אנציקלופדיה תלמודית:מתנות שלא הורמו

מתוך ויקישיבה
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - דין מתנות כהונה כשהן בעודן טבלן, קודם הרמתן, לענין זכות הכהן בהן ודינים התלויים בהרמה.

פתיחה

הערך שלפנינו עוסק בדינו של טבל, שצריך להפריש ממנו מתנות כהונה, כגון תרומות ומעשרות, אם אותן תרומות ומעשרות, אף על פי שהן מעורבות עתה בטבל, חשובות כמי שכבר הופרשו, לענין זכויות ממוניות של הכהן במתנות, וכן לענין איסורים התלויים בהפרשת המתנות.

חשיבותם כמי שהורמו

מתנות שלא הורמו, אם חשובות כמי שהורמו, נחלקו אמוראים וראשונים בדעתם, בדעת תנאים:

הסוברים שחשובות כהורמו

א) בדעת סתם משנה, שהמקדש אשה במתנות מקודשת[1], לסוברים שטובת הנאה אינה הנאה ממון[2] - היינו שזכותו לתת את המתנות לכל כהן שירצה, אינה חשובה כממונו - אמרו בתלמוד שסוברת המשנה שחשובות המתנות כמי שהורמו, ולכן כשהבעלים הישראל קיבל טבלים בירושה מאבי אמו שהוא כהן, יכול לקדש בהן אשה, שחשובות המתנות שבתוך הטבלים כמי שהורמו[3], שהואיל ועומדות להיות מורמות, כבר זכה בהן הכהן המוריש בחייו, שלא הוטל עליו אלא להפריש ולקיימן לעצמו[4], וחשוב שהפרישן ונטלן לעצמו כדינו וירשן ישראל זה, ואילו לא היה חשוב כמי שהורמו, היה חייב הישראל להפרישן ולתיתן לכהן, ונמצא שאין לו בהן אלא טובת הנאה בלבד[5]. ב) בדעת רבי, שהגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו - אף דמי תרומה ומעשר שבו[6] - לסוברים שטובת הנאה אינה ממון, כתבו ראשונים - לגירסתם בתלמוד - שסובר שמתנות שלא הורמו חשובות כמי שהורמו, ולכן כשהבעלים קיבל את הטבל בירושה מאבי אמו כהן, חשוב שהמוריש זכה כבר במתנות והורישן לבעלים והן שלו, והגונב ממנו הטבל חייב אף בדמי המתנות[7], ואף ללשון בתלמוד שמדובר כשהטבל גדל אצלו, ואם כן אין לבעלים זכות במתנות, יש מן הראשונים שכתבו שסובר רבי שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו[8].

ג) בדעת ר' יוסי ב"ר יהודה, שהגונב טבלו של חבירו משלם לו רק דמי חולין שבו, יש מן הראשונים סוברים - לגירסתם באחד הלשונות בתלמוד - שסובר שמתנות שלא הורמו חשובות כהורמו, ופטורו של הגנב מתשלום על המתנות שבטבל הינו מטעמים אחרים[9]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' יוסי ב"ר יהודה, שסובר שחשובות כמי שהורמו, ומטעם זה פטור הגנב מלשלם על המתנות, שהרי הן כשייכות כבר לכהן ואינן של הבעלים[10].

ד) בדעת ר' יוסי שהאוכל פירות טבל בגבולים לוקה אף משום אכילת מעשר שני[11], אמר רבה שמדובר כשהכניסו את הפירות בטבלם לבין החומות וקרא שם למעשר, וסובר ר' יוסי שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו, ולכן חשוב שהמעשר שני בפני עצמו ראה פני החומה, ולכך לאחר שיצא מהחומות, לוקה משום איסור אכילת מעשר שני בגבולים[12].

ה) בדעת התנא בבריתא הסובר שישראל שאכל מתנות כהונה חייב[13], לדעת רב חסדא הסובר שהמזיק מתנות כהונה פטור, אמרו בתלמוד שמדובר שהכהן קיבל את המתנות בעודם בטבלם, וסובר התנא שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו, וחשוב שהכהן זכה במתנות ולכן הישראל חייב[14].

ו) בדעת התנא בברייתא שהבכור נוטל פי שנים בזרוע לחיים וקיבה[15], אמרו בתלמוד שהבהמה בידי הבעלים והוא ממכירי כהונה, ונשחטה הבהמה בחיי האב הכהן, וסובר התנא שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו[16], שכיון שהבעלים מכירו של האב, הם גמרו והקנו את המתנות לאב כשהן בתוך הבהמה, ואף על פי שלא הופרשו, כיון שחשובות כהורמו, חשוב שהוחזק בהן בחייו וחשוב "מוחזק" והבכור נוטל בהן פי שנים[17]. על הסוברים שבזרוע לחיים וקיבה לדברי הכל חשובות כמי שהורמו, עי' להלן[18].

ז) בדעת ר' יהודה בן בתירא, שהמתנות - זרוע לחיים וקיבה - חשובות דין, ולמד מהכתוב "וזה יהיה משפט הכהנים"[19], אמרו בתלמוד שהיינו שיוצאות בדיינים, כאשר הבהמה הגיעה לידי הכהן בחייה ואחר כך גזלה ממנו ישראל, וסובר ר' יהודה שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו וחשוב שזכה הכהן במתנות, ויכול להוציאם מידי ישראל שגזלן ממנו[20].

ח) רב נחמן בשם רבה אבוה סובר שחשובות כמי שהורמו, ולכן ישראל שקיבל בירושה מאבי אמו כהן טבלים ממורחים, מעשרם והם שלו[21].

הסוברים שאינן חשובות כמי שהורמו

א) בדעת ר' מאיר, שהפודה מעשר שני שלו מוסיף עליו חומש, אף כשניתן לו במתנה[22], אמרו בתלמוד שאף על פי שלדעת ר' מאיר מעשר שני ממון-גבוה* הוא, ואי אפשר ליתנו במתנה, מדובר כאשר קיבל במתנה את הפירות בטבלם, והוא מפריש את המעשר וצריך להוסיף חומש, וסובר ר' מאיר שמתנות שלא הורמו אינן חשובות כמי שהורמו[23], ולכן אין קדושה למתנות שייחשבו ממון גבוה עד שיופרשו[24]. על הסוברים שלא אמרו שחשוב כמי שלא הורמו אלא לענין חשיבות המעשר כממון גבוה, עי' להלן[25]. על הסוברים שבטבל שניתן במתנה אין דין כמי שהורמו, עי' להלן[26]

ב) בדעת ר' יוסי ב"ר יהודה, שהגונב טבלו של חבירו משלם לו רק דמי חולין שבו[27], כתבו ראשונים - לגירסתם בתלמוד - שסובר שטובת הנאה אינה ממון - ואין לבעלים זכות ממונית במתנות מחמת טובת ההנאה שלו בהן[28] - ומתנות שלא הורמו אינן כמי שהורמו, ולכן אפילו כשירש הבעלים את הטבלים מבית אבי אמו כהן, כיון שאינן כמי שהורמו, המוריש אינו חשוב שזכה במתנות, וממילא לא הורישם לבעלים[29], ויש מן הראשונים סוברים - לגירסתם בתלמוד - שאף ללשון אחד בתלמוד שהטעם של ר' יוסי ב"ר יהודה לפטור הגנב מדמי המתנות הוא מטעמים אחרים[30], מכל מקום סובר הוא שמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו[31].

ג) בדעת רבי, שהגונב טבלו של חבירו משלם לו אף דמי המתנות שבו[32], יש מן הראשונים שכתבו שמדובר כאשר הטבל גדל אצל הישראל, וסובר רבי שמתנות שלא הורמו אינן חשובות כמי שהורמו, ומטעם זה חייב הגנב לשלם אף על המתנות, שהרי אינן חלקו של הכהן עדיין, ויכול הבעלים לטעון אני הייתי רוצה למכור טבלי לאחרים[33].

ד) בדעת הסוברים שטובת הנאה ממון[34], יש מן האחרונים שכתבו שלדעתם מתנות שלא הורמו אינן כמי שהורמו[35].

על הסוברים לחלק בדעת תנאים בין הגיעו לידי כהן ללא הגיעו לידי כהן, עי' להלן[36].

להלכה, כתבו גאונים ראשונים ואחרונים שמתנות שלא הורמו חשובות כמי שהורמו[37]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהוא ספק בדין[38]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שדוקא לאחר שהורמו המתנות בפועל, חשובות שזכה בהן הכהן למפרע כשהגיע הטבל לידו[39]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שכאשר הטבלים לא הגיעו לידי כהן, אין אומרים שהמתנות כמי שהורמו, אבל כאשר המתנות הגיעו לידי כהן, אומרים שהמתנות חשובות כמי שהורמו[40] ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק בין נתמרחו ונגמרה מלאכתם למעשר, שחשובות כמי שהורמו, ללא נתמרחו ולא נגמרה מלאכתם, שאין חשובות כמי שהורמו[41]. ויש מן הראשונים שכתבו להלכה שאינו חשובות כמי שהורמו[42]. ויש מן האחרונים שכתב בדעת הפוסקים שמתנות אינן חשובות כמי שהורמו[43].

המקור

מקור הדין שהמתנות חשובות כמי שהורמו, יש מן הראשונים שכתבו שהוא מהכתוב: וזה יהיה משפט הכהנים[44], ממנו למד ר' יהודה שהמתנות הן דין[45], ואמרו בתלמוד שהכוונה שיוצאו בדיינים, אפילו כאשר קיבל הכהן את המתנות כשהן בטבלן, ומשום שמתנות שלא הורמו חשובות כהורמו, חשוב שזכה בהן הכהן ומוציאן מידי הגוזלן ממנו[46]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהלימוד מהכתוב אינו אלא אסמכתא*[47].

