אנציקלופדיה תלמודית:מריקה ושטיפה; שבירת כלי חרס

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:04, 13 באפריל 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - מעשים הנעשים בכלי מתכת ובכלי חרס שבישלו בהם קדשים.

הדין, מקורו וגדרו

מקור החיוב

כלים שבישלו בהם את החטאת*, אמרה בהם התורה: וכלי חרשׂ אשר תְבֻשַּׁל בו ישבר, ואם בכלי נחֹשת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק ושֻטַף במים[1]. על סוגי הכלים שטעונים מריקה ושטיפה – להלן: מוש"ט - או שבירה, ועל הקרבנות שבליעתם טעונה מעשים אלו, עי' להלן.

במנין המצוות, מוני המצוות לא מנו את מוש"ט ושבירה כמצוה בפני עצמן, מפני שהן חלק ממצות עשיית החטאת[2]. ויש ממוני המצוות שמנאון כמצוה אחת בפני עצמה[3], או כשתי מצוות[4], וכתבו אחרונים הטעם, שאין מריקה ושטיפה חלק ממצות עשיית החטאת, שהיא ענין אחר לגמרי ואינה שייכת להרצאת הקרבן ולעבודתו[5]. ויש מן הראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם שחיוב מוש"ט ושבירה הוא בכלל עשה של ביעור נותר[6].

גדר הדין

חיוב מוש"ט ושבירה, נחלקו ראשונים ואחרונים בגדרו: א) יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהוא משום ביעור הנותר* הבלוע בכלי[7], כשם שצותה התורה לשרוף נותר שבעין, וביעור הנותר הבלוע אמרה תורה שהוא על ידי מוש"ט ושבירה[8], ומטעם זה יש חיוב מוש"ט ושבירה אף על פי שהטעם הבלוע נפגם בסוף הלילה, לסוברים כן[9], בזמן חלות איסור נותר[10], ונותן-טעם-לפגם* מותר, לסוברים כן[11], שאין חובת מוש"ט ושבירה משום נתינת טעם אלא משום חובת ביעור נותר של הבלוע, שהבלוע אינו פוגם אלא בתערובת, אבל מצד עצמו יש בו טעם, וחל עליו איסור נותר וחובה לבערו[12], או שאף שטעמו ייפגם ושוב אין לו תורת נותר, מכל מקום כיון שחל על הבלוע חיוב מוש"ט ושבירה קודם שנפגם טעמו, שוב לא פקע[13], וכן מטעם זה שחיוב מוש"ט ושבירה אינו משום נתינת טעם, אין להתיר שימוש בכלי קודם מוש"ט ושבירה, אף על פי שהטעם שייפלט לתבשיל הוא מין במינו שבטל מן התורה ברוב, לסוברים כן[14]. וכעין זה יש מן האחרונים שכתבו שאין טעם הדין משום פליטת הטעם הבלוע אלא כדי שהטעם הבלוע בכלי לא יבוא לידי איסור נותר, שאסור להביא לידי נותר[15], ושם נותר יהיה עליו אף כשטעמו ייפגם[16]. לדעות אלו, כתבו אחרונים שאף כשבדעתו להניח הכלי ולא לבשל בו עוד, יש חובת מריקה ושטיפה[17]. ב) ויש מן הראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים ואחרונים, שהוא משום הטעם הבלוע שבכלי – שאסור משום נותר[18] - שייפלט בבישול הבא ויאסור התבשיל[19], וכתבו שאף על פי שטעם האיסור עומד להיפגם, כיון שקודם שייפגם חלה חובת מריקה ושטיפה, שוב לא פקעה כאשר נפגם הטעם[20], או משום שבקדשים יש דין "למשחה לגדולה" לאכלם כדרך שהמלכים אוכלים[21], והיינו בלי שום נתינת טעם לפגם[22]. וכן בדעת ר' טרפון הסובר שברגל אין צריך לעשות מוש"ט בכל יום, שכל יום נעשה גיעול לחברו, יש מן האחרונים מצדדים לומר שלדעתו חובת מוש"ט היא משום הנותר הבלוע[23]. לדעה זו שטעם החיוב במוש"ט ושבירה הוא משום פליטת הטעם, כל שאינו רוצה להשתמש בכלים אינו חייב במוש"ט ושבירה[24]. ג) ויש מן הראשונים שכתבו, שדין מוש"ט ושבירה הוא מגזירת הכתוב, ולכן אף על פי שהטעם הבלוע בכלי נפגם בסוף הלילה, לסוברים כן[25], ושוב אין בו איסור נותר, לסוברים כן[26], חייב במוש"ט ושבירה[27], וכן זה הטעם לדעתם שלדברי הכל במוש"ט יש רחיצה בקרים אחר רחיצה או הגעלה בחמים[28], אף על פי שנפלט כל הבלוע כבר ברחיצה או בהגעלה בחמים, שמוש"ט הן מגזירת הכתוב[29]. וכן בדעת חכמים הסוברים שברגל צריך לעשות מוש"ט כל יום, ואין אומרים שכל יום נעשה גיעול לחברו, יש מן האחרונים מצדדים לומר שלדעתם חובת מוש"ט היא משום גזירת הכתוב[30]. וכן בדעת הראשונים הסוברים שמוש"ט נעשות סמוך לאכילה קודם שנאסר באיסור נותר, ובכלי חרס בשאר קדשים מועיל מוש"ט ואין צריך שבירה[31], כתבו אחרונים שחיוב מריקה ושטיפה הוא מגזירת הכתוב ואינו מטעם שהבלוע ייעשה נותר[32], מהם שכתבו שלולא גזירת הכתוב, היה די בהדחה בשביל להסיר השמנונית שבעין[33], ומהם שביארו, שלדעת אותם ראשונים, בקדשים דבר שאינו חשוב לאכילה שוב אין עליו איסור[34], שאיסור שהוא מחמת קדושה, כאשר הדבר אינו חשוב לאכילה לא חלה עליו הקדושה וממילא לא חל עליו איסור[35], ולכן מעיקר הדין היה די ברחיצה כדי להסיר הממשות הדבוקה בכלי, ואין צריך להסיר כל הרושם ואף לא הבלוע, משום שאינם חשובים ובטלים ושוב לא חל עליהם איסור נותר – ולכן לדעת אותם ראשונים כלים שאינם ממתכת, אינם טעונים אלא הדחה בלבד, ולא הגעלה להפליט הבלוע כשאר איסורים[36] - אלא שאמרה תורה שבכלי מתכת צריך מריקה בחמים ושטיפה בצונן להסיר טוב יותר את הממשות, אולם לא כדי להסיר את הרושם המועט שנשאר והבלוע בכלי, שהרי עליהם לא הקפידה התורה ולא חל עליהם איסור נותר, ולכן לדעת ראשונים אלו המריקה והשטיפה צריכות להעשות דוקא קודם חלות איסור נותר, אבל לאחר חלות איסור נותר צריך הגעלה גמורה להפליט הבלוע כשאר איסורים, שכיון שכבר חל האיסור שוב לא מועילה העדר החשבתו כדי לבטל איסורו[37]. ד) ויש מן האחרונים שכתבו שחיוב מוש"ט בשאר קדשים מלבד חטאת הוא משום הכשר הכלי בלבד, להפליט הנותר הבלוע בו, ואמרה התורה שאף על פי שבשאר איסורים די בהגעלה לשם הכשרת הכלי, בקדשים צריך אף מריקה ושטיפה, ולכן צריך להמתין עם המוש"ט עד שהבלוע בכלי ייעשה נותר, לסוברים כן, וכן מטעם זה למדו שמריקה בחמים מהכשר כלי הבלוע בו גיעולי עכו"ם, ולפיכך כאשר אינו עומד להשתמש שוב בכלי, בשאר קדשים אינו חייב במריקה ושטיפה, אבל בחטאת בנוסף לכך שחיוב המוש"ט הוא משום הכשר הכלי, יש בו גם מצוה, ולכן נעשה במקום קדוש דוקא, לעומת שאר קדשים שאין מצוה במריקה ושטיפה אלא הכשר כלי בלבד, ונעשות בכל מקום, לסוברים כן, ושבירת כלי חרס אינה אלא משום מצוה ולא משום הכשר כלי, ולכן נוהגת רק בחטאת ולא בשאר קדשים, לסוברים כן[38].

הדבר המחייב

הדבר המחייב במוש"ט ושבירה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהוא מעשה הבליעה ולא המציאות שיש בלוע בכלי[39], ולדעתם זה הטעם לאותה שכתבו ראשונים שכלי נחושת שבישלו בו חטאת שאם בטל ממנו שם כלי ולאחר מכן חזר, אינו חייב במוש"ט[40], שכיון שלאחר שחזר לו שם כלי לא היה מעשה בליעה, אף על פי שיש בדפנותיו בלוע, אינו מחויב במוש"ט[41]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהמחייב במוש"ט היא המציאות שיש בלוע בכלי, שכתבו שאף אם בשעת הבליעה לא היה הבלוע ראוי לאכילה – שאינו חייב במוש"ט[42] - אם לאחר מכן נעשה מותר באכילה, חייב במוש"ט[43].

דין התבשיל ללא מוש"ט

בישל בכלי קודם מוש"ט או שלא שברו, כתבו אחרונים שאם שהה הכלי קודם הבישול כדי פגימת הטעם הבלוע בו, ואין על הכלי ממשות מהבישול הקודם, אין התבשיל נאסר, שנותן טעם לפגם מותר אף בקדשים[44].

מוש"ט אחר מוש"ט

מוש"ט אחר מוש"ט, כגון שהמוש"ט הראשונות נעשו שלא כדינן, כתבו אחרונים ששוב לא מועילות לכלי מוש"ט נוספות[45], ולדעתם זה הטעם לאותה שאמרו שכלי הטעון מוש"ט שיצא חוץ לקלעים ונטמא, שצריך לפחותו ולאחר מכן להחזירו למקום קדוש ולעשות לו מוש"ט[46], ולא מועיל שיטבילנו בחוץ ואחר יכניסנו, שאם יטביל בחמים הרי עושה מריקה – לסוברים כן[47] - ואם יטביל בצונן, הרי שעושה שטיפה[48], וכיון שהמוש"ט צריכות להעשות בפנים[49], הרי שעשה מוש"ט שלא כדין, ושוב לא יועיל לעשות מוש"ט בפנים כדין, שאין מוש"ט אחר מוש"ט[50].

הקרבנות שבהם נוהג

דין מוש"ט

שאר קדשי-קדשים* שבושלו בכלי, הכלי טעון מריקה ושטיפה, שנאמר: כל זכר בכהנים יאכל אֹתה קדש קדשים הִוא[51]. קדשים-קלים* שבושלו בכלי, לדעת חכמים הכלי טעון מריקה ושטיפה[52], שמכך שהכתוב הוצרך לכתוב "אֹתה" למעט תרומה שאינה מצריכה מריקה ושטיפה, משמע שהנאמר בכתוב "קדש קדשים הוא" הוא לאו דוקא, ואף קדשים קלים מצריכים מריקה ושטיפה, ולכן הוצרך ללימוד מיוחד למעט תרומה[53], ואין לומר ש"אותה" ממעט קדשים קלים, שלמעט קדשים קלים די לכתוב "קדש קדשים" אלא ודאי בא "אותה" למעט תרומה דוקא[54]. ולדעת רבי שמעון, הנאמר בכתוב "קדש קדשים הוא" הוא בדוקא, ולכן קדשים קלים אינם מצריכים מריקה ושטיפה[55], ומכל מקום, אף לדעתו צריך הדחה משום נתינת טעם[56], וביארו ראשונים, שאינו ממעט קדשים קלים אלא מדין מריקה ושטיפה על פרטיו השונים – כגון לענין המשקה הכשר להם - אבל הגעלה צריך, שלא ייפלט הבלוע שנעשה נותר בתבשיל אחר[57].

הלכה כחכמים[58]. וכתבו אחרונים, שלסוברים שחיוב מוש"ט הוא מדין ביעור נותר[59], בקרבנות שאין בהם חיוב שריפת הנותר – כגון אשם תלוי – לסוברים כן[60], מכל מקום יש חיוב ביעור הנותר הבלוע[61].

קרבנות שאינם נאכלים, כגון חטאות הפנימיות שאינן נאכלות[62] - כשעבר ובישלן[63] - או קרבן קודם שנזרק הדם, שאסור באכילה[64], אין בהם חיוב מוש"ט[65], שאין חיוב מוש"ט אלא בנאכלים, שהרי נסמך הוא בתורה לכתוב "כל זכר בכהנים יאכל אֹתה"[66]. ובתורת כהנים שנינו: יכול אף הפסולה תהא טעונה מוש"ט, תלמוד לומר ומרק ושטף במים כל זכר בכהנים יאכל אתה[67], הכשירה טעונה מוש"ט ואין הפסולה טעונה מוש"ט[68], שאינה בת אכילה[69], ונחלקו רבי יעקב ורבי שמעון: לדעת רבי יעקב חטאת פסולה שנתמעטה היינו דוקא שלא היתה שעת הכושר, אבל היתה לה שעת הכושר – שדמה היה כשר לזריקה בזמן מסויים ורק אחר כך נפסל[70] - טעונה מוש"ט, ולדעת רבי שמעון אף שהיתה לה שעת כושר אינה טעונה מוש"ט[71], וכתבו ראשונים שמחלוקתם היא בלימוד מהכתוב כשם שנחלקו לענין כיבוס בגד שנבלע בו דם-חטאת*, ולמדו מוש"ט מכיבוס[72], וכתבו אחרונים בדעת ראשונים שהלכה כרבי שמעון, ואפילו נפסלה אחר הזריקה אינה טעונה מוש"ט[73].

וכתבו אחרונים, שהקרבנות שנתמעטו, נתמעטו הן ממצות מוש"ט והן מדין שבירת כלי חרס, אלא שמכל מקום יש חובה להכשיר את הכלים לפני שיבשל בהם פעם נוספת, בלא הדינים המיוחדים למצות מוש"ט[74].

חטאת שבושלה קודם שנזרק דמה - שאין הכלי חייב במוש"ט – ושוב נזרק הדם לאחר הבישול, יש מן האחרונים שמצדד לומר שאין הזריקה מתרת באכילה את הבלוע בכלי, ועדיין חשוב אינו ראוי לאכילה, ואינו חייב במוש"ט[75]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף על פי שבשעת הבליעה לא היה ראוי לאכילה, כיון שנעשה ראוי לאכילה, מחויב הבלוע בביעור, וחייב במוש"ט[76]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאינו חייב במוש"ט, שלדעתם מעשה הבליעה הוא המחייב, ובשעת הבליעה הרי לא היה ראוי לאכילה ולא היה מחויב במוש"ט[77].

דין שבירה

שבירת כלי חרס, לסוברים, וכן הלכה, שמוש"ט בכלי מתכת נוהג בשאר קרבנות מלבד חטאת[78], כתבו ראשונים שאף שבירת כלי חרס נוהגת בהם[79], ויש מן האחרונים שכתבו בדעתם, שאף לסוברים שמוש"ט בכלי מתכת אינו נוהג בקדשים קלים, בשבירת כלי חרס מודים הם שהיא בכל הקדשים, שהרי הכלי צריך הכשר מהבלוע בו, וכלי חרס אין דרך להכשירו[80].

ויש מן הראשונים סוברים, שבשאר קדשים מלבד חטאת, אין דין שבירת כלי חרס, אלא מוש"ט[81] – על הטעם שלדעתם בשאר קדשים בכלי חרס מועילות מוש"ט, עי' להלן – ולדעתם אותה ששנינו במשנה "זה חומר בחטאת מקדשי קדשים"[82], מוסב אף על שבירת כלי חרס שהוזכרה לעיל שם במשנה[83]. וכתבו אחרונים בדעתם, שהמילה "אותה" – בכתוב: כל זכרים בכהנים יאכל אתה[84] - ממנה מיעטו תרומה ומכלל מיעוט זה למדו לרבות קדשים קלים[85], נאמר אחרי מוש"ט, ואם כן, קדשים קלים שהתרבו, לא התרבו אלא לענין מוש"ט אך לא לשבירה[86]. ויש מן האחרונים שביארו בדעתם, שדיני מוש"ט ושבירה הינם גזירת הכתוב, שלממשות שבעין על דפנות הכלי די בהדחה להסירה, ולטעם הבלוע בכלי, בעודו בן יומו אינו אוסר משום שהוא היתר ועדיין לא נאסר ("היתירא בלע"[87]), וכשאינו בן יומו הרי טעמו פגום ונותן טעם לפגם מותר מן התורה, וכיון שדינים אלו לא נאמרו אלא בחטאת, אין לנו להוסיף אלא מה שאמרו חכמים במפורש, ולא ריבו שאר קדשים אלא לענין מוש"ט[88]. ויש מן האחרונים שכתבו, שכיון שלדעת ראשונים אלו מוש"ט נעשות אחר אכילה קודם שהבלוע נעשה נותר, אם כן עדיין לא נאסר הכלי ולא נעשה נבילה ולכן די במוש"ט, ודוקא בחטאת יש גזירת הכתוב שכלי חרס ישבר, אבל לסוברים שמוש"ט נעשות אחר שהבלוע נעשה נותר, הרי שהכלי נאסר מחמת הבלוע ושוב אין לכלי חרס תקנה להכשירו מהבלוע בו, אף בשאר קדשים[89]. ויש מן האחרונים שביארו בדעת ראשונים אלו, שבחטאת יש במוש"ט הן משום מצוה והן משום הכשר הכלי מהבלוע בו, ובשבירה אין אלא משום מצוה אך לא הכשר כלי – שהרי אף לאחר השבירה האיסור עדיין בלוע בשברים – ושאר קדשים שנתרבו מחטאת, לא נתרבו אלא לענין הכשר הכלים אך לא לענין המצוה שבמעשה, לכן בשאר קדשים אין חובת שבירת כלי חרס, שהרי אף בחטאת אינה אלא משום מצוה בלבד[90]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעתם, שלא נתמעט כלי חרס בשאר קדשים, אלא ממצות שבירה, אבל אין להשתמש בכלי לבישול אחר, כיון שבלוע מאיסור ואין לו תקנה[91].

