתם והצלתם), ודינים נוספים של כבודם (ראה להלן: כבודם) - ובכלל זה אף כתבי ראשונים ואחרונים בפירושיהם לתנ"ך ולתלמוד וכיוצא (באר שבע שם. וראה ערך גניזה).

הערך שלפנינו עוסק בדינים שנאמרו בכלל כתבי הקודש, אף כשנכתבו באופן שאין בהם קדושת ספר-תורה (ראה ערכו), או חומשים (ראה ערכו), או קדושת נביאים-וכתובים (ראה ערכו), ואף בספרי תורה-שבעל-פה (ראה ערכו). על דינים המיוחדים לספר תורה וחומשים וספרי נביאים וכתובים שנכתבו באופן שיש בהם קדושה, ראה בערכים המיוחדים להם, וראה ערך ידים: ידים הבאות מחמת ספר, וערך שמונה עשר דבר.

גדר קדושת ספרי תורה שבעל פה

בקדושת ספרי תורה-שבעל-פה (ראה ערכו), נחלקו אחרונים:

* יש שכתבו שקדושתם מחמת עצמם (אחרונים דלהלן; אבני נזר יו"ד שעו כ ואילך, בדעת מגן אברהם וט"ז, וראה להלן), וראוי ונכון לנהוג קדושה גדולה במשנה ובגמרא ובפירושיהם, מפני שיש בהם סרך קדושת ספר-תורה (ראה ערכו. שו"ת באר שבע מג).

* ויש סוברים, שספרי תורה שבעל פה אינם קדושים מחמת עצמם, אלא מחמת שעומדים ללמוד בהם (אבני נזר שם אות ח ואילך; שו"ת אגרות משה או"ח ד לט, שלכך כשבלו, ואין עומדים ללימוד, אין בהם כלל קדושה, אף על פי שאפשר ללמוד בהם), ודינם כתשמישי קדושה (ראה ערך תשמישי מצוה וקדושה. אבני נזר שם), ולדעה זו יש סוברים שאף ספרי תורה-שבכתב (ראה ערכו) הכתובים שלא כהלכתם, אינם קדושים אלא מחמת שעומדים ללמוד בהם (אגרות משה שם, שגם הם אחר שבלו אין קדושתם קיימת אלא מחמת האזכרות שבהם); ויש סוברים שספרי תורה שבכתב הכתובים שלא כהלכתם, בכלל תקנת חכמים להתיר כתיבתם משום עת-לעשות-לה' (ראה ערכו), תיקנו שתהיה כתיבתם מקדשתם כדי שיהיה דין הקורא אותם כקורא מתוך הכתב (אבני נזר שם אות כו).

הכתובים בכתב שאינו אשורי

כתבי הקודש הכתובים בכתב שאינו כתב-אשורי (ראה ערכו) - כגון בכתב רש"י, או בכתב לטיני (שו"ת חוות יאיר קט. על מהותם של כתבים אלו, ראה ערך כתב; כתיבה. וראה ערך כתב אשורי, אם כתב משיט"א או כתב מרובע כעין כתב אשורי, נכללים בכלל כתב אשורי) - יש מן הראשונים שכתבו שאינם נקראים כתבי הקודש, שאף ספר-תורה (ראה ערכו) שאינו בכתב אשורי אין בו קדושת ספר תורה (ראה ערך ספר תורה, ושם אם אין בו קדושה לגמרי, וראה שו"ת ר"י הנגיד דלהלן, ופרי מגדים או"ח קנג משבצות זהב טו), וכל שכן פירושיו, ולא הותרה הקריאה בהם אלא בשעת הדחק (ראה ערך עת לעשות לה', וראה שו"ת ר"י הנגיד דלהלן), ואין אנו חייבים לשמרם (שו"ת ר"י הנגיד כה (כו, להלכות שבת כג כו). וראה שו"ת רדב"ז ג תקיג, ושואל ומשיב תליתאה א שכו).

והרבה אחרונים כתבו שאין לנהוג בהם שום בזיון (חוות יאיר שם) - בזמן הזה שהותרה כתיבתם אף שלא בכתב אשורי (ראה ערך עת לעשות לה', ושם אם הותרה אף כתיבת תנ"ך שלא בכתב אשורי) - שהרי הם קדושים מצד הענין הנאמר בהם, ומצד התכלית שהם עשויים לצרכה, ללמוד וללמד דברי תורה או מוסר וכיוצא (חוות יאיר שם), אלא שכתבו שקדושתם קלה יותר מכתבי הקודש שבכתב אשורי (שו"ת רמ"א לד; חוות יאיר שם וסי' קפד), שצורת האותיות היא חלק מהקדושה, ואינה אלא בכתב אשורי (חוות יאיר קט. על קדושת כתב אשורי, ראה ערכו), ולפיכך יש מצדדים לומר שאין להחמיר בהם כשאר כתבי הקודש לענין ישיבה על כלי שיש בו ספרים אלו, ולענין תשמיש-המטה (ראה ערכו) בחדר שהם שם, ולענין הכנסתם לבית הכסא, כשאינם נמצאים בכלי בתוך כלי (ראה להלן. רדב"ז ורמ"א שם, וחוות יאיר שם וסי' קפד, וראה מנחת יצחק א יח אות כ, וציץ אליעזר טז לא). על דין דברי חול הכתובים בכתב אשורי, שלדינים שונים דינם ככתבי הקודש, ראה ערך כתב אשורי.

כשנדפסו

כתבי הקודש שנוצרו שלא בדרך כתיבה, כגון שנדפסו, לסוברים שהדפסה אינה חשובה ככתיבה (ראה ערך כתב; כתיבה, ושם על אופנים שונים של הדפסה), כתבו אחרונים שקדושתם קלה יותר משאר כתבי הקודש, ודינים שונים הנוהגים בכתבי הקודש מפני כבודם - כגון האיסור לשמש מיטתו בפניהם (ראה להלן: כבודם) - אינם נוהגים בהם (שו"ת חוות יאיר קפד; שו"ת תאיר נרי יו"ד ה^[2]), ומכל מקום כתבו אחרונים שיש לחוש לבזיונם, אפילו נדפסו באופן שאינו חשוב מעשה אדם (שו"ת מהרש"ם ג שנז; חזון איש ידים ח ס"ק יח (יו"ד קסד סק"ג)^[3]), ומהם שכתבו שאין הדברים אמורים אלא כשדעת האדם ללמוד בהם, אבל אם אין דעתו ללמוד בהם, אין בהם קדושה, ומותר לאבדם (חזון איש שם, וראה ציץ אליעזר טז לא).

לסוברים שהדפסה חשובה כתיבה (ראה ערך הנ"ל וערך כתיבת סת"ם) - או שהיא חקיקה, אלא שחקיקה דינה ככתיבה לכל ענין (ראה ערך כתב; כתיבה, וערך משאת בנימין וט"ז דלהלן) - יש בהם קדושה כשאר כתבי הקודש (שו"ת מהרשד"ם יו"ד קפד; ט"ז או"ח רפד סק"ב, ויו"ד רעא ח; מגן אברהם בהקדמה לסי' רפד; משנה ברורה מ סק"ד), וכתבו אחרונים שכל המקל בקדושתם עתיד ליתן את הדין (ט"ז יו"ד שם. וראה מנחת יצחק א יז ח, וציץ אליעזר ג א כ).

כשלא נכתבו לשם קדושה

כתבי הקודש שלא נכתבו לשם קדושה - כגון דפי הגהה שנדפסו לניסיון (שו"ת עין יצחק א או"ח ה), וכן כתבים שנכתבו על ידי אפיקורוס (ראה ערכו) הכופר בתורה (עין יצחק שם, על פי רמב"ם יסודי התורה ו ח), וכן לוחות שכותבים לתינוקות על מנת להתלמד, ודרך לכתוב להם לפי שעה ולמחוק (עין יצחק שם אות יא, על פי רמב"ם תפילין י ד, וראה ציץ אליעזר ג א אות טו) - יש סוברים בדעת ראשונים שאין בהם קדושה (עין יצחק שם אות ט בדעת רמב"ם שם. וראה ציץ אליעזר טז לא), ועוד כתבו לצדד שאף הנכתבים סתם, ללא כוונה, אין בהם קדושה, כיון שלא התכוון לקדשם (עין יצחק שם בדעת הרמב"ם יסודי התורה שם, וראה שם מסקנתו, וראה ציץ אליעזר ג שם אותיות י ויד), וכעין זה כתבו ראשונים שכתבים שנכתבו שלא על מנת להגות בהם, אינם צריכים גניזה (תשב"ץ א ב^[4]).