הטעם שחשובות כמי שהורמו

בטעם שהמתנות כמי שהורמו, יש מן הגאונים שכתבו שהוא משום שכל שבידו לעשות חשוב אינו מחוסר מעשה[48], וכתבו אחרונים בדעתם שמטעם זה דוקא כשהפירות היו ממורחים בידי הכהן, חשובות המתנות כמי שהורמו, אבל אם עדיין לא נתמרחו, אף על פי שאם הכהן קדם והפריש מהם תרומה תרומתו תרומה, מכל מקום כיון שאינו מחויב עדיין מן התורה, אינו חשוב בידו לתרום ואין אומרים בהם שהמתנות כמי שהורמו[49]. ויש מן האחרונים שכתבו שהוא מדין כל העומד להיעשות חשוב כעשוי[50], ומהם שכתבו שכיון שחשיבותן כהורמו הוא משום כל העומד להיעשות חשוב כעשוי, ובמחוסר ב' מעשים אין אומרים על המעשה השני שחשוב כעשוי[51], זה הטעם שכאשר הפירות עדיין לא נתחייבו במעשרות, כיון שמחוסר ב' מעשים, גמר מלאכה והרמה, אין אומרים שהמתנות כמי שהורמו[52], וכן זה הטעם שלענין דין דרבנן, כגון מחיצה לקלוט, אין אומרים כמי שהורמו[53], שבדין דרבנן אין אומרים שכל העומד להיעשות חשוב כעשוי, לדעתם[54]. ויש מן האחרונים שכתבו שהוא משום שכבר זכו הכהנים משלחן גבוה[55].

גדר כמי שהורמו

בגדר "כמי שהורמו", ובזכיית הכהן במתנות מחמתו, יש מן האחרונים שכתבו - לדעתם שאף קודם הרמת המתנות, בתוך הטבל מונחות מתנות הכהונה והן שייכות לשבט הכהונה, וזכות השבט במתנות היא המחייבת להרים את המתנות והיא הגורמת איסור בטבל, ולכן כאשר הטבל ביד ישראל אין לו זכות בכל הטבל[56] - שהיינו שהכהן המסוים שמחזיק בטבלים זכה במתנות המונחות בהן[57], וכן בדעת הראשונים הסוברים שישראל האוכל טבלים שהגיעו ליד כהן, אף קודם הרמת המתנות, חייב לשלם[58], יש מן האחרונים שכתבו שכבר בעודן בטבלן, חשובות המתנות כמי שהורמו אלא שמעורבות ומונחות בתוך הטבלים, ולכן כבר משעה שקיבל הכהן הטבלים לידו, זכה במתנות המעורבות בו, ואפילו בסוף לא הופרשו כלל[59].

ובדעת הראשונים הסוברים שישראל האוכל טבלים שהגיעו לידי כהן, חייב לשלם לכהן על המתנות דוקא כשאכל אחר הרמה, שאחר הרמה הועיל שהגיעו לידי הכהן וזכה בהן וממונו הוא, אבל קודם הרמה פטור[60], יש מן האחרונים שכתבו שאין הגדר שחשובות המתנות כמונחות בתוך הטבל והכהן זוכה בהן, אלא שכיון שהמתנות עומדות להיות מופרשות, לאחר שהופרשו רואים שכבר בעודן בטבלן זכה בהן הכהן[61], שמגזירת הכתוב "ולא יחללו וכו' את אשר ירימו"[62] נלמד שדוקא אם בא הטבל לידי הרמה, נתגלה שיש לכהן זכיה בו למפרע, אבל כשלא היתה הרמה, מעולם לא היה לכהן חלק בו[63]. ולענין זרוע לחיים וקיבה, מאותם אחרונים יש שכתבו שיש לכהן זכיה כבר משעה שהבהמה בטבלה עומדת, אף קודם הרמתם, כיון שמופרשים ועומדים הם שאי אפשר להפריש עליהם ממקום אחר, ואינם בכלל הדרשה מהכתוב "את אשר ירימו" שאין לכהן בו משעת הרמה ואילך[64]. ויש שכתבו בדעת ראשונים אלו, שגדר הזכיה מדין כמי שהורמו אינו שהכהן זוכה במתנות כאילו ממש הגיעו לידו, אלא שיש לכהן זכות שלאחר שיופרשו המתנות הן יהיו שלו ולא יצטרך ליתנם לכהן אחר, וכאשר מוריש הכהן את הטבלים לנכדו ישראל, הוא יורש זכות זו שמפריש המתנות והן שייכות לו, אבל האוכל טבלים שביד כהן קודם הרמת המתנות, כיון שטרם הופרשו, לא זכה בהן הכהן, ופטור[65].

ויש מן האחרונים שכתבו אף בדעת הראשונים הסוברים שהכהן זוכה במתנות קודם הרמה[66], שדין כמי שהורמו אין בכחו להחשיב המתנות כאילו הורמו, שאי אפשר לעשות מהאינו ישנו, ואין הכהן זוכה בתרומה אלא משעת הרמה, ולא נתחדש בדין כמי שהורמו אלא שאף הגעת הטבלים לכהן חשובה כהרמת המתנות לענין זכיית הכהן בהן, ולדעתם מטעם זה אין אומרים כמי שהורמו אלא כאשר הטבלים הגיעו לידי הכהן, אבל כאשר הם עדיין בידי ישראל אין אומרים שהמתנות כמי שהורמו[67].

שעת הזכיה במתנות

שעת זכיית הכהן במתנות, שלמדו מהכתוב "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו"[68] שהיא משעת הרמה ואילך, ובעל הבית שאכל אז הטבלים חייב לשלם[69], יש מן הראשונים סוברים שהיא אפילו כשהגיעו הטבלים לידי הכהן[70], ויש מן הראשונים סוברים שהיא דוקא לאחר הרמת המתנות, אלא שאחר ההרמה הועיל שהגיעו הטבלים לידי הכהן וזכה בהם[71], וביארו אחרונים בדעתם שלאחר ההרמה הוברר למפרע שזכה במתנות כבר משעה שהגיע הטבל לידו[72]. על טעמי המחלוקת, עי' לעיל[73].

כשלבסוף לא הופרשו

כאשר הטבל הגיע לידי הכהן, אך לבסוף המתנות לא הופרשו, מחמת שנאכל הטבל על ידי הבעלים, יש מן הראשונים שכתבו שמכל מקום זכה הכהן במתנות, ולכן לדעתם ישראל האוכל טבלים אחרי שהגיעו לידי הכהן, משלם על המתנות[74], ויש מן הראשונים סוברים שלא זכה הכהן במתנות, ולכן לדעתם האוכל טבלים אחרי שהגיעו לידי הכהן, קודם שהורמו המתנות, פטור מלשלם, ורק אם אכלם לאחר שהורמו חייב[75]. על טעמי המחלוקת, עי' לעיל[76].

כשלא הגיעו לידי הכהן

דין כמי שהורמו, שמחמתו יש זכות לכהן בטבלים אף קודם הרמת המתנות, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן כתבו אחרונים, שהוא דוקא אם הטבלים הגיעו לידי הכהן, אבל אם הטבלים לא הגיעו לידי כהן, אין אומרים שהמתנות כמי שהורמו[77]. וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים בדעת התנאים, לחלק, שכאשר הטבלים בידי ישראל ולא הגיעו לידי כהן, אין המתנות חשובות כמי שהורמו, ולדעתם זהו שאמר רבי שהגונב טבלו של חברו משלם כל דמי טבלו, ואמרו בתלמוד בדעתו שסובר שאין המתנות כמי שהורמו[78], שמדובר שהטבלים ביד ישראל, וכיון שהמתנות לא כמי שהורמו, יש לישראל זכות בכל הטבל, אבל כאשר הטבלים הגיעו לידי הכהן, חשובות המתנות כמי שהורמו, ולדעתם זהו שאמר רבי שהגונב טבלו של חברו משלם כל דמי טבלו, והעמידו בתלמוד דבריו באופן שהטבלים הגיעו לידי כהן והורישם לידי בן בתו ישראל, שסובר רבי שמתנות כמי שהורמו וזכה הכהן במתנות והורישם לישראל[79]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף כשלא הגיעו הטבלים לידי הכהן, אומרים "כמי שהורמו", לענין שאין לישראל המחזיק בטבלים זכות בחלק המתנות שבהם, ולכן לדעתם הגונב טבלו של חברו ישראל, כיון שהמתנות כמי שהורמו שוב אין לישראל זכות בחלק המתנות שבטבלים והגנב פטור מלשלם על חלק זה[80].

כשתרם ממקום אחר

כאשר תוקן הטבל על ידי הרמת מתנות ממקום אחר, ולא מהטבל עצמו, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף אם הטבל הגיע לידי הכהן, לא זכה במתנות שבו[81], וכן בדעת הסוברים שהאוכל טבלים שביד כהן אינו חייב לשלם אלא אם המתנות לבסוף הורמו[82], כתבו אותם אחרונים שכיון שסוברים הם שזכיית הכהן במתנות מדין כמי שהורמו היא למפרע כאשר לבסוף הורמו, לדעתם[83], לכן אם לא הורמו המתנות מתוך הטבלים עצמם, שוב לא אומרים שזכה בהן הכהן[84]. ובדעת הראשונים הסוברים שהאוכל טבלים שביד כהן חייב לשלם אף קודם שהורמו[85], וכתבו אחרונים שלדעתם הכהן זוכה לאלתר במתנות שבתוך הטבלים[86], כתבו אותם אחרונים שאם יפרישו על הטבל ממקום אחר, יצא טבל זה לחולין, ופקעה זכותו של הכהן, אולם כל עוד לא הפרישו ממקום אחר, יש לכהן חלק בטבל, ואם יאכלהו בעל הבית הרי שהפסיד חלקו של הכהן, וכבר אין בידו להפקיע חלקו על ידי הפרשה ממקום אחר, ולכן חייב[87], ויש שצידדו לומר שלדעה זו, אף אם הפריש לבסוף ממקום אחר, מכל מקום חייב ליתן לאותו כהן שזכה בטבל, שעל ידי הפרשה זו הפקיע זכותו שהיתה לו בטבל[88].

כמי שהורמו להקל

חשיבות המתנות כמי שהורמו, יש מן הראשונים שכתב שהוא דוקא כאשר הדין היוצא הוא להחמיר, אבל כאשר הוא להקל, אינן חשובות כמי שהורמו, שאם לא כן, אין אדם מתחייב לעולם משום טבל[89], ותמהו אחרונים על דבריו, שדין כמי שהורמו הוא דין ודאי, והמקדש אשה במתנות, הרי היא מקודשת ודינה כאשת איש לכל דבר, ואין לך קולא גדולה מזו[90], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הראשונים שלענין איסורים מתנות חשובות כמי שהורמו רק לחומרא, אבל לענין דיני ממונות, בין להחמיר ובין להקל[91].