מוש"ט בכלי חרס

בטעם שבשאר קדשים מועילות מוש"ט בכלי חרס, לראשונים הסוברים כן[92], אף על פי שכלי חרס אי אפשר להכשירו מהבלוע בו[93], יש מן האחרונים שכתבו שלדעתם מוש"ט אינה הגעלה אלא הסרת השמנונית שנדבקה בדפני הכלי וקינוחה, ואף כלי חרס מתנקים יפה מהדבוק בהם, והבלוע בכלי, אינו אוסר, ממה נפשך, אם מבשל בכלי בו ביום, אין כאן נותר, ואם מבשל בכלי למחרת נפגם הטעם[94]. וכעין זה יש מן האחרונים שכתבו, שלדעתם בקדשים דבר שאינו חשוב לא חל עליו איסור, ולכן לטעם הבלוע בכלי אין לחוש, כי אינו חשוב, והמוש"ט אינו נצרך אלא לשמנונית שבעין הדבוקה בכלי, ואף בכלי חרס מועיל מוש"ט להסיר השמנונית[95], ובחטאת יש גזירת הכתוב שכלי חרס טעון שבירה[96]. ויש מן האחרונים שכתבו, שלדעתם הגעלה בכלי חרס מועילה להחליש את הטעם הבלוע בו, עד שאינו ראוי לחול עליו שם איסור נותר, ואינו אוסר, משום שקדשים חשוב "היתרא בלע"[97] ויש בו דין נ"ט בר נ"ט להתיר[98], ובחטאת יש גזירת הכתוב, שאיסור נותר חל אף על טעם קלוש, ולכן טעון שבירה[99]. ויש מן האחרונים שכתבו, שהמתבשל בכלי אינו נאסר מן התורה, משום שהוא מין במינו[100], ואפשר שגיעולי כלים אינם אוסרים בקדשים, לסוברים שטעם-כעיקר* דרבנן, ואין חובת המוש"ט אלא משום גזירת הכתוב לבער הנותר הבלוע בכלי[101], ובכלי חרס שבלע חטאת אמרה תורה לשוברו, אבל בשאר קדשים מוש"ט מספיק לבער הטעם הבלוע[102]. ויש מן האחרונים שכתבו, שבדין מוש"ט נתחדש שהכשר כלים שבלעו מקדשים הוא על ידי מוש"ט דוקא, שלא כשאר כבליעה משאר איסורים שמצריכה הגעלה, ולכן בכלי חרס שבלע משאר קדשים שלא נאמר בו דין שבירה, אלא מוש"ט, המוש"ט מועילות לו אף להכשירו מבליעתו[103].

כלי חרס שבלע משאר קדשים, לסוברים שאינו טעון אלא מוש"ט, ולא עשו לו מוש"ט, ונעשה הבלוע נותר, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שכל ההיתר למוש"ט בלי חרס בשאר קדשים הוא משום שהיתרא בלע, ועדיין לא נעשה נותר, אבל כאשר נעשה נותר, טעון שבירה[104].

כלי חרס שתשמישו על ידי האש

כלי חרס שתשמישו על ידי האש, כגון שפוד ואסכלה העשויים מחרס, לסוברים שבשאר קדשים מלבד חטאת, כלי חרס דינו במוש"ט[105], יש מן האחרונים שכתבו שטעונים שבירה, שלדעתם מוש"ט הן צורת הכשר הכלי שבלע מקדשים, ובכלי שבלע על ידי האש, כדי להכשירו צריך לעשות בו הגעלה, כבבליעת שאר איסורים[106], ובכלי חרס אין הכשרו בבליעת שאר איסורים אלא בשבירה[107].

בתערובת, לענין מוש"ט

בתערובת, כגון שנתערב בשר קדשים בבשר חולין, כאשר יש בקדשים כדי נתינת טעם בחולין, הכלי טעון מוש"ט[108].

כאשר אין בקדשים כדי נתינת טעם, אין הכלי טעון מוש"ט[109], ויש מן האחרונים שכתבו, שאפילו לצד הספק שבישול בלא בליעה מחייב מוש"ט[110], בתערובת שאין הקדשים נותנים טעם ונתבטלו, הרי הם כמי שאינם, ואינם מצריכים מוש"ט[111]. ויש מן האחרונים שכתבו שהכלי טעון מוש"ט[112], משום חומרת קדשים[113], או שהוא בכלל ספיקו של רמי בר חמא לגבי בישול בלא בליעה[114]. ויש מן האחרונים שכתבו לחלק, שכאשר החתיכות נתערבו ומתחילת הבישול לא היה ניכר איזו קדשים ואיזו חולין, כיון שהקדשים לא נתנו טעם, אין חובת מוש"ט, אבל כאשר ניכר בחתיכות איזו קדשים ואיזו חולין, תלוי בספק לגבי בישול בלא בליעה, וצריך מוש"ט מן התורה[115]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שהוא מחלוקת תנאים, ולדעת ר' טרפון שברגל אין צריך מוש"ט בין בישול לבישול, שכל יום נעשה גיעול לחברו, חיוב מוש"ט הוא משום הנותר הבלוע, ולכן כאשר הקדשים לא נתנו טעם, אין חובת מוש"ט, אבל לחכמים הסוברים שצריך מוש"ט כל יום, חובת מוש"ט היא משום גזירת הכתוב, וכאשר אין נתינת טעם דין מוש"ט תלוי בספיקו של רמי בר חמא לגבי בישול בלא בליעה[116].

וכתבו אחרונים שחיוב המוש"ט שמחמת נתינת טעם בתערובת של מין במינו – כגון בקדשים מעורבים בחולין ויש רוב בחולין - אינו אלא מדרבנן, שהרי מן התורה מין במינו בטל ברוב[117].

תערובת, לענין שבירת כלי חרס

דין שבירת כלי חרס בתערובת, יש מן האחרונים שכתבו שאינו תלוי בנתינת טעם, אלא בספיקו של רמי בר חמא לגבי בישול בלא בליעה[118], שהרי סוף סוף בישל קדשים בכלי[119].

תערובת קדשים קלים וקדשי קדשים

נתבשלו בכלי חרס קדשים קלים וחטאת יחד, כתבו אחרונים שלסוברים שכלי חרס אינו טעון שבירה אלא בחטאת[120], הולכים במקרה זה אחר נתינת טעם, שאם יש בחטאת כדי נתינת טעם, הכלי טעון שבירה, ואם אין בחטאת כדי נתינת טעם, אין הכלי טעון אלא מוש"ט[121].

הכלים שבהם נוהג

כלי מתכת

כלי נחושת, שאמרה תורה שנוהג בו מוש"ט[122], הרי זה בלאו דוקא, והוא הדין לכל שאר מתכות[123], ובתורת כהנים דרשו לרבות שאר מתכות מהמילים "ואם בכלי נחשת"[124], וביארו אחרונים שהדרשה היא מו' החיבור של "ואם" שהיא מיותרת[125].

כלי חרס

כלי חרס, בחטאת, נוהג בהם שבירה[126], ובכללם כלי נתר[127], ויש מן האחרונים שכתבו שאף כלי זכוכית, כיון שמקבלים טומאה, טעונים שבירה[128]. על כך שאף בשאר קדשים נוהג בהם שבירה, ושיש סוברים שבשאר קדשים אין נוהג בהם אלא מוש"ט, עי' לעיל[129].

כלים המקבלים טומאה

שאר כלים המקבלים טומאה, כגון כלי עץ, כלי נתר וכלי זכוכית, יש מן האחרונים שכתבו שאינם טעונים מוש"ט ושבירה, שהכתוב מדבר על כלי נחושת וכלי חרס, ואין חיוב מוש"ט ושבירה אלא בהם וכיוצא בהם[130]. ויש מן האחרונים שכתבו שכלי עץ טעונים מוש"ט[131], מהם שכתבו הטעם, שלא מיעטה התורה ממוש"ט אלא כלים שאינם מקבלים טומאה[132].

כלי עץ

כלי עץ, יש מן האחרונים שכתבו שאינם טעונים מוש"ט או שבירה, שהכתוב מדבר על כלי נחושת וכלי חרס, וכלי עץ אינם בכללם ואינם דומים להם[133]. ויש מן האחרונים שכתבו שכלי עץ טעונים מוש"ט[134], כיון שמקבלים טומאה, ולא מיעטה התורה ממוש"ט אלא כלים שאינם מקבלים טומאה, כשם שלענין כיבוס בגד שנבלע בו מדם חטאת, לא נתמעט אלא בגד שאינו מקבל טומאה[135], שהו' של "ואם בכלי נחשת בשלה" מוסיף שאף במוש"ט מרבים כל שמקבל טומאה[136], או משום שכיבוס ומוש"ט נאמרו באותה פרשה[137] - ומהם שהוסיפו מטעם זה של קבלת טומאה, כלי זכוכית[138] - ומהם שכתבו הטעם שכלי עץ טעונים מוש"ט, שכיון שיש להם טהרה על ידי הגעלה[139], דומים הם לכלי נחושת[140].

כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה

כלי גללים, כלי אבנים וכלי אדמה, אינם טעונים מוש"ט אלא הדחה[141], אפילו בחטאת[142]. והטעם, שהתורה אמרה שדוקא כלי נחושת טעונים מוש"ט וכלי חרס טעונים שבירה[143], או משום שאינם מקבלים טומאה[144].

ההדחה, יש מן הראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שהיא בצונן[145], שמוש"ט הוא גזירת הכתוב, ואינו אלא בכלים שאמרה תורה[146], ובשאר כלים אין צריך אלא להסיר שמנונית שבעין שעל דפני הכלי, ולבלוע לא חששו – משום שאינו חשוב ולא חל עליו איסור נותר[147], או משום שטעמו פגום[148] - ולכך די בהדחה בצונן[149], ואף לסוברים שמוש"ט ושבירה הם מדין ביעור נותר הבלוע[150], אינם מסברא אלא מגזירת הכתוב, ונוהגים דוקא בכלים שהזכירה התורה[151], או שכלי אבנים אינם בולעים אלא משהו, ודוקא בחטאת התורה הקפידה על המשהו איסור הבלוע לשבור כלי חרס, לדעתם[152].

ויש מן הראשונים שכתבו שהיא הגעלה בחמים[153], ואינם מתמעטים אלא מדיני מוש"ט[154], וכאותה ששנינו בברייתא בדעת ר' שמעון – הסובר שבקדשים קלים אין דין מוש"ט – שקדשים קלים אין טעונים מוש"ט אבל טעונים הדחה, מפני שנותן טעם[155], והדחה זו היא הגעלה דוקא, שכדי למנוע נתינת טעם צריך להגעיל[156], ואיסור נותר הוא כשאר איסורים, שכלים שתשמישם בחמים שטעונים הגעלה[157], ויש מן האחרונים שביארו בדעתם, שאף בכלים שלא נתרבו לענין מוש"ט, מכל מקום יש חיוב לבער את הנותר הבלוע בהם, והביעור נעשה על ידי הגעלה[158].

דבר שאינו כלי

דבר שאינו כלי, כגון עצמות, כתבו אחרונים שאינם טעונים מוש"ט או שבירה, כיון שאינם כלי, ולא נתרבו ענין מוש"ט ושבירה אלא כלים בלבד[159]. ויש מן האחרונים סוברים, שכיון שמוש"ט הוא מדין ביעור נותר הבלוע[160], לכן אף עצמות שבלעו טעם שנעשה נותר, לסוברים שעצם בולע[161], הבלוע טעון ביעור, וצריך לשרוף את העצמות[162].

הבישול

הכלים הצריכים מוש"ט או שבירה, הם כלים שבישלו בהם את הקדשים[163]. וכן כלים שצלו בהם קדשים, כגון שפוד ואסכלא[164].

שיעור הבישול

שיעור הבישול, יש מן האחרונים שנסתפקו לצד בספק שבישול בלא בליעה מצריך מוש"ט[165], אם שיעור הבישול הוא כמאכל בן דרוסאי – על שיעור זה, ע"ע מבושל - או שאף בישול כלשהו צריך מוש"ט[166]. וכן נסתפקו אחרונים אם די בבליעה בשיעור כלשהו[167].

בישול שלא כדרך הרגילה

בישול שלא כדרך הרגילה, יש מן הראשונים שכתבו שמצריך מוש"ט, שלדעתם עירוי שריבתה התורה למוש"ט, נתרבה אף על פי שהוא בישול שלא כדרך המבשלים[168].

בליעה בלא בישול כלל

בליעה בלא בישול כלל, כתבו ראשונים שמצריכה מוש"ט[169], שלדעתם הטעם שעירוי מצריך מוש"ט[170] אינו משום בישול אלא משום בליעה[171], שלומדים מסמיכות התיבה "בו" ל"ישבר" בכתוב "אשר תבֻשל בו ישבר"[172] – שהיה אפשר לכתוב "ואם בכלי חרס תבשל ישבר"[173] – שאם נבלע בו ישבר[174], וביארו אחרונים בדעתם שנתחדש שבליעה שאינה מחמת בישול, אף היא מחייבת במוש"ט[175]. ויש מן הראשונים סוברים שאינה מצריכה מוש"ט[176], שלדעתם הטעם שעירוי מצריך מוש"ט, הוא משום שעירוי כבישול[177], וכן כתבו בדעת ר' יונה בירושלמי[178], וביארו אחרונים בדעתם, שמהתיבה "תבושל" שבכתוב "אשר תבושל בו ישבר"[179], ממנה למדו לדעת ראשונים אלו לרבות עירוי לענין מוש"ט ושבירה[180], לא נתרבתה בליעה שלא על ידי בישול, אלא נתרבו הן בישול ובליעה מחמת הכלי והן בישול ובליעה שלא מחמת הכלי[181].

עירוי

עירוי לתוך כלים – כגון שעירה רוטב של חטאת לתוך כלי[182], או שעירה רותחים על בשר חטאת שמונח בכלי[183] - מחייב מוש"ט בכלי מתכת או שבירה בכלי חרס[184]. בדעת הראשונים הסוברים שאין כלי נחושת בולע אלא כאשר האש מהלך תחתיו[185], יש מן האחרונים שכתבו שלדעת הבבלי דוקא עירוי בכלי חרס מצריך שבירה, אבל בכלי נחושת אינו מצריך מוש"ט[186], ויש מן האחרונים שכתבו שאין עירוי לתוך הכלי מצריך מוש"ט ושבירה אלא בכלי שעומד על האש, אבל לא בכלי שאינו עומד על האש[187].

בדעת הסוברים שעירוי אינו מבליע אלא כדי קליפה[188], יש מן האחרונים שמצדדים לומר שלא מועיל לקלוף את הכלי ולהסיר הבלוע ועל ידי כך להיפטר מחיוב מוש"ט, אלא שכיון שנתחייב כל הכלי מוש"ט, שוב לא פקע החיוב[189].

כלי שני

כלי שני, כתבו ראשונים שאינו צריך מוש"ט[190].

טעם שני

טעם שני שנבלע בכלי, יש מן האחרונים שכתבו שאף הוא מחייב במוש"ט[191].

אפיית דבר יבש

אפיה של דבר יבש שאין בו שמן, כגון מנחת-חוטא* שהיא חריבה, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן כתבו אחרונים, שאין בו בליעה ואינו מחייב במוש"ט[192]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמחייב במוש"ט, משום שמבליע[193], כדי קליפה, והרי זה כנתבשל במקצת כלי, שצריך מוש"ט[194].

