אנציקלופדיה תלמודית:מפשיט

הגדרת הערך - איסור הפשטת עור בעלי חיים בשבת.

המלאכה וגדרה

המפשיט הוא אחד משלושים ותשעה אבות-מלאכות* האסורים בשבת^[1], וחשוב אב מלאכה לפי שהפשטת העור* היתה מלאכה חשובה במשכן - שהיו מפשיטים את עורות התחשים ואת עורות האלים המאדמים^[2] - וכל מלאכה חשובה שהיתה במשכן אב מלאכה היא^[3]. על מלאכת מפשיט ביום-טוב*, ע"ע יום טוב^[4], וע' מלאכת אוכל נפש.

אב המלאכה

אב המלאכה הוא הפשטת עור בעלי-חיים*^[5], מעל בשרם^[6].

תולדות המלאכה

פירוק הדוכסוסטוס מעל הקלף* - דהיינו קילוף הדלדולים שעל עור הבהמה מצידו הפנימי^[7], או חלוקת העור בעוביו^[8] - כתבו ראשונים שאסור, שתולדת מפשיט הוא^[9]. וכן קילוף שכבת עור אחת משכבת עור אחרת, יש מן האחרונים שכתבו שאסור, שתולדת מפשיט הוא^[10]. ויש שכתבו, שאין בכלל מפשיט אלא קילוף עור וחלוקתו לשני סוגים, כגון פירוק הדוכסוסטוס מעל הקלף, אך לא קילוף שכבת עור אחת משכבת עור אחרת^[11].

בדברים שאינם עור

הפשטת דברים שאינם עור, כגון קילוף קנים ונטילת קרומיותיהם, כתבו ראשונים שאין בה משום מפשיט, שאין הפשטה אלא בעור^[12]. ומן הגאונים יש שכתבו, וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף בדברים שאינם עור יש משום מפשיט^[13].

הפשטת עור שלא לצורך העור

הפשטת עור שלא לצורך העור, כגון הפשטתו לאיבוד, כתבו ראשונים בדעת אמוראים שאינה בכלל מפשיט מן התורה^[14], ולדעתם מטעם זה אמרו בתלמוד שמותר להפשיט קרבן-פסח* בשבת באופן מיוחד^[15], ופירשו הכוונה שמפשיטים את עורו לאיבוד^[16] - דהיינו שמנקבים את עורו בהפשטתו^[17], או שחותכים אותו לחתיכות^[18] - וכיון שאין ההפשטה נעשית לצורך העור, אין בה משום מפשיט מן התורה^[19]. בטעם הדבר שהפשטת עור שלא לצורך העור אינה בכלל מלאכת מפשיט מן התורה, יש מן הראשונים שכתבו שהוא לפי שאין זו דרך הפשטה^[20], ויש שכתבו שהוא לפי שאין הפשטה זו דומה למלאכת מפשיט שהיתה במשכן, שהיו מפשיטים את עורות האילים המאדמים ואת עורות התחשים לצורך העור^[21]. וכן יש מן האחרונים שכתבו לענין הפשטת עור שאינו ראוי לכלום, כגון עור מבושל, שאין בה משום מפשיט, משום שהפשטה שלא לצורך העור היא^[22].

שיעור העור

שיעור העור להתחייב עליו משום מפשיט, כתבו ראשונים שהוא כדי שיהיה בו לכתוב עליו קמיע^[23] - כשיעור העור בשאר מלאכות שבת^[24] - וכפי שמצינו במלאכת הוצאה, ששיעור העור שחייבים על הוצאתו הוא כדי לעשות ממנו קמיע^[25]. ויש סוברים, ששיעור העור להתחייב עליו משום מפשיט, הוא כדי שיהיה בו לצור משקולת קטנה^[26]. שיעור הדוכסוסטוס להתחייב עליו כשמפרקו מעל הקלף^[27], יש שכתבו שהוא כדי לכתוב עליו מזוזה*, וכפי שמצינו במלאכת הוצאה, ששיעור דוכסוסטוס שחייבים על הוצאתו הוא כדי לכתוב עליו מזוזה^[28], ויש שכתבו שאף שיעור הדוכסוסטוס להתחייב עליו משום מפשיט הוא כדי לכתוב עליו קמיע^[29], ששיעור התולדה הוא כשיעור האב^[30]. עור בהמה טמאה, שאינו ראוי לכתוב עליו קמיע^[31], יש שהסתפקו אם שיעורו להתחייב עליו משום מפשיט הוא כדי לכתוב עליו קמיע, כשאר עורות, או ששיעור אחר יש לו^[32].