והרבה אחרונים כתבו שכתבי הקודש שנכתבו שלא לשם קדושה יש בהם קדושה (שו"ת מהרשד"ם יו"ד קפד; שו"ת שבות יעקב א טו; שו"ת ר"פ כץ שבסוף ליקוטי הפרדס (אמסטרדם) עמ' כה; שו"ת משיב דבר ב פ, וראה ציץ אליעזר חלק טז שם) - וכמו שאמרו בספר-תורה (ראה ערכו) שכתבו גוי (ראה ערכו) שייגנז (ראה ערך גניזה, ורמב"ם יסודי התורה שם), אף על פי שגוי אינו כותב לשם קדושה (מהרשד"ם שם) - שכיון שניתן לקרוא בהם, הרי הם בכלל שאר כתבי הקודש (שבות יעקב שם; ר"פ כץ שם).

כשנכתבו מלכתחילה על מנת לאבדם

כתבי הקודש שנכתבו מלכתחילה שלא על מנת ללמוד בהם אלא על מנת לאבדם - כגון דפי הגהה שנדפסו לניסיון - יש מן האחרונים שכתבו שאין בהם קדושה, שמלכתחילה נכתבו על מנת לאבדם (משיב דבר ב פ; עין יצחק א או"ח ה); ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שיש בהם קדושה (שו"ת מהרשד"ם יו"ד קפד. וראה מנחת יצחק א יח טז, על פי תשב"ץ א ב).

כשלא ניתן ללמוד מהם

כתבי הקודש שלא ניתן ללמוד מהם - כגון שבלו (אגרות משה או"ח ד לט. והיינו אף שמתחילתם היו ראויים), או שיש בהם שגיאות (תשובות רא"א גרודננסקי באחיעזר ב מח אות ג) - יש מן האחרונים שכתבו שכמו שכתבי הקודש שאסור ללמוד בהם, להלכה אין להצילם מן הדליקה בשבת (ראה להלן: שמירתם והצלתם, מחלוקת תנאים ואמוראים, וכן הלכה), כמו כן אלו שלא ניתן ללמוד בהם, אין להצילם מפני הדליקה בשבת (אבני נזר יו"ד שעו ח; תשובות רא"א גרודננסקי שם; אגרות משה שם), שכיון שאין ראויים ללמוד בהם - אין בהם קדושה (אגרות משה שם. וראה ציץ אליעזר ג א ח, ושם חלק טז לא).

כתבים שיש בהם דברי תורה עם דברי כפירה

כתבים שמחוברים בהם דברי תורה עם דברי כפירה, כתבו אחרונים שבחלק של דברי התורה יש קדושה (שו"ת מהר"ם שיק או"ח סו), ומכל מקום יש שכתבו שבזיון הוא לכתבי הקודש שיש בצידם דברי כפירה, וכל שאינו יכול להפרידם זה מזה, צריך לשרוף את הספר כולו, אף שממילא ישרפו גם כתבי הקודש, ואפילו יש בהם פסוקים ושמות, שכבודם הוא שישרפו ויסולק הבזיון (אגרות משה יו"ד ב קלז).

כבודם

כתבי הקודש, חייב אדם להיזהר מאוד בכבודם (ספר חסידים תתקטז, וראה פלא יועץ ערך ספר ד"ה וחייב), ואסור לבזותם (ראה להלן, שבאופנים שונים התירו לעבור על איסורים דרבנן כדי למנוע את בזיונם), בין במעשה הנעשה בגופם שאינו דרך כבוד (ראה להלן), ובין על ידי שימוש בהם להנאתו (ראה ספר חסידים תתקד), ובין בהנהגה שיש בה בזיון בפניהם (ראה להלן), כי הם חשובים בגדי המלך, וכל המכבד את התורה גופו מכובד, וזוכה לכתרה של תורה, וכל המרבה בכבוד הספרים לכבוד שמים, כבודו מתרבה (פלא יועץ שם). איסור בזיון כתבי הקודש, כתבו אחרונים שהוא משום שמן התורה צריך לנהוג כבוד בתורה, בכל מה שהוא כבוד לה (קרית ספר תפילין י, וראה מנחת יצחק א יז ו, וראה להלן). אף כתבים הנראים ככתבי הקודש - כגון דפי הגהה, שאין בהם קדושה, לסוברים כן (ראה לעיל: כשנכתבו מלכתחילה על מנת לאבדם) - יש מהאחרונים שכתבו שאין לנהוג בהם מנהג ביזיון, שכיון שצורתם דומה לצורת כתבי הקודש, ראייתם בביזיונם גורמת לביזיון כתבי הקודש (שו"ת משיב דבר ב פ).

כמה דינים נאמרו בחיוב לנהוג כבוד בכתבי הקודש:

לכבדם יותר מממונו

צריך אדם לכבד כתבי הקודש יותר מממונו (ספר חסידים תתקכג), והוא בכלל הכתוב: כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ (משלי ג ט), היינו יותר מהונך (ספר חסידים שם).

וצריך להניח ספריו במקום נקי ובמקום הנבחר שבביתו (פירושי ר"י בן שושן למסכת אבות ד על המשנה: כל המכבד וכו'), ויקנה ארגז נאה לשים בו את כתבי הקודש שלו, כשם שאת כספו וזהבו הוא שומר בארגז (שם קכט), ומידי פעם צריך לנערם מאבק (פלא יועץ ערך ספר ד"ה וחייב). ולא ישים ספרי כמרים, בתיבה שיש בה ספרי קודש (ספר חסידים תתקיג).

וכשנפלו לארץ ספר ושאר דברים, ירים קודם את הספר (שם תתקכג). נפל לכלוך על ספר ועל מלבוש, יקנח את הספר תחילה (שם תתצז), שכבוד שמים קודם לכבוד הבריות (מקור החסד שם), ולא יקנח הספר בדבר מגונה (ספר חסידים תתקטו).

יאחזם ביד ימין

הלוקח כתבי הקודש מחברו, יקחם ביד ימין (ראה ערכו), לפי שהתורה נתנה בימין, ככתוב: מִימִינו אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג ב. ספר חסידים קט (הובא בקצרה במשנה ברורה רו ס"ק יח)), ויאחזם בדרך כבוד (פלא יועץ ערך ספר ד"ה וחייב). וכן הנותן כתבי הקודש לחברו, יתן לו ביד ימין (בית לחם יהודה יו"ד רפב).

אטר (ראה ערכו), כתבו אחרונים שכמחלוקת הראשונים לעניין לקיחת דבר שמקיים בו מצוה - שנחלקו באיזו יד יקח, שיש סוברים שלוקח בימין, שהיא חשובה בכל מקום (ראה ערך ימין: במקום של כבוד וחשיבות. ראה ערך אטר), ויש סוברים שלוקח בשמאל (ראה ערך הנ"ל), שהיא ידו החזקה (ראביה תרצד) - כך מחלוקת לעניין היד שבה יקח כתבי הקודש (פרי מגדים רו אשל אברהם סק"ו).

לנשקם

הפותח או סוגר ספר מכתבי הקודש, יש מן האחרונים שכתבו שהמנהג לנשקו (כף החיים (פלאג'י) כ יא. וראה כף החיים (סופר) קנה יב, שהביא מנהג זה לגבי ספר תורה, והוסיף: ובפרט ספרי קבלה).

עמידה בפניהם

כתבי הקודש, אין צריך לעמוד מפניהם (בית יוסף יו"ד רפב בדעת הרמב"ם תפילין ז יד; רמ"א בשו"ע שם ב דעה א; לבוש שם ב).