בישול בלא בליעה, לענין שבירת כלי חרס

בישול בלא בליעה בכלי חרס, כגון שצלה בשר קרבן באויר התנור, ולא נגע הבשר בדפנות התנור, נסתפק בו רמי בר חמא בגמרא אם מחייב שבירת הכלי, שיש לומר שהתורה הקפידה על בישול דוקא כאשר הכלי בולע, או שמא התורה הקפידה על בישול אף כאשר הכלי אינו בולע[195], וביארו אחרונים הספק, ששבירת כלי חרס היא גזירת הכתוב, ושמא אינה תלויה בבליעה שבכלי[196]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף לצד שבישול בלא בליעה מחייב מוש"ט, עיקר החיוב הוא משום הבליעה, אלא שיש לומר שהתורה החמירה להחשיב כל בישול כאילו יש גם בליעה[197].

יש מן הראשונים שכתבו שהספק של רמי חמא לא נפשט[198], ויש מן האחרונים שכתבו שכיון שהספק לא נפשט, והוא ספק בדין תורה של שבירת כלי חרס, הרי שספיקו להחמיר, וטעון שבירה[199]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין להשתמש בכלי, אולם אין לשוברו, שיש לחוש שלאחר שישברנו יבואו להשתמש בשברים[200], ויש שכתבו, שכיון שיש צד לומר שאין חיוב לשבור הכלי, הרי שאם שובר את הכלי מרבה אשפה בעזרה, ואין עושים אשפתות בעזרה[201], ולכן אין לומר שמספק בדין תורה להחמיר ישבור את הכלי[202]. ויש מן האחרונים שכתבו, שהספק אינו אלא בדין מדרבנן, שהצד לומר שבישול בלא בלוע מחייב שבירה הוא משום גזירה שמא יבוא לידי בילוע, ומכל מקום הספק לא הוכרע להקל – כדין ספק דרבנן שהוא להקל – שמא ספק זה הוא מספיקות דרבנן שיש להחמיר בהם[203].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שסוברים שספיקו של רמי בר חמא נפשט, שבישול בלא בליעה אינו מצריך שבירה[204].

בישול בלא בליעה לענין מוש"ט

בישול בלא בליעה בכלי מתכת – או בכלי חרס בשאר קדשים מלבד חטאת, שאינו טעון אלא מוש"ט, לסוברים כן[205] - אם מצריך מוש"ט, יש מן האחרונים שכתבו שהדבר ספק, והוא בכלל ספיקו של רמי בר חמא לגבי תלאו באויר תנור[206], ומהם שכתבו שמספק יש להחמיר ולעשות מוש"ט[207]. ויש מן האחרונים שמצדדים לומר שדין בישול בלא בליעה תלוי במחלוקת תנאים, שלדעת ר' טרפון הסובר שאפשר לבשל ברגל בלא מוש"ט בין בישול לבישול משום שכל יום נעשה גיעול לחברו, חובת מוש"ט היא משום הנותר הבלוע בכלי, ולכן בישול בלא בליעה אינו מצריך מוש"ט, אבל לחכמים הסוברים שצריך מוש"ט כל יום, חיוב מוש"ט הוא משום גזירת הכתוב, וספק אם הוא דוקא בבישול ובליעה או אף בבישול ללא בליעה[208].

ויש הראשונים שנראה מדבריהם, וכן כתבו אחרונים, שאינו מצריך מוש"ט[209], ובזה לא נסתפק רמי בר חמא, שאינו צריך מוש"ט, שהרי מתחילה סבר בבישול במקצת כלי שאינו מצריך מוש"ט[210]. והטעם שאין בישול בלא בליעה מצריך מוש"ט, יש שכתבו שבדין מוש"ט הקפידה תורה על הממשות שבעין שעל דפנות הכלי, וכשתלאו באויר תנור אין ממשות שצריך להסירה במוש"ט[211], ואין המריקה פועלת כלום[212], ויש שכתבו הטעם, שדין מוש"ט הוא משום שריפת וביעור הנותר הבלוע, ואינו אלא כשיש בלוע בכלי[213].

ויש מן האחרונים שכתבו, שלסוברים שמריקה היא בחמים[214], בישול בלא בליעה בכלי מתכת אינו מצריך מוש"ט, אבל לסוברים שמריקה ושטיפה בצונן[215], יש להסתפק אם בישול בלא בליעה מצריך מוש"ט[216].

ריח

ריח של בשר קרבנות, אם מחייב מוש"ט בכלי מתכת ושבירה בכלי חרס, כגון שנצלה בשר באויר תנור ולא נגע בתנור, יש מן האחרונים שכתבו שבזה נסתפק רמי בר חמא בתלאו לבשר באויר תנור, אם בישול בלא בליעה – שאין אלא ריח - מחייבים מוש"ט ושבירה[217].

בישול במקצת כלי, לענין מוש"ט

בישל במקצת כלי, וכל הכלי חם, כולו טעון מוש"ט[218].

בישל במקצת כלי, ואין הבישול מפעפע לשאר הכלי, כגון שלא נתחמם אלא מקצת כלי, ושאר הכלי נשאר צונן, יש מן הראשונים שכתבו שכיון שאין הבישול מפעפע לשאר הכלי, אין צריך מוש"ט בכל הכלי[219]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף על פי שאינו מפעפע בכל הכלי, כל הכלי טעון מוש"ט, משום גזירת הכתוב[220], וכתבו אחרונים הטעם, שכיון שבישול דרכו לפעפע בכל הכלי כאשר כל הכלי חם, החמירה התורה בקדשים להצריך מוש"ט אף כאשר אין הבישול מפעפע בכל הכלי[221].

בישול במקצת כלי, לענין שבירת כלי חרס

בישול במקצת כלי בכלי חרס, אם טעון שבירה, יש מן האחרונים שכתבו שדין זה תלוי בספיקו של רמי בר חמא לגבי בישול בלי בליעה[222]. ויש מן האחרונים שמצדדים לומר שבישול במקצת בכלי חרס אין מצריך שבירה של כל הכלי, שרק בכלי מתכת נאמר הכלל שחם מקצתו חם כולו[223].

מעשה המריקה והשטיפה

המוש"ט נעשות דוקא במים, ולא בשאר משקים[224].

חום המים

המריקה, לדעת חכמים נעשית בחמים, ולדעת רבי בצונן[225]. טעמם של חכמים הוא שצריך לעשות מריקה בחמים, כנצרך בכלי שבלע גיעולי עכו"ם[226], ולמדו שהמריקה בחמים, ואינה כשטיפה שנעשית בצונן, מכך שהתורה שני לשונות נפרדים "ומֹרק ושֻטף"[227], כלומר שיש שתי פעולות שונות, מריקה בחמים ושטיפה בצונן[228]. טעמו של רבי, שהמוש"ט שעליהן ציותה התורה נעשות לאחר הגעלת הכלי בחמים כדי לפלוט את הבלוע, ולכן המריקה נעשית בצונן[229], ויש מן האחרונים שמצדדים לומר בדעתו, שאף ההגעלה שקודם המריקה היא חלק ממצות מוש"ט, ויש בה את כל הדינים הנוהגים במוש"ט[230], ויש מן האחרונים שנראה בדעתם שאין ההגעלה חלק ממצות מוש"ט[231].

השטיפה, לדברי הכל נעשית בצונן[232].

הלכה כחכמים, שמריקה נעשית בחמים ושטיפה בצונן[233]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהלכה כרבי, ששתיהן בצונן[234].

מהות המריקה בחמים

המריקה שצריכה להעשות בחמים – לדעת חכמים, וכן הלכה לסוברים כן[235] – נחלקו בה ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש מן הראשונים שכתבו שהיא הגעלה*[236], ויש מן האחרונים שכתבו הטעם, שלדעת אותם ראשונים המוש"ט נעשות אחרי שהאיסור נעשה נותר, ונעשות להפלטת האיסור הבלוע[237]. ב) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהיא הגעלה בכלי ראשון, אולם אין צריך שהכלי שבו מגעילים יהיה מונח על גבי האש, משום שהבלוע בכלי הוא בליעת היתר ("היתרא בלע")[238]. ג) ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהיא אינה ההגעלה האמורה בגיעולי איסור[239], אלא היא שפשוף הכלי בחמים, שאין המריקה באה אלא להסרת השמנונית הדבוקה בדפנות הכלי[240], שלא תיעשה נותר, אבל לבלוע בכלי אין חוששים, שממה נפשך, אם יבשל בו פעם נוספת באותו יום, הרי שהבלוע לא נעשה נותר, ואם לא יבשל אלא למחרת, הרי שטעם הבלוע נפגם ומן התורה מותר לכתחילה לבשל בו[241], או שהבלוע בכלי כיון שאינו חשוב לא חל עליו איסור נותר[242]. ויש מן האחרונים שכתבו הטעם שהמריקה אינה הגעלה, שלדעת אותם ראשונים המריקה נעשית לאחר אכילה, אף שעדיין הבלוע לא נעשה נותר, ואינה אלא משום גזירת הכתוב[243]. ויש מן האחרונים שכתבו הטעם שהמריקה אינה הגעלה, שחידשה התורה שהכשר כלי שבלע מקדשים הוא דוקא על ידי מוש"ט[244].

לדעת הסוברים שמריקה בחמים אינה הגעלה אלא שפשוף הממשות שעל הכלי, יש מן האחרונים שכתבו שדי בחמים בחום כל שהוא כדי לנקות הכלי מפבנים ומבחוץ[245].

כמות המים

כמות המים הנצרכת במריקה, לסוברים שהמריקה היא הגעלה[246], כתבו אחרונים שצריך שיהיה במים פי שישים כנגד הבלוע[247], שאם לא כן, כיון שבולע ממה שמגעיל יהיה טעון עוד פעם מוש"ט משום הבליעה השניה[248], ואף על פי שהמוש"ט נעשות אחר שהבלוע כבר נפגם, לסוברים כן[249], חיוב מוש"ט אינו אלא משום מצות ביעור הנותר, לסוברים כן[250], וכאשר יש שישים נקלש טעם הבלוע והרי הוא מבוער[251].

אופן המריקה והשטיפה

המריקה והשטיפה, לדעת רבי ששתיהן נעשות בצונן[252], הרי הן כמריקה ושטיפת הכוס[253], יש מן הראשונים שכתבו שהיינו שהמריקה היא הדחה מבפנים והשטיפה היא מבחוץ, כדרך שעושים בכוס-של-ברכה*[254]. ויש מן הראשונים שכתבו ששתיהן נעשות בכל הכלי, והמריקה היא מירוק והשטיפה באה אחריה[255].

לדעת חכמים, שהמריקה בחמים והשטיפה בצונן[256], נראה מדברי התלמוד, וכן יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו - וכן כתבו אחרונים בדעת הראשונים הסוברים שמריקה בחמים היינו הגעלה[257] - שאין לעשות מריקה ושטיפה כמריקת ושטיפת הכוס[258], אלא עושה מריקה ושטיפה מבפנים ומבחוץ[259], או שהשטיפה אינה אלא מבחוץ[260]. ויש מן הראשונים שכתבו שצריך מריקה ושטיפה כמו בכוס[261], והיינו שיתן מים בתוך הכלי וישפשף את הכלי בידו כדי להסיר את הממשות הדבוקה לדפנות הכלי, ולאחר מכן ישפוך מים על הכלי, אך אינו חייב להפליג עד שיסיר כל הרושם[262]. ויש מן הראשונים שכתבו שלאחר ההגעלה צריך לעשות מריקה ושטיפה[263].

על הסוברים שבכל כלי שבלע איסור בצונן, שצריך הדחה, צריך לעשות בו מוש"ט, ע"ע הדחה[264], על הסוברים שבכלי שבלע איסור בחמים שצריך הגעלה, שלאחר ההגעלה צריך לעשות לו מוש"ט, ע"ע הגעלה[265].

השטיפה, יש מן הראשונים סוברים שדי בשטיפה אחת בצונן[266], ויש מן הראשונים סוברים שצריך שתי שטיפות[267].

כלים שתשמישם על ידי האש

כלים שתשמישם על ידי האש, כגון השפוד והאסכלה, שנינו במשנה שמגעילם בחמים[268]. בטעם שמועילה להם הגעלה, אף על פי שכלים אלו כשבלעו משאר איסורים טעונים לבון*, ע"ע הגעלה[269]. בדעת הראשונים הסוברים שהמריקה בכל הכלים היא הגעלה[270], יש מן האחרונים שכתבו שבכלים אלו די בהגעלה ואינם צריכים מוש"ט[271]. בדעת הסוברים שהמריקה היא הגעלה אך אפשר שתיעשה בכלי ראשון שאינו על האש[272], וכן בדעת הסוברים שבכל הכלים המריקה אינה הגעלה אלא שפשוף הכלי במים חמים[273], יש מן האחרונים שכתבו שבכלים שתשמישם על ידי האש, צריך הגעלה בכלי שעל האש דוקא[274], לפי שכח האש מבליע בתוכם יותר משאר כלים[275], והבלוע בהם חזק וראוי לתת טעם בבשר שיצלו עליהם[276], או שכיון שבשאר איסורים טעונים ליבון, בבליעה מקדשים שהם בליעת היתר ("היתרא בלע") אי אפשר להקל ולרדת אלא דרגה אחת ולהסתפק בהגעלה בכלי ראשון[277]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שבשאר כלים מריקה בחמים ללא הגעלה ושטיפה בצונן מועילה להכשירם[278], אבל בשפוד ואסכלה צריכים הגעלה ממש כדי להכשירם וכשאר איסורים, מלבד המוש"ט שעושה אחר ההגעלה[279].

מוש"ט בחצי כלי

מוש"ט בחצי כלי ולאחר מכן בחצי האחר, יש מן האחרונים שכתבו שאינן מועילות – אף על פי שבהגעלה* מועילה הגעלה לחצי כלי ולאחר מכן לחצי האחר, לסוברים כן[280] שאף על פי שמחצי הכלי שנעשו בו מוש"ט נפלט הבלוע, הרי עדיין בחצי האחר יש בליעות המצריכות מוש"ט, וכשם שבישול במקצת כלי מצריך מוש"ט לכל הכלי[281], אף בכלי זה הבליעות בחצי הכלי מצריכות מוש"ט לכל הכלי, ובכל מקרה שיש חיוב מוש"ט על מקצת כלי הוא גורר חיוב לכל הכלי, וצריך לחזור ולעשות מוש"ט לכל הכלי כאחת[282].

הגעלה ולבון אם פוטרים ממוש"ט

כלי שנתחייב במוש"ט, בדעת הראשונים הסוברים שהמוש"ט הוא תיכף לאכילה, יש מן האחרונים שכתבו שלדעתם חובת המוש"ט חלה עם הבישול - אלא שזמן קיום המצוה הוא לאחר האכילה – ולא איסור הנותר שחל על הבלוע הוא שיוצר את החיוב, ולכן ליבון והגעלה של הכלי אינם פוטרים ממוש"ט[283]. ובדעת הראשונים הסוברים שהמוש"ט הוא לאחר שחל איסור נותר, כתבו אותם אחרונים שאם נעשו הגעלה או ליבון לכלי קודם שיחול איסור נותר, שוב אין צורך במוש"ט[284].

