אנציקלופדיה תלמודית:נגעי אדם

הגדרת הערך - דיני נגע צרעת שנראה באדם.

פתיחה

ערך זה עוסק בדינים הכלליים של צרעת אדם, ובכלל זה באופנים שבהם מסגירים ומחליטים לטומאת נגעים אדם שנראה בו נגע בעור הבשר. על הפרטים המיוחדים לסוגים אחרים של נגעי אדם שאינם קרויים נגעי עור בשר, ע"ע גבחת; קרחת: טומאתן וע' נתק וע' שחין; מכוה. על פרטי הצבעים השונים המטמאים במראות הנגעים, ובכלל זה על צירופם זה לזה, ע"ע בהרת וע' מראות נגעים וע' שאת. על דיני ראייתם של הנגעים השונים, ובכלל זה מי רואה אותם וזמן ראייתם ואופן ראייתם, ע"ע ראית נגעים. על דיני האדם שיש בו נגע בזמן שהוא מוסגר או לאחר שהוחלט לטומאה, ובכלל זה אופן הנהגתו וטומאתו, ע"ע מצורע וע' שלוח מחנות. על האיסור שיש למצורע לקצוץ את נגעו ודיני נגע שנקצץ, ע"ע קוצץ בהרת. על סדר טהרתו של המצורע לאחר שנתרפא מנגעו, ע"ע אשם מצרע וע' הזאה (לטהרה): בטהרת מצורע וע' חטאת מצרע וע' טהרת מצרע וע' לוג שמן של מצורע וע' עולת מצורע וע' צפורי מצורע וע' תגלחת מצורע.

המצוה וגדריה

המצוה

מצות-עשה* להורות בצרעת אדם ככל דיניה הכתובים בתורה^[1], ובכלל זה להורות איזה נגע טמא ואיזה טהור, ואיזה צריך הסגר ואיזה אינו צריך הסגר, ואיזה הסגר צריך עמו גילוח^[2], שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא וגו'^[3]. מצוות נגעי אדם, יש מן הגאונים והראשונים שנראה מדבריהם שהיא מוטלת על האדם עצמו שנולד בו נגע, שילך אל הכהן כדי שיראה את נגעו^[4], וכשהוא נמנע מללכת אל הכהן שיראה את הנגע, יש מהם סוברים שהוא עובר על הלאו של: הִשמר בנגע הצרעת^[5], ויש מהם סוברים שהוא מבטל את המצות עשה של נגעי אדם^[6]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת גאונים וראשונים שהמצוה מוטלת על הכהן להורות את דינו של הנגע, דהיינו לומר עליו טמא או טהור^[7]. ויש מן האחרונים סוברים שמלבד המצוה המוטלת על האדם שנולד בו נגע ללכת לכהן, אף על הכהן מוטלת מצוה לראות את הנגע, שנאמר: וראה הכהן^[8]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין מצות נגעי אדם מוטלת על האדם עצמו שנולד בו נגע ללכת לכהן, אלא היא מצוה כללית להיזהר בדיני נגע הצרעת^[9].