כמה דינים נאמרו באיסור לבזות כתבי הקודש בגופם:

לזורקם

כל כתבי הקודש - אפילו הלכות ואגדות (רמב"ם תפילין י ה; שו"ע יו"ד רפב ה) - אסור לזורקם (רב אחא בר אהבה בעירובין צח א; רמב"ם שם; שו"ע שם), שכשנותנם לחברו לא יתנם לו בזריקה (כסף משנה תפילין שם בשם רבנו מנוח; ב"ח יו"ד שם ג. וראה שו"ת באר שבע מג); וכן כשמניחם, לא יניחם דרך זריקה, אלא יקחם בידו דרך כבוד ויניחם במקומם (ב"ח שם. וראה רבינו ירוחם אדם וחוה יב יג, והובא בבית יוסף אוח שט), שזריקתם היא מנהג בזיון (קרית ספר תפילין י). היו מונחים בארגז, יש מן האחרונים שכתב שמותר לזרוק את הארגז (שו"ת אמרי יושר ב קעא ב).

איסור זריקת כתבי תורה-שבעל-פה (ראה ערכו), לסוברים שכתבי תורה שבעל פה אינם אלא כשאר תשמישי קדושה (ראה לעיל: גדרם; גדר קדושת ספרי תורה שבעל פה), הרי זה כאיסור זריקת פת (ראה ערך בזוי אוכלים), שעל ידה חי האדם, ואף כתבי הקודש על ידם יחיה האדם חיי עולם (אבני נזר יו"ד שעו יט).

להניחם על גבי קרקע וכדו'

כתבי הקודש, אין להניחם על גבי קרקע (רבנו יונה אבות ד; ארחות חיים הלכות תלמוד תורה טו; מהרי"ל ליקוטים פ; רמ"א בשו"ע יו"ד רפב ז^[5]), ואף על המדרגות שעושים לפני ארון הקודש - שהן גבוהות מן הקרקע, ואינן כקרקע ממש (אגרות הרמ"ז לז), ואינן עשויות להילוך חול (שו"ת גבול יהודה ז) - אסור להניחם (מהרי"ל שם; רמ"א שם).

כתבי הקודש המונחים בכלי, מצדדים אחרונים להתיר בשעת הצורך להניח את הכלי עם כתבי הקודש על גבי קרקע (דעת קדושים שם סק"ד. וראה מגן אברהם מג ס"ק יג, וביאור הלכה שם ד"ה ומניחן). וכן כתבו ראשונים שאין להניח ספרים על מיטה שישן עליה (ספר חסידים קנז, הובא באליה רבה מ סק"ה, ובמשנה ברורה רמ ס"ק נד), שאדם מפיח במיטה (ספר חסידים שם (וראה משנה ברורה שם)), וכל שכן במיטה שישן עליה עם אשתו, שמצוי שם שכבת זרע (ספר חסידים שם, ומשנה ברורה שם).

הנחת כתבי הקודש מאחריו, שנינו בברייתא בירושלמי, וכן כתבו ראשונים, שהיא מותרת (ירושלמי ברכות ג ה; מחזור ויטרי תכז; תוספות ברכות יח א ד"ה וירכב; רא"ש שם ג ז; מרדכי שם נט; רבינו ירוחם אדם וחוה ב ד דעה א); ויש מהראשונים שאוסרים (ספר חסידים שם; רבינו ירוחם שם דעה ב), והביאו רמז מהכתוב: וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ (מלכים א יד ט. ספר חסידים שם), ופירשו ראשונים, שאף הירושלמי לא התיר אלא במקום סכנה, אבל שלא במקום סכנה אסור (רבינו ירוחם שם).

תליית כתבי הקודש בין רגליו, כתבו ראשונים שהיא אסורה (ספר חסידים שם).

לא יניח כתבי הקודש במקום שיכולים ליפול (ספר חסידים תתקכב).

כשנפלו לארץ

ספר מכתבי הקודש שנפל לארץ, צריך להרימו (ספר חסידים תתקכג; מהרי"ל ליקוטים פ. וראה מנחות לב ב, וסמ"ק קנה) מהר, ואפילו באמצע לימודו, יפסיק כדי להרימו (ערוך השלחן יו"ד רפב יא), אבל באמצע תפילת שמונה-עשרה (ראה ערכו), לא ירימו, ואם אינו יכול לכוין, מותר להגביהו כשיסיים הברכה שעומד בה (ספר חסידים יח ותשעז; מגן אברהם צו סק"ג, ופרי מגדים שם; משנה ברורה צו סק"ז).

כשמרימים ספר מכתבי הקודש שנפל לארץ, כתבו ראשונים שנהגו לנשקו (ספר חסידים תתקכג; מהרי"ל ליקוטים פ), ויש מוסיפים שהוא הדין דף שיש בו דברי תורה, אך לא מכתב או עיתון שיש בו דברי תורה יחד עם דברי חול (גנזי הקודש ב לט בשם רי"ש אלישיב).

נפלו כמה ספרים מכתבי הקודש על הקרקע, כתבו ראשונים שירים את כולם, ואחר כך ינשקם (ספר חסידים שם; מהרי"ל שם: קבלה מחסידים הראשונים), שבזיון הוא לספר המונח על גבי קרקע להמתין מלהרימו עד שינשק את חברו (מהרי"ל שם). היה שיהוי וטורח בהרמת הספרים אחד אחד, יותר מאסיפת כולם בערימה על הקרקע והרמתם יחד, הסתפקו אחרונים אם עדיף להרימם אחד אחד, או לאסוף את כולם בערימה על הקרקע ולהרימם יחד (תפארת למשה יו"ד רפב ז, הובא בפתחי תשובה שם סק"ז).

לתלותם

כתבי הקודש, אסור לתלותם בשרשרת (מגן אברהם מ סק"א), ודווקא דרך זלזול, אבל אם כתב פסוק אחד על מנת לתלותו כדי לעורר הרואים, שאין בזה זלזול, אין איסור לתלותו (שו"ת מהרי"ט ב או"ח ג, הובא במגן אברהם שם, ובמשנה ברורה שם סק"ג).

היו מונחים בכיס, מותר לתלותם (משנה ברורה שם. ראה שם שלמד כן מתפילין, ראה ערכו). וכן מותר לתלותם על חמור משני צידיו, אבל לא יתלה מצד אחד כתבי הקודש, ומצד שני ספרי כמרים (ספר חסידים תתקיג).

הנחתם פתוחים ופניהם כלפי מטה

הנחת כתבי הקודש הפוכים - היינו כשהם פתוחים, ופניהם כלפי מטה (ביאור הגר"א יו"ד רפב ס"ק טז; שיורי ברכה רפב סק"ה בשם הגהות רד"ק) - אסורה (רמ"א בשו"ע שם ה), ויש מהאחרונים שכתבו שהוא הדין בספרים סגורים, שאסור להניחם כששער הספר למטה (מקדש מעט שם ס"ק כז). וכן העמדתם כשראשי האותיות למטה, כתבו אחרונים שאף היא בכלל העמדת ספר הפוך, ואסורה (ערוך השלחן שם יא).

המוצא ספר מכתבי הקודש הפוך, צריך להפכו ולהניחו כדרכו (מהרי"ל ליקוטים פ; רמ"א שם).

השארתם פתוחים

ספר מכתבי הקודש שאינו לומד בו, אין להשאירו פתוח, והמפסיק מלימודו צריך לסגור את הספר, או להניח עליו מפה לכסותו (ב"ח יו"ד רעז, על פי עירובין צח א, בספר תורה, וירושלמי מגילה א ט; ט"ז שם; ש"ך שם), שהשארת כתבי הקודש כשהם פתוחים, ביזיון הוא להם (עירובין שם^[6]).

היוצא לזמן קצר ודעתו לחזור וללמוד בספר, נחלקו אחרונים:

* יש שכתבו שאינו צריך לסגור את הספר (יד שאול יו"ד שם סק"א; ערוך השלחן שם ב), שביטול תורה הוא לחזור ולפותחו כל פעם מחדש (יד שאול שם).

* ויש שכתבו שאפילו דעתו לחזור מיד, צריך לסגור את הספר כשיוצא (כף החיים (פלאג'י) כ יא; שו"ת ישכיל עבדי ה יו"ד נו, על פי ש"ך שם^[7]).

הנחת ספר מכתבי הקודש פתוח לצורך שמירתו - כגון שעומד זמן רב, ופותחים אותו כנגד הרוח שלא יתעפש - כתבו אחרונים שהיא מותרת, ומצוה לעשות כן, שזה כבוד הספר ותקנתו (ערוך השלחן שם ג. וראה ישכיל עבדי שם, שמפקפק בזה).