הערות שוליים

  1. ↑ ויקרא ו כא. ועי' כלי יקר שם, בטעם שהזכירה התורה מעשים אלו בחטאת דוקא.
  2. ↑ סהמ"צ לרמב"ם שורש יב. ועי' סמ"ג עשין סי' קפא. ועי' ר"ח הלוי, בטעם שלא מנאן הרמב"ם כמצוה בפני עצמה, לשיטתו שמצוה ששייכת בכל הקרבנות, נמנית למצוה בפנ"ע.
  3. ↑ רס"ג בסהמ"צ עשין קנג, ועי' באזהרותיו לי' הדברות ד"ה מלכים (ושם: וחרש, ונחשת בספניך) שמנאן כב' מצוות, ועי' רי"פ פערלא לסהמ"צ בדעתו, שבסהמ"צ חזר בו ולא מנאן אלא כמצוה אחת, לפי דרכו שכל שהם ענין אחד ממש אין נמנים אלא במצוה אחת, ומוש"ט ושבירה הן מצוה אחת עם כיבוס בגד, שאמרה תורה לעשות בכל כלי כפי הראוי לו. ועי' דברי דוד ויקרא ו כא שלסוברים שחובת מריקה ושטיפה היא משום נתינת הטעם בבישול שלאחר מכן, אין מצוה בעצם מריקה ושטיפה אלא איסור בבישול בכלי ללא מריקה ושטיפה.
  4. ↑ עי' אזהרות אתה הנחלת (במחזור לשבועות): שבירה בכלי חרש מריקה ושטיפה בכלי נחשת, ורי"פ פערלא שם, בדעתו.
  5. ↑ דרך מצוותיך (רוזאניס) ח"א (מהד' ורשא דף ז א ד"ה עוד); רי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג שם.
  6. ↑ ע"ע נותר. עי' ראשונים ואחרונים שבציון 7, שחיוב מוש"ט ושבירה הוא מדין ביעור נותר, ועי' בית יצחק (שמלקס) יו"ד הל' בב"ח סי' קטו אות ו (דף פו ב), שאם אינו עושה מוש"ט ושבירה, מבטל עשה של ביעור נותר, ועי' חזו"א קמא סי' לז ס"ק ג, בד' הר"ן בציון 7, שעיקר המצוה הוא במצות ביעור קדשים, אלא שפרטי המצוה, כגון המשקה ומקום המוש"ט וכדו', אינם לפי תורת ביעור נותר, ואין אנו יודעים טעמי התורה בפרטי המצוה.
  7. ↑ עי' רמב"ן פסחים ל א ד"ה ומיהו מסתברא, בשבירת כ"ח, ונ' שה"ה במוש"ט; ר"ן על הרי"ף ע"ז עה ב (מ א) ד"ה לא אסרה; עי' פענח רזא ויקרא ו כא, בפי' הב', בשבירת כ"ח, ונ' שה"ה במוש"ט בכלי מתכת; חכ"צ סי' פ, בד' הרא"ם ויקרא ו כא; פמ"א ח"א סי' כג, בד' התוס' ע"ז עו א ד"ה בת יומא וזבחים צו א ד"ה אלא, ועי' רא"ש ע"ז פ"ה סי' לו; חוו"ד סי' צג ביאורים ס"ק ב; חת"ס או"ח סי' קטז ד"ה ואני אוסיף, בד' תוס' זבחים צו א ד"ה אלא, ובחי' לע"ז עו א (מהד' מכון חת"ס י-ם תנש"א עמ' רכח) ד"ה והמהר"ם, בד' התוס' ע"ז עו א שם ד"ה בת יומא; אב"נ או"ח סי' שסה אות ג-ד, ועי' ציון 153 שאינו מסברא אלא מגזה"כ ולכן אינו נוהג אלא בכלים, ודוקא באותם שהזכירה התורה; מרחשת ח"א סי' ו א אות א, ולכאו' אומר זאת אף בד' הרמב"ם; מק"ד קדשים סי' לא ס"ק ג ד"ה והנה לשיטת התוס', בד' התוס' והראב"ד שמריקה ושטיפה הן לאחר שנעשה נותר. ועי' פרדס יוסף (פאצאנובסקי) ויקרא ו כא (עמ' פה ד"ה ולפ"ז), שטעם הבלוע בכלי, כיון שאפשר להפרידו ממנה ע"י הגעלה, אינו חשוב כמבוער. ועי' כלי חמדה (פאלצקי) ויקרא שם (עמ' 33) ד"ה אמנם כן, שנראה פשוט ששבירה בכלי מתכות מועילה לביעור הנותר, כשם שבכ"ח השבירה מועילה וחשוב הבלוע כמבוער כיון ששוב לא ישתמש בכלי והבליעה לא תצא. ועי' שו"ת חבצלת השרון או"ח סי' כו, שלכאו' האיסור בבלוע אינו אלא משום טע"כ, ולסוברים שטע"כ אינו אלא באיסורים שיש בהם מלקות, ע"ע טעם כעיקר ציון 30 בהערה, צ"ל שכיון שיש איסור בבישול, חשוב שיש לאו גם לגבי חיוב ביעור הבלוע<<צ"ע אם להביאו>>
  8. ↑ ע"ע נותר. ר"ן שם; פמ"א שם; מק"ד שם. ועי' חזו"א קמא סי' לז ס"ק ג שמצדד לומר שבדברים שנתמעטו מדין מוש"ט, אין חובת ביעור נותר לטעם הבלוע, שטעם בלוע שהוא נותר דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש במוש"ט, ואין אתה יכול להחזירו לכללו לדין שריפת קדשים פסולים.
  9. ↑ ע"ע נותן טעם לפגם.
  10. ↑ ע"ע נותר.
  11. ↑ ע"ע. ועי' לוית חן עה"ת (לראי"ל בן שמואל גרשון) ויקרא שם (מה ב) שבכלל הנס שהיה בביהמ"ק שלא הסריח בשר הקודש מעולם (עי' אבות פ"ה מ"ה), שלא נפגם הטעם הבלוע ולא היה פוגם התבשיל שמכאן ואילך, ועי' כלי חמדה (פאלצקי) ויקרא שם (עמ' 31). ועי' פתח הדעת (לוריא) מליחה סי' סט מסך הפתח אות ד, שלסוברים שבנותר אסורה אף אכילה שלא כדרך אכילתו, ע"ע נותר, ולסוברים שבדבר שאסור אף שלא כדרך אכילה אין דין נטל"פ, ע"ע, ממילא אין היתר של נטל"פ באיסור נותר.
  12. ↑ ר"ן שם. וע"ע נטל"פ מחלוקת אם דבר ששהה כדי פגימת טעמו, הוא עצמו פגום ואין בו איסור או שמצד עצמו ראוי ואינו אלא פוגם בתערובת.
  13. ↑ חכ"צ שם. ועי' רא"ש שם.
  14. ↑ ע"ע תערובת. חוו"ד שם; חת"ס ע"ז שם, ועי"ש בביאור התוס' ע"ז שבציון 19, שכיון שהאיסור הבלוע יכול להיפלט ולאסור, כגון במין בשאינו מינו או כשלא יהיה רוב נגדו, חשוב כסגור בתיבה וצריך ביעור מן העולם. ועי' שו"ת הרי בשמים ח"ג סי' קלה טעם אחר שאין להתיר מטעם ביטול מין במינו, משום שאין מבטלים איסור לכתחילה, עי"ש באריכות. ועי' בית יצחק שם, שאף אם נאמר שמן התורה מבטלים איסור לכתחי', ע"ע אין מבטלין איסור לכתחילה ציון 7, מ"מ לאחר שהבלוע נעשה נותר, אין הבישול יכול לבוא תחת ביעור הנותר במוש"ט או בשבירה, שביעור נותר צריך להיות שלא בדרך אכילה, ע"ע נותר. ועי' פלתי סי' קג ס"ק ו, שלסוברים שמין במינו לא בטל, דין מוש"ט אינו מגזה"כ בלבד, אלא מדינא, צד הכשר הכלי שלא יתן טעם בתבשיל הבא, והטעם לא יתבטל.
  15. ↑ ע"ע נותר.
  16. ↑ עי"ש. דברי דוד ויקרא ו כא. ועי' ר"ן שבציון 12 שנ' מדבריו שאם טעם הבלוע היה פגום מצד עצמו, שוב אין עליו שם נותר.
  17. ↑ דברי דוד שם; חת"ס שם; חוו"ד שם.
  18. ↑ עי' ראשונים ואחרונים שבציון הבא.
  19. ↑ עי' רש"י ע"ז עו א ד"ה גבי קדשים, ויד דוד זבחים צה ב (מהד' מכון י-ם עמ' קפג ד"ה והנה), בדעתו; עי' תוס' ע"ז עו א ד"ה בת יומא ורא"ש שם פ"ה סי' לו, שהוכיחו שלינת לילה שפוגמת טעם, ע"ע נטל"פ, היינו כל הלילה, שאם נאמר שסוף הלילה פוגם, למ"ד נטל"פ מותר יקשה מדוע הצריכה תורה מריקה ושטיפה, והרי אחרי עה"ש הטעם פגום ומותר לבשל בכלי לכתחי', ועי' ר"ן שבציון שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. שדחה הקו', לפי שטעם החיוב במוש"ט אינו משום נתינת טעם, מ' שלתוס' והרא"ש טעם החיוב במוש"ט הוא משום נתינת טעם, ועי' מהר"ם מלובלין ע"ז שם ד"ה בא"ד ומיהו שהקשה למ"ד מין במינו בטל ברוב מן התורה, מדוע הצריכה תורה מוש"ט ושבירה, וחת"ס ע"ז שם בדעתו, שנ' שהמהר"ם הבין בתוס' שטעם חיוב מוש"ט ושבירה הוא משום נתינת טעם בתבשיל הבא, ושו"ת הרי בשמים ח"ד סי' קלה שפי' כן בתוס', שאם לדעתם חיוב מוש"ט ושבירה הוא מדין ביעור נותר שוב אין הוכחה לענין נטל"פ, אולם עי' בפמ"א ח"א סי' כג, שהוכיח בד' התוס' שטעם מוש"ט הוא ביעור איסור הנותר הבלוע ולא משם נתינת טעם, שא"כ גם נאמר שלינת כל הלילה היא שפוגמת, עדיין קשה מדוע הצריכה תורה מוש"ט, ימתין עד שייפגם הטעם ואז יוכל לבשל לכתחי'; פענח רזא ויקרא ו כא בפי' הא', בשבירת כ"ח, ונ' שה"ה לגבי מוש"ט בכלי מתכת; ר"ח פלטיאל ויקרא שם; מאירי ע"ז עו ב ד"ה לענין קדשים; עי' רא"ם וגו"א ויקרא שם, ודברי דוד שם, בדעתם, ועי' חכ"צ שם שדחה הבנת הדברי דוד ברא"ם, שחשדו בטועה בדבר שהתינוקות יודעין ומעולם לא עלה על דעת הרא"ם לומר שטעם השבירה הוא כדי שלא ליתן טעם בנתבשל בו, ועי' יד דוד שם שהוכיח כהבנת הדברי דוד ברא"ם, מדברי הרא"ם בביאור לסמ"ג הל' פסח (דף רנה), שאין חיוב לשבור כ"ח, ומכאן שאין חיוב מוש"ט בכלי נחושת כאשר אין רוצה להשתמש בו; פמ"א ח"א סי' כג, בד' הרא"ם. ועי' תוס' ע"ז עו א ד"ה בת יומא ורא"ש שם פ"ה סי' לו, לכאו' מ' מדבריהם כדברי הרא"ם, וא"כ מש"כ הדברי דוד בד' הרא"ם נכון גם בדעתם, וצ"ע מדוע הדברי דוד לא הזכיר בדבריו את התוס' והרא"ש.<<לא ברור מדוע ברא"ם מסביר שהוא משום נתינת טעם ובתוס' הוא משום ביעור הנותר>>אולם צ"ע, שאם דין מוש"ט הוא מדין הכשר כלי כדי שלא יאסור את המתבשל בו, מה החידוש בו, הרי אף בשאר איסורים שנבלעו יש דין הכשר הכלי, ועי' קר"א זבחים צו ב ד"ה ולדברי התוס' שתמה כן על הסוברים שחיוב מוש"ט הוא לאחר שנעשה נותר. ועי' יד דוד שם ד"ה תלאו שתמה על הסוברים שהוא משום נתינת טעם, מהספק של הגמ' שם צה ב לגבי בישול בלא בלוע (עי' ציון 198 ואילך) שאיזו נתינת טעם יש בזה, ומאחר שעיקר המצוה הוא משום נתינת טעם, שוב אין לומר שגזה"כ לחייב מוש"ט גם בבישול בלא בילוע, וכ' ליישב שבחטאת עיקר החיוב הוא מגזה"כ ואפילו שוב לא ישתמש בכלי מחוייב במוש"ט ושבירה, ודבריו צ"ב, שלא מצאנו במקורות הנ"ל שחילקו בזה בין חטאת לשאר קדשים, ועי"ש עוד בד' הרמב"ם, שהסתפק אם ספקו של רמב"ח אם בישול בלא בילוע אוסר הוא רק בחטאת, אבל בשאר קדשים החיוב תלוי בנתינת טעם, או שאף בשאר קדשים הסתפק רמב"ח אם בישול בלא בלוע אוסר.<<יש לעיין אם יש מקום לדבריו בפנים>>
  20. ↑ רא"ש שם, ועי"ש שכ"ש לסוברים שנטל"פ הוא לאחר מעת לעת, ע"ע נטל"פ, שחלה חובת מוש"ט קודם שהטעם נפגם, ושוב לא פקעה, ועי' חת"ס סוגיות בסוגיא דקדרות במקדש ד"ה ר"ש אומר (מהד' תרס"ב דף מ א), בדעתו, שכיון שחל איסור נותר על הבלוע קודם שנפגם, בכך שבלוע אינו חשוב כמבוער אלא כסגור בתיבה ויכול להוציאו כשירצה, וחלה עליו חובת ביעור, משא"כ אם היה נפגם קודם חלות איסור נותר, וכעי"ז בחי' לע"ז עו א שבציון 14, שאם בתבשיל אחר גם היה פוגם, בפני עצמו היה חשוב מבוער ועומד; רא"ם שם. ועי' רא"ש שם שלסוברים שלינת כל הלילה פוגמת, הכתוב מדבר בכלים שבישלו בהם בלילה, ושוב אין הטעם הבלוע בהם נפגם בעה"ש, ועי' רא"ם שם שפשט הכתוב מ' שמדובר אף בכלים שלא בשלו בהם בלילה, ואע"פ שבעה"ש הטעם נפגם, יש חובת מריקה ושטיפה כיון שאיסור נותר ופגימת הטעם באים כאחד, וה"ז כמו נותן טעם לשבח, ועי' גו"א שם שדחה ותי' באופ"א, ומ' שלדעתו אין חובת מוש"ט אלא שכוונת התורה שאין תקנה לשימוש בו ביום ללא מוש"ט, וצ"ב.<<לבדוק שוב את הגו"א, דבריו סתומים ולא מובנים כ"צ>>
  21. ↑ ע"ע אכילת קדשים: סדר אכילתם, ציון 166 ואילך.
  22. ↑ פענח רזא שם, ועי"ש בסוגריים: ויש בו משום הקריבהו נא לפחתך; ר"ח פלטיאל שם; עי' מאירי שם: אדרבה פגמו הוא טעם איסורו, שהתורה הקפידה על אכילת קדשים שלא תהא במיאוס. ועי' כלי חמדה (פאלצקי) ויקרא שם (עמ' 30), שאף לסוברים שבקק"ל הנאכלים לבעלים ל"ש למשחה לגדולה, מ"מ כיון שהכלי הוא כלי שרת, א"א לבשל בו קק"ל הנאכלים בכל העיר.
  23. ↑ ראש יוסף חולין קיא ב ד"ה עוד יש להקשות, ועי' בדבריו לעיל שם, שמ' שהוא משום נתינת טעם בבישול הבא, וכן כתב בשמו בשבט הלוי ח"א סי' קמו, ועי' שבט הלוי שם שהאריך לדחות דבריו.
  24. ↑ יד דוד שם.
  25. ↑ ע"ע נותן טעם לפגם.
  26. ↑ ע"ע נותר.
  27. ↑ רא"ש שם: מיהו י"ל.
  28. ↑ עי' ציון 233 מח' רבי וחכמים, שלחכמים מריקה בחמים ושטיפה בצונן, ולרבי מריקה ושטיפה שתיהן בצונן אחר הגעלה בחמים.
  29. ↑ רא"ש שם.
  30. ↑ ראש יוסף שם.
  31. ↑ רמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ד.
  32. ↑ חס"ד לתוספ' קרבנות פ"י ה"ו ד"ה ולפי דרכנו; גינת ורדים כלל סו ד"ה ודע דהר"מ; שו"מ מהדו"ק ח"ג סי' רב ד"ה ובזה מיושב, בד' הרמב"ם שם; קר"א זבחים צו ב ד"ה ועיין בתוס'; מק"ד קדשים סי' לא אות א; חי' רי"ז הלוי מעשה"ק פ"ח הי"ד.
  33. ↑ חס"ד שם, ועי"ש שהבלוע אם הוא ב"י, הרי שחשוב היתרא בלע, ואם אינו ב"י, הרי שטעמו פגום; מק"ד שם ד"ה וזה דקדרה, ועי' להלן. ועי' בית יצחק יו"ד ח"א סי' קטו אות ו, שנ' שלר"י בנדה סב ב, שבלוע שאינו יכול לצאת אלא בהסקה, אינו מטמא, א"כ ה"ה שאינו נעשה נותר, וא"כ אף בכלי חרס א"צ שבירה.