קודם שנתחייבו במתנות

קודם שנתמרחו הטבלים ונתחייבו במתנות, יש מן האחרונים שכתבו, ומהם שכתבו כן בדעת ראשונים, שאפילו היו בידי הכהן, אין אומרים בזה שהמתנות חשובות כמי שהורמו[92], ויש שכתבו הטעם, שדין כמי שהורמו הוא מדין כל העומד להיעשות חשוב כעשוי, ובמחוסר ב' מעשים - כגון פירות שלא נגמרה מלאכתם, שמחוסרים גמר מלאכה והרמה - אין אומרים שחשוב כעשוי[93]. ויש מן האחרונים שכתבו שאם היו ביד הכהן, אפילו קודם מירוח אומרים שהמתנות חשובות כמי שהורמו, שכיון שבידו לגמור ולתרום חשוב כאילו זכה בהן, או אפשר שכיון שבדיעבד תרומתו תרומה אף קודם שנגמרה מלאכתם[94], חשוב "יכול להפריש" וזוכה הכהן במתנות לענין שיוכל להוריש לבניו זכות זו[95].

מתנות הניכרות בטבלן

מתנות שהן ניכרות כבר בעודן בטבלן, כגון זרוע-ולחיים-וקבה*, שבעודן בגוף הבהמה ניכרים הם אף קודם ההרמה, יש מן הראשונים סוברים שיותר שייך לומר בהן כמי שהורמו, ולכן לדעתם אף לסוברים בתרומות ומעשרות שאינן כמי שהורמו[96], בזרוע לחיים וקיבה חשובים כמי שהורמו[97], שבתרומה ומעשר חסר בירור המתנות מהטבל וקריאת שם עליהם, ואילו בזרוע לחיים וקיבה, הם ניכרים ונבדלים בבהמה ואין צריכים קריאת שם[98], ומהם שכתבו שמשום שחשובים הזרוע הלחיים והקיבה כמי שהורמו, לכן אף קודם הרמה יש להם שם "מתנות"[99]. וכן בדעת הראשונים הסוברים שזכיית הכהן במתנות היא משעת ההרמה[100], יש מן האחרונים שכתבו שבזרוע לחיים וקיבה, כיון שהם ניכרים חשובים כמופרשים ועומדים, שממקום אחר אי אפשר להפריש עליהם, זוכה בהם הכהן בעודם בטבלם[101]. וכן לדעת האחרונים בדעת ראשונים שמתנות כמי שהורמו מספיקא דדינא ולא מודאי[102], בזרוע לחיים וקיבה כיון שהם ניכרים דינם בודאי כמי שהורמו[103]. ויש מן הראשונים שכתבו, וכן נראה בדעת ראשונים אחרים, שאין הבדל בין זרוע לחיים וקיבה לתרומות ומעשרות, ולסוברים שמתנות אינן חשובות כמי שהורמו, אף בזרוע לחיים וקיבה הדין כן[104].

בממון גבוה

מתנות החשובות ממון גבוה, כגון מעשר-שני*, לסוברים כן[105], יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאין אומרים שחשובות כמי שהורמו קודם הרמתן, לענין חשיבותן כממון גבוה, אף לסוברים שמתנות שלא הורמו חשובות כמי שהורמו[106], ולדעתם זה הטעם לאותה שאמרו בתלמוד וכן פסקו ראשונים להלכה, שלסוברים שמעשר שני ממון גבוה הוא, ואי אפשר ליתנו במתנה[107], מכל מקום אם נותן את המעשר בעודו בטבלו, זכה המקבל במעשר[108], ואין אומרים בזה שהמעשר שלא הורם ייחשב כמורם וכממון גבוה ולא יהיה אפשר ליתנו במתנה, והטעם, שכיון שהכתוב ממנו למדו שמעשר שני ממון גבוה הוא, הוא "וכל מעשר הארץ וכו' קדש לה'"[109], לא קראתו תורה "לה'" עד שיהיה שם מעשר עליו[110]. וביארו אחרונים, שמעשר שני שחשוב ממון גבוה הוא משום הקדושה שבו, ואין הקדושה תלויה בקנין אלא הקנין תלוי בקדושה, וכל זמן שלא הורם בפועל עדיין הקדושה לא חלה[111]. ויש שביארו, שהגדר של כמי שהורמו הוא שכיון שמוכרח להפריש המתנות ויהיה ממון השבט בידו לכן כבר מעכשיו נחשב שממון השבט בידו, אולם במעשר שני כדי שייחשב ממון גבוה צריך שיהיה מעשה הפרשה, שאי אפשר שיהיה ממון השייך לגבוה בלא הקדש, וההפרשה היא ההקדשה[112]. על הסוברים שמטעם אחר אין אומרים במעשר הלקוח כמי שהורמו, עי' להלן[113].

במתנות משלחן גבוה

במתנות שהכהן זוכה בהן משלחן גבוה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין אומרים בהן כמי שהורמו ושהכהן זוכה בהן קודם הפרשה, ולדעתם זהו שכתבו ראשונים בטעם שהגוזל מידי כהן בהמה שנטבלה למתנות כהונה, אף על פי שמדין כמי שהורמו מוציאים ממנו בדיינים את הזרוע-לחיים-וקיבה* שבה, חזה-ושוק* אין מוציאים ממנו בדיינים[114], שחזה ושוק קדשי מזבח הן[115], ודוקא חזה ושוק חשובים זכיה משלחן גבוה, אבל שאר מתנות כהונה, אין הזכיה משלחן גבוה, ולכן שייך בהם דין כמי שהורמו[116]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף במתנות שהן זכיה משלחן גבוה שייכת בהן זכיה מדין כמי שהורמו, ובטעם שאין דין כמי שהורמו בחזה ושוק, פירשו באופן אחר[117], וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בחזה ושוק יש דין כמי שהורמו, והגוזלם מכהן שמאותו בית אב, מוציאים ממנו דיינים[118].

במחוסר הקרבה והפרשה

מתנות שזכיית הכהן בהן היא לאחר הקרבה והפרשה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שקודם הקרבה והפרשה אין הכהן זוכה בהן מדין כמי שהורמו, ולדעתם זה הטעם לאותה שכתבו ראשונים שבחזה ושוק אין הכהן זוכה בטבלם מדין כמי שהורמו, משום שהן זכיה משלחן גבוה[119], ואף על פי שלדעת ראשונים אלו כל מתנות כהונה הן זכיה משלחן גבוה[120], שבחזה ושוק אין הכהן זוכה אלא אחר הקרבה והפרשה[121]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאף במתנות שהזכיה בהן תלויה בהקרבה והפרשה, אף קודם הקרבה והפרשה הכהן זוכה בהן מדין כמי שהורמו[122].

כשפקע חיוב הרמה שמן התורה

כאשר הטבלים היו בידי הכהן ונתחייבו במתנות מן התורה, אך כשעברו לידי ישראל פקעה מהם חובת ההרמה שמן התורה ושוב אין חובה להרים אלא מדרבנן, כגון כהן שמכר טבלים לישראל, שטבלים הלקוחים אין בהם חובת הרמה מן התורה, לסוברים כן[123], יש מן האחרונים שכתבו שאין אומרים בזה שזכות הכהן במתנות מכח כמי שהורמו עברה לישראל, ולדעתם זה הטעם לאותה שאמרו בתוספתא וכן כתבו ראשונים להלכה, שישראל שלקח טבלים מכהן לאחר שנגמרה מלאכתם למעשר, הלוקח צריך להפריש מהם תרומה ומעשר[124], ואין הלוקח נפטר מההפרשה מכח שהכהן כבר זכה במתנות מדין כמי שהורמו, שכיון שבמכירה נפטרו הטבלים מחיוב ההפרשה שמן התורה, שוב אין הזכות במתנות עוברת ללוקח[125], ומהם שביארו שכיון שדין כמי שהורמו ענינו שכיון שהמתנות עתידות להיות מופרשות, כשלבסוף לא הופרשו בטל מהן דין כמי שהורמו, וכאשר נסתלק חיוב ההפרשה שמן התורה, חשוב שלא הורמו לבסוף[126].

בחיוב הפרשה שמדרבנן

כאשר יש על הטבלים חיוב הרמת מתנות שאינו אלא מדרבנן, יש מן האחרונים שכתבו שאין אומרים בזה שהמתנות חשובות כמי שהורמו, ולדעתם מטעם זה כתבו ראשונים להלכה שמעשר שני ניתן במתנה כאשר הוא בטבלו[127], ואין אומרים שמדין כמי שהורמו לא יוכל לקבל המעשר במתנה, לסוברים שהוא ממון גבוה, שכיון שחובת ההפרשה בשל הלוקח אינה אלא מדרבנן, במעשר המחוייב מדרבנן אין אומרים כמי שהורמו[128].

זכות הכהן במתנות שלא ע"י ירושה

כהן שקנה מישראל טבלים ממורחים, ולא קיבלם בירושה מישראל אבי אמו, יש מן האחרונים סוברים שאף אם לאחר מכן הכהן הוריש את הטבלים, אין היורשים זוכים במתנות מכח כמי שהורמו, לפי שאף הכהן שלקח הטבלים מחויב ליתן המתנות לכהן אחר[129], וכיון שאינו זוכה בעצמו במתנות איך יזכו יורשיו[130].

העברת זכות הכהן במתנות שלא ע"י ירושה

העברת זכות הכהן במתנות שלא על ידי ירושה, כגון ישראל שקנה טבלים ממורחים מכהן, ולא קיבלם בירושה מכהן אבי אמו, יש מן האחרונים שכתבו שאף בזה אומרים שמכח כמי שהורמו זכה הכהן המוכר במתנות, והישראל שלקח ממנו הטבלים זכה במתנות והן שלו, ולדעתם אותה ששנינו בתוספתא שישראל שלקח פירות שנגמרה מלאכתם לתרומות ומעשרות, מפרישן ונותנן לכל כהן שירצה[131], לא נאמרה אלא לסוברים שמתנות שלא הורמו אינן כמי שהורמו[132].

ויש מן האחרונים שכתבו שמכח כמי שהורמו היה הישראל הקונה זוכה במתנות, שהרי כבר זכה בהן הכהן המוכר[133], ובטעם שאינו זוכה, או שמשום שהוא קנס שקנסו חכמים את המוכר שהיה לו להרים המתנות קודם המכירה, שאין מוכרים טבל אף לחבר אלא לצורך[134], והיינו שקנסו המוכר שאינו יכול לחייב הקונה בתשלום על חלק המתנות שבטבל שמכר[135], או משום שאנו אומרים שהכהן שייר במכירה את זכות הזכיה במתנות ולא מכרה[136]. על הסוברים שמטעם אחר אינו זוכה, עי' להלן[137].