הנחת ספר פתוח לזמן מועט כדי ליבש הדיו שנכתב בו, כתבו אחרונים, שאין להניחו ללא כיסוי מעליו (ישכיל עבדי שם, על פי טוש"ע יו"ד שם א, לעניין יריעה של ספר תורה).

ישיבה על גביהם

אין לשבת על כתבי הקודש (שו"ת רמ"א לד), ואפילו יש דבר המפסיק בינו לבין כתבי הקודש, כל שמכביד עליהם בגופו, כגון שיושב על שק שבתוכו כתבי הקודש - אסור (ב"ח או"ח קעא ב; ש"ך בנקודת הכסף רפב. וראה להלן, שיש אוסרים אפילו אינו מכביד עליהם), ואפילו הניח עליהם כמה כיסויים זה על גבי זה, אסור לשבת עליהם (ט"ז יו"ד שם סק"ד, וראה שו"ת רמ"א שם), שהישיבה מעל כתבי הקודש היא גנאי גדול (ט"ז שם).

ישיבה מעל כתבי הקודש באופן שאינו מכביד עליהם בגופו - כגון ישיבה על תיבה שמונחים בה כתבי הקודש (שו"ת רמ"א שם^[8]) - נחלקו בה אחרונים:

* יש מן האחרונים שמתירים (ב"ח או"ח שם; שו"ת באר עשק קט; בכור שור עירובין ל ב, בשעת הדחק; שיורי ברכה יו"ד שם), מהם שכתבו בטעם ההיתר, שכיון שאין התיבה נכפפת מגופו, אין כאן ביזיון (ב"ח שם, וראה בכור שור שם); ומהם שכתבו טעם אחר, שהתיבה סתומה מכל צדדיה ומה שבתוכה נחשב כמונח בבית אחר (שו"ת באר עשק שם, ועי' בכור שור שם).

* ויש אוסרים (שו"ת רמ"א שם; ט"ז שם, וראה שם שאף כשכיסה התיבה אסור, וראה שו"ת רמ"א ונקודת הכסף שם; שו"ת בית יהודה יו"ד כב), שלדעתם אין המונח בכלי חשוב כמונח ברשות בפני עצמה (שו"ת רמ"א שם).

ויש מהאחרונים שכתבו, שאם יש חלל טפח פנוי בתיבה, לדברי הכל מותר לשבת עליה (משנה ברורה מ ס"ק יג, וראה שם לגבי תפילין שבעל נפש ראוי לו להחמיר שלא במקום הדחק).

להניח ספר על גביהם

אין להניח דברי חול על כתבי הקודש (ספר חסידים תתצח, הובא במגן אברהם קנד ס"ק יד, ובמשנה ברורה שם ס"ק לא. וראה שלמת חיים י-ם תשסז יו"ד קס).

מותר להניח ספר מכתבי הקודש, על ספר אחר מכתבי הקודש שקדושתו שוה או פחותה מהראשון, כגון להניח תורה על תורה, או על נביאים וכתובים (מגילה כז א; רמב"ם תפילין י ה; טוש"ע יו"ד רפב יט), או נביאים על כתובים ולהפך (תוספות בבא בתרא יג ב ד"ה ר' יהודה; אגודה שם לא; ר"ן מגילה שם (ח ב); רמ"א לשו"ע שם). ואסור להניח ספר שקדושתו פחותה על גבי ספר שקדושתו גדולה יותר, כגון נביאים וכתובים על גבי תורה (מגילה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), או תלמוד על נביאים וכתובים (שו"ת הר"י מיגאש צב), ומכל מקום להניח לצורך הספר התחתון, כגון להצילו מאבק ועשן - מותר (ספר חסידים תתקט, בתורה שבעל פה על גבי ספר תורה).

הכנסתם לבית הכסא ולבית המרחץ

כתבי הקודש מגולים - ובכלל זה כל דבר שכתובים בו פסוקים (שו"ת הרמב"ם (פאר הדור) ז (בלאו רסח), בבית המרחץ, ראה להלן) - אסור להכניסם לבית-הכסא (ראה ערכו. ברכות כג א, בספרא דאגדתא, ושבת סא ב, בקמיעות, וראה ערך קמיעות וראה שו"ת הרמב"ם שם^[9]), וכן אסור להכניסם לבית-המרחץ (ראה ערכו), מחמת ההבל והטינוף ששם (שו"ת הרמב"ם דלהלן; מגן אברהם מה סק"ב).

בית הטבילה - כשאין בו אדם ערום (מגן אברהם מה סק"ב; שו"ע הרב שם ג) - שנחלקו בו ראשונים אם דינו כבית המרחץ, לענין האיסור לדבר בו בדברי תורה (ראה ערך בית המרחץ, ושם אם נחלקו אף במקוה שמחממים אותה), נראה מדברי אחרונים, שאף לענין להכניס לתוכו כתבי הקודש נחלקו, ולסוברים שמותר לדבר בו בדברי תורה, מותר להכניס לתוכו כתבי הקודש, ולסוברים שאסור לדבר בו דברי תורה, אסור להכניס לתוכו כתבי הקודש (מגן אברהם שם, ושם שבשו"ת הרמב"ם שם (ובמהדורת בלאו נשמט) אוסר להכניס לתוכו כתבי הקודש).

איסור הכנסת כתבי הקודש לבית הכסא ולבית המרחץ, כתבו ראשונים שהוא משום שיש בזה ביזוי התורה, שמפקיר דברי תורה לידי זלזול (שו"ת הרמב"ם שם). על הסוברים שהאיסור הוא משום וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ (דברים כג טו), ראה ערך מחנה קדוש.

הכנסת כתבי הקודש מכוסים לבית הכסא, יש סוברים בדעת ראשונים שמותרת (שו"ת רדב"ז ג תקיג, ומגן אברהם מג ס"ק יד, על פי רמב"ם תפילין י ה^[10]).

ויש מן האחרונים שלא התירו להכניסם אלא כאשר אם ישאירם בחוץ אינם נשמרים, כגון לבית הכסא שבשדה, אבל אם יכול להשאירם בחוץ - אסור להכניסם, כפי שאסרו בתפילין אפילו כשהם מכוסים (ראה ערך תפילין. שו"ע הרב שם ו).

ויש מן האחרונים שכתבו שאין להכניסם לבית הכסא (ערוך השלחן יו"ד רפב י).

מכירתם

משנה וגמרא ופירושיהן לא ימכרם אלא כדי ללמוד תורה, או לישא אשה (רא"ש הלכות ספר תורה א; רבינו ירוחם אדם וחוה ב ב, ושכך כתבו הגאונים; טוש"ע יו"ד רע ב. וראה פלא יועץ ערך ספר ד"ה ולכן) - באופנים שאסור למכור ספר-תורה (ראה ערכו. מגן אברהם קנג ס"ק כג, ומשנה ברורה שם ס"ק סב. וראה שם טעם האיסור למכור ספר תורה) - אבל אינם חמורים כספר תורה, ומעשים שבכל יום שאדם מוכר ספריו (בית יוסף חו"מ רמח).

ויש מהאחרונים שכתבו שהיינו שאין איסור במכירתם, אלא שאין ראוי למוכרם (ראה ערך הנ"ל. ברכי יוסף יו"ד שם י. וראה שו"ת בית הלוי א ז), וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שדווקא בספר תורה אמרו שהמוכרו אין רואה סימן ברכה לעולם, אבל בשאר ספרים לא אמרו שאינו רואה סימן ברכה (ב"ח יו"ד שם, בדעת רבנו מנוח שבבית יוסף שם).

ויש שכתבו שמותר למכור כתבי הקודש (תפארת למשה יו"ד שם, בדעת רבנו מנוח שם, וראה שם הטעם).

כמה דינים נאמרו באיסור לנהוג מנהג ביזיון בפני כתבי הקודש:

עמידה בפניהם כשהוא ערום

עמידה כשהוא ערום בפני כתבי הקודש, כתבו אחרונים שאסורה (מגן אברהם מה סק"ב; שו"ע הרב שם ג) - כשם שאסור לעמוד ערום בפני שם השם (שבת קכ ב, ורמב"ם יסודי התורה ו ו. מגן אברהם שם), משום וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר (דברים כג טו. רש"י שבת שם ד"ה מכלל) - ואין להכניסם למקום שיש בו אנשים ערומים (מגן אברהם שם; שו"ע הרב שם).