  34. ↑ עי' רמב"ם תרומות פט"ו הי"ט שקדרה שבישל בה תרומה די בשטיפתה בשביל לבשל בה, וא"צ הגעלה, וכס"מ שם מתשובת הרמב"ם לחכמי לוניל, ומק"ד קדשים סי' לא ס"ק א, בדעתו.
  35. ↑ מק"ד שם ד"ה והנה זה וד"ה עוד כתב. וכעי"ז עי' קר"א נזיר לז ב ד"ה ודרך אגב, בד' הרמב"ם שם.
  36. ↑ עי' רמב"ם מעשה"ק פ"ח הט"ו, ומק"ד שם, בדעתו, ועי' מק"ד שם ד"ה ובסכינים של מקדש, בטעם שסכינים ששוחטים בהם קדשים אינם טעונים הגעלה בין שחיטה לשחיטה, שלפי הרמב"ם בקדשים כל שאינו טעון מוש"ט אין הבלוע בכלי חשוב כלל. ועי' קר"א זבחים צה ב ד"ה משנה אחד וכו', בד' הרמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ב, שמריקה בחמים אינה אלא להעביר השמנונית שבעין ואינה להפליט הבלוע בתוך הכלי.
  37. ↑ מק"ד שם, בד' הרמב"ם שם ובפיהמ"ש זבחים פי"א מ"ח, ושם ד"ה עוד כתב, בד' הרמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ד; עי' אהא"ז מעשה"ק פ"ח הי"ב-י"ד אות ג, בד' הרמב"ם שם. ועי' צפנ"ע חומ"צ פ"ה הכ"ג, שהבלוע אינו נאסר מטעם נותר אלא כשיש ממשות בעין שמצטרפת אליו.
  38. ↑ עי' ציון ???. ר"ח הלוי, הובא בשעורי רמ"ד סולובייצ'יק זבחים צה ב (עמ' קנג אות ג), בד' הרמב"ם, ועי"ש שמבאר בזה ד' הרמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ד ששבירת כ"ח אינה נוהגת אלא בחטאת אבל בשאר קדשים די במריקה ושטיפה, משום שבשבירת כ"ח אין אלא משום מצוה בלבד ולא משום הכשר כלי, ובשאר קדשים אין מצוה, ועי"ש שאף הראב"ד שם מודה ליסוד זה, אלא שסובר שאם אין הכשר כלי בכ"ח מדוע יצטרך מוש"ט, ולפי יסוד זה צ"ב דעת הרמב"ם שהצריך מוש"ט בכ"ח, הרי אין בכ"ח הכשר כלי.
  39. ↑ מק"ד קדשים סי' לא ס"ק ה ד"ה ובהא דאמרינן, בפי' הא' בדעת התוס' דלהלן.
  40. ↑ עי' תוס' זבחים צה א (המתחיל בצד ב) ד"ה לא שנו.
  41. ↑ מק"ד שם.
  42. ↑ עי' ציון 66.
  43. ↑ עי' חזו"א קמא סי' לז ס"ק ט שבציון 76, לענין חטאת שבושלה קודם שנזרק דמה, שאינה ראויה אז לאכילה ואין הכלי חייב מוש"ט, שלאחר זריקת הדם שנעשית ראויה לאכילה, שוב חייב הכלי במוש"ט.
  44. ↑ ע"ע נטל"פ. חכ"צ סי' פ ד"ה ועוד אני אומר.
  45. ↑ מק"ד קדשים סי' לא אות ה, וכ"מ מד' החזו"א קמא סי' לז ס"ק ד-ה.
  46. ↑ משנה זבחים צד ב; רמב"ם מעשה"ק פ"ח הכ"א.
  47. ↑ עי' ציון 230 שלחכמים מריקה בחמים, וציון 240 שהיינו הגעלה.
  48. ↑ עי' ציון 237.
  49. ↑ עי' ציון ???
  50. ↑ מק"ד שם. ועי' חזו"א שם ה. ועי' מנ"ח מ' שסג (מהד' מכון י-ם אות ד ד"ה והנה הב') שכ' בטעם שלא מועיל טבילה לכלי נחושת שנטמא בחוץ, קודם שיחזירנו לקודש לשם מוש"ט, שמדובר בטו"מ שצריך להמתין ז' ימים או שמדובר בשאין לו מקוה, וכדי לא לעכב מצות מוש"ט, אמרו שתקנתו ע"י פחיתת הכלי, ומ' מדבריו שאין מניעה להטביל הכלי בחוץ ואח"כ בפנים לעשות שוב מוש"ט.
  51. ↑ ויקרא ו כב. משנה זבחים צה ב וברייתא שם צו ב, לדברי הכל.
  52. ↑ משנה זבחים צה ב, וברייתא שם צו ב, דעת ר' יהודה.
  53. ↑ זבחים צו ב ורש"י. ועי' תוס' שם ד"ה מדאיצטריך: דרשינן אותה למעוט תרומה דוקא ודאי דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, וצ"ב. ועי' כלי יקר ויקרא ו כא פי' על דרך הרמז בטעם שכתבה תורה דין מריקה ושטיפה דוקא בחטאת.
  54. ↑ פסקי רי"ד שם.
  55. ↑ זבחים שם.
  56. ↑ תוספ' קרבנות פ"י ה"ו.
  57. ↑ רש"י זבחים צה ב ד"ה ר"ש. ועי' מק"ד קדשים סי' לא ס"ק ג ד"ה והנה לשיטת התוס', שהסתפק בד' ר"ש שקק"ל אינם בכלל מוש"ט, אם צריך להוציא הבלוע ולהביאו לידי שריפה, שהרי נותר מצותו בשריפה, ושמא במקום שלא ציותה התורה על מוש"ט, הוא כשאר נותר שטעון שריפה, ועי' חזו"א שבציון 8, שלכאו' פשוט לו שאין חובת ביעור כלל.
  58. ↑ רמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ח.
  59. ↑ עי' ציון 7 ואילך.
  60. ↑ ע"ע נותר, ושם מח' תנאים.
  61. ↑ עי' חת"ס או"ח סי' קטז ד"ה ואני אוסיף, ועי' חזו"א קמא סי' לז ס"ק ג שנסתפק בזה, וציין לחת"ס.
  62. ↑ ע"ע חטאות הפנימיות ציון 11.
  63. ↑ עי' רמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ג, שאל"כ, אין בהן בישול כלל ולא שייך בהן מוש"ט במציאות, ועי' שעורי הרמ"ד סולובייצ'יק זבחים צו ב (עמ' קפז) ד"ה חומר. ועי' מק"ד קדשים סי' לא ס"ק ג ד"ה אמרינן בזבחים, שתמה, מדוע שיהיה חובת מוש"ט בחטאות הפנימיות, שהרי אינן נעשות נותר, ואפי' לרמב"ם שמוש"ט הוא קודם שנעשה נותר, עי' ציון ???, מ"מ אינו אלא בדבר שייעשה נותר, ונשאר בצ"ע, ועי' הערת קה"י שם.
  64. ↑ ע"ע זריקה ציון 73, שהזריקה מתרת את בשר הקרבן באכילה.
  65. ↑ ברייתא זבחים צו ב.
  66. ↑ ויקרא ו כב. רש"י זבחים שם ד"ה מריקה.
  67. ↑ ויקרא שם כא-כב
  68. ↑ תו"כ צו פרק ז.
  69. ↑ ר"ש משאנץ לתו"כ שם.
  70. ↑ עי' משנה זבחים צב א ורש"י.
  71. ↑ תו"כ שם.
  72. ↑ ר"ש משנץ לתו"כ שם, וע"ע דם חטאת ציון 25 ואילך, במחלוקתם לגבי כיבוס. ועי' או"ש מעשה"ק פ"ח ה"ג, שנחלקו בסברא, אם היא בכלל "כל זכר בכהנים יאכל אותה", ודבריו צ"ב, שהרי סו"ס החטאת פסולה ואינה ראויה לאכילה.
  73. ↑ או"ש מעשה"ק פ"ח ה"ג, בד' הרמב"ם שם, שכ': חטאת הנאכלת, שאפילו נפסלה אחר זריקה אין בה דין מוש"ט (ועי"ש באו"ש שכתב: וכר' יעקב, ולכאו' גי' אחרת היתה לו בתו"כ שהדעות הפוכות).
  74. ↑ חזו"א קמא סי' לז ס"ק ב, ועי"ש שאפשר לבשל בכלים, אף בכ"ח, ללא הכשר לאחר מעל"ע משום נטל"פ, או אף בתוך מעל"ע, במין במינו.
  75. ↑ או"ש מעשה"ק פ"ח סוף ה"ג.
  76. ↑ חזו"א קמא סי' לז ס"ק ט.
  77. ↑ עי' מק"ד סי' לא ס"ק ה לענין כלי נחושת שצורף ובטל ממנו שם כלי ונעשה כלי חדש, ועי' ציון 44.
  78. ↑ עי' ציון 52, וציון 58 שכן הלכה.
  79. ↑ רש"י ויקרא ו כא, ועי' רש"י זבחים צג ב ד"ה זה חומר: אכיבוס קאי; ראב"ד מעשה"ק פ"ח הי"ד, ועי"ש שכ"מ בתוספ' קרבנות פ"י ה"ו: כ"ח אין טעונין אלא שבירה.
  80. ↑ ע"ע הגעלה: בכלי חרס, וע' לבון: בכלי חרס, ושם שי"ס שליבון גמור מועיל בו, וע' מלוי ועירוי. תוס' רעק"א זבחים פי"א מ"ז אות צא; קר"א זבחים צה ב ד"ה אחד, בד' רש"י שם ד"ה ר"ש אומר, שר"ש שסובר שאין מוש"ט בקק"ל, מ"מ מודה שצריך הכשר מפני הבלוע, אלא שאינו בדיני מוש"ט, ועי"ש שלכן במח' חכמים ור"ש במשנה לגבי קק"ל, לא הוזכר אלא מוש"ט, ולא שבירה, משום ששבירה לד"ה היא אף בקק"ל.
  81. ↑ רמב"ם בפיהמ"ש זבחים פי"א מ"ה ומ"ח, ובהל' מעשה"ק פ"ח הי"ד, ועי' פיהמ"ש שם: וענין הלשון כך זה חומר בחטאת משאר קדשי קדשים, ומ' שמפרש שמשפט מוסב על שבירת כ"ח שהוזכר לעיל במשנה, ועי' מער"ק שם, ועי' כס"מ שם שכ"מ בברייתא זבחים צו ב: חומר במריקה ושטיפה, ולא הזכירה שבירה, מ' שאף היא אינה נוהגת בקק"ל, ועי' תויו"ט שם מ"ז, שמלשון המשנה זבחים צה ב: אחד ק"ק ואחד קק"ל טעונים מריקה ושטיפה, ולא הזכירו שבירה, מ' שאין שבירה בשאר קדשים, ועי' מעשה רקח שם שבדפוס מגדל עוז לא גרסו ברמב"ם "חוץ מן החטאת ששובר בה כלי חרש". ועי' פלתי סי' קג ס"ק ו שאפשר שמקורו של הרמב"ם מכך שעשו את התנורי פסחים מחרס, עי' תענית יא א, ומוכח מהירו' שהיו התנורים נשמרים משנה לשנה, א"כ משמע מכאן שחרס אינו טעון שבירה אלא בחטאת. ועי' ס' המפתח רמב"ם מהד' פרנקל, מקורות נוספים שכתבו להוכיח את דינו של הרמב"ם.
  82. ↑ משנה זבחים צג ב.
  83. ↑ עי' פיהמ"ש לרמב"ם שם: וענין הלשון כך זה חומר וכו', ועי' תויו"ט זבחים פי"א מ"ד, בדעתו.
  84. ↑ ויקרא ו כב.
  85. ↑ עי' ציון 51 ואילך.
  86. ↑ מהר"י קורקוס שם.
  87. ↑ ע"ע הגעלה; בבליעת היתר.
  88. ↑ חס"ד לתוספ' קרבנות פ"י ד"ה ולפי דרכנו, בד' הרמב"ם שם, ע"פ המשנה זבחים צה ב: אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים לשטיפה, ולא הזכירו שבירה; עי' בית יצחק יו"ד ח"א סי' קטו אות ו, שדלעת ר"י בגמ' נדה סב ב, שבלוע שאינו יכול לצאת אלא ע"י הסקה, אינו מטמא, ונ' שה"ה שאינו נעשה נותר, וא"צ ביעור כלל.
  89. ↑ שו"מ מהדו"ק ח"ג סי' רב.
  90. ↑ ר"ח הלוי, מובא בשעורי הרמ"ד סולובייצ'יק זבחים צה ב (עמ' קנד ד"ה מעתה), ועי"'ש ד"ה והוסיף, שאף הראב"ד שבציון 79 מודה שבשאר כלים אין מצוה במוש"ט אלא רק משום הכשר כלי, אלא שהוקשה לו איך מועיל מוש"ט בכ"ח והרי אינו יוצא מידי דפיו לעולם, וא"כ עדיין קשה על הרמב"ם איך מועיל מוש"ט בכ"ח.
  91. ↑ חזו"א קמא סי' לז ס"ק י, ועי"ש ח הנפק"מ. ולכאו' צ"ע לדבריו מה תועלת יש במו"ש.
  92. ↑ עי' ציון 81.
  93. ↑ ע"ע הגעלה: בכלי חרס, וע' לבון: בכלי חרס, ושם שי"ס שליבון גמור מועיל בו, וע' מלוי ועירוי. ועי' ציון 80.
  94. ↑ רדב"ז מעשה"ק פ"ח הי"ח. וצ"ב לפי"ז, מדוע בכ"ח בחטאת צריך שבירה.
  95. ↑ קר"א נזיר לז ב ד"ה עוד אשוב, ועי"ש ד"ה ודרך אגב (ואילך), ועי' ציון 36 ואילך, ובדבריו אינו מבואר כ"כ הטעם שכ"ח שבלע מחטאת טעון שבירה דוקא, ושמא הוא מגזה"כ, ועי"ש ד"ה אבל מדברי הרמב"ם וד"ה אלא דאכתי, וערוה"ש בציון הבא; ערוה"ש העתיד סי' עט סעי' כב-ג; מק"ד סי' לא אות א. ועי' צ"פ תנינא פב טור ב.
  96. ↑ ערוה"ש שם; מק"ד שם.
  97. ↑ ע"ע הגעלה: בבליעת היתר.
  98. ↑ ע"ע נותן טעם בר נותן טעם.
  99. ↑ עי' צאן קדשים זבחים צה ב ד"ה ואיכא; פליתי סי' צג ס"ק א; שער המלך חומ"צ פ"ה הכ"ה; רעק"א (על הגל') מעשה"ק שם הי"ד, וכ"ה בחידושיו לזבחים צה ב ד"ה והעולה, בשם המפרשים, ועי"ש שהחלשת האיסור מועילה כמו בישול ירקות שמחלישה הטעם; שו"מ מהדו"ק ח"ג סי' רב ד"ה ובזה מיושב. ועי' חלקת יואב יו"ד סי' יב ד"ה ומעתה דברי הרשב"א.
  100. ↑ ע"ע תערובת.
  101. ↑ עי' ציון 7.
  102. ↑ חוו"ד סי' צג ביאורים ס"ק ב.
  103. ↑ חי' הגרי"ז מעשה"ק פ"ח הי"ד (עמ' 76), בד' הרמב"ם שם.
  104. ↑ מער"ק מעשה"ק פ"ח הי"ד והר המריה שם ושו"מ מהדו"ק סי' רב, בד' הרמב"ם שם.
  105. ↑ עי' ציון 81.
  106. ↑ עי' ציון 280. וע"ע הגעלה: בבליעת היתר.
  107. ↑ חי' הגרי"ז מעשה"ק פ"ח הי"ד (עמ' 76) שבציון 280, בד' הרמב"ם שם הי"ב. ונ' שאף לטעם שבציון 277, ששפוד ואסכלה טעונים הגעלה משום שיש יותר בליעה, לא תועיל מוש"ט, ועי' מק"ד קדשים סי' לא אות א. ועי' חי' הגרי"ז שם, שלסוברים שבכלי חרס מועיל ליבון, ע"ע לבון ציון 128, יש תקנה לשפוד ואסכלה העשויים מחרס, ע"י לבון.
  108. ↑ משנה זבחים צז א וגמ' שם; רמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ח.
  109. ↑ עי' משנה וגמ' שם, שהולכים אחר נתינת הטעם; עי' רמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ח, לגי' הראב"ד (המודפס שם הי"ד): אבל הכל טעון מוש"ט, שמשפט זה מוסב על קק"ל וק"ק שנתערבו ולא על קדשים וחולין, ועי' כס"מ שם, שכ"ה אף לגי' ברמב"ם שם: אבל הכלי טעון מוש"ט, וכ"נ מראשונים ואחרונים שבציון 211, שכתבו שרמב"ח שנסתפק לענין בישול בלא בלוע, לא נסתפק לגבי מוש"ט, וא"כ כשאין בקדשים נו"ט אין חובת מוש"ט; ערוה"ש העתיד מעשה"ק סי' עט כה, וצ"ב שהרי לעיל שם ז כ' שספיקו של רמב"ח ךלגבי בישול בלא בליעה הוא אף במוש"ט בכלי מתכת.
  110. ↑ עי' ספיקו של רמב"ח שבציון 198.