חצי שיעור

הפשטת עור בשיעור שאין בו כדי להתחייב משום מפשיט^[33], יש שכתבו בדעת אמוראים שאינה אסורה אף משום חצי-שעור*^[34], ולדעתם מטעם זה אמרו בתלמוד שמותר להפשיט קרבן-פסח* בשבת על ידי חיתוך מיוחד^[35], ופירשו הכוונה שמפשיטים אותו על ידי חיתוך העור לחתיכות קטנות בשיעור שאין בו כדי להתחייב עליו^[36]. בטעם הדבר שהפשטת עור בשיעור קטן אינה אסורה משום חצי שעור, לדעה זו, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו, שעור בשיעור קטן אין עליו שם עור, ואין הפשטה אלא בעור, לסוברים כן^[37]. ויש שכתבו, שהפשטת עור בשיעור מועט אינה חשובה, ואין בה משום מלאכת מפשיט כלל^[38]. ויש שכתבו, שכיון שבהפשטת העור נחלק העור משאר עור הבהמה, אין חצי השיעור ראוי להצטרף לחלקים אחרים של העור להשלים לשיעור, ובאופן זה אין איסור משום חצי שיעור^[39]. ויש שכתבו, שכיון שהפשטת עור בחתיכות דקות חשובה הפשטה שלא כדרך, ואינה אסורה אלא מדרבנן^[40], לא אסרוה חכמים אלא כשנעשית בעור שיש בו שיעור שלם^[41]. ויש מן האחרונים סוברים שהפשטת עור בשיעור מועט אסורה משום חצי שיעור, וביארו אותה שאמרו בתלמוד שמותר להפשיט קרבן פסח בשבת על ידי חיתוך מיוחד^[42], באופן אחר^[43]. להלכה, כתבו אחרונים שהפשטת עור בשיעור כל שהוא אסורה^[44].

על ידי חיתוך העור לחתיכות דקות

הפשטת עור על ידי חיתוכו לחתיכות דקות, יש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים שאין בה משום מפשיט מן התורה^[45], ולדעתם מטעם זה אמרו בתלמוד שמותר להפשיט קרבן-פסח* בשבת על ידי חיתוך מיוחד^[46], ופירשו הכוונה שמפשיטים אותו על ידי חיתוך העור לחתיכות דקות^[47]. בטעם הדבר שהפשטת עור על ידי חיתוכו לחתיכות דקות אין בה משום מפשיט מן התורה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהמפשיט את העור על ידי חיתוכו לחתיכות דקות מראה שאינו רוצה בעור, והפשטת העור שלא לצורך העור אינה בכלל מלאכת מפשיט, לסוברים כן^[48]. ויש סוברים שהפשטת עור באופן זה אינה דרך הפשטה^[49], מהם שכתבו שאין זו הפשטה חשובה, ואינה בכלל מלאכת מפשיט^[50] - אלא שאסורה מדברי חכמים^[51], שמכל מקום יש בכך פעולת הפשטה^[52] - ומהם שכתבו שהרי זה בכלל מלאכת מפשיט, אלא שהפשטה כלאחר-יד* היא, ולפיכך אינה אסורה אלא מדרבנן^[53].

על ידי חיתוך העור בעוביו

הפשטת עור על ידי חיתוכו לחתיכות דקות בעוביו עד שמגיע לבשר, יש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים שאין חייבים עליה משום מפשיט, שהפשטה כלאחר-יד* היא, ולדעתם מטעם זה אמרו בתלמוד שמותר להפשיט קרבן פסח בשבת על ידי חיתוך מיוחד^[54], ופירשו הכוונה שמפשיטים אותו על ידי חיתוך העור בעוביו^[55].