במניין המצוות

דיני נגעי אדם, יש ממוני המצוות שמונים אותם במנין-המצוות* כמצות עשה^[10]. ויש ממוני המצוות שנראה מדבריהם שהם אינם מונים את דיני נגעי אדם כמצות עשה בפני עצמה אלא כחלק ממצות עשה כללית של דיני נגעים^[11]. ויש ממוני המצוות שנראה מדבריהם שהם אינם מונים את דיני נגעי אדם כמצות עשה בפני עצמה אלא כחלק ממצות עשה כללית של טומאה^[12]. ויש ממוני המצוות שאינם מונים את דיני נגעי אדם כמצות עשה^[13], לשיטתם שאין למנות את משפטי הטומאות למצות עשה^[14]. ומכל מקום, אף למונים את דיני נגעי אדם כמצות עשה בפני עצמה, אין הם מונים את כלל סוגי הנגעים הבאים על האדם – נגעי עור בשר ונגעי גבחת ונגעי קרחת ונתקים ונגעי שחין ונגעי מכוה^[15] – אלא כמצות עשה אחת^[16]. ויש ממוני המצוות שמנה - לשיטתו שיש למנות כל מצוה שבאה בפרשה בפני עצמה כמצות עשה בפני עצמה^[17] - את דיני נגעי עור בשר כשתי מצוות עשה, בהרת* בפני עצמה ושאת* בפני עצמה^[18], ואת דיני פריחת הנגע – שנגע שפורח בכל הגוף לאחר טומאת הסגר או החלט, טהור^[19] – כמצות עשה בפני עצמה^[20], ואת דיני הבוהק – שהוא טהור^[21] – כמצות עשה בפני עצמה^[22], ואת דיני נגעי שחין ומכוה כמצות עשה בפני עצמה^[23], ואת דיני נגעי קרחת וגבחת כמצות עשה בפני עצמה^[24], ואת דיני נתקים כמצות עשה בפני עצמה^[25]. על טהרת המצורע, אם היא נמנית כמצות עשה בפני עצמה, ע"ע טהרת מצורע^[26].

כפיה על המצוה

הבאת המצורע אל הכהן, יש מן הראשונים סוברים שכופים עליה, שנאמר: והובא אל הכהן^[27]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין מביאים את המצורע אל הכהן בכפיה אלא עליו לבוא מעצמו, שיש לדרוש את הכתוב "והובא" שהוא מביא את עצמו^[28].

טעמה והנהגתה

נגעי אדם, אף על פי שהם יכולים להיראות בטבע ואינם בגדר נס^[29] – שלא כמו נגעי בגדים ונגעי בתים שאינם בדרך הטבע אלא הם בדרך נס^[30] - מכל מקום באים הם בהשגחה על האדם^[31], שכאשר האדם חוטא ופוגעת הצרעת בביתו ובבגדיו, ואף על פי כן אינו חוזר בתשובה, תפגע הצרעת בגופו^[32], ועל ידי כך יקבע בנפשו שהשגחת ה' היא פרטית על כל אדם ואדם ויחזור בתשובה^[33]. על החטאים המסוימים שעליהם באים נגעי אדם, ע"ע נגעים.

מקומה

מצות נגעי אדם נוהגת בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ^[34], שנאמר: לטהרו או לטמאו^[35], ולא ייחד לו הכתוב מקום^[36], או שהוא מיותר, שכבר פירש הכתוב קודם לכן את כל דיני טומאת המצורע, ובא לרבות שיטמא אפילו בחוץ לארץ^[37].

זמנה

מצות נגעי אדם, יש מן הראשונים סוברים שנוהגת בכל זמן, ואפילו כשאין בית המקדש קיים, ובלבד שיהיה כהן בקיא לראיית נגעים, ואף על פי שאי אפשר להביא קרבן עכשיו – והבאת הקרבן היא חלק מדיני טהרת-מצורע*^[38] - לכשיבנה בית המקדש ויהיה אפשר להביא קרבן בטהרתו מצרעתו יביא קרבן^[39].

קודם מתן תורה

אין מצות נגעי אדם נוהגת אלא ממתן תורה ואילך^[40], שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו^[41], מן הדיבור ואילך^[42], שהרי כתוב זה נאמר לאחר הכתוב: לאמור^[43], והיינו שצריך שיהיה אחרי האמירה^[44], ועוד נאמר: נגע צרעת כי תהיה^[45], מן הדיבור ואילך^[46].

על הכהן הכשר לראות נגעי אדם, ע"ע כהן^[47] וע' ראית נגעים.

על הקוצץ את הנגע, שעובר בלא-תעשה* של: הִשמר בנגע הצרעת^[48], ע"ע קוצץ בהרת.