  111. ↑ ליקוטי הלכות זבח תודה זבחים (נט א) ד"ה בישל (מנח ב).
  112. ↑ רדב"ז מעשה"ק פ"ח הי"ח וגינת ורדים כלל סו (מהד' מכון י-ם עמ' רלז ד"ה והר"מ), בד' הרמב"ם שם, לגי' שם: אבל הכלי (או: הכלים, עי' רדב"ז) טעון מוש"ט.
  113. ↑ רדב"ז שם, ומ' שהוא רק מדרבנן.
  114. ↑ עי' ציון 198. גינת ורדים וישועות מלכו שם ושם, ולפי"ז הוא מדין תורה. ועי' ציון 209.
  115. ↑ ישועות מלכו מעשה"ק שם; מק"ד סי' לא ס"ק ד.
  116. ↑ ראש יוסף חולין קיא ב ד"ה ועוד יש להקשות, שהמשנה זבחים צז א היא אליבא דר"ט, ואילו רמב"ח נסתפק אליבא דחכמים, ועי' שבט הלוי ח"א סי' קמו שדחה.
  117. ↑ מק"ד סי' לא ס"ק ד ד"ה ולענין. ועי' שעורי רמ"ד סולובייצ'יק זבחים צז א (עמ' ריז) ד"ה מתני', שע"כ המשנה מדברת על מין בשאינו מינו, שבמקרה כזה הולכים אחר נתינת טעם, ובמין במינו בטל ברוב, ותמה מדוע דיברה דווקא במים בשאינו מינו.
  118. ↑ עי' ציון 198.
  119. ↑ טהרת הקדש שם צה ב ד"ה בעי רמב"ח (הב'), שרמב"ח מסתפק בכלי חרס והמשנה מדברת על מוש"ט בכלי מתכת, ולכן אין לפשוט את הספק מהמשנה; אהא"ז מעשה"ק פ"ח הי"ב אות ז, שמכח המשנה הזו הוצרך הרמב"ם שם הי"ד לפרש שספיקו של רמב"ח הוא דוקא בשבירת כלי חרס. אלא שצ"ב לדעתם, מה הדין לענין זמן השבירה בתערובת של קק"ל וק"ק.
  120. ↑ עי' ציון 81.
  121. ↑ חק נתן זבחים צז א ד"ה וחכ"א, בד' הרמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ד שמוש"ט ושבירה נעשים מיד אחר האכילה, וא"כ הנפק"מ אם הק"ק נותנים טעם בתערובת, עי' משנה זבחים צז א וגמ' שם, אינו אלא לענין שבירת כ"ח. ועי' ציונים ???, נפק"מ אחרות.
  122. ↑ עי' ציון 1.
  123. ↑ תו"כ להלן; רמב"ם בפיהמ"ש זבחים פי"א מ"ז ובהל' מעשה"ק פ"ח הי"א.
  124. ↑ ויקרא ו כא. תו"כ צו פרק ז.
  125. ↑ בי' הח"ח לתו"כ שם. ועי' ראב"ד שם: ואם קדריש, וצ"ב בכוונתו. ועי' עז"כ תוספת העזרה צו פרק ז (דף נ ב) שהלימוד הוא מ' מוסיף על ענין ראשון, היינו כיבוס בגד שנבלע בו מדם החטאת, מה לענין כיבוס נתרבה כל בגד וכל הדומה לו, אף לענין מוש"ט כלי נחושת וכל הדומה לו.
  126. ↑ עי' ציון 1. משנה זבחים צג ב; רמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"א.
  127. ↑ תו"כ צו פרק ז.
  128. ↑ יד דוד זבחים צד א ד"ה ראוי. ועי' ציון 138.
  129. ↑ ציון 79 ואילך.
  130. ↑ עי' כס"מ מעשה"ק פ"ח הט"ו, בטעם שלא כתב הרמב"ם למעט כלי עץ.
  131. ↑ עי' ש"ך יו"ד סח ס"ק לג, וטל תורה ומנחת פתים להלן, בדעתו; יד דוד זבחים להלן; עז"כ תוספת העזרה להלן.
  132. ↑ יד דוד זבחים צד א ד"ה ראוי; עז"כ תוספת העזרה צו פרק ז (דף נ ב), ועי"ש שיותר יש לרבות כלי עץ משאר כלי מתכת, משום שבולעים יותר, ועוד י"ל שהתורה דיברה דוקא על כלי נחושת, שיותר דרך לבשל בהם מאשר בכל עץ; הר המריה מעשה"ק שם, ועי"ש שנשאר בצ"ע; טל תורה (ר"מ אריק) פסחים פג א ומנחת פתים סי' סח, ע"פ זבחים צג ב שבגדים ממין שאינו מק"ט, אינם בכלל כיבוס, וכיבוס ומוש"ט כתובים באותה פרשה, א"כ אף במוש"ט הכלל הוא שכלי שמקבל טומאה חייב במוש"ט.
  133. ↑ עי' כס"מ מעשה"ק פ"ח הט"ו, בטעם שלא כתב הרמב"ם למעט כלי עץ.
  134. ↑ עי' ש"ך יו"ד סח ס"ק לג, וטל תורה ומנחת פתים להלן, בדעתו; יד דוד זבחים להלן; עז"כ תוספת העזרה להלן.
  135. ↑ ע"ע דם חטאת: הבגד. יד דוד זבחים צד א ד"ה ראוי; עז"כ תוספת העזרה צו פרק ז (דף נ ב), ועי"ש שיותר יש לרבות כלי עץ משאר כלי מתכת, משום שבולעים יותר, ועוד י"ל שהתורה דיברה דוקא על כלי נחושת, שיותר דרך לבשל בהם מאשר בכל עץ; הר המריה מעשה"ק שם, ועי"ש שנשאר בצ"ע; טל תורה (ר"מ אריק) פסחים פג א ומנחת פתים יו"ד סי' סח לש"ך ס"ק לג.
  136. ↑ עז"כ שם.
  137. ↑ מנחת פתים שם.
  138. ↑ יד דוד שם, שטעון שבירה.
  139. ↑ ע"ע הגעלה ציון 279.
  140. ↑ הר המריה שם.
  141. ↑ תוספ' זבחים (צוקרמנדל) פ"י הי"א, וכנ' שלא היתה לפני כל הראשונים; רמב"ם מעשה"ק פ"ח הט"ו וראשונים להלן. על אופן ההדחה, עי' להלן. וע"ע הדחה (באיסורים) ציון 97 ואילך. ועי' חזו"א קמ סי' לז ס"ק ח, שההדחה היא בין קודם שנעשה נותר ומשום השמנונית שבעין ובין לאחר שנעשה נותר.
  142. ↑ רמב"ם שם.
  143. ↑ כס"מ שם. ועי' אחרונים שבציון 148.
  144. ↑ יד דוד זבחים צד א ד"ה ראוי; טל תורה (אריק) פסחים פג א. ועי' ציון 137 ואילך.
  145. ↑ עי' רמב"ם מעשה"ק שם הי"ב שמריקה היא בחמים, ושם הט"ו שכלים אלו אינם טעונים מוש"ט אלא הדחה בלבד, ומ' שהדחה היא בצונן; ר"י מסימפונט, הובא בראבי"ה ח"ב פסחים סי' תסד ובאו"ז ח"ד ע"ז רצז ובאר"ח ח"ב הל' טהרת הכלים; חס"ד קרבנות פ"י ה"ו (עמ' תתנט) ויד דוד זבחים צד א ד"ה ראוי וקר"א נזיר לז ב ד"ה אבל מדברי הרמב"ם וזבחים צה ב ד"ה אחד ושו"מ מהדו"ק ח"ג סי' רב וערוה"ש העתיד סי' עט סכ"ג ומק"ד קדשים סי' לא אות א וחי' הגר"ח השלם (סטנסיל) סי' שכד בסופו (עמ' קסט), בד' הרמב"ם שם הט"ו; אב"נ או"ח סי' שסה; העמק שאלה שאיל' קלז (מהד' מוה"ק עמ' קנג ד"ה והנה). ועי' יד יהודה (אשכנזי) פסחים ל ב ד"ה כתב הרמב"ם, שלא התיר הרמב"ם בכלים אלו בהדחה בלבד, אלא כאשר מבשל מין במינו, שמן התורה בטל ברוב, ע"ע תערובת, אבל בשאינו מינו, צריך הגעלה, וצ"ב שהרי הרמב"ם לא חילק.
  146. ↑ חס"ד ויד דוד וקר"א ושו"מ והעמ"ש ואב"נ וערוה"ש ומק"ד וחי' הגר"ח שם .
  147. ↑ קר"א זבחים צה ב; מק"ד שם. ועי' ציון 37.
  148. ↑ חס"ד שם; חי' הגר"ח שם.
  149. ↑ חס"ד שם, ועי"ש סתם הדחה היא בצונן; עי' קר"א שם ושם; העמ"ש שם; מק"ד שם; חי' הגר"ח שם. ומיושבת בזה הסתירה ברמב"ם שהל' חומ"צ פ"ה הכ"ג כ' שכלי אבנים טעונים הגעלה, עי' במקורות הנ"ל. ועי' צפע"נ חומ"צ פ"ה הכ"ג. ועי' ציון 88.
  150. ↑ עי' ציון 7 ואילך.
  151. ↑ אב"נ או"ח סי' שסה אות ד.
  152. ↑ שו"מ שם, ביישוב ד' הרמב"ם שם עם דבריו בהל' חומ"צ פ"ה הכ"ה, שכלי אבנים טעונים הגעלה, שגם חמץ אסור במשהו.
  153. ↑ התרומה סי' סד; ראבי"ה ח"ב פסחים סי' תסד; או"ז ח"ד ע"ז סי' רצז; סמ"ג לאוין עז-עח; עי' מק"ד קדשים סי' לא א, שלפי הסברו בד' הרמב"ם נ' שהראב"ד תרומות פט"ו הי"ט הסובר שכלי שבישל בו תרומה צריך הגעלה, אף כלי גללים וכלי אדמה יטענו הגעלה. ועי' עז"כ צו (נ ב) תוספת העזרה, שדחק לומר כן אף בד' הרמב"ם שם. ועי' בהגר"א או"ח תנא ס"ח דוחק לומר שהדחה היינו הגעלה.
  154. ↑ תרומה שם; ראבי"ה שם; סמ"ג שם.
  155. ↑ תוספ' זבחים פ"י הי"א.
  156. ↑ תרומה שם; ראבי"ה שם; או"ז שם; סמ"ג שם.
  157. ↑ תרומה שם; ראבי"ה שם; סמ"ג שם.
  158. ↑ חי' שבט הלוי פסחים צג א (עמ' תל) ד"ה וכדי להצדיק.
  159. ↑ טל תורה פסחים פג א.
  160. ↑ עי' ציון 7.
  161. ↑ ע"ע הגעלה ציון 343 ואילך, ושם ציון 339 שי"ס שאינה בולעת כלום.
  162. ↑ דעת השואל ר"א הלוי מבראד בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' מו, ועי"ש בתשובה שנ' שאף מהרי"א הלוי לא חלק על היסוד, אלא ביאר באופ"א את הסוגיא בפסחים פג א.
  163. ↑ עי' ויקרא ו כא: אשר תבֻשל בו. בשלה וכו'; רמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"א.
  164. ↑ משנה זבחים צז א; רמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ב.
  165. ↑ עי' ציון 198.
  166. ↑ מק"ד קדשים סי' לא ס"ק ג.
  167. ↑ שעורי הרמ"ד זבחים צה ב עמ' קנ ד"ה ויל"ע.
  168. ↑ עי' פי' ר"ש משאנץ לתו"כ צו פרק ז, בביאור הגמ' זבחים צה ב לגבי עירוי: בלוע בלא בשול לא קמבעיא לן, ונ' שזוהי כוונת ר"ת שכ' שעירוי חשוב בלוע בלא בשול משום שהוא בשול שלא מחמת כלי. ונ' שאף לראשונים הסוברים שבליעה בלא בישול מחייבת מוש"ט, עי' ציון 172, בישול שלא כדרך הרגילה יחייב מוש"ט, שהרי סו"ס יש כאן בליעה.
  169. ↑ עי' רש"י זבחים צה ב ד"ה ה"ג וד"ה ואחד, ועי' גמ' זבחים צה ב: בלוע בלא בשול לא קמבעיא לן, ותוס' שם ד"ה עירה, וחי' הר"ן שבת מב ב ד"ה אבל, שמכאן יש להוכיח שעירוי אינו מבשל; עי' חי' הרמב"ן ע"ז עד ב ד"ה ואע"פ. וכ"נ בד' הראשונים הסוברים שעירוי ככלי שני, ע"ע עירוי, שע"כ הטעם שעירוי מחייב במוש"ט הוא משום בליעה ללא בישול; עי' פסקי רי"ד זבחים שם ד"ה ת"ר. ועי' שעורי הרמ"ד סולובייצ'יק זבחים צה ב עמ' קנז ד"ה ויל"ע שנסתפק בענין כבוש, אם מצריך מוש"ט, שהרי מבליע בכלי, או שמא רק בליעה שע"י רתיחה מצריכה מוש"ט.
  170. ↑ משנה וברייתא וגמ' זבחים שם.
  171. ↑ ראשונים הנ"ל.
  172. ↑ ויקרא ו כא.
  173. ↑ רש"י שם ד"ה ה"ג.
  174. ↑ רש"י שם ד"ה ה"ג, וכ"ה הגי' בכי"מ של התלמוד, ובשטמ"ק שם אות ג, ועי' שו"ת שבט הלוי ח"א סי' קמו אות ו, בד' הרמב"ן שם.
  175. ↑ חי' הגרי"ז זבחים צו ב ד"ה והנה לעיל. ועי' קר"א שבת מ ב ד"ה והנה התוס'.
  176. ↑ עי' ר"ת בתוס' זבחים צה ב ד"ה עירה, שמבאר את דברי הגמ' שם לגבי עירוי: בלוע בלא בשול לא קמבעיא לן, שעירוי חשוב בלוע בלא בישול לפי שאינו מתבשל מחמת הכלי, שבכלי אחר נתבשל, ועי' ר"י בתוס' שבת מב ב ד"ה אבל.
  177. ↑ ר"ת שם, וע"ע עירוי.
  178. ↑ עי' ירו' שבת פ"ג ה"ה: חייליה דר' יונה מן הדא, אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו (חייב במוש"ט), והובא בתוס' שם כהוכחה לר"ת שעירוי כבישול, ועי' חי' הר"ן שבת שם ד"ה אבל, בביאור הראיה, ובדחייתה, וע"ע עירוי.
  179. ↑ ויקרא שם.
  180. ↑ ברייתא שם, לגי' ר"ת, שהלימוד הוא מ"אשר תבושל בו", ועי' ציון 177 שיש שגרסו שהלימוד הוא מ"אשר בו ישבר" ולא מ"תבושל".
  181. ↑ חי' הגרי"ז זבחים צו ב ד"ה והנה לעיל, בד' ר"ת. ועי' שעורי הרמ"ד שם שנסתפק לדעה זו אם כבוש מצריך מוש"ט, שי"ל שכיון שכיון שכבוש דינו כמבושל, הרי שהוא בכלל "תבושל בו" ומצריך מוש"ט.
  182. ↑ תשובות מהר"ם מרוטנבורג (מהד' עמנואל) סי' קג; תשובות המיוחסות סי' קעב. ועי' שעורי הרמ"ד סולובייצ'יק זבחים צה ב עמ' קנז ד"ה תוד"ה עירה, שפשטות המשנה מדובר שמערה קדשים רותחים לתוך כלי ריק, ולא שמערה רותחים על בשר שמונח בכלי, ומדייק כן מהתוס' שכתבו שלפי ר"ת חשוב בלוע בלא בישול משום שבכלי אחר נתבשל.
  183. ↑ ר"ח כהן, הובא בפי' הר"ש משנץ לתו"כ צו פרק ז, ועי' ר"ש משאנץ שם, שלפי"ז מה שאמרה גמ' "בלוע בלא בשול" הכוונה שהכלי אינו מסייע בבשול, אלא מקרר את המונח בו, ומסיק מדברי ר"ח כהן שאף כלי שני בולע, וצ"ב אם אף לענין מוש"ט נאמר דין זה, ועי' שבט הלוי ח"א קמו
  184. ↑ משנה זבחים צה ב, לענין מוש"ט, וברייתא שם לענין שבירה, ושם בגמ': בלוע בלא בישול לא קמיבעיא לן; רמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"א. על אופן הלימוד והטעם שעירוי מחייב מוש"ט, עי' ציון 172 ואילך.
  185. ↑ רי"ו תא"ו נט"ו כט (קמ ב), והובא בב"י יו"ד צג.
  186. ↑ שבט סופר יו"ד סי' סא, שהמשנה זבחים שם "אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו" מדברת דוקא בכ"ח, ושאף הגמ' שם שהביאה הברייתא, לא הביאה אלא את תחילתה שמדברת על כ"ח, אך לא את סופה שמדברת בכלי נחושת, ועי' אג"מ יו"ד ח"א סי' מב ד"ה ולמה שבארתי.
  187. ↑ פליתי סי' קה ס"ק ה, בד' רי"ו או"ח נט"ו כט (קמ ב), שכלי נחושת אינו בולע אלא כשהאור מהלך תחתיו, ובזה מיישב קו' הש"ך יו"ד ס' סח ס"ק לג מהמשנה זבחים שבציון 187, שמדובר בכלי שעל האש.