כאשר כתבי הקודש עומדים בגובה עשרה טפחים - יש סוברים מראשו (שו"ת חוות יאיר קפד, וכן נראה בט"ז יו"ד רפב סק"א), ויש סוברים מן הקרקע (נשמת אדם א ג ג) - מותר לגלות ערותו בפניהם (רמב"ם תפילין י י, וטוש"ע יו"ד שם א, בספר תורה, וכל שכן בשאר כתבי הקודש^[11]).

תשמיש המיטה בפני כתבי הקודש מגולים

כתבי הקודש מגולים, כתבו ראשונים שאין לשמש מיטתו בפניהם (תוספות ברכות כו א ד"ה ס"ת; ראב"ד בעלי הנפש שער הפרישה ב; רבנו יונה ברכות שם (יז ב); רא"ש ברכות ג נה; טוש"ע או"ח רמ ו, ויו"ד רפב ח) - עד שתהא מחיצה בפניהם (ברכות שם, וטוש"ע או"ח שם, בספר תורה. וראה להלן) - ובכלל כתבי הקודש לענין זה אף ספרי התלמוד (ראב"ד שם; טוש"ע שם) ופוסקים (ערוך השלחן שם יב).

בטעם האיסור נחלקו אחרונים:

* יש סוברים שהוא משום "לא יראה בך ערות דבר" (דברים כג טו, וראה ערך מחנה קדוש. שער אפרים קיט, הובא בבית שמואל כה סק"ה; אבני נזר יו"ד שעו יח שם), ולטעם זה, אם הספרים אינם רואים את המיטה, אף שהם באותו חדר, מותר לשמש שם, וכן כשהאיש והאישה מכסים את גופם בסדין - מותר (שו"ת פנים מאירות א עד, לדעה זו); ואם הספרים רואים את המיטה, אפילו יש מחיצה ביניהם, אלא שיש בה חורים שיכול לראות דרכם - אסור (שער אפרים שם. וראה מגן אברהם רמ ס"ק טו, ואליה רבה שם ס"ק יד).

* ויש סוברים בטעם האיסור, שבית שיש בו ספרים הוא קדוש, ואסור לעשות בבית זה דבר שהוא בזיון לכתבי הקודש (פנים מאירות שם), ולפיכך כיסוי סדין אינו מועיל (שם), ועוד כתבו שמטעם זה אסור לשמש מיטתו בחדר הפתוח לאותו בית שיש בו ספרים (שם).

ויש מהגאונים שכתבו שאין איסור לשמש מיטתו בפני כתבי הקודש - שאין איסור אלא בפני ספר-תורה (ראה ערכו) שראוי לקרוא בו בציבור (רב האי גאון דלהלן) - ומכל מקום משום כבוד כתבי הקודש, מצוה מן המובחר לא לשמש מיטתו בפניהם (רב האי גאון באשכול (אלבק) הלכות ספר תורה).

אף כשכתבי הקודש נמצאים למעלה מעשרה טפחים - שלדינים מסוימים, כגון לעמוד ערום ולהשתין בפניהם, יש סוברים שהם כמצויים ברשות אחרת (ראה לעיל בסמוך) - יש מהאחרונים שכתבו לאסור תשמיש-המטה (ראה ערכו) בפניהם (שו"ת חוות יאיר קפד. וראה נשמת אדם א ג ג, שמצדד כן בדעת כמה ראשונים).

תשמיש המיטה בפני כתבי הקודש מודפסים, יש מן האחרונים שכתבו שאף הוא אסור (שו"ת רמ"א לד; פרי מגדים שם אשל אברהם ס"ק יח; משנה ברורה שם ס"ק כט, ושם סי' מ סק"ד), ואפילו אינם מודפסים בכתב-אשורי (ראה ערכו. שו"ת רמ"א שם; משנה ברורה סי' מ שם), ויש מן האחרונים שצידדו להתיר בשעת הדחק - כגון במקום ביטול מצות עונה (ראה ערכו. שו"ת חוות יאיר קפד) - תשמיש המיטה בפני כתבי הקודש הנדפסים שלא בכתב אשורי, או שנדפסו על ידי גוי שאינו מאמין (חוות יאיר שם, וראה שם קט; אליה רבה מ סק"ב).

האופן הנ"ל כשכתבי הקודש מכוסים

כתבי הקודש מכוסים, נחלקו בהם ראשונים:

* יש מתירים לשמש מיטתו שם, ואף שבפני ספר-תורה (ראה ערכו), אפילו הוא מכוסה אסור לשמש (ראה ערך ספר תורה, וראה ערך חומשים, שגם הם דינם כספר תורה), שאר כתבי הקודש דיים בכיסוי בעלמא (תוספות ברכות כו א ד"ה ס"ת).

* ויש שלא התירו אלא כשנמצאים בכלי בתוך כלי (ראב"ד בעלי הנפש שער הפרישה ב; רבנו יונה ברכות שם (יז ב), על פי גמרא שם; רא"ש ברכות ג נה; טוש"ע או"ח רמ ו, ויו"ד רפב ח), ולפחות אחד הכלים איננו כלי המיוחד להם (טוש"ע או"ח ויו"ד שם, ומדמים לתפילין שהצריכו בהם שני כיסויים, ראה ערך תפילין).

כריכת הספר, יש מן האחרונים שכתבו שאינה נחשבת כיסוי, אלא היא מגוף הספר (פרי מגדים מ אשל אברהם סק"ב; משנה ברורה שם סק"ד); ויש מן האחרונים שכתבו שנחשבת לכיסוי אחד (חסד לאלפים רמ ח).

להשתין בפניהם

אין להשתין מים בפני כתבי הקודש - כשהם מגולים (מגן אברהם שטו סק"ג, וראה שם שנראה שאין צריך בזה ב' כיסויים) - אלא אם יש בינו לבינם מחיצה עשרה טפחים (מרדכי שבת שיא בשם מהר"ם; רמ"א בשו"ע או"ח שטו א), וכשיש שם מחיצה מותר להשתין אף כשכתבי הקודש מונחים למעלה מגובה המחיצה (מגן אברהם שם).

כתבי הקודש העומדים בגובה עשרה טפחים - מראשו, ויש סוברים מעל הקרקע (ראה לעיל: עמידה בפניהם כשהוא ערום) - יש מן האחרונים שמתירים בשעת הצורך להשתין בפניהם ללא מחיצה (חיי אדם לא מו), שנחשבים כעומדים ברשות בפני עצמה (נשמת אדם א ג ג); ויש סוברים שאף בגבוהים אין להתיר בלא מחיצה (מגן אברהם שם על פי מרדכי בשם מהר"ם שם, ונשמת אדם שם בדעתו).

איסור איבודם

האיסור וגדרו

כתבי הקודש - שאין בהם אזכרות (ראה ערכו) שאסור לאבדן משום לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם (ראה ערכו. דברים יב ד. ראה ערך אזכרות וערך לא תעשון כן לה' אלהיכם וערך מחיקת השם) - אסור לשרפם או לאבדם (רמב"ם יסודי התורה ו ח), וכן אסור לאבד ספרי הפטרות, ומגילות שכותבים לתינוקות להתלמד בהן, וקמיעות (ראה ערכו. תשב"ץ א ב, על פי שבת קטו א, וראה ערך קמיעות) - שהיו כותבים בהם פסוקים ללחש (רש"י שבת שם בביאור קמיעות הנזכרים שם) - וספרי תלמוד ואגדות (שו"ת באר שבע מג, בדעת הרמב"ם שם), ופירושיהם וביאוריהם (רמב"ם שם).

ונחלקו ראשונים בחומר האיסור:

* יש שכתבו שאיסור איבוד כתבי הקודש הוא מן התורה, בכלל הכתוב לא תעשון כן לה' אלהיכם (דברים שם. מגן אברהם קנד סק"ט, ושו"ת עולת שמואל טו, ואבני נזר או"ח לד יז ו, ומשנה ברורה קנד ס"ק כד, בדעת רמב"ם במנין המצות לא תעשה סה).