ויש מן האחרונים שכתבו שאין הישראל זוכה במתנות מכח שחשובות כמי שהורמו וכבר זכה בהן הכהן, שזכות הכהן במתנות אין הכהן יכול למכרה אלא רק להורישה, ומצינו זכויות שבעליהן יכול להורישן אך אינו יכול למכרן[138], ולדעתם אותה שאמרו בתוספתא וכן כתבו ראשונים להלכה שכהן או לוי שמכרו לישראל פירות שנגמר מלאכתם, הלוקח צריך להפריש המתנות ונותנן לכל כהן שירצה[139], ואף על פי שלדעת ראשונים אלו הלכה שמתנות שלא הורמו חשובות כמי שהורמו[140].

לענין איסורים

לענין איסורים, יש מן האחרונים שכתבו שאין המתנות חשובות כמי שהורמו, שדין כמי שהורמו לא נאמר אלא לענין זכותו הממונית של הכהן במתנות, אך לא לענין קדושת מתנות והדינים התלויים בה, ולדעתם מטעם זה, הרמת המתנות, אף על פי שהיא מבררת למפרע שזהו חלקו של הכהן שהיה מונח בטבלים[141], אין היא מועילה לתקן למפרע איסור אכילת הטבלים, וכן זה הטעם לדעתם לאותה שכתבו ראשונים להלכה שאפשר לתת מעשר שני במתנה כאשר נותן אותו בטבלו[142], ואף לסוברים שמעשר שני ממון גבוה הוא, ואף על פי שהמתנות חשובות כמי שהורמו, אין אומרים שכבר נעשה המעשר ממון גבוה ואינו ניתן במתנה, שכל עוד המעשר בתוך הטבל לא חלה עליו קדושת מעשר ואינה חלה מדין כמי שהורמו[143], ואף על פי שלענין קליטת מחיצות ירושלים ואיסור "לא תאכל לאכול בשעריך" שבמעשר שני, מדין כמי שהורמו אף כשנכנס המעשר כשהוא בטבלו קלטוהו מחיצות[144], כתבו אותם אחרונים שאין קליטת המחיצות חשובה איסור בעצם שחל על המעשר בעוד בטבלו, אלא היא רק תנאי באיסור[145].

לענין דינים שמדרבנן

בדינים שמדרבנן, כגון הדין שמעשר שני שקלטוהו מחיצות - חומות ירושלים - שוב אי אפשר לפדותו[146], אמר רבה שאין אומרים שהמתנות חשובות כמי שהורמו, ולכן פירות טבל שנכנסו לבין החומות, אף על פי שמדין כמי שהורמו חשוב שנכנס המעשר שני כשהוא בעינו, ומעתה האוכלו חוץ לחומה לוקה, אין זה אלא לענין איסור תורה של אכילת מעשר שני חוץ לחומה לאחר שקלטוהו מחיצות, אך לענין איסור פדיון, אינו חשוב כמי שהורם, ואפשר לפדותו[147].

הדינים שחשובות בהם כמי שהורמו

הגונב טבלו של חבירו

הגונב טבלו של חבירו, בטבלים שגדלו בארצו, לסוברים שטובת-הנאה* אינה ממון, כתבו ראשונים שמדין כמי שהורמו, היה לנו לפטור הגנב מלשלם על דמי המתנות שבטבל, ולא ישלם אלא על החולין שבו[148], שאין לבעלים שום חלק במתנות שבטבל[149], ובדעת רבי שהגנב חייב אף בדמי המתנות, יש שכתבו שסובר שמתנות שלא הורמו אינן חשובות כמי שהורמו[150], ויש שכתבו שסובר שחשובות כמי שהורמו, ולא חִייב הגנב בדמי המתנות אלא מטעמים אחרים[151]. ולסוברים שאין המתנות כמי שהורמו, יש מן הראשונים שכתבו - לגירסתם בתלמוד[152] - שמשלם דמי כולו[153], שעדיין אין המתנות חלקו של הכהן[154]. ולסוגיא אחרת בתלמוד, אף אם אינן כמי שהורמו אינו משלם לו אלא דמי החולין בלבד[155], שאין המתנות שלו[156], ואינו מפסידו כלום במתנות[157], או שכיון שהמתנות מעורבות בטבלים ואין לבעלים בהן כלום, אין הגנב משלם עליהן[158].

על הסוברים שטובת הנאה ממון ומטעם זה הגונב טבלו של חבירו משלם דמי כל טבלו, ע"ע טובת הנאה[159].

הגיעו הטבלים לידי הבעלים בירושה מאבי אמו שהיה כהן, אמרו בתלמוד, וכן הוא בירושלמי, שלסוברים שטובת הנאה אינה ממון, ולסוברים שהמתנות חשובות כמי שהורמו, משלם הגנב אף דמי המתנות שבטבל[160], שכיון שהמתנות כמי שהורמו כבר זכה אבי אמו הכהן במתנות והורישן לישראל[161], ואילו לסוברים שאינן כמי שהורמו, אינו משלם אלא את דמי החולין[162], שאין ליורש זכות במתנות[163]. וכתבו אחרונים, שאף לסוברים שהמתנות אינן כמי שהורמו, אם הטבל עדיין בעין, מחוייב הגנב להחזיר את כולו ואף את המתנות שבו, שהרי הוא ממון הבעלים, ורק אם הטבל אינו בעין, כגון שאכלו, אינו מחויב להחזיר דמי המתנות, כיון שלא הפסיד לבעלים את דמי המתנות[164].

להלכה, כתבו ראשונים שהגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי כל טבלו[165] - ויש סוברים שמשלם לו כפל דמי טבלו[166] - וכתבו אחרונים בדעתם שלדעתם להלכה טובת הנאה אינה ממון[167], ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו, כאשר הטבלים גדלו בשדהו של הבעלים, אין החיוב על הגנב לשלם דמי כל הטבל ואף חלק המתנות שבו, אלא משום קנס לגנב[168].

בקידושי אשה

ישראל שנפלו לו טבלים בירושה מבית אבי אמו כהן ומקדש בהם אשה, שלסוברים שטובת הנאה אינה ממון אינו יכול לקדשה בזכות שיש לו ליתן את המתנות למי שירצה[169], לסוברים שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו הן, הרי הן כשלו, ויכול לקדשה בהן[170], שזכה הכהן בחייו במתנות שבטבלים ואף יורש זה יכול להפרישן ולמכרן לכהנים וכן האשה המקודשת תפרישן ותמכרן לאחרים[171], ואילו לסוברים שמתנות שלא הורמו אינן כמי שהורמו, היה חייב ישראל זה להפרישן וליתנן לכהנים ונמצא שאין לו בהן אלא טובת הנאה בלבד[172]. יש מן האחרונים שכתבו שאף שלהלכה ספק הוא אם מתנות שלא הורמו כמי שהורמו, לדעתם בדעת ראשונים[173], מכל מקום מקודשת מדין ודאי, שכיון שבשאלת הבעלות על המתנות מכריעים להשאירם ביד הישראל המוחזק בהם, וכהן שירצה להוציאם מידו יצטרך להביא ראיה שהלכה שהמתנות אינן חשובות כמי שהורמו, הרי שפסקו הבית דין שהמתנות הן שלו וכשקידש בהן מקדש בדבר שהוא שלו, ואף לסוברים שבספק חיוב במתנות כהונה, אם תפס הכהן אין מוציאים מידו[174], כל עוד לא תפס הרי הממון ברשות המוחזק בו[175].

ירושת בכור

בירושת-הבכור*, שהבכור נוטל פי שנים בנכסים שהיה אביו מוחזק בהם בשעת מיתתו, ולא בנכסים שלא היה מוחזק בהם, אף על פי שהיו ראויים לבוא לו אחר מיתתו[176], כאשר האב הוא כהן, וביד מכירי כהונה שלו - היינו אנשים שמזכים לו זיכוי גמור במתנות שבבהמות מיד בשחיטתן קודם ההרמה[177] - ישנה בהמה שנשחטה בחיי האב - או שיש בידו טבלים שנתחייבו בתרומות ומעשרות[178] - לסוברים שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו, חשובות המתנות "מוחזק" ונוטל הבכור בהן פי שנים[179], שהמתנות חשובות שכבר הורמו והקנו אותן הבעלים לאב וחשוב שהוחזק בהן עוד בחייו[180]. על הסוברים שמתנות כהונה שבבהמה, כיון שהן ניכרות בטבלן, יותר יש לומר שחשובות כמי שהורמו, עי' לעיל[181].

מכירת מתנות שבידי מכירי כהונה

כהן שיש לו מכירי כהונה שרגילים לתת לו מתנותיהם, כתבו אחרונים להלכה שיכול הכהן לזכותם לישראל שיקבלם מיד מכיריו[182], וביארו אחרונים בדעתם, שהוא משום שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו וחשוב שזכה בהן הכהן, ולכן יכול למכרם לאחר[183].

הוצאת מתנות כהונה בדיינים

הוצאת מתנות כהונה בדיינים, כגון שנגזלו המתנות מידי הכהן, שלדעת ר' יהודה בן בתירא למדים מן התיבה "משפט" שבכתוב "וזה יהיה משפט הכהנים"[184], שהמתנות הן דין ויוצאות בדיינים[185], לסוברים שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו, אף אם המתנות הגיעו לידי הכהן כשהן בטבלן - כגון שהניח ישראל בהמה שחוטה אצל הכהן כפקדון[186] - חשוב שזכה הכהן במתנות ואם נגזלו ממנו מוציאן מידי הגזלן[187]. מתנות הכהונה שיוצאות בדיינים לאחר שזכה בהן מדין כמי שהורמו, יש מן הראשונים סוברים שאין בכללן חזה ושוק[188], ובטעמם, עי' לעיל[189], ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף חזה ושוק יוצאים בדיינים[190].

האוכל טבלים שביד הכהן

האוכל טבלים שביד הכהן, לסוברים שמתנות כהונה קודם שהגיעו לידי כהן הן ממון שאין לו תובעים, והמזיקן פטור[191], ולסוברים שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו, משלם אף את דמי המתנות[192]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שכל שאכל הטבלים אחר שהגיעו ליד הכהן, אפילו עדיין לא הורמו המתנות, משלם דמיהן[193], ויש סוברים שאינו משלם אלא כשאכלן אחר ההרמה[194]. על טעמי המחלוקת ועל דינים נוספים התלויים בה, עי' לעיל[195]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהאוכל טבלים שביד כהן, פטור מלשלם על המתנות[196], והטעם, מהם שכתבו שלדעת ראשונים אלו, אין המזיק מתנות כהונה חייב לשלם אלא כשבעינן ולא כשהן מעורבות בטבלן[197], ומהם שלדעתם סוברים ראשונים אלו שהלכה שמתנות כמי שהורמו אינו מדין ודאי אלא מספיקא דדינא, ולכן אין להוציא מידי האוכל ממון מספק[198].