הפשטת עור שאינו ראוי לשימוש

הפשטת עור באופן שהעור נפסד ונהיה אינו ראוי לשימוש, כגון שקורעו בשעת הפשטתו, כתבו ראשונים בדעת אמוראים שאינה אסורה מן התורה^[56], ולדעתם מטעם זה אמרו בתלמוד שמותר להפשיט קרבן פסח בשבת על ידי חיתוך מיוחד^[57], ופירשו הכוונה שמפשיטים אותו באופן שהעור נפסד ונהיה אינו ראוי לשימוש^[58]. בטעם הדבר שאין בהפשטת עור נפסד משום מפשיט, כתבו ראשונים שהוא לפי שהפשטה כלאחר יד היא^[59], או לפי שהפשטה שלא כדרך המפשיטים היא ואינה דומה להפשטת עורות האילים והתחשים שהיתה במשכן^[60], או לפי שאין הפשטה זו נעשית לצורך העור, והפשטת עור שלא לצורך העור אינה בכלל מלאכת מפשיט, לסוברים כן^[61], או לפי שהוא פסיק רישיה שלא ניחא לו^[62], או לפי שהעושה כן הרי הוא מקלקל גמור ואינו מתכון, וכל המקלקל שאינו מתכוון, הרי זה מותר^[63]. מדרבנן, יש מן הראשונים שכתבו שאסור להפשיט עור אפילו באופן שהעור נפסד^[64].

בשעת אכילה

הפשטת עור בעל חיים בשעת אכילתו, יש מן האחרונים שכתבו שמותרת, כדרך שמותרת ברירת אוכל מפסולת לאכילה מיד^[65].

הפשטת עור באופן שנשאר מחובר

הפשטת עור באופן שחלקו נשאר מחובר לבשר, נחלקו בה אחרונים: יש שכתבו שאין זה בכלל מפשיט^[66], שאין העור ראוי לשימוש כשהוא מחובר לבשר אפילו בחלקו^[67]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שהרי זה בכלל מפשיט^[68].

בבעל חיים חי

הפשטת עור מבעל חיים בעודו חי, כתבו אחרונים שאין חייבים עליה משום מפשיט, שהפשטה כלאחר-יד* היא^[69]. וכן יש מן האחרונים שכתבו לענין עור אדם - לסוברים ששם עור עליו^[70] - שהמפשיטו מאדם בעודו חי פטור, שאין זו דרך הפשטה^[71]. ויש שכתבו שהפשטת עור אדם בעודו חי, באופנים מסוימים חשובה הפשטה כדרך, וחייבים עליה^[72].

העור

עור שאינו מחובר לבשר

עור שאינו מחובר לבשר לגמרי - כגון עור דגים ועופות, לסוברים כן^[73], או עור מבושל, לסוברים כן^[74] - יש מן האחרונים שכתבו שאין בו משום מפשיט^[75].

עור אדם

עור אדם, נחלקו בו אחרונים: יש שכתבו שאין בו משום מפשיט, שאין שם עור עליו, ואין מלאכת מפשיט נוהגת אלא בעור, לסוברים כן^[76]. ויש סוברים שחייבים עליו משום מפשיט, שאף עור אדם שם עור עליו^[77].

עור שאינו ראוי לכלום

עור שאינו ראוי לכלום - כגון עור של אדם מת, לסוברים ששם עור עליו^[78], ואסור בהנאה, לסוברים כן^[79], או עור מבושל, שכיון שנתבשל נפסד ואינו ראוי לשימוש עוד^[80] - כתבו אחרונים שאין בו משום מפשיט^[81], שהפשטה שלא לצורך העור היא, ואין בה משום מפשיט, לסוברים כן^[82].

עור דגים ועופות

עור דגים ועופות, נחלקו בו אחרונים: יש שכתבו שאין בו משום מפשיט^[83], שאוכל הוא, ולפיכך אף כשמפשיטים אותו לצורך עיבודו אין בו משום מפשיט^[84], או לפי שעורותיהם של דגים ועופות אינם מחוברים כל כך לבשרם, ועור שאינו מחובר כל כך לבשר, אין בו משום מפשיט^[85]. ויש שכתבו, שאף על עור דגים ועופות חייבים משום מפשיט^[86].

עור מבושל

עור מבושל, כתבו אחרונים שאין בו משום מפשיט^[87], שאינו חשוב כעור, אלא כבשר, ואין מלאכת מפשיט נוהגת אלא בעור, לסוברים כן^[88], או לפי שעל ידי הבישול נפרד העור קצת מן הבשר, וכל עור שהתחיל להיפרד מן הבשר אין בו משום מפשיט^[89], או לפי שאחר הבישול אין העור ראוי לשימוש עוד, וכל עור שאינו ראוי לכלום אין בו משום מפשיט^[90].

הערות שוליים