הנגע

הפרק שלפנינו דן בגדרי הנגע עצמו, אימתי הוא חשוב נגע שיש צורך להראותו לכהן על מנת שיסגירו או שיחליטו לטומאה. עקב אורכו חולק הפרק לפרקי משנה. בתחילה ידונו נושאים כללים בעניין הנגע: סוגי הנגעים וצירופם זה לזה^[49], סיבת הגעת הנגע^[50], מראיתו^[51], ריחו^[52], הרגשתו^[53], צורתו^[54] ודין כמה נגעים^[55]. לאחר מכן יוקדשו פרקי משנה לשיעור הנגע^[56] ולמקום הנגע^[57].

סוגי הנגעים

כמה סוגים של נגעי אדם מנה הכתוב: א) סתם נגע בעור האדם קרוי נגע עור בשר^[58], שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת וגו'^[59], ועל פרטי דיניו, עי' להלן^[60]. ב) מי שהיה בעור בשרו שחין - על גדרו, ע"ע שחין; מכוה – והתחיל להתרפא, ונראה בו נגע, הרי הוא קרוי שחין^[61], שנאמר: ובשר כי יהיה בו בעֹרו שחין ונרפא והיה במקום השחין שאת לבנה או בהרת לבנה אדמדמת וגו' נגע צרעת הִוא בשחין פרחה^[62], ודיניו שונים מדיני נגע בעור הבשר בכמה פרטים^[63], ועל פרטי דיניו, ע"ע שחין; מכוה. ג) מי שהיתה בעור בשרו מכות אש – על גדרה, ע"ע הנ"ל – והתחילה להתרפא, ונראה בה נגע, הרי הוא קרוי מכוה^[64], שנאמר: או בשר כי יהיה בו בעֹרו מִכוַת אש והיתה מחית המכוה בהרת לבנה אדמדמת או לבנה וגו' צרעת הִוא במכוה פרחה^[65], ואף נגע זה דיניו שונים מדיני נגע בעור הבשר בכמה פרטים^[66], ועל פרטי דיניו, ע"ע הנ"ל. ד) מי שהיה בו נגע בראש או בזקן, הרי הוא קרוי נתק*^[67], שנאמר: ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן וגו' נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא^[68], ודיניו שונים מדיני נגע בעור הבשר בפרטים רבים^[69], ועל פרטי דיניו, ע"ע נתק. ה) מי שנשר כל שער ראשו מלפנים או מאחור – על גדר נשירה זו, ע"ע גבחת; קרחת: מהותן ומקומן – ונולד באותו מקום נגע, הרי הוא קרוי נגע בגבחת או בקרחת^[70], שנאמר: וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם צרעת פֹרחת הִוא בקרחתו או בגבחתו^[71], ודיניו דומים לדיני נגע בעור הבשר כמעט בכל הפרטים^[72], ועל דינים אלו ובמה שונה נגע בגבחת או בקרחת מנגע עור בשר, ע"ע גבחת; קרחת: טומאתן.

צירוף סוגי הנגעים

הנגעים השונים אינם מצטרפים זה לזה^[73], שחצי גריס מנגע מסוג אחד, כגון נגע עור בשר, אינו מצטרף לחצי גריס מנגע מסוג אחר, כגון נתק^[74], להחשב כנגע אחד בשיעור גריס^[75]. ויש מן האחרונים סוברים שדוקא נתקים אינם מצטרפים לנגעי עור בשר, שאין מראית הנגע שוה בהם – שהנתקים אינם נידונים בארבע מראות נגעים ששאר נגעי אדם מטמאים בהם^[76] – אבל נגעי גבחת וקרחת מצטרפים לנגעי עור בשר, כיון שמראיתם שוה^[77]. על נגע בגבחת ונגע בקרחת, שנחלקו תנאים האם הם מצטרפים זה לזה, ע"ע גבחת; קרחת^[78]. על נגע בשחין ונגע במכוה, שאף על פי שדיניהם שוים זה לזה, מכל מקום הם אינם מצטרפים זה לזה, ע"ע שחין; מכוה. על פשיון מנגע מסוג אחד לנגע מסוג אחר, שאינו חשוב פשיון, עי' להלן^[79].