פטור היורש מנתינת מתנות

ישראל שהיו לו טבלים ממורחים שנפלו לו בירושה מבית אבי אמו כהן, אמר רב נחמן בשם רבה בר אבוה שמעשרם והמתנות שלו, וכן ישראל שהיו בידו עשרה פטרי חמורים שנפלו לו בירושה מבית אבי אמו כהן שהוא קיבלם מאבי אמו ישראל, אמר רב נחמן בשם רבה בר אבוה שמפריש עליהם עשר שיים והן שלו, ואמרו בתלמוד בטעמו, משום שמתנות שלא הורמו חשובות כמי שהורמו[199]. וכן כתבו ראשונים להלכה, שמפריש המעשרות והן שלו, שמתנות הראויות להיתרם כמו שהורמו הן אף על פי שלא הורמו[200]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעתם, שאין המתנות לאחר הפרשתן שייכות לישראל אלא מדין ספק, שספק להלכה אם מתנות כמי שהורמו, ומספק אין הכהן והלוי יכולים להוציא ממנו את המתנות[201].

נתינת מעשר שני במתנה

מעשר שני, לסוברים שמעשר-שני* ממון גבוה הוא, ולכן אי אפשר ליתנו במתנה[202], לסוברים שמתנות שלא הורמו אינן כמי שהורמו, כאשר נותן את הטבלים במתנה חשוב שניתן המעשר במתנה[203], שכל זמן שלא הורם בפועל אין עליו שם מעשר ואינו ממון גבוה[204]. להלכה כתבו ראשונים שמעשר שני ממון גבוה הוא ואינו נקנה במתנה אלא אם כן נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר[205], ובטעם שפסקו כן, אף על פי שלדעת ראשונים אלו להלכה מתנות שהורמו חשובות כמי שהורמו[206] - ואם כן, אף בעודו בטבלו צריך להיחשב המעשר כממון גבוה שאי אפשר ליתנו במתנה - יש מן האחרונים שכתבו שלדעתם המתנות כמי שהורמו מספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק, מספק דנים שהמקבל הטבלים זכה במעשר במתנה[207]. על טעמים נוספים לכך שאפשר לתת במתנה מעשר שני, אף על פי שמתנות כמי שהורמו, עי' לעיל[208].

קליטת מעשר שני בחומות ירושלים

פירות מעשר שני שנכנסו לבין חומות ירושלים, שהדין הוא שכיון שקלטוהו מחיצות שוב אסור לאכלו חוץ לחומות וחייבים על אכילתו[209], לסוברים שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו, אף כאשר הכניסו טבלים לבין החומות, חשוב כהכניסו מעשר בעין, ואם אחר כך אכלוהו בחוץ, לוקה על אכילתו[210]. ואמר רבה, שדוקא לענין איסור אכילה חוץ לחומה לאחר שקלטוהו מחיצות, שהוא מן התורה[211], חשובה הכנסת המעשר בטבלו כהכנסתו בעין, אבל לענין איסור פדיון המעשר לאחר שקלטוהו מחיצות, שהוא מדרבנן[212], לא החמירו להחשיב הכנסתו בטבלו כהכנסתו בעין[213].

ישראל שקנה טבלים מיד כהן

ישראל שקנה מיד כהן טבלים שנגמרה מלאכתם למעשר, שנינו בתוספתא וכן כתבו ראשונים להלכה, שהקונה מפריש תרומות ומעשרות ונותנם לכל כהן שירצה[214]. על הטעם שצריך להפריש ואין אומרים שמכח דין כמי שהורמו זכה הכהן במתנות ומכרן לישראל ושוב אינו צריך להפרישן, עי' לעיל[215].

דין "לכם"

על טבל, אם לסוברים כמי שהורמו חשוב "לכם*" כלפי הכהן, ע"ע לכם[216].