  188. ↑ ע"ע עירוי.
  189. ↑ מק"ד קדשים סי' לא ס"ק ג ד"ה יש לחקור.
  190. ↑ חי' הרמב"ן ע"ז עד ב ד"ה ועוד ראיתי; ר"ן על הרי"ף ע"ז (לח ב מדפי הרי"ף) ד"ה גרסינן.
  191. ↑ חזו"א קמא סי' לז ס"ק ו בסופו.
  192. ↑ עי' רש"י זבחים צה ב ד"ה בישול ובלוע: שמן המנחה, ומ' שבמנחה ללא שמן אין בישול ובלוע, ועי' קר"א שם בדעתו, ועי' ישוע"י יו"ד קה ס"ק ד בדעתו; עי' ברכת הזבח זבחים צה ב, בתי' השני; פליתי סי' קג ס"ק ו, בד' הרמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ד, שמדובר בגמ' בשירי מנחה שנתנו בהם שמן, מ' שבמנחת חוטא עצמה שאין בה שמן, אין חיוב מוש"ט; מק"ד קדשים סי' לא ס"ק א, בד' הרמב"ם שם, ועי"ש שמיישב ברמב"ם שהגמ' בזבחים שם סוברת שבלוע בתרומה ובקדשים אוסר, וחולקת על היסוד שבציון 36, ולכן מצריכה שבירת כ"ח בכל הקדשים. ועי' שעורי רמ"ד זבחים צה ב (עמ' קעד) לרש"י ד"ה בישול ובלוע, שמ' שרק שמן מבליע, אבל מים אינם מבליעים, ונשאר בצ"ע.
  193. ↑ ברכת הזבח זבחים צה ב, וחזו"א קמא סי' לז ס"ק י, בד' הרמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ד שאין שבירה בכ"ח אלא בחטאת, וא"כ צריך להעמיד הגמ' זבחים צה ב לגבי תנור, שמדובר במנחת חוטא, עי' לח"מ שם.
  194. ↑ חזו"א שם. ועי' שו"ת ושב הכהן סי' מ ד"ה והנה לפענ"ד, שדחה שא"א להעמיד הגמ' בדבר יבש שמבליע רק כדי נטילה, משום שמשמע מלשון הגמ' שבולע בכולו כבישול.
  195. ↑ זבחים צה ב, לד' רש"י שם ד"ה מהו והרמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ד, שהספק הוא בכלי חרס דוקא, ונ' שאף לסוברים שספיקו של רמב"ח הוא אף בכלי נחושת, עי' ציון ???, ודאי שנסתפק בכלי חרס.
  196. ↑ ראש יוסף חולין קיא ב ד"ה עוד יש להקשות; קר"א זבחים שם ד"ה בעי רמב"ח ובית יצחק (שמלקיש) יו"ד קיג אות ז, בד' הרמב"ם, ועי' כעי"ז בשעורי רמ"ד סולובייצ'יק זבחים שם (עמ' קסז ד"ה בעי) בד' הגר"ח שבציון 43, ששבירת כ"ח אין בה אלא משום מצוה, נסתפק רמב"ח האם המצוה היא רק כאשר בלוע בכלי. ועי' יד דוד שם ד"ה תלאו באויר, שאף לסוברים שמוש"ט הוא משום נתינת טעם של הבלוע בתבשיל הבא, וא"כ לא שייך לחייב מוש"ט כשאין בלוע, מ"מ בחטאת היא מגזה"כ, ופי' בזה ד' רש"י שם ד"ה של מתכת שצולים בו שיפודי חטאת, שלרש"י הדיון הוא דוקא על חטאת, שרש"י לשיטתו בע"ז עו א שחיוב מוש"ט הוא משום נתינת טעם.
  197. ↑ תוס' זבחים צו א ד"ה אלא: ונראה לפרש.
  198. ↑ רמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ד; תוס' זבחים צו א ד"ה אלא. ועי' פמ"א ושפ"א וזבח תודה (בבי' השני) שבציון 206, שכ"ה אף לדעת רש"י שם צו א ד"ה אלא.
  199. ↑ כס"מ שם, שתמה מדוע הרמב"ם כתב שהוא ספק ולא כתב הדין שצריך שבירה כדין כל ספק דאו' לחומרא, ועי' מער"ק תו"מ פ"ז ה"כ שכן דרכו של הרמב"ם בכמה מקומות לכתוב שהוא ספק.
  200. ↑ נעם דוד (מועטי) לרמב"ם שם.
  201. ↑ ע'י זבחים צו א.
  202. ↑ חק נתן זבחים שם ד"ה בעי וטהרת הקודש (אשכנזי) זבחים צה ב ד"ה בעי רמב"ח (הא'), ועי"ש ושם שאין לומר שהשברים נבלעים ברצפת העזרה, עי' זבחים צו א, שאם אין חובה מה"ת לשבור הכלי, אין השברים נבלעים, ועי' פליתי סי' קג ס"ק ו שדן שלכאו' היה אפשר לפשוט את הספק ע"י בדיקה אם השברים של כ"ח שבישלו בו במקצת, נבלעים ברצפת העזרה; בית אל (נתנזון) ח"א חדר יא (כד ג) לרמב"ם שם הט"ו: אין זה דרך כבוד כלפי מעלה לשבור כלים בעזרה; יכהן פאר (לוין) זבחים שם (עמ' יא א) ד"ה והנה. וכעי"ז במקראי קודש (אבולעפיא) חמץ (צד ב) ד"ה והנה, ועי"ש שכתב שלצד שאין לשבור הרי שורף עצי הקדש, וצ"ב איזה שריפת עצי הקדש יש בשבירת כ"ח. ועי' מעשי למלך שם, בטעם שהרמב"ם לא כתב שצריך שבירה מדין ספק דאו' לחומרא, שיש לחוש שמא יצא קולא לענינים אחרים ע"י לימוד גז"ש משבירת כ"ח, ועי' מרכה"מ (חעלמא) לרמב"ם שם, שיכול לצאת מזה קולא לענין כלי חרס שיצא ונטמא וניקב כשורש קטן שמחזירו לעזרה ושוברו שם.
  203. ↑ פליתי סי' קג ס"ק ו ד"ה ובאמת לבי, ועי"ש שבכך מיישב קו' הכס"מ שבציון 202, מדוע הרמב"ם כתב שהוא ספק ולא כתב את הכרעת הדין להחמיר ככל ספק דאו' לחומרא.
  204. ↑ חק נתן זבחים צו א וחי' רעק"א שם א צה ב ד"ה ובזה ישבתי וזבח תודה (שבליקוטי הלכות לח"ח דף נז א ד"ה מסקינן, בבי' הא'), בדעת רש"י שם צו א ד"ה אלא, שקו' הגמ' "אלא קדירות של מקדש אמאי ישברו" מבוססת על ההכרעה בספיקו של רמב"ח שאין אוסר אלא הבילוע, ועי' חק נתן שם שאפשר שרש"י הבין שתי' הגמ' שם צה ב: כיון דאיכא שירי מנחות, אינו בגדר דחיה בעלמא אלא פשיטות הספק, ועי' פמ"א ח"ד בחי' לזבחים שם לתוד"ה אלא ושפ"א שם צו א ד"ה לתוס' ד"ה אלא, שמפרשים שלד' רש"י קו' הגמ' "אלא קדירות" וכו' היא שכיון שצריך לשבור הקדירות, א"כ נפשוט מזה את ספיקו של רמב"ח, אך אין הכוונה להקשות על סמך ההכרעה בספיקו של רמב"ח.
  205. ↑ עי' רמב"ם שבציון 81, ומרכה"מ מעשה"ק פ"ח הי"ד ודרשות חת"ס ח"ב (ריט א) ד"ה הסמ"ק וקר"א זבחים צה ב ד"ה בעי רמב"ח, בדעתו.
  206. ↑ לח"מ מעשה"ק פ"ח הי"ד, ותמה על הרמב"ם שהביא ספיקו של רמב"ח שבציון 198 רק לענין כ"ח; גינת ורדים כלל סו (מהד' מכון י-ם עמ' רלז ד"ה והר"מ), בד' הרמב"ם; טהרת הקדש זבחים שם ד"ה בעי רמב"ח (הא'), בד' הרמב"ם, וסותר לדבריו שבציון 121, שהמשנה שתלתה דין מוש"ט בנתינת טעם מדברת בכלי מתכת, ורמב"ח לא נסתפק אלא בכלי חרס; ערוה"ש העתיד הל' מעשה"ק סי' עט ס"ק ז, בד' הרמב"ם שם, ועי"ש שהרמב"ם נקט כלשון הש"ס שדיבר על כלי חרס אבל ה"ה לכלי מתכת; זבח תודה (בליקוטי הלכות לח"ח זבחים דף נז א) ד"ה בעי רמב"ח, עי"ש שכן מוכח מראיית רבא לפשיטת ספיקו של רמב"ח מהמשנה "אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו" ושם מדובר אף על מוש"ט, וכ' שאף ברמב"ם י"ל כן שהספק אף על מוש"ט אלא שנקט הרמב"ם דבר המצוי.
  207. ↑ עי' גינת ורדים שם; טה"ק שם, ועי"ש שהרמב"ם שכתב שבשבירת כלי חרס הדבר ספק אם בישול בלי בליעה אוסר, להורות שדוקא שבירת כ"ח אין לעשות מספק, עי' ציון 204, אבל מוש"ט יש לעשות.
  208. ↑ ראש יוסף חולין קיא ב ד"ה עוד יש להקשות, ועי' שבט הלוי ח"א סי' קמו שדחה, שלפי דברי הראש יוסף יוצא שהמשנה זבחים צז א לגבי בישול קדשים קלים וחולין שהולכים אחר נתינת טעם, היא אליבא דר' טרפון, והיה לגמ' לומר זאת, ועי"ש עוד שהאריך לדחות דבריו.
  209. ↑ עי' רש"י זבחים שם ד"ה מהו שנקט שבירה, ורעק"א שם ד"ה ובזה ישבתי, בדעתו, אולם עי' שעורי הרמ"ד סולובייצ'יק (עמ' קסח), שהסתפק בדעתו, שמא נקט שבירה בלאו דוקא, אלא משום שסתם תנורים של חרס הם; עי' רמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ד, ולח"מ ומרכה"מ ורעק"א זבחים שם ודרשות חת"ס ח"ב (ריט ג) ופליתי סי' צב ס"ק יא וקר"א זבחים צה ב ד"ה בעי רמב"ח ושם צו ב ד"ה בעי ואהא"ז מעשה"ק פ"ח הי"ב אות ג, בדעתו, ועי' חת"ס שם שמכך שהוצרכו לרבות מפס' שבלוע בלא בישול מחייב מוש"ט, עי' ציון 177, מ' שבישול בלא בלוע לא הקפידה תורה; מרומי שדה זבחים צו א ד"ה בעא מיניה; חזו"א קמא סי' לז ס"ק א.
  210. ↑ עי' זבחים צו ב, ועי' ציון 218 שחזר בו. מרכה"מ ופליתי וקר"א ומרומי שדה וחזו"א שם ושם ושם, שרמב"ח שאמר שבישול במקצת כלי אינו צריך מוש"ט, שלכאו' לגבי שאר הכלי ה"ז כבישול בלא בילוע, ומאידך הסתפק לגבי בישול במקצת כלי, ע"כ מחלק בין כלי מתכת לכלי חרס.
  211. ↑ מרכה"מ שם; קר"א שם; חזו"א שם ס"ק יא. אלא שלפי"ז צ"ב, מדוע נסתפק רמב"ח על בישול בלא בילוע ולא על בישול בלא מגע, הרי עיקר הענין הוא שאין מגע וממילא אין שמנונית שבעין על דפנות הכלי.
  212. ↑ חזו"א שם א ואהא"ז שם, ועי' חזו"א שם שהביא ראיה מדעת ר"ט במשנה שם צו ב שאפשר לבשל כל הרגל בכלי ורק לאחר הרגל לעשות מוש"ט, ואמרו בגמ' הטעם שכל יום נעשה גיעול לחברו, והיינו שקודם שחלה חובת מוש"ט נסתלק הבלוע מהכלי, ואם נאמר שבישול בלא בילוע מחייב מוש"ט, מה מועיל מה שמגעיל הכלי קודם שחלה חובת מוש"ט, לא עדיף מבישול ללא בילוע, ועי' מק"ד סי' לא ס"ק ג שדחה הראיה, שאפשר לומר שאמנם בישול בלא בלוע מצריך מוש"ט אך מ"מ כשאין בליעה אין המוש"ט מעכב את השימוש בכלי אלא רק למצוה ולכן יכול לעשותה אחר הרגל.
  213. ↑ שו"ת בית יצחק (שמעלקיש) יו"ד א סי' קיג אות ז, בד' הרמב"ם.
  214. ↑ עי' ציון 225.
  215. ↑ שם.
  216. ↑ שפ"א זבחים שם ד"ה תלאו, בביאור ד' הרמב"ם שם, ועי"ש שהמשנה שהביא רבא לפשיטת ספיקו של רמב"ח: אחד שעירה לתוכו רותח, אפשר שהיא למ"ד מוש"ט בצונן.
  217. ↑ דרשות חת"ס ח"ב (ריט ד) ד"ה ועתה, ועי"ש שמיישב בזה שאפשר שנסתפק רמב"ח אף בכלי מתכת, אע"פ שלגבי בישול במקצת כלי אמר שאינו טעון מוש"ט (עי' ציון 212), שלגבי בישול אין ריח, ע"ע ריח, ועי"ש שאע"פ שאין ריח אוסר כלי, אף לסוברים ריחא מילתא (ע"ע ריח), מ"מ נתספק רמב"ח אם יש להחמיר יותר בקדשים ונותר שהקפיד עליו הכתוב שלא ישאר אפי' ריחו לעולם.
  218. ↑ עי' זבחים צו ב ותוס' זבחים צו ב ד"ה בישל, שבזה אין מקום לספיקו של רב יצחק שם, ועי' רמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ג.
  219. ↑ עי' אגודה שם ד"ה בישול, וביאור הגר"א יו"ד צב ס"ק כו (בליקוט), בדעתו. ועי' תוס' שם ד"ה בישל, שנ' שלא הוקשה להם במקרה של מקצת כלי צונן אלא מדוע אמר ר"י שבישול מפעפע, אבל לא על עצם הספק במקרה של מקצת כלי צונן, ועי' נפש חיה (וואקס) יו"ד סי' יג ד"ה ופירוש, בדעתם.
  220. ↑ דעת ר"י, הובא בתשו' מהר"ם מרוטנבורג (ד' לבוב) סי' קכא, ועי' רעק"א חולין צז ב אות ג, בדעתו; עי' גליון בשטמ"ק אות ה, שמדובר ששאר הכלי מחוץ לאש, וחק נתן זבחים שם לתוס' ד"ה בישל בדעתו, ועי' חק נתן שם שמצא שגורסים בגמ' "בישל במקצת כלי ומקצת האחר חוץ לאש".
  221. ↑ חק נתן שם.
  222. ↑ עי' ציון 198 ואילך. מרכה"מ מעשה"ק פ"ח הי"ד; פליתי סי' צב ס"ק יא; קר"א זבחים צו ב ד"ה בעי; חזו"א קמא סי' לז ס"ק א. ועי' ציון 212. ועי' נפש חיה (וואקס) יו"ד סי' יג ד"ה ופירוש ושו"ת הגר"ד (שובקס, נד' בחי' הגר"ד) סי' ז, שמחלקים בין ספיקו של רמב"ח לענין בישול בלא בלוע לבישול במקצת כלי.
  223. ↑ יכהן פאר מעשה"ק פ"ח הי"ג. ועי' קר"א שלשיטת הרמב"ם שבכלי חרס בשאר קדשים מלבד חטאת די במוש"ט, ולפי סתימת דבריו שבישול מקצת הכלי טעון מוש"ט בכל הכלי, ומ' בין בכלי מתכת ובין בכלי חרס, מ' שהטעם שבישול במקצת הכלי טעון מוש"ט בכל הכלי אינו משום חם מקצתו חם כולו שבכלי מתכת.
  224. ↑ ברייתא זבחים צו ב; רמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ב. וע"ע הגעלה ציון ציון 234 ואילך, לענין הגעלה בשאר משקים, בשאר איסורים.
  225. ↑ משנה זבחים צו ב וברייתא שם צז א. ועי' תויו"ט זבחים פי"א מ"ז שלרש"י ולרע"ב הגי' במשנה היא מריקה ושטיפה בצונן, וכדעת רבי, ולדעת הרמב"ם בפיהמ"ש ובהל' מעשה"ק פ"ח הי"ב, נר' שהגי' היא מריקה בחמין ושטיפה בצונן, וכדעת חכמים, ועי' ציונים 234, 235.
  226. ↑ גמ' שם צז א. על מהות מריקה זו, עי' להלן.
  227. ↑ ויקרא ו כא.
  228. ↑ גמ' שם.
  229. ↑ גמ' שם. ועי' שעורי הרמ"ד סולובייצ'יק זבחים צז א (עמ' רט) ד"ה ת"ר, שנראה שלרבי המריקה צריכה להיות בצונן דוקא, ולא שיכול לעשותה אף בצונן.