* יש מן הראשונים שכתבו שהאיסור אינו אלא מדרבנן (כסף משנה יסודי התורה שם, ותשב"ץ שם בדעת רמב"ם יסודי התורה שם; החינוך מצוה תלז; תשב"ץ שם) - שהכתוב לא תעשון כן לה' אלהיכם אינו אוסר אלא איבוד אזכרות, שלא לאבד את שם ה' כדרך שמאבדים שם עבודה זרה (תשב"ץ שם) - ומדרבנן הוא בכלל איסור לא תעשון כן לה' אלהיכם (החינוך שם), או שהוא גזירה שמא יבוא לאבד כתבי הקודש שיש בהם אזכרות, שאיבודם אסור מן התורה (שו"ת חסד לאברהם (תאומים) תנינא או"ח יז).

* ויש שכתבו שאיסור איבוד כתבי הקודש הוא משום כבוד ה' ויראתו (חזון איש ידים ח ס"ק יז (יו"ד קסד סק"ב) ד"ה ואיסור, בביאור דברי הרמב"ם שם, ומבואר שהוא מהתורה, אלא שאינו לאו ואין לוקים עליו, וראה שם ד"ה והא דאמרינן), שחייבים בכבוד כל דבר שנקרא עליו שם השם, ואיבודם הוא פגיעה בכבודם (חזון איש שם).

עונשו

המאבד כתבי הקודש, כתבו ראשונים שלוקה מכת-מרדות (ראה ערכו. רמב"ם יסודי התורה ו ח), שאיסור איבוד כתבי הקודש, לדעתם, אינו נלמד מן הכתוב לא-תעשון-כן-לה'-אלהיכם (ראה ערכו. דברים יב ד. ראה לעיל בסמוך), והרי הוא ככל העובר על דברי חכמים שלוקה מרדות (ראה ערך מכת מרדות. כסף משנה שם, ושו"ת עין יצחק או"ח ה א).

לסוברים שאיסור איבודם מן התורה מן הכתוב לא תעשון כן לה' אלהיכם (ראה לעיל שם), המאבדם לוקה מלקות (ראה ערכו) של תורה (כן משמע באחרונים הנ"ל, וכן כתב בשו"ת עולת שמואל טו בדעת הרמב"ם).

כשבלו

כתבי הקודש שבלו - צריך לגנזם (ראה ערך גניזה), ואפילו אינם ראויים לקרוא בהם (רש"י סוטה כ א ד"ה נגנזין).

בטעם שאסור לאבדם, נראה מדברי האחרונים שאף שבלו בקדושתם הם עומדים, ואסור לאבדם, כשם שאסור לאבד כל כתבי הקודש (ראה לעיל. שו"ת באר שבע מג, בכתבי הקודש שנמחקו, וכן סתימת הרבה אחרונים שדנו על ספרים שבלו, ולא הזכירו שאם אין ראויים לקרוא בהם איסורם קל יותר); ויש שכתבו שאינו משום קדושתם, אלא סברא היא, שכיון שהיתה בהם קדושה, אסור לאבדם (אגרות משה או"ח ד לט).

ויש מן האחרונים שכתבו שאיסור איבוד כתבי הקודש שבלו אינו אלא מדרבנן, אף לסוברים שקודם שבלו מן התורה אסור לאבדם (שו"ת חסד לאברהם (תאומים) תנינא או"ח יז. וראה זרע אמת יו"ד קלג).

גרימת איבוד כתבי הקודש

גרימת איבוד כתבי הקודש, יש מהראשונים ומהאחרונים שסוברים שאסורה (מאירי שבת קטו ב; חזון איש ידים ח ס"ק יז (יו"ד קסד סק"ב) ד"ה ואיסור; אגרות משה או"ח א ד, ושם חלק ד ח ולט; מנחת יצחק א יז ה; ציץ אליעזר ג א ז), מדרבנן (חזון איש שם), משום כבוד השם ויראתו (חזון איש שם, וראה ציץ אליעזר שם). עבר וגרם איבוד כתבי הקודש, יש שכתבו שלוקה מכת-מרדות (ראה ערכו. חזון איש שם).

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמותר לגרום איבוד כתבי הקודש (שו"ת עין יצחק או"ח ה לז, ושו"ת הר צבי יו"ד רלא; שדי חמד כללים מ יא).

איבוד או מחיקת כתבי הקודש - שאין בהם אזכרות - שלא בדרך השחתה וקלקול אלא לצורך, יש מהראשונים מתירים (החינוך מצוה תלז; כפות תמרים סוכה מא ב ד"ה מיתבי: לצורך קצת, שכן משמע מתרומת הדשן פסקים קעא; סדר משנה יסודי התורה ו ה בדעת הרמב"ם שם); ויש שנראה מדבריהם שדווקא כשעושה כן לצורך תיקון הספר (תשב"ץ א ב; שו"ת עין יצחק א או"ח ה ב).

ומצינו כמה אופנים של איבוד או מחיקה לצורך:

* לוח שכתובים עליו דברי תורה, וצריך את הלוח כדי לכתוב עליו דברי תורה אחרים, כתבו ראשונים שמותר למוחקו, כדי לכתוב עליו דברי תורה אחרים (תשב"ץ שם, הובא בפתחי תשובה יו"ד רפג סק"ב).

* הכותב פסקים או חידושי תורה וחוזר בו, והמוצא טעות בתלמוד או בפוסקים, כתבו אחרונים שנוהגים שמעביר קולמוס על הטעות ומגיה, ואין בזה איסור מחיקת כתבי הקודש, שמחיקה לצורך - מותרת (כפות תמרים שם; שו"ת דברי דוד (מילדולה) סוף סי' פז).

ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים על כל זה, וסוברים שמדרבנן אסור לאבד כתבי הקודש אף במקום הצורך (שו"ת עולת שמואל טו, בדעת הרמב"ם יסודי התורה שם ח).

כשיבואו לידי ביזיון, או שיגרמו לשריפה

כתבי הקודש שיש חשש שיבואו לידי בזיון, כגון שיבואו לידי נכרים וישתמשו בהם תשמיש מגונה - ואי אפשר לגונזם מאיזה טעם, כגון שהם רבים מאד עד שאי אפשר לגונזם כדינם (ראה ערך גניזה: בכתבי הקודש ובתשמישיהם) - יש מהאחרונים שכתבו שמותר לשורפם (שו"ת שבות יעקב ג י,יב, וראה שו"ת באר שבע מג; שו"ת חסד לאברהם (תאומים) תנינא או"ח יז) - אלא שיש לשורפם מעט מעט ובצינעא (שבות יעקב שם) - כדי שלא לזלזל בכבוד כתבי הקודש (שבות יעקב שם).

ומהם שכתבו שאין להתיר אלא בכתבי הקודש שבלו, ואין ראוי לקרוא בהם, לסוברים שאיסור איבודם אינו אלא מדרבנן (ראה לעיל: כשבלו. שו"ת חסד לאברהם שם). והרבה אחרונים כתבו שאף הכתבים שבלו אסור לשורפם (באר שבע שם, הובא במגן אברהם קנד סק"ט, ובאליה רבה שם סק"ז; פרי מגדים או"ח שם אשל אברהם סק"ט; ישועות יעקב או"ח שם סק"ג; שדי חמד ג עג; אגרות משה או"ח ב נה).

אף לדעה זו שאסור לשורפם, כתבי הקודש שלא נכתבו כדי ללמוד בהם אלא לצורך אחר, כגון דפי הגהה שמדפיסים אותם כדי להגיה מהם את הספרים לפני הדפסתם, והם רבים עד שאי אפשר לגונזם, יש מן האחרונים שכתבו שכדי למנוע בזיונם מותר לשורפם (שו"ת משיב דבר ב פ; חזון איש ידים ח ס"ק יח (יו"ד קסד סק"ג) ד"ה ואם), לפי שלא נתקדשו מעולם, שמתחילה לא נדפסו כדי ללמוד בהם אלא על מנת לאבדם לאחר שיגיהו מהם הספרים (משיב דבר שם, וראה חזון איש שם).