הערות שוליים

  1. ↑ משנה קידושין נח א.
  2. ↑ ע"ע טובת הנאה ציון 39 ואילך, ושם ציון 64 שיש שפסקו כן להלכה.
  3. ↑ קידושין שם. ועי' רש"י שם ד"ה כמי שהורמו, שהיה אפשר להעמיד המשנה שקיבל בירושה תרומה וקידש בה, אלא שא"כ אין חידוש במשנה שמקודשת, ועי' פנ"י שם ב בדעתו. ועי' רש"י שם שמ' שנותן לאשה את הטבלים ומקדשה במתנות שבהם, אולם עי' רמב"ם אישות שמקדש אותה במתנות לאחר שהפריש אותן.
  4. ↑ רש"י שם ד"ה כמי.
  5. ↑ ריטב"א שם ד"ה וקסבר.
  6. ↑ רש"י קידושין נח ב ד"ה משלם.
  7. ↑ רש"י שם ד"ה ה"ג.
  8. ↑ רש"י שם ד"ה ור"י ורמב"ן שם ד"ה ה"ג בשם ר"ח ורשב"א שם ד"ה הכי גרס, שא"א לומר שרבי סובר שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו, ובנפלו לו מבית אבי אמו כהן, ונחלקו בדשמואל, שאז המשנה שם א שבציון 1, דלא כמאן. ועי' מאירי נדרים פד ב.
  9. ↑ קידושין נח ב וראשונים שבציון 8.
  10. ↑ תוס' רי"ד קידושין נח ב ד"ה ומר. ועי' נדרים פה א בהו"א של הגמ' שנחלקו אם חשובות כמי שהורמו, והמפרש שם ד"ה במתנות ור"ן שם ד"ה במתנות, ועי' פי' הרא"ש שם שהסוגיא שם תמוהה והמקשן שם לא הבין דברי המפרש.
  11. ↑ ברייתא מכות יט ב וגמ' שם כ א בדעתו.
  12. ↑ מכות כ א ורש"י שם. ועי' ציונים 53, 146, 148.
  13. ↑ ברייתא חולין קל ב וגמ' שם: הא משעת הרמה חייב.
  14. ↑ גמ' שם קלא א ורש"י שם ד"ה בטבלייהו: שהופקד הטבל אצלו, ועי' תוס' שם ד"ה ד"ה דאתו לידיה שד' הגמ' שם א: הא משעת הרמה ואילך וכו', פירושם שהגיעו לידי הכהן אפילו בטבלם, אולם עי' תוס' רא"ש שם שדוקא אחר הרמה חייב, ועי' להלן ציון 71.
  15. ↑ ברייתא ב"ב קכג ב.
  16. ↑ גמ' שם.
  17. ↑ רשב"ם שם ד"ה ודאשתחיט.
  18. ↑ ציון 97 ואילך.
  19. ↑ דברים יח ג. ברייתא חולין קל ב.
  20. ↑ גמ' שם ורש"י. על חזה ושוק שאין אומרים לגביהם כמו שהורמו, עי' ציון 115 ואילך.
  21. ↑ בכורות יא א, ועי' רש"י שם ב ד"ה ואותו, בטעם שהעמידו שהכהן המוריש קיבלם בירושה מישראל.
  22. ↑ משנה מע"ש פ"ד מ"ג וגמ' קידושין נד ב: לעולם ר"מ וכו'.
  23. ↑ גמ' שם.
  24. ↑ מאירי שם.
  25. ↑ ציון 107 ואילך.
  26. ↑ ציון 128.
  27. ↑ ברייתא קידושין נח ב.
  28. ↑ ע"ע טובת הנאה ציון 42.
  29. ↑ קידושין שם ורש"י ד"ה ה"ג.
  30. ↑ עי' שם.
  31. ↑ תוס' רא"ש שם ד"ה ה"ג, והיא הגי' המובאת ברמב"ן רשב"א וריטב"א שם, ודחאוה.
  32. ↑ קידושין נח ב.
  33. ↑ עי' תוס' ב"ב קכג ב ד"ה וקסבר: אי נמי וכו'; תוס' רי"ד קידושין נח ב ד"ה ומר סבר; או"ז ב"ב סי' עט. ועי' המפרש והר"ן נדרים פה א. ועי' קצוה"ח סי' רעח ס"ק א.
  34. ↑ ע"ע טובת הנאה ציונים 39-41 ד' תנאים ואמוראים, וציון 63 שכן יש מן הגאונים והראשונים שפסקו כן להלכה.
  35. ↑ כנה"ג הל' מתנות כהונה סי' סא הג' הב"י אות יט ד"ה ומיהו, ושכ"מ מל' הגמ' חולין קל ב: וקסבר האי תנא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו וכו', שאין הלכה כן, ולמ"ד טובת הנאה ממון מתפרשים כראוי הדינים בקידושין ועוד, ללא הסברא שהמתנות הן כמי שהורמו.
  36. ↑ ציון 88.
  37. ↑ שאילתות שאיל' קלב; עי' מהר"י קורקוס וכס"מ מע"ש פ"ג הי"ז, בד' הרמב"ם שם ואישות פ"ה ה"ו; עי' טוש"ע חו"מ סי' רעח ה, וסמ"ע שם ס"ק ט ושער המלך אישות פ"ה ה"ו, בדעתם; עי' טוש"ע יו"ד סי' סא יד וסמ"ע הנ"ל בדעתם, וש"ך שם ס"ק ב בשם הר"ן והמהרש"ל.
  38. ↑ שו"ת שיבת ציון סי' טז ד"ה ומגודל, בד' הרמב"ם מע"ש פ"ג הי"ז שמ' שפוסק שאינן כמי שהורמו, ומאידך בהל' מעשר פ"ו הכ"א ובהל' אישות פ"ה ה"ו, פוסק שהן כמי שהורמו. על הטעם לדעה זו שאע"פ שהוא ספק בדין, המקדש אשה במתנות מקודשת ודאי, עי' ציון 176. ועי' ועי' שנות חיים (ר"ש קלוגר) תשו' קנה (ב) (דף מו א) ד"ה אך באמת, שכ' לחלק בין כשהחשבת המתנות כהורמו היא לטובת הבעלים, כקידושין, וכשאינה לטובת הבעלים, ועוד כתב שם לחלק בין כשחשובות מורמות בגלל אמירה או מחשבה לבין מעשה.
  39. ↑ מנחת ברוך (לאבסקי) סי' צו (עמ' 232) ד"ה ונלענ"ד, בד' הרמב"ם, שלכן בהל' אישות פ"ה ה"ו שמתנות כמי שהורמו לענין לקדש שבהן אשה, ואילו בהל' מעשר פ"א ה"ה כתב שהאוכל טבלים פטור, והיינו כיון שלא הגיעו לכלל הפרשה. ועי' ציון 61.
  40. ↑ חי' מהרי"א (נד' בסוף ספר דברי משפט אויערבאך) סי' רג א, בד' הרמב"ם גניבה פ"ב ה"ד-ה שהגונב טבלו של חברו משלם דמי הטבל, ומ' כולו, ועי"ש שלכן הרמב"ם אישות פ"ה ה"ו כ' שישראל המקדש בתרומה שהפריש מגרנו, אינה מקודשת, ול כ' כן לגבי ישראל המקדש בטבל שבידו, שכאשר הטבל בידי ישראל המתנות לאו כמי שהורמו, ולכן ישראל המקדש בטבל, מקודשת, ועי' ציון 90.
  41. ↑ יד דוד (פרידמאן) ח"ב הל' אישות פ"ה ה"ו אות פ (לו ב) ואו"ש מעשר פ"ה ה"א, ביישוב הסתירה ברמב"ם, עי' ציון 38.
  42. ↑ מאירי חולין קל ב ד"ה זה: ולמדת מדברינו וכו', שכיון שלהלכה מתנות כהונה חשובות ממון שאין לו תובעים ואינן יוצאות בדיינים, הדברים אמורים אף כשהגיעו המתנות בטבלן לידי הכהן, עי' ציון 187, אולם צ"ב, שמדבריו בב"ב קכג ב מ' שהלכה שחשובות כמי שהורמו. ועי' שיבת ציון סי' טז ד"ה והנה, בד' הרשב"א בתוס' פסחים לח א ד"ה אתיא.
  43. ↑ כנה"ג יו"ד סי' סא הג' הב"י אות יט, בד' טוש"ע שהשמיטו הדין שאם הכהן קיבל הטבלים ונגזלו ממנו, חייב הגזלן לשלם על המתנות, מ' שסוברים שמתנות שלא הורמו אינן כמי שהורמו, ועי' שער המלך שם שנעלם ממנו ד' הטוש"ע חו"מ שם. ועי' כנה"ג שם בארוכה בד' הראשונים.
  44. ↑ דברים יח ג.
  45. ↑ ברייתא חולין קל ב.
  46. ↑ גמ' שם. רמב"ן שם ד"ה לא צריכא ורשב"ם ב"ב קכג ב ד"ה ודאשתחיט.
  47. ↑ פני שלמה קידושין נח א ד"ה הרמב"ם, בד' הרמב"ם שהשמיט הלימוד של ר' יהודה.
  48. ↑ שאילתות שאיל' קלב. ועי' רש"י קידושין נח א ד"ה כמי שהורמו: הואיל ועומדת לתרום ונגמרה מלאכתו לכך וכו'.
  49. ↑ העמ"ש שם יג, ע"פ תוס' זבחים לד ב ד"ה כל שבידו, שכאשר אין מצוה אינו חשוב בידו. ועי' העמ"ש שם, שלכן שינה השאילתות מל' הגמ' בכורות יא א: ישראל שהיו לו טבלים ממורחין וכו', וכתב: ישראל שנפלו לו טבלים ממורחין וכו', להשמיע שדוקא שנתמרחו כבר ביד הכהן.
  50. ↑ ע"ע כל העומד ל... . פחד יצחק ע' כל העומד ליזרק כזרוק דמי; דובב מישרים נד' בס' הזכרון זכר שלמה (עמ' תנו ד"ה בד' דברי תוס'). ועי' שנות חיים (ר"ש קלוגר) תשו' קנה (ב) (דף מו א) ד"ה והנה (ואילך) שמחלק שלענין מתנות אין שייך הכלל כל העומד וכו' כיון שאפשר להרים אף במחשבה, וכלל זה הוא רק לגבי מחוסר מעשה, ועוד, שכל שהוא לטובתו א"א בזה כל העומד להעשות כעשוי. ועי' המדות לחקר ההלכה מדה יט אות מד בסופו.
  51. ↑ ע"ע כל העומד ל ... ציון 476 ואילך. דובב מישרים שם.
  52. ↑ עי' ציון 93. דובב מישרים שם.
  53. ↑ עי' ציון 12.
  54. ↑ דובב מישרים שם ד"ה גם.
  55. ↑ שו"ת באר יצחק חאו"ח סי' ד ד"ה ולפ"ז אזיל. ועי' בריכת המלך (סאוויצקי) עמ' מז ד"ה והנה.
  56. ↑ ע"ע תרומות ומעשרות.
  57. ↑ שערי ישר ש"ה פ"ו אותיות צב-צג, ומפרש בזה הסוגיא נדרים פא א, שמדובר שהטבלים ביד ישראל ולכן אין לו זכות במתנות שבהם, אבל בקידושין נח ב מדובר שהטבלים הגיעו ליד הכהן ויש לו זכות בהן מכח זכות השבט. ועי' ר"ן נדרים פה א ד"ה מה לי מ' שאף למ"ד לאו כמי שהורמו, בכל טבל חשוב שמעורבות בו התרו"מ אף קודם הרמה, ועי' שעורי ר' דוד ב"ב קכג ב אות תיא בדעתו; עי' אחיעזר ח"ג סי' סג אות א, ועי"ש שמדמה הפרשת תרו"מ לחלוקת שותפות, היינו בין הבעלים והכהן, ועוד שם שאע"פ שאפשר שיופרש על טבל זה ממקום אחר, מ"מ לאחר שהופרש מהטבלים עצמם הוברר הדבר למפרע שזהו חלקו של הכהן, ועי"ש אות ג בטעם שאומרים בזה ברירה אע"פ שבדאו' אין ברירה.
  58. ↑ תוס' חולין קלא א ד"ה ד"ה דאתו.
  59. ↑ מנחת ברוך סי' צז ד"ה והיה א"ל ומשנת ר' אהרן שם סי' טו בד' תוס' שם.
  60. ↑ תוס' רא"ש חולין קלא א ד"ה דאתו.