  230. ↑ חזו"א קמא סי' לז ס"ק ד, עי"ש שלכן המריקה צריכה להיות בעזרה דוקא.
  231. ↑ עי' מק"ד קדשים סי' לא אות ה ד"ה ולמ"ד, שלד' רבי שמלבד המוש"ט בצונן צריך קודם לכן לעשות הגעלה, אפשר לעשות את ההגעלה שלא במקום קדוש, ועי'"ש שהכריח שהמשנה זבחים צד ב שכלי שנטמא צריך לפוחתו, ומ' שא"א להטבילו בחוץ, ואף לא בחמים, היא דלא כרבי, ועי' חזו"א שם ס"ק ה שדוחק לומר שהמשנה אינה כרבי ולא משמע כך, ולכן מוכרחים לומר שאף לרבי לא ניתן לעשות את ההגעלה בחוץ, ועי' ציון 238.
  232. ↑ ברייתא שם.
  233. ↑ רמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ב, ועי' כס"מ שם: ופסק כחכמים וכסתם מתני', ועי' מהר"י קורקוס שם וערוה"ש שבציון הבא, שכיון שלד' הרמב"ם הגי' במשנה מריקה בחמין ושטיפה בצונן, א"כ סתם כמשנה כרבנן ולא כרבי, ולכן הלכה כמותם, ועי' תוי"ט זבחים פי"א מ"ז, ועי' רש"ש זבחים צו ב, שאפשר שלרמב"ם הגי' במשנה אינה מריקה בחמים, ומ"מ מפרש המשנה כדעת חכמים, עי"ש.
  234. ↑ תוי"ט שם וערוה"ש העתיד מעשה"ק סי' עט יג, בד' רש"י שהגי' במשנה מוש"ט בצונן, ולפי"ז יוצא שסתם משנה כרבי ומחלוקת בבריתא, והלכה כסתם כמשנה, ע"ע הלכה ציון 83, אולם עי' בתוי"ט שכ' שאף לגי' זו, שמא הלכה כחכמים, כיון שסתם רבי את המשנה כדעתו, וע"ע הלכה ציונים 100- 101, ועי' ליקוטי הלכות (סה ב) שאולי כיון שבדעת החולקים בבריתא נאמר שהיא דעת חכמים, א"כ הלכה כמותם, ע"ע הלכה ציון 86 ואילך.
  235. ↑ עי' ציון 234.
  236. ↑ ע"ע הגעלה, שצריך דוקא כ"ר שעומד על האש, ובשאר פרטי הדינים שנאמרו בהגעלה. עי' רש"י זבחים צז א ד"ה מידי, ועי' שם צו ב ד"ה אלא למ"ד: והיא הגעלה שלהן, ועי' רדב"ז מעשה"ק פ"ח הי"ב וגינת ורדים כלל סז (ד"ה מה שא"כ), בדעתו; תוס' שם צו ב ד"ה לא צריכא; מאירי פסחים ל ב ד"ה אף, בשם רוב המפרשים, ושם: בתוך כלי גדול; מאמר חמץ לרשב"ץ אות נח. ועי' מק"ד קדשים סי' לא ס"ק ב שלדעה זו צריך שיהיה במים פי שישים כנגד הכלי, וע"ע הגעלה. ועי' פי' הראב"ד לתו"כ צו פרק ז: דבקדשים מגעילין וממרקין פי' משפשפין בצונן ואח"כ שוטפין בצונן, וצ"ב.
  237. ↑ גינת ורדים שם.
  238. ↑ עין יצחק ח"א יו"ד יג ג-ו ורש"ז אוירבאך בהשמטות ומילואים שם ד"ה במה שעמדתי, בד' הרמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ב. וע"ע הגעלה ציון 120.
  239. ↑ מאירי פסחים ל ב ד"ה אף הם, בד' הרמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ב: שהמריקה אינה הגעלה לתוך כלי גדול אלא שממרקין אותו מן המים הרותחין; רדב"ז מעשה"ק פ"ח הי"ב ופרי תאר יו"ד קכא (דף רכא ד"ה ולעמוד) וקר"א זבחים צה ב ד"ה אחד ומרומי שדה שם ד"ה אבל ומק"ד קדשים סי' לא אות א ד"ה וכן וחזו"א קמא סי' לז ס"ק ח ואהא"ז שם ד"ה והנה, בד' הרמב"ם שם, ועי"ש ושם שלכן לגבי שפוד ואסכלה שם, שינה הרמב"ם בלשון וכתב "מגעילן במים חמים". ועי' מק"ד שם אות ב ד"ה והנה, שלרמב"ם המריקה היא עירוי רותחים על הכלי.
  240. ↑ עי' פיהמ"ש לרמב"ם זבחים פי"א מ"ח, ואחרונים שבציון 240, בדעתו (וגרסו ברמב"ם שם "והכיבוס המופלג וכו' יקרא מריקה, ובמהד' קאפח תרגם "והרחיצה המדוקדקת").
  241. ↑ רדב"ז שם. ועי' פר"ת שם בהסבר דברי הגמ' שם: מידי דהוה אגיעולי עכו"ם, שאילו התורה היתה מתירה גיעולי עכו"ם, לא היינו מצריכים מריקה בחמים להסיר השמנונית הדבוקה בכלי. ולכאו' לפי טעם זה, אף לאחר הזמן שחל איסור נותר, א"צ הגעלה, ועי' ציון 244.
  242. ↑ מרומי שדה זבחים צה ב ד"ה אבל; מק"ד סי' לא אות א; אהא"ז שם אות ג. ועי' ציון ???.
  243. ↑ גינת ורדים שם ד"ה ודע, בד' הרמב"ם, ועי"ש שלאחר הזמן שחל איסור נותר, צריך הגעלה להפליט האיסור, ועי' ציון 242.
  244. ↑ חי' הגרי"ז על הרמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ד (עמ' 76), ומפרש בזה את דברי הגמ' זבחים צז א: מידי דהוה אגיעולי עכו"ם, שלמדו שהכשר של מוש"ט הוא ע"י חמים, כשם שבהכשר ע"י הגעלה בשאר איסורים צריך חמים.
  245. ↑ ראש יוסף חולין קיא ב ד"ה אבל להר"מ, בד' הרמב"ם. ולכאו' בזה מיושבת קו' המאירי פסחים ל ב ד"ה אף שבציון 263 איך משפשף בידו בחום שהיס"ב, שבאמת א"צ בחום שהיס"ב.
  246. ↑ עי' ציון 237.
  247. ↑ מק"ד קדשים סי' לא ס"ק ב, ועי' חזו"א קמא סי' לז ס"ק ז שבתחילת דבריו צידד לומר כן, ואף בבישול במקצת כלי שטעון מוש"ט בכולו, עי' ציון ???, די בס' כנגד המקצת שבלע.
  248. ↑ מק"ד שם.
  249. ↑ עי' ציון ???
  250. ↑ עי' ציון 7 ואילך.
  251. ↑ חזו"א שם, לצד הא' בדבריו שצריך שישים, ועי"ש בהמשך דבריו: ומיהו י"ל, שר"ל שא"צ ששים במים, שי"ל שהגעלה אינה מפליטה את הבלוע לפי חשבון ואם יש ס' במים כנגד הבלוע לא נשאר אלא רק אחד מס', אלא שהמים מוציאים כל הבלוע.
  252. ↑ עי' ציון 227, וציון 235 שיש שכתבו כן להלכה.
  253. ↑ משנה זבחים צו ב, לגי' שלפנינו בהמשך המשנה: מריקה ושטיפה בצונן, והיינו כרבי, וכ"ה הגי' ברש"י שם, וכ"מ בגמ' שם צז א, שלדעת רבי שינוי הלשון בין מריקה לשטיפה בכתוב, אע"פ ששתיהן בצונן, בא ללמד שמריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס, ועי' רש"י שם ד"ה ורבי, ועי' תויו"ט זבחים פי"א מ"ז ומלבי"ם ויקרא ו כא ד"ה ומורק, בד' רש"י במשנה, ועי"ש במלבי"ם: שורש מרק מצאנוהו בפועל על הצחצוח והליטוש; מאירי פסחים ל ב ד"ה אף.
  254. ↑ ע"ע כוס של ברכה ציון 406. רש"י זבחים צו ב ד"ה מריקה כמריקת הכוס; פסקי רי"ד שם צה ב ד"ה אחד; מאירי פסחים ל ב ד"ה אף, בשם י"מ; ריטב"א ע"ז עה ב ד"ה את שדרכו. ועי' רא"ה בבדה"ב ב"ד ש"ד (לג ב): בכוס כשר וכו' כדרך בנ"א בכוסות, וכ"ה בריטב"א שם: א"נ במאי שנוהגים בכוס דהיתרא, והיינו כדרך בנ"א בניקוי כלים. ועי' ת"י ויקרא ו כא שמפרש ומורק ושוטף במים: ואין במנא דנחשא תתבשל ויסתפן בגרגישתא וישתטף במוי, ומ' שמפרש מריקה היינו שיוטמן באדמה, וצ"ב.
  255. ↑ מאירי שם: רוב המפרשים.
  256. ↑ עי' ציון 227, וציון 234 שיש שכתבו כן להלכה.
  257. ↑ עי' ציון 237. טהרת הקדש להלן.
  258. ↑ עי' משנה זבחים צו ב לגי' שלפנינו: מריקה כמריקת הכוס וכו' מוש"ט בצונן, ושם בגמ' צז א: ורבי וכו' לומר לך מריקה כמריקת הכוס וכו', וכן דייקו בראשונים ואחרונים להלן; בדה"ב לרא"ה ב"ד ש"ד (לג ב) ד"ה עוד כתב; מאירי פסחים ל ב ד"ה אף הם; עי' רע"ב זבחים פי"א מ"ז; חק נתן זבחים צו ב ד"ה מריקה כמריקת הכוס וטהרת הקדש זבחים צו ב לתוד"ה לא צריכא, בד' רש"י זבחים צו ב ד"ה מריקה כמריקת הכוס; הר המריה מעשה"ק פ"ח הי"ב; קר"א שם צו ב ד"ה לומר לך; ליקוטי הלכות זבח תודה (סה ב) ד"ה דלא אשכחן, בד' הערוך שגרס בבריתא בגמ' שם צז א: מריקה כמריקת הכוס וכו' דברי רבי.
  259. ↑ חק נתן שם; טהרת הקדש שם; קר"א שם; שעורי רמ"ד סולובייצ'יק זבחים צז א (עמ' ריג) אות א: ויתכן.
  260. ↑ ערוה"ש העתיד מעשה"ק סי' עט יב, ועי' חזו"א קמא סי' לז ס"ק ד.
  261. ↑ רמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ב, ועי' ליקוטי הלכות (סה ב) שמסתבר שאף חכמים מודים שצריך מוש"ט ככוס, שלא מצאנו שנחלקו בזה אלא רק לענין מריקה בחמים; משמרות כהונה שם צו ב לתוד"ה השפוד, שנראה שהתוס' גרסו במשנה מריקה בחמין, וא"כ מאמר המשנה מוש"ט כמוש"ט הכוס הוא אף לחכמים.
  262. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם זבחים פי"א מ"ח, שזו הכוונה של "מריקת הכוס ושטיפת הכוס" ולגי' במשנה: מריקה בחמין ושטיפה בצונן, עי' תוי"ט שם בדעתו, ועי' שו"ת שו"מ מהדו"ק ח"ג סי' רב, שבכך מיושבת הסתירה שיש לכאו' בד' הרמב"ם מעשה"ק פ"ח הי"ב, שמחד פסק כחכמים שמריקה בחמים, ומאידך פסק שמוש"ט כהדחת ושטיפת הכוס, שדין זה הוא רק אליבא דרבי, עי' גמ' שבציון 254, ועי' פר"ת סי' קכב (במהד' החדשה עמ' שעה ד"ה גם) בד' הרמב"ם: דכונת אומרו כמריקת הכוס הוא להקל עליו דלא בעי כ"כ. ועי' מאירי פסחים ל ב ד"ה אף, שהק', שהרי המים צריכים להיות בחום שהיס"ב ואיך אפשר לשפשף ביד באופן זה, ועי' ציון 246.
  263. ↑ מאירי פסחים ל ב ד"ה אף, בשם גדולי המפרשים, והוא הראב"ד בחי' לע"ז עו א.
  264. ↑ ציון 136, עי' בראשונים שם שפירשו "כמריקת הכוס" היינו כמריקת כוס של איסור, ועי' ריטב"א ע"ז עה ב ד"ה את שדרכו, שחולק, שאין הכוונה למריקת כוס של איסור, אלא כמריקת כוס של ברכה, וכציון 255.
  265. ↑ ציון 449. ועי' תוה"ב הארוך ב"ד ש"ד (לג ב), ובדה"ב שנחלקו בזה.
  266. ↑ רש"י זבחים צו ב ד"ה שטיפה; תוס' שם ד"ה לא צריכא.
  267. ↑ תוס' ע"ז עו א ד"ה מכאן, בשם ויש מפרש; פי' הראב"ד לתו"כ צו פרק ז, ושם: מגעילין וממרקין פי' משפשפין בצונן ואח"כ שוטפין בצונן. וע"ע הגעלה ציון 451.
  268. ↑ משנה זבחים צז א.
  269. ↑ ציונים 392 ואילך, 417, ושם ציון 402 ואילך בכלי שבלע מקדשים ע"י האור ואח"כ בישלו בו דבר, אם צריך הגעלה.
  270. ↑ עי' ציון 237.
  271. ↑ רדב"ז מעשה"ק פ"ח הי"ב, בד' רש"י שבציון הנ"ל. ועי' חי' הגרי"ז מעשה"ק פ"ח הי"ד (עמ' 76), שלסוברים שמריקה בחמים היינו הגעלה, החידוש בשפוד ואסכלה שדי בהגעלה וא"צ ליבון, עי' ע"ז עו א, אולם גם בהם צריך מוש"ט.
  272. ↑ עי' ציון 239.
  273. ↑ עי' ציון 240 ואילך.
  274. ↑ רדב"ז ועין יצחק ח"א יו"ד סי' יג אות ו ומק"ד קדשים סי' לא א ד"ה והנה, בד' הרמב"ם שם מעשה"ק פ"ח הי"ב, ועי' פיה"ש זבחים פי"א מ"ח: ואופן עשייתו שנותנים אותם הכלים במים רותחים על האש וכו' וברדב"ז שם מפרש שמדובר רק על שפוד ואסכלה. ועי' במק"ד שם ב ד"ה והנה, שמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש: ושופכים מעליהם אותם המים, שמ' שמלבד ההגעלה בכ"ר צריך לערות עליהם מים רותחים, מדובר בשאין ס' במי ההגעלה כנגד הכלי, וא"כ הכלים בלעו ממי ההגעלה ושוב טעונים מוש"ט, ועירוי הרותחים הוא מדין מריקה בחמים, עי"ש.
  275. ↑ רדב"ז ואהא"ז שם, ועי' מק"ד שם, שכיון שאין בליעתם ע"י מים בולעים משמנונית האיסור בעצמו.
  276. ↑ אהא"ז שם, ועי' מק"ד שם, שבזה לא שייך לומר שהבלוע אינו חשוב, ושוב צריך להסירו, ונ' שלכך נתכוון גם אהא"ז, עי"ש במהלך דבריו.
  277. ↑ עין יצחק שם.
  278. ↑ עי' ציון 245. ועי' ציון 109 בדין שפוד ואסכלה העשויים מחרס.
  279. ↑ חי' הגרי"ז מעשה"ק פ"ח הי"ד (עמ' 76), בד' הרמב"ם.
  280. ↑ ע"ע הגעלה.
  281. ↑ עי' ציון 226 ואילך.
  282. ↑ שעורי הרמ"ד סולובייצ'יק זבחים צו ב (עמ' קצ), בשם הגר"ח, ועי"ש נימוק נוסף, שלמוש"ט צריך "כלי", וצ"ב, ועי"ש עוד שלפי הגר"ח אפשר לעשות מוש"ט לחצי האחר ואח"כ שוב לחצי שכבר עשו לו מקודם, אך הרמ"ד מאריך לדחות שאינו כן, אלא צריך לעשות שוב לכל הכלי כאחת.
  283. ↑ חי' הגרי"ז מעשה"ק פ"ח הי"ד ד"ה והמבואר, בד' הרמב"ם, ועי"ש לעיל בדבריו, ועי' ציון ??? בדבריו בד' הרמב"ם, שהדין של ר"ט שברגל כל יום נעשה גיעול לחברו, הוא רק לענין היתר הבישול מצד הנותר הבלוע, אך אינו פוטר את חובת המוש"ט, שלדעת ר"ט אין זמנה סמוך לאכילה.<<ועי' חי' הגרי"ז זבחים צו ב ד"ה ונראה דבזה, שאף בראב"ד מסביר כך>>
  284. ↑ חי' הגרי"ז זבחים צו ב ד"ה ונראה דבזה, בפי' הא' בדעת הראב"ד.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מריקה_ושטיפה;_שבירת_כלי_חרס&oldid=159725"