כשהשתנה סוג הנגע

נגע מסוג אחד שהשתנה לנגע מסוג שני, כגון שהיה הנגע בשחין וחזר מקומו ונעשה עור בשר – והיינו שבתחילה היה מקומו צרבת ונעשה צלקת^[80] – אמרו בתוספתא שדינו כנגע חדש שיראה כבתחילה^[81], וכן יש מן הראשונים סוברים כן^[82]. ובדעת ר' אליעזר בן יעקב, שמטמא נגע שהיה בעור בשר ונעשה מקומו שחין או מכוה^[83], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהוא מטמא אף נגע שהיה בשחין או במכוה, וחזר מקומו ונעשה עור בשר^[84], ויש מן האחרונים סוברים שאף חכמים – שמטהרים נגע שהיה במקום שראוי להיטמא בנגעים ונעשה מקומו אינו ראוי להיטמא בנגעים וחזר להיות מקום שראוי להיטמא בנגעים^[85] – מטמאים נגע כזה, שכיון שלא הפסיקה בו טהרה באמצע, אין שינוי סוג הנגע גורם לו להיות טהור^[86].

על נגע שהיה בעור הבשר, שחזר מקומו ונעשה שחין או מכוה, שנחלקו בדינו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים, ע"ע שחין; מכוה.

סיבת הגעתו

נגע שמטמא בנגעי אדם, מטמא בין כשבא מאליו ובין כשבא מחמת אונס שקרה לאדם^[87], שנאמר: כי יהיה בעור בשרו^[88], בסתם, ומשמע באיזה אופן שיהיה^[89]. במה דברים אמורים? כשבא מחמת אונס טבעי - כגון של נפילה או של כויה או של מכה^[90], או כגון שהגיע מחמת מאכל ומשקה^[91] - אבל נגע שבא מחמת אונס שאינו טבעי – כגון על ידי שד או על ידי כשפים^[92] - נחלקו בו גאונים וראשונים: יש שנראה מדבריהם בדעת רבא ורב פפא שנגע שבא מחמת אונס שאינו טבעי - לרבא כשבא על ידי שד, ולרב פפא אף כשבא על ידי אדם, וכשהגיע על ידי כשפים^[93] – אינו מטמא בנגעי אדם^[94], שכמו שנגעים כאלו אינם מטמאים בנגעי בתים, לסוברים כן^[95], הם אינם מטמאים אף בנגעי אדם^[96], שהוקשו כל הנגעים זה לזה^[97], או שכיון שיש כתוב למעט נגעי בתים שבאו באונס – ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם^[98], פרט לנגעי אונסים^[99] - ועל כרחך כתוב זה אינו אמור בנגעי בתים – שהם מגיעים תמיד על ידי נס, ואינם יכולים להיות בדרך הטבע^[100] – תנהו ענין לנגעי אדם^[101]. ויש סוברים שכל נגע מטמא בנגעי אדם, ואפילו הגיע על ידי כל סוג של אונס^[102], שהרי כבר נאמר בהם: כי יהיה^[103], בכל אופן שיהיה^[104], או שאין בהם לימוד מיוחד שלא לטמא באונס^[105].

מראיתו

מראות הנגעים המטמאים בנגעי אדם – נגעי עור בשר ונגעי שחין ומכוה ונגעי גבחת וקרחת^[106] - הם ארבעת מראות הלובן: בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה^[107], שמראיתם כשלג וכסיד ההיכל וכצמר לבן וכקרום ביצה^[108], וכן מראות פתוכים^[109], והיינו שמעורב מראה אדום במראה הלבן^[110], ועל פרטי הדינים של כלל המראות הללו, ובכלל זה מה מראיתו של כל אחד מהמראות, ואם המראות השונים מצטרפים זה לזה להחשב כנגע אחד, ע"ע בהרת וע' מראות נגעים וע' שאת. על מראות הנגעים שהנתקים מטמאים בהם, שהם שונים ממראות הנגעים ששאר נגעי אדם מטמאים בהם, ע"ע נתק.