  61. ↑ עי' מנחת ברוך סי' צז, בד' תוס' הרא"ש שם, וסי' צו ד"ה ונלע"ד בד' הרמב"ם מעשר פ"א ה"ה שהאוכל פירותיו טבלים פטור מגזה"כ של "את אשר ירימו"; משנת ר' אהרן זרעים סי' טו (עמ' פו) ד"ה ומה; אבי עזרי אישות פ"ה ה"ד ד"ה וצריך. ועי' ציון 50.
  62. ↑ ויקרא כב טו. עי' חולין קל ב.
  63. ↑ משנת ר' אהרן שם, ושם: כיון שאכל טבלים והרי לא באו לידי הפרשה נמצא שלא היו מעולם כמי שהורמו. ועי' מנחת ברוך שם שמטעם שיש זכיה כבר בעודן בטבלן, לכן בשעת ההרמה אין חסרון שכלה הקנין שעשה בטבל כשהגיע לידו, ושם בטעם שאין כאן משום ברירה.
  64. ↑ מנחת ברוך שם ד"ה והנה יש לעיין.
  65. ↑ אבי עזרי מעשר פ"א ה"ה, בד' תוס' רא"ש שם. ועי"ש ראיתו מבכורות יא א לגבי ישראל שירש מבית אבי אמו כהן פטרי חמור שמפריש עליו שה והוא שלו, ובזה אין שייך לומר שהמתנות חשובות מעורבות וכמי שהורמו, ואין זכייתו אלא משום שלכהן היתה זכות להפריש השה תחת פטר חמור, והשה היה שלו, והישראל ירש זכות זו. ועי' יד דוד (פרידמאן) ח"ב אישות פ"ה ה"ו אות פ (לז א) ד"ה עוד בד' הרמב"ם, שכמי שהורמו אינו אלא לענין ירושה בלבד.
  66. ↑ עי' תוס' שבציון 58.
  67. ↑ עי' ציון 88. אורים גדולים (ר"א זאבי) לימוד סט.
  68. ↑ ויקרא כב טו.
  69. ↑ חולין קל ב.
  70. ↑ תוס' חולין קלא א ד"ה ד"ה דאתו.
  71. ↑ תוס' הרא"ש שם ד"ה דאתו.
  72. ↑ מנחת ברוך סי' צז ד"ה אמנם (עמ' 234).
  73. ↑ ציון 60 ואילך.
  74. ↑ תוס' חולין קלא א ד"ה דאתו.
  75. ↑ תוס' הרא"ש שם ד"ה דאתו.
  76. ↑ ציון 60 ואילך.
  77. ↑ עי' פי' הרא"ש נדרים פה א ד"ה ואי אמרת, שלתי' הגמ' שם שנחלקו בדין כמי שהורמו, מוכרחים להעמיד בנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן, וכגמ' קידושין נח ב, ועי' אבי עזרי שבציון 65 בד' תוס' רא"ש, ועי' ירו' נדרים פי"א ה"ג; אורים גדולים (ר"א זאבי) לימוד סט, ועי' ציון 67.
  78. ↑ נדרים שם.
  79. ↑ חי' מהרי"א (נד' בסוף ספר דברי משפט אויערבאך) סי' רג א, בד' הרמב"ם גניבה פ"ב ה"ד-ה שהגונב טבלו של חברו משלם דמי הטבל, ומ' כולו, ועי' ציון 40.
  80. ↑ עי' תוס' נדרים שם ד"ה ואי, שהמתרץ שם לא העמיד בנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן, שתופס אותו תי' כדחוק; עי' תוס' רי"ד קידושין נח ב ד"ה ומר: וטיבלו משדהו הוא וכו'.
  81. ↑ מנחת ברוך סי' צז ד"ה והנה יש לעיין, שדייק כן מל' הרמב"ם אישות פ"ה ה"ו: והפריש מהן תרו"מ וכו'.
  82. ↑ עי' תוס' רא"ש שבציון 75.
  83. ↑ עי' ציון 61.
  84. ↑ מנחת ברוך שם.
  85. ↑ עי' תוס' שציון 58.
  86. ↑ עי' ציון 59.
  87. ↑ מנחת ברוך שם ד"ה והיה א"ל, בד' התוס' שבציון 58.
  88. ↑ מנחת ברוך שם: וגם אפשר לומר.
  89. ↑ ריטב"א מכות כ א ד"ה ואע"ג.
  90. ↑ שו"ת שיבת ציון סי' טז ד"ה ובחי' הריטב"א.
  91. ↑ שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סג אות ג.
  92. ↑ מהרי"ט אלגאזי הל' בכורות פ"ח אות סז א, עי"ש שהביא ראיה מל' הגמ' בכורות יא א: ישראל שהיו לו טבלים ממורחין בתוך ביתו שנפלו מבית אבי אמו כהן וכו', ושם בגמ' שזוכה במתנות משום כמי שהורמו, ומ' דוקא בממורחין, וכ"ה ברמב"ם מעשר פ"ו הכ"א; יד דוד (פרידמאן) ח"ב הל' אישות פ"ה ה"ו אות פ (לו ב) ואו"ש מעשר פ"ה ה"א, ביישוב הסתירה ברמב"ם שבציון 38, ועי' ציון 41.
  93. ↑ דובב מישרים שבציונים 45-51.
  94. ↑ ע"ע הפרשת תרו"מ ציון 757.
  95. ↑ שאילת דוד (פרידמאן) ח"א חי' למס' בכורות בהערות על המהרי"ט אלגאזי (דף יב ב), ועי"ש שהגמ' בכורות שבציון 93 דיברה דוקא בטבלים ממורחים להשמיע שלמרות שהתבואה כבר נמרחה בידי ישראל אבי אמו של הכהן, מ"מ כשהגיע לידי הכהן זכה במתנות, ואין אומרים שזכו הכהנים האחרים.
  96. ↑ עי' ציון 33.
  97. ↑ תוס' ב"ב קכג ב ד"ה וקסבר: אי נמי, ואו"ז שם סי' ט, בד' רבי שם, שסובר לגבי זלו"ק כמי שהורמו, ואילו בקידושין נח ב סובר לגבי תרו"מ סובר לאו כמי שהורמו, עי' ציון 33; תוס' רי"ד ב"ב שם ד"ה וקסבר, ושם שבספרים מדויקים ל"ג "קסבר מתנות וכו'"; עליות דר"י שם ד"ה קסבר (במהד' מכון התלמוד במוקף); ריטב"א ב"ב שם ד"ה וקסבר ומכות כ א ד"ה ופריק; מאירי שם ד"ה הבכור בשם קצת מפרשים.
  98. ↑ או"ז שם; תוס' רי"ד שם; ריטב"א ב"ב שם ד"ה וקסבר, ועי"ש בפי' הא' שהלשון שם "כמי שהורמו" הוא לשון מושאל; מאירי שם.
  99. ↑ עליות דר"י שם, ועי' שעורי ר' דוד שם אות תה, בדעתו.
  100. ↑ עי' תוס' הרא"ש שבציון 71.
  101. ↑ מנחת ברוך סי' צז ד"ה אמנם, בד' הרא"ש.
  102. ↑ שיבת ציון סי' טז ד"ה ומעתה בד' הרמב"ם
  103. ↑ שיבת ציון שם בד' הרמב"ם נחלות פ"ג ה"ג שבמכירי כהונה המתנות חשובות מוחזק והבכור נוטל פי שנים, עי' ציון 180.
  104. ↑ עי' תוס' שם בתי' הא' ורמב"ן קידושין נח ב ד"ה ה"ג וריטב"א שם ד"ה ה"ג, שיישבו את הסתירה לכאו' בד' רבי באופ"א, אולם עי' פני שלמה ב"ב שם ד"ה וקסבר, שכ' שברמב"ן וריטב"א קידושין מ' שגרסו בגמ' ב"ב שם "לאו כמי שהורמו", ודעתם לחלק בין זלו"ק לתרו"מ, ודבריו צ"ב לגירסאות שלפנינו; עליות דר"י ב"ב שם ד"ה משמע (מהד' מכון התלמוד בנוס' שלפי כ"י); עי' מאירי שם ד"ה הבכור בפי' הא'.
  105. ↑ ע"ע מעשר שני דעת ר' מאיר.
  106. ↑ תוס' ר"י הזקן קידושין נד ב ד"ה בטבליה: א"נ וכו', בביאור הגמ' שם ובד' הרמב"ם מע"ש פ"ג הי"ז; ר"י קורקוס שם, ביישוב ד' הרמב"ם, שפסק הלכה שם כמשנה מע"ש שם וגמ' קידושין שם, אע"פ שבכמה מקומות פסק שחשובות כמי שהורמו; תשו' רדב"ז ח"ה ללשונות הרמב"ם סי' קמז, ועי"ש שבתחילה ביאר כן בד' ר"מ שאמרו שסובר שחשובות שלא הורמו, עי' קידושין נד ב, ובהמשך צידד לומר כן אף בד' הסובר כמי שהורמו.
  107. ↑ ע"ע מעשר שני.
  108. ↑ קידושין נד ב, בד' ר"מ במשנה מע"ש פ"ד מ"ג, ושם בגמ': קסבר מתנות שלא הורמו כמיש לא הורמו דמיין; רמב"ם מע"ש פ"ג הי"ז.
  109. ↑ ויקרא כז ל. קידושין נג א.
  110. ↑ תוס' ר"י הזקן שם; ר"י קורקוס שם.
  111. ↑ קובץ הערות סי' נב אות יג. ועי' ד' הגר"ח מבריסק (הובאו בתורת זרעים מע"ש פ"ד מ"ח) שמע"ש הוא ברשות הבעלים ככל ממון אחר, אלא שמצד הקדושה שבו יש לו דין ממון גבוה, ומטעם זה אין הבעלים יכול לעשות בו כל חפציו.
  112. ↑ אבי עזרי אישות פ"ה ה"ד.
  113. ↑ ציון 129.
  114. ↑ עי' ד' ריב"ב בברייתא חולין קל ב וגמ' שם בדעתו.
  115. ↑ רמב"ן חולין קל ב ד"ה לא צריכא ורשב"א שם ד"ה לא צריכא ותוס' הרא"ש שם ד"ה דאתו (ועי"ש שסיים: וכל המשמר שוין בו) וריטב"א שם ד"ה הכא ור"ן שם ד"ה לא צריכא.
  116. ↑ פאת השלחן סי' ג ס"ק לט, בד' הרשב"א שם ובשו"ת ח"א סי' יח ורמב"ן שם ובהשגות לסה"מ שורש יב, לענין ברכה על נתינת מתנות כהונה, שבמתנות שהן זכיה משלחן גבוה אין מברכים, ומחלזק בין חזה ושוק לשאר מתנות, ודחה בי' הפר"ח שבציון 122.
  117. ↑ פר"ח יו"ד סי' סא ס"ק א, בד' הרשב"א בשו"ת שם שמ' שכל מתנות כהונה חשובות זכיה משלחן גבוה, ולכן אין מברכים על נתינתן, ועי' ציון 122.
  118. ↑ עי' רש"י שם ד"ה כמי שהורמו, בטעם שחזה ושוק אינם יוצאים בדיינים אף בהגיעו הטבלים לידי כהן, משום שהם שייכים לאותו בית אב, ומ' שבכהן שמאותו בית אב, זכה בהם אף בטבלם, ועי' שו"ת הרדב"ז ח"א סי' מא בדעתו, ובדעת הראשונים שבציון הקודם.
  119. ↑ עי' ראשונים שבציון 116.
  120. ↑ עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' יח שאין מברכים על נתינת מתנות כהונה משום שהכהן זוכה משלחן גבוה, ועי' פאת השלחן שבציון 118 שבי' דבריו באופ"א.
  121. ↑ פר"ח יו"ד סי' סא ס"ק א, בד' הרשב"א.
  122. ↑ עי' רש"י חולין קל ב שבציון 119 שמ' מדבריו שיש דין כמי שהורמו בחזה ושוק; עי' פאת השלחן סי' ג ס"ק לט שבציון 118, והביא ראיה שהרי אף בזלו"ק מחוסרים הם מעשה נתינה לכהן, ובכל זאת אומרים בהם דין כמי ש נה הורמו.
  123. ↑ ע"ע תרומות ומעשרות.
  124. ↑ תוספ' דמאי פ"ז הי"ג; רמב"ם מעשר פ"ו הט"ז. ועי' ציון 132 ואילך.