כתבי הקודש שיש חשש שתבוא מחמתם שריפה - ואי אפשר לגונזם כדינם (ראה ערך גניזה: בכתבי הקודש ובתשמישיהם) - יש מן האחרונים שכתבו שמותר לשורפם, בדרך כבוד, שישרפם מעט מעט ובצינעא (שו"ת שבות יעקב ג י,יב); ויש מן האחרונים שכתבו שאסור לשורפם (שו"ת כנסת יחזקאל יו"ד לז, והובא בשינויים בשבות יעקב שם יא; ישועות יעקב או"ח שם סק"ג).

שמירתם והצלתם

כתבי הקודש, יש להיזהר בשמירתם, שלא יאבדו או ימחקו (ראה להלן), ומצינו בראשונים הנהגות שונות בזהירות בשמירתם:

* צריך להיזהר שלא ירד עליהם הדלף, ולשומרם מלחות ומכל דבר המפסידם (פירושי ר"י בן שושן למסכת אבות ד על המשנה: כל המכבד וכו', הובא בפירוש ר"י יעב"ץ אבות שם, ומשם בראשית חכמה שער היראה טו, ובברכי יוסף יו"ד רעז סק"ב).

* לא ישים ספרים אצל אוכלים, שלא יבואו עכברים לשם ויאכלו את הספרים (ספר חסידים תתקי, עיין שם).

* לא יביא ספר יחד עם דיו או שאר דבר לח, פן יישפך על הספר, ואפילו הדבר הלח נתון בכלי סגור, לא יביאנו עם הספר בידו, אלא יקשרנו באזור שבמתניו (ספר חסידים תתצא).

* לא ימשכן ספרים ביד נכרי (שם תתקיד).

הצלתם מדליקה בשבת

מצילים כתבי הקודש מן הדליקה בשבת (משנה שבת קטו א; רמב"ם שבת כג כו; טוש"ע או"ח שלד יב), או ממים או משאר דבר המאבדם (רביהו ירוחם אדם וחוה יב ג בשם המפרשים; שו"ע שם יט).

ובין כתבים שקוראים בהם בשבת בציבור בבית הכנסת - כגון תורה, שקוראים בה את הפרשה (מאירי שם), ונביאים, שמפטירים בהם (רש"י שבת שם ד"ה בין שקורין; רמב"ם בפירוש המשנה שם; מאירי שם) - ובין כתבים שאין קוראים בהם בשבת - כגון כתובים (גמרא שם), שאין קוראים בהם בציבור (רש"י שם ד"ה בין שאין), ויש סוברים שאף ביחיד אין קוראים בהם (רש"י שם בשם רבינו הלוי; רמב"ם בפירוש המשנה שם) - מצילים אותם (משנה שבת שם).

כתבי הקודש שנכתבו שלא כדינם, ולא ניתנו לקרוא בהם, דנו בתלמוד ובפוסקים בהצלתם מפני הדליקה, וכמה חילוקים בדבר:

כשכתובים בכל לשון

כתבי הקודש שהיו כתובים בכל לשון, ואף בלשון תרגום (ראה ערכו), לסוברים שלא ניתנו לקרוא בהם (ראה ערך נביאים וכתובים וערך תורה שבכתב, מחלוקת תנאים אם תנ"ך ניתנו להיכתב בשאר לשונות ובאלו לשונות, ושם אם אף תרגום נביאים בכלל המחלוקת) - בזמן חז"ל (וראה להלן בזמן הזה) - נחלקו תנאים ואמוראים אם מצילים אותם בשבת מפני הדליקה: לר' יוסי ולרב הונא אין מצילים (שבת קטו א), ובברייתא השנויה בסתם שנינו שמצילים (שם), וכן סובר רב חסדא שמצילים (שבת שם), וכן כתבו אחרונים בדעת הירושלמי (מראה הפנים שבת טז א), ואף שלא ניתנו לקרוא בהם, לדעתם מצילים אותם משום בזיון כתבי הקודש (שבת שם).

להלכה, כתבו ראשונים שאין מצילים כתבי הקודש הכתובים בשאר לשונות, כרב הונא (רבינו חננאל שבת קטו א; רי"ף שם (מג א); רמב"ם שבת כג כו; רא"ש שם טז א), שרב חסדא תלמידו הוא, ואין-הלכה-כתלמיד-במקום-הרב (ראה ערכו. רבינו חננאל ורי"ף שם); ויש מהראשונים שפוסק שמצילים, שאותה ששנינו בסתם שמצילים, דעת חכמים היא, והלכה כמותם, שר' יוסי יחיד הוא, ויחיד ורבים הלכה כרבים (ראה ערך הלכה: על פי הרוב. פסקי רי"ד שבת שם, וראה ריטב"א שם).

כתבי הקודש שנכתבו בכתב שאינו כתב-אשורי (ראה ערכו) - בזמן שאסור לכותבם באותו כתב, לסוברים כן (ראה משנה מגילה ח ב, מחלוקת תנאים (וראה ריטב"א ומהרש"א שם), וראה גמרא שם ט ב שהלכה כרשב"ג, ופירוש המשניות לרמב"ם שם, ורמב"ם תפילין א יט. וראה ערך נביאים וכתובים וערך תורה שבכתב), שלדעתם פסקה מהם הקדושה, ולא הותר לקרוא בהם אלא בשעת הדחק (ראה לעיל: גדרם; הכתובים בכתב שאינו אשורי) - כתבו ראשונים שדינם ככתבי הקודש שנכתבו בשאר לשונות, שאין מצילים אותם, לסוברים כן (ראה רמב"ם שבת כג כו, ובפירוש המשניות שבת טז א).

תורה שבעל פה

תורה-שבעל-פה (ראה ערכו) שנכתבה בזמן שלא ניתנה להיכתב - שדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם (ראה ערך תורה שבעל פה, ושם שבדורות האחרונים ניתנה להיכתב) - אין מצילים אותה בשבת מפני הדליקה (ראה להלן על תלמוד, ועל טופסי ברכות; שו"ע הרב או"ח שלד יב; משנה ברורה שם ס"ק לא).

וכן הקמיעות (ראה ערכו) אף שיש בהם אותיות של שם ה', ועניינים הרבה שבתורה - ללחש (רש"י שבת קטו ב ד"ה ומעניינות. וראה ערך קמיעות וערך תורה שבעל פה, בטעם שלא ניתנו להיכתב) - וכן הברכות - מטבע ברכות שטבעו חכמים, כגון תפילת שמונה-עשרה (ראה ערכו) ושאר ברכות (ראה ערכו. רש"י שם קטו ב ד"ה הברכות, וראה מאירי שם ואוצר הגאונים שבת חלק התשובות שיא) - אין מצילים אותם בשבת מפני הדליקה, אלא נשרפים במקומם, הם והשמות הכתובים בהם (תוספתא שבת יד ג; ברייתא שבת קטו ב^[12]).

כשכתבום מינים

כתבי הקודש שכתבום מינים - שבחול יש לשרפם (שבת קטז א, וראה רש"י שם ד"ה ספרי מינין; שו"ע או"ח שלד כא) - אין מצילים אותם בשבת מפני הדליקה, ולא מן המפולת, ולא מן המים, ולא משאר דבר המאבדם (שבת שם; טוש"ע שם).

כתבי הקודש שאין ידוע מי כתבם, כגון הנמצאים במקום שאוספים בו כתבי חכמה מכל אומה, יש מהראשונים שסוברים שהדבר ספק בתלמוד אם מצילים אותם (הערוך ערך בי אבדן, ורבינו חננאל שבת שם); ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים בכתבי הקודש שנמצאו ביד מין - שמספק טעונים גניזה (ראה ערך גניזה) - שאין מצילים אותם (גליון רבי עקיבא איגר לשו"ע שם, בדעת התוספות שבת שם ד"ה ספרי וד"ה כך).

בזמן הזה

בזמן הזה, שהתירו לכתוב תורה-שבעל-פה (ראה ערך תורה שבעל פה, ושם מתי התירו) - ובכלל זה המשניות והברייתות והתלמוד ופירושי כל חכמי הדורות (ריטב"א שבת קטו ב, וראה ערך הנ"ל), וברכות (בעל המאור שם א (מב ב), שנהגו לכתוב ברכות), ותפילות (מרדכי שם שצו) - כיון שניתנו להיכתב, מצילים אותם (הלכות גדולות הלכות שבת טז, שמצילים ספר הפטרות; תוספות שבת קטו א ד"ה אליבא; ראשונים שם; ספר התרומה רמה; רא"ש שם טז א; טוש"ע או"ח שלד יב).