ריחו

ריחו של הנגע המטמא, יש מן הראשונים מצדדים לומר בפירוש דברי התורת כהנים שהוא ריח שמצטערים ממנו, ולא רק המצורע עצמו, אלא אף אחרים מתרחקים ממנו מחמת הריח, שנאמר: והיה בעור בשרו לנגע צרעת^[111], ונלמד מכך שנאמר "נגע" ולא רק "צרעת"^[112].

הרגשתו

נגע שיש בו שינוי מראה בלבד ואינו כואב, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים שאינו קרוי נגע עד שיהיה לו כאב שיצטער ממנו, שנאמר: והיה בעור בשר לנגע צרעת^[113], ואין קרוי נגע אלא כשיש בו כאב, וצריך שייראה לכל שהוא מצטער, שתוספת הלמ"ד במילה "לנגע" משמעותה שהוא נראה לכל^[114].

צורתו

הנגע מטמא בכל צורה שיהיה, ולבד שיהיה בו כדי להכניס מרובע כשיעור^[115].

כמה נגעים

כמה נגעים שנולדו באדם אחד, כל אחד מהם חשוב כנגע בפני עצמו^[116]. ואפילו נגע שנמצא בתוך נגע אחר, כגון שהיה נגע בשיעור המטמא – גריס^[117] - והקיף אותו בשר חי, ואת הבשר החי הקיף נגע נוסף שיש בו כשיעור המטמא, הרי אלו חשובים שני נגעים בפני עצמם^[118], ועל סימני הטומאה של אותם נגעים, שיש שנחלקו בהם אם חשובים סימן טומאה לטמא באופן כזה, עי' להלן^[119]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' עקיבא, שבאופן כזה אין הנגע החיצוני חשוב כנגע כלל, שנאמר: ומחית בשר חי בשאת^[120], נגע שיש בתוכו מחיה חשוב נגע, ולא נגע שיש בתוכו מחיה ובתוך המחיה יש נגע נוסף^[121]. על סדר ראייתם של כמה נגעים, שפעמים נזקק הכהן לראות את כולם, ופעמים אין נזקק הכהן לראות אלא את הנגע הראשון, עי' להלן^[122].

שיעורו

שיעורו של נגע שמְטמא בנגעי אדם הוא גריס*^[123], שנאמר בנגעי עור בשר: והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת^[124], שאין השאת טמאה עד שיהיה בה כדי לקבל שער לבן ומחיה^[125], ששניהם חשובים סימן טומאה רק כשהם בשיעור שתי שערות^[126], שלכך חיברם הכתוב בוא"ו החיבור ולא אמר: "או מחית"^[127], ושתהיה המחיה מבוצרת – על פירוש "מבוצרת", עי' להלן^[128] – בשאת^[129], והיינו שתהיה מחיה באמצע, ובכל אחד מצדדיה מקום לקבל שתי שערות, וביחד יש בנגע שיעור שש שערות על שש שערות – ביחד עם הרווח שביניהם^[130] - שזהו שיעורו של הגריס^[131]. ואף שאר נגעי אדם אינם מטמאים אלא כשיש בהם לפחות כגריס, שלאחר הכתוב שממנו נלמד שיעור גריס נאמר: צרעת^[132] - וכתוב זה מיותר, שכבר נאמר קודם לכן על הנגע שהוא צרעת^[133] - זה בנין-אב* לכל שאר הצרעות – הנגעים שקראם הכתוב צרעת^[134] - ששיעורן כגריס^[135], ובנתק אמר ר' יהודה שנלמד ממה שנאמר בו: נגע הנתק^[136], להקיש נגע לנתק, מה נגע אין בו פחות מגריס, אף נתק אין בו פחות מגריס^[137]. ויש מן הראשונים סוברים ששיעור גריס שבו מטמא הנגע הוא הלכה-למשה-מסיני*^[138], ואין הלימוד מן הכתובים אלא אסמכתא ורמז^[139].