  125. ↑ או"ש מעשר פ"ו הט"ו בד' הרמב"ם שבציון הבא: ואולי נחלק, ועי"ש בחילוק שבין ירושה למכירה, ועי' ציון 135 שתי' את הרמב"ם באופ"א, ועי' דברי האו"ש שם פ"ה ה"א שבציון 129 שבחיוב דרבנן אין אומרים כמי שהורמו, וצ"ב אם לכך נתכוון אף בדבריו כאן, וא"כ מדוע נקט כאן הלשון "רק דרבנן הטילו עליהם חיוב חדש" ולא שבדרבנן אין אומרים כמי שהורמו; משנת ר' אהרן זרעים סי' טו.
  126. ↑ משנת ר' אהרן שם.
  127. ↑ רמב"ם מעשר פ"ג הי"ז. ועי' ציון 106 ואילך.
  128. ↑ או"ש מעשר פ"ה ה"א, בד' הרמב"ם שם פ"ג הי"ז, שאין אומרים לגבי מעשר שני שחשוב כמי שהורמו.
  129. ↑ ע"ע תרומות ומעשרות, ושם מח' ראשונים אם הוא משום קנס או מעיקר הדין.
  130. ↑ שאילת דוד חי' למס' בכורות בהע' למהר"י אלגזי (דף יב ב) ד"ה בדין מתנות.
  131. ↑ תוספ' דמאי פ"ז הי"ג. ועי' להלן.
  132. ↑ מהרי"ט אלגאזי הל' בכורות פ"ח אות סז [ב] ד"ה ועל דברי (מהד' י-ם תשנג עמ' קמד), ועי"ש שנשאר בצ"ע בד' הרמב"ם מעשר פ"ו הט"ז שהביא תוספ' זו להלכה, אע"פ שלדעתו מתנות כמי שהורמו, עי' ציון 37.
  133. ↑ או"ש מעשר פ"ו הט"ו, ביישוב ד' הרמב"ם מעשר שם שפסק התוספ' להלכה אע"פ שסובר להלכה כמי שהורמו; הערות הרא"ז מלצר על חזו"י זרעים (נד' בס' הזכרון לר"י אברמסקי עמ' רס), בד' הראב"ד מעשר שם הט"ו שכהן ולוי שקנו טבלים מישראל צריכים להפריש המתנות משום שהמוכר טוען שלא מכר להם מנת הכהן.
  134. ↑ ע"ע טבל ציון 578 ואילך.
  135. ↑ או"ש שם.
  136. ↑ רא"ז מלצר שם בד' הראב"ד, אולם אינו מיישב בזה ד' הרמב"ם שם טו שסובר שהוא משום קנס, ואולי צ"ל כתי' שבציון 135.
  137. ↑ ציון 125 ואילך.
  138. ↑ שאילת דוד חי' למס' בכורות (דף יב ב), שהרי טוה"נ אף למ"ד אינה ממון וא"א למכרה, אפשר להורישה, ע"ע ירושה ציון 1039. ועי"ש ראייתו, שבכל מקום שהגמ' דנה במתנות שלא הורמו, נקטה שמדובר בישראל שנפלו מבית אבי אמו כהן, ולא נקטה שמדובר בישראל שקנה טבלים מכהן.
  139. ↑ ע"ע תרומות ומעשרות. תוספ' דמאי פ"ז הי"ג; רמב"ם מעשר פ"ו הט"ז. שאילת דוד שם.
  140. ↑ עי' ציון 37.
  141. ↑ עי' אחיעזר שבציון 57.
  142. ↑ רמב"ם מעשר פ"ג הי"ז, ועי' ציון 107 ואילך.
  143. ↑ אחיעזר ח"ג סי' סג אות ב ד"ה והנה.
  144. ↑ עי' מכות כ א.
  145. ↑ אחיעזר שם אות ג, ועי"ש שמצדד לומר שלענין מלקות על אכילה חוץ לחומה, אין אומרים כמי שהורמו על המעשר שבתוך הטבל ואינו לוקה. ועי' ציונים 53, 148.
  146. ↑ ע"ע פדיון מעשר שני ורבעי.
  147. ↑ מכות כ א ותוס' שם ד"ה אמר רבא. ועי' ציונים 53, 146.
  148. ↑ עי' נדרים פה א והמפרש והר"ן שם; עי' ברייתא קידושין נח ב וגמ' שם ורש"י שם ד"ה ואיבעית אימא ורמב"ן שם ד"ה ה"ג ורשב"א שם ד"ה הכי וריטב"א שם ד"ה ה"ג ואב"א ותוס' רי"ד שם ד"ה ומר סבר.
  149. ↑ ר"ן נדרים שם.
  150. ↑ תוס' רי"ד שם לגירסתו בגמ' לא דכו"ע וכו', שאף בתי' הא' בגמ' מדובר בטבלים שגדלו בארצו ולא מדובר שנפלו בירושה, ונחלקו רבי וריב"י במתנות שלא הורמו אם חשובות כמי שהורמו.
  151. ↑ רש"י שם ד"ה ואיבעית אימא ורמב"ן שם ד"ה ה"ג וריטב"א שם ד"ה ה"ג ואב"א, לגי' בגמ' שבתי' הא' מדובר בנפלו לו מבית אבי אמו כהן ונחלקו במתנות שלא הורמו, ובתי' הב' לכו"ע מתנות שלא הורמו כמי שהורמו.
  152. ↑ עי' תוס' רי"ד שבציון הבא, שאף בתי' הא' קידושין שם מדובר שטבלים שגדלו אצל הישראל עצמו, ולא בנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן (עי' ציון 161), ונחלקו רבי וריבר"י אם מתנות שלא הורמו כמי שהורמו.
  153. ↑ תוס' רי"ד שם בד' ר"י בר"י.
  154. ↑ תוס' רי"ד שם.
  155. ↑ עי' נדרים פה א: ואי טובת הנאה אינה ממון מה לי וכו' והמפרש שם ד"ה ואי והר"ן שם ד"ה מה לי.
  156. ↑ רא"ם בשטמ"ק שם.
  157. ↑ המפרש שם.
  158. ↑ ר"ן שם.
  159. ↑ ציון 237, ושם ציון 243 ואילך מה כולל דמי טבלו לדעה זו.
  160. ↑ קידושין נח ב לגי' שלפנינו והיא גי' רש"י ועו"ר: והכא בטבלים שנפלו וכו'; ירו' נדרים פי"א ה"ג הובא בתוס' נדרים פה א ד"ה לא.
  161. ↑ רש"י שם ד"ה ה"ג;
  162. ↑ גמ' שם וירו' שם.
  163. ↑ עי' רש"י שם.
  164. ↑ קה"י ב"מ סי' י ד"ה וראיה.
  165. ↑ רמב"ם גניבה פ"ב ה"ד.
  166. ↑ ראב"ד שם, ועי' אהא"ז שם בביאור מחלוקתם.
  167. ↑ ע"ע טובת הנאה ציון 64 שכן ד' הרמב"ם.
  168. ↑ אהא"ז שם, שנקט הרמב"ם כגי' רש"י שבציון 152 וכתי' האחרון קידושין נח ב שנחלקו אם קנסו את הגנב.
  169. ↑ ע"ע טובת הנאה ציון 42 ואילך דעת האמוראים, וציון 64 מראשונים שפסקו כן להלכה.
  170. ↑ קידושין נח א בביאור המשנה שם; רמב"ם אישות פ"ה ה"ו: מתנות שלא הורמו כמי שהורמו וטובת הנאה אינה ממון.
  171. ↑ רש"י שם; עי' רמב"ם שם.
  172. ↑ ריטב"א שם ד"ה וקסבר.
  173. ↑ עי' שיבת ציון דהלן ובציון 38 בד' הרמב"ם.
  174. ↑ ע"ע תפיסה.
  175. ↑ שיבת ציון סי' טז ד"ה ואחר עיון, ועי"ש שאף לסוברים תקפו כהן מוציאים מידו, לאחר שקידש אשה במתנות והן בידי האשה, אין הכהן יכול לתקוף ממנה.
  176. ↑ ע"ע ירושת הבכור פ"ד: בראוי.
  177. ↑ ע"ע מכירי כהונה.
  178. ↑ עי' עליות דר"י ורש"ש ב"ב קכג ב.
  179. ↑ בריתא וגמ' ב"ב קכג ב; רמב"ם נחלות פ"ג ה"ג ומ"מ שם בדעתו; טוש"ע חו"מ סי' רעח ה.
  180. ↑ רשב"ם שם ד"ה ודאשתחיט.
  181. ↑ ציון 98 ואילך.
  182. ↑ שו"ע יו"ד סא יד.
  183. ↑ סמ"ע חו"מ סי' רעח ס"ק ט.
  184. ↑ דברים יח ג. ועי' ציון 46 מראשונים הסוברים שזהו המקור לדין כמי שהורמו.
  185. ↑ חולין קל ב.
  186. ↑ עי' רש"י שם קלא א ד"ה בטבלייהו ומאירי שם קל ב ד"ה זה.
  187. ↑ גמ' שם קל ב.
  188. ↑ רמב"ן ושא"ר חולין שם, ועי' ציון 116
  189. ↑ ציונים 117, 122.
  190. ↑ עי' רש"י חולין שם ושבציון 119, שחזה ושוק שאינם יוצאים דוקא כשנלקחו מכהן שאינו מאותו בית אב.
  191. ↑ ע"ע ממון שאין לו תובעים.
  192. ↑ גמ' חולין קלא א, בבי' הברייתא שם קל ב: בעל הבית שאכל פירותיו טבלים וכו', לסוברים שמתנות כהונה הן ממון שאין לו תובעים.
  193. ↑ תוס' שם ד"ה דאתו.
  194. ↑ תוס' הרא"ש שם ד"ה דאתו.
  195. ↑ ציונים 59, 61 ואילך, 66 ואילך, 68 ואילך, 74 ואילך, 78 ואילך.
  196. ↑ כנה"ג יו"ד סא הג' הב"י אות לט ד"ה ואפשר ושיבת ציון סי' טז ד"ה ויותר, בד' הרמב"ם מעשר פ"א ה"ה שהאוכל טבל פטור והשמיט הדין שבגמ' חולין שם שהאוכל טבל שביד כהן חייב לשלם.
  197. ↑ כנה"ג שם, שהרמב"ם נקט כלשון א' בד' רב חסדא שבגמ' שם שהטעם לפטור המזיק הוא משום שכתוב "וזה", ועי' שיבת ציון שם, שהק' עליו שהרי ד' הרמב"ם בכורות פ"ט הי"ד שמזיק מתנות כהונה פטור משום שהוא ממון שאין לו תובעים ולא מגזה"כ של "וזה".
  198. ↑ שיבת ציון שם ד"ה ואחר עיון,
  199. ↑ בכורות יא א. והיינו שבפטר חמור דוקא בגלל שהיו בידי ישראל תחילה, נתחייבו בפדיון פטר חמור, אף שלאחר מכן הגיעו לידי ישראל, ואילו היו נולדים אצל הכהן עצמו לא היו מתחייבים, ע"ע פטר חמור, ועי' גמ' שם שאף לגבי טבלים סתם אמרו שמדובר כשקיבלם הכהן מידי אבי אמו ישראל, אע"פ שגם טבלים שנגמרה מלאכתם בידי כהן חייבים במתנות, עי' רש"י שם ב ד"ה ואותו בחידוש בזה.
  200. ↑ רמב"ם מעשר פ"ו הכ"א וביכורים פי"ב הכ"ד. ועי' נו"כ מעשר שם בטעם שהוצרך לומר שירשם הכהן מבית אבי אמו ישראל.
  201. ↑ שו"ת שיבת ציון סי' טז ד"ה ומגודל, בד' הרמב"ם.
  202. ↑ ע"ע מעשר שני שנחלקו בזה.
  203. ↑ קידושין נד ב בביאור הברייתא שם, לד' ר"מ הסובר ממון גבוה הוא, ושאף הפודה מע"ש שניתן לו במתנה מוסיף חומש, ע"ע הנ"ל.
  204. ↑ רש"י שם ד"ה וקסבר.
  205. ↑ רמב"ם מע"ש פ"ג הי"ז.
  206. ↑ רמב"ם אישות פ"ה ה"ו ועוד.
  207. ↑ שיבת ציון סי' טז ד"ה ומגודל.
  208. ↑ ציונים 111 ואילך, 129.
  209. ↑ ע"ע מעשר שני.
  210. ↑ מכות כ א, בד' ר' יוסי בבריתא שם יט ב, וריב"ן שם.
  211. ↑ ע"ע מעשר שני.
  212. ↑ ע"ע פדיון מעשר שני ורבעי.
  213. ↑ מכות שם ותוס' שם ד"ה אמר רבא. ועי' ציונים 146, 148.
  214. ↑ תוספ' דמאי פ"ז הי"ג; רמב"ם מעשר פ"ו הט"ז.
  215. ↑ ציונים 123 ואילך, 131 ואילך.
  216. ↑ ציון 950 ואילך.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מתנות_שלא_הורמו&oldid=159815"