וכן כתבי הקודש הכתובים בלשון אחרת, ולא בלשון הקודש, שהותרה כתיבתם בזמן הזה (ראה ערך הנ"ל וערך תרגום) - כגון תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל (ראה רמב"ן במלחמות, ובחידושיו שבת קטו א, וראה ערך תרגום); ויש שסוברים שהתירו לכתוב בכל לשון שהעם שבאותו מקום בקיאים בה (רשב"א וריטב"א ור"ן שבת קטו א בשם הראב"ד (ומאירי שם בשם גדולי המפרשים, ועי' בסמוך), וראה ערכים הנ"ל וערך נביאים וכתובים וערך תורה שבכתב) - כתבו ראשונים שמצילים אותם (ראשונים הנ"ל; טוש"ע או"ח שלד יב).

קדימה בהצלתם

הצלת כתבי הקודש קודמת להצלת שאר ממון (ספר חסידים תתקכג).

הצלת תורה-שבכתב (ראה ערכו) קודמת להצלת תורה-שבעל-פה (ראה ערכו. ספר חסידים (מרגליות) תתנח, הובא במגן אברהם שלד ס"ק טו, ובמשנה ברורה שם סק"ל^[13]), אף אם ספרי התורה שבעל פה מושאלים או מושכרים לו, ואם ישרפו יתחייב לשלם לבעליהם (ספר חסידים שם, הובא באליה רבה שם סק"י, וממנו בפרי מגדים ובמשנה ברורה שם).

איסורים דרבנן שונים הותרו באופנים מסויימים לצורך הצלת כתבי הקודש:

טלטול בשבת מרשות לרשות

טלטול מרשות-היחיד (ראה ערכו) לרשות היחיד אחרת, דרך רשות-הרבים (ראה ערכו), באופן שאינו מניח את החפץ בינתיים - שאסור מדרבנן (ראה ערך מוציא) - יש מהאחרונים שפירשו בירושלמי שלצורך הצלת כתבי הקודש התירוהו (ירושלמי שבת טז ב לפירוש קרבן העדה שם. וראה פני משה שם שמפרש בענין אחר).

טלטול בחצר או מבוי האסורים

חצר (ראה ערכו) שלא עירבו בה ערוב-חצרות (ראה ערכו), ומבוי (ראה ערכו) שלא נשתתפו בו שתוף-מבואות (ראה ערכו) - שאסור מדרבנן לטלטל לתוכם (ראה ערך ערוב חצרות וערך שתוף מבואות) - מותר להציל כתבי הקודש לתוכם מפני הדליקה (ירושלמי שבת טז ב; רש"י שבת קטו א ד"ה מצילין; תוספות שם קיז א ד"ה ועוד ומהרש"א שם; רמב"ם שבת כג כו; טוש"ע או"ח שלד יז), מפני כבוד כתבי הקודש (פסקי הרי"ד שבת קיז א ד"ה להיכן, ושבלי הלקט קטו בשמו). ואף שלא התירו שבות (ראה ערכו) להצלת כתבי הקודש מבזיון, לסוברים כן, בהצלה מפני הדליקה, שיש חשש שישרפו ויאבדו לגמרי - התירו (ירושלמי שבת שם א, וקרבן העדה ופני משה שם).

ויש מהראשונים שכתבו שנחלקו אמוראים בדבר, לרב חסדא ורבה לא התירו, ולרב אשי התירו (רבינו חננאל שבת קיז ב בדעת רב אשי שם; רמב"ן שם קיז א, וראה רשב"א וריטב"א שם).

טלטול לכרמלית

כרמלית (ראה ערכו) - שההוצאה אליה אסורה מדרבנן (ראה ערך כרמלית) - לא התירו להציל כתבי הקודש לתוכה (תוספות ותוספות הרא"ש שבת קיז א ד"ה שלש; ערכי תנאים ואמוראים ערך ר' יוסי בן פרידא וערך רב יוחני אחוהי דמר בריה דרבנא). ואף רבי שמעון שסובר שהתירו שבות (ראה ערכו) להציל כתבי הקודש מבזיון (ראה משנה עירובין צז ב), מודה שלא התירו להוציאם לכרמלית, שמא יחליף ברשות הרבים, ויבוא להוציא גם אליה (ערכי תנאים ואמוראים ערך רבי יוסי בן פרידא, וראה שם ערך רב יוחני אחוהי דמר בריה דרבנא שמסתפק).

כיבוי דליקה בשבת

כיבוי דליקה, שהוא מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה (ראה ערכו), לפי שאינו צריך את גוף הכיבוי (ראה ערך מכבה וערך מלאכה שאינה צריכה לגופה), שנינו בתוספתא שהוא מותר לצורך הצלת כתבי הקודש (שבת יד ה. וראה חסדי דוד שם), ואמרו בירושלמי שזו דעת ר' שמעון, הסובר שאין לך דבר שאסור משום שבות עומד בפני כתבי הקודש (ראה שיטתו במשנה עירובין צז ב. ירושלמי שבת טז ג), וסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא משום שבות (ראה ערך מלאכה שאינה צריכה לגופה, ושם מחלוקת ראשונים להלכה), ולכן הותרה לצורך הצלת כתבי הקודש (רשב"א ור"ן שבת קטו א, וקרבן העדה ופני משה על הירושלמי שם).

וכתבו ראשונים, שאף לדעת הירושלמי, לא הותר הכיבוי אלא כשאינו יכול להציל בלא כיבוי (רשב"א ור"ן שם ד"ה מצילין^[14]).

בדעת הבבלי, כתבו ראשונים שאף לדעת ר' שמעון אסור לכבות (ראשונים דלהלן), שאף לסוברים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדרבנן, אין דוחים בידים איסור שבות לצורך הצלת כתבי הקודש (ריטב"א ומאירי שבת קטו א, ומרדכי שם שצג, שלא אמרו בבבלי אלא שמותר להוציאם לרשות אחרת), ועוד שלא כל שבות התירו לצורך הצלת כתבי הקודש (מגיד משנה שבת כג כו: אפשר. וראה פרי מגדים שלד אשל אברהם ס"ק כה, ושיירי קרבן לירושלמי שבת פ ב).

אמירה לנכרי

אמירה לנכרי, שאסורה מדרבנן (ראה ערך אמירה לנכרי שבות), כתבו ראשונים שמותרת לצורך הצלת כתבי הקודש - ובכלל זה לצורך הצלת התלמוד ושאר ספרים (פרי מגדים או"ח שלד אשל אברהם ס"ק כג) - ומותר לומר לנכרי להציל את כתבי הקודש דרך רשות-הרבים (ראה ערכו. שבלי הלקט קטו בשם גאון, הובא בבית יוסף או"ח שם; תניא רבתי יט בשם גאון; שו"ע שם יח), שלא גזרו על אמירה לנכרי במקום בזיון כתבי הקודש (מגן אברהם שם ס"ק כג). ואף שלא כל שבות (ראה ערכו) התירו להצלת כתבי הקודש - שלא התירו להצילם לכרמלית (ראה ערכו. ראה לעיל: טלטול לכרמלית) - מכל מקום שבות של אמירה לנכרי התירו, שכיון שאין הישראל עושה מעשה בידים, איסורו קל יותר (בית יוסף שם; שו"ע הרב שם יט).

וכן מותר לומר לנכרי לכבות את הדליקה מפני כתבי הקודש (מגן אברהם שם סק"ל, ומשנה ברורה שם ס"ק סח, ושער הציון ס"ק נח בדעתו; שו"ע הרב שם כה), אם אי אפשר להצילם באופן אחר (שו"ע הרב שם. וראה תהלה לדוד שם ס"ק מא).

טלטול מוקצה

לצורך הצלת כתבי הקודש, התירו לטלטל מוקצה (ראה ערכו), כגון להציל תיק הספר עם הספר, אף שיש בתוכו מעות (משנה שבת קטז ב; רמב"ם שבת כג כח; טוש"ע או"ח שלד טו), אף שמטלטל המעות שהם מוקצה (ראה רמב"ן שם ד"ה ואע"פ, ורשב"א שם קמב א ד"ה אמר, וביאור הגר"א או"ח שם ב).

הערות שוליים