כשיש בו לרבע שלושים ושש שערות

נגע שהוא ארוך וצר, באופן שאין בו שש שערות על שש שערות, אבל יש בשטחו שלושים ושש שערות – שזהו שיעור גריס^[140], שהוא השיעור המיטמא בנגעי אדם^[141] - כגון שהיה אורכו אמה ורוחבו חמש שערות, יש מן הראשונים סוברים שאינו מטמא עד שיהיה בו שש שערות על שש שערות^[142], שבפחות מכך אי אפשר להכניס בנגע מחיה שיהיו מסביבה שתי שערות מכל צד^[143]. ויש מן האחרונים סוברים שכל נגע שיש בשטחו כדי להכניס שלושים ושש שערות, מטמא, ואפילו היה ארוך וצר, שאף באופן כזה אפשר להכניס בו את השיעור הנדרש^[144].

חוט שמחובר לנגע

נגע שיש בו כשיעור המטמא - גריס^[145] - ויצא ממנו חוט צר יותר, אף חוט זה חשוב הוא כחלק מהנגע, ובלבד שיהיה בו רוחב שתי שערות, ואז הוא חשוב כחלק מהנגע בין לעניין סימן טומאה שצמח בו^[146], כגון שצמח בתוכו שער לבן^[147], או שפשה הנגע כל שהוא סמוך לו^[148], בין לעניין ששני נגעים בשיעור גריס שמחוברים דרך אותו חוט חשובים הם כנגע אחד^[149], שכיון שנאמר במקום אחד: והנה אין בה שער לבן^[150], ומשמע שהשער הלבן צריך להיות בנגע עצמו ולא בחוט היוצא ממנו, ונאמר במקום אחר: והנה אין בבהרת שער לבן^[151], ומשמע שהשער הלבן יכול להיות בכל מקום בגוף שיש בו בהרת ואפילו בחוט שיוצא מהנגע, נלמד מכאן שפעמים החוט חשוב כחלק מהנגע ופעמים אינו חשוב כחלק מהנגע, והיינו שכשהחוט רחב שתי שערות הוא חשוב כחלק מהנגע, וכשאינו רחב שתי שערות הוא אינו חשוב כחלק מהנגע^[152]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שחוט ברוחב שתי שערות מצרף שני נגעים לנגע אחד דוקא כשהיה כך קודם הסגר והחלט, אבל כשבתחילה היו הנגעים נפרדים, ורק לאחר שהוסגרו או הוחלטו הם התחברו, אין החוט מצרפם לנגע אחד עד שיהיה בו רוחב כגריס^[153]. ור' אלעזר בר' שמעון אומר שאין חוט שיוצא מהנגע חשוב כחלק מהנגע עד שיהיה בו רוחב גריס, שכיון שאינו מטמא במחיה עד שיהיה בו רוחב כגריס – שהרי אין במחיה שיש בחוט כזה שיעור של שתי שערות מכל צד, שהוא תנאי לטמא במחיה^[154] – אין הוא מטמא אף בשאר סימני הטומאה עד שיהיה בו רוחב כגריס^[155].

צירוף שני נגעים לגריס

שני נגעים נפרדים, שכל אחד מהם בשיעור חצי גריס, אינם מצטרפים לשיעור אחד של גריס להחשב כנגע אחד בשיעור המטמא בנגעים^[156]. במה דברים אמורים? כשהיו שני חצאי הגריסים נפרדים לחלוטין, אבל היו שני חצאי הגריסים פעמים מחוברים ופעמים נפרדים, כגון שהיה חצי גריס בשפתו העליונה וחצי גריס בשפתו התחתונה – באופן שכשסוגר את שפתיו נראה נגע אחד בשיעור גריס^[157] - או בשתי אצבעותיו או בשני ריסי עיניו – באופן שכשהם מדובקים נראה נגע אחד בשיעור גריס^[158] - יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שחשובים הם כנגע אחד בשיעור גריס שמטמא בנגעים^[159], מאחר שעל ידי דיבוקם הם נראים כגריס^[160]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שאף באופן כזה חשובים הם כשני נגעים נפרדים שבכל אחד חצי גריס, ואינם מטמאים בנגעים^[161], כיון שכשפותח את הדיבוק אין חצי גריס אחד מחובר לאחר^[162], או כיון שאפילו כשהם דבוקים, מכל מקום סדק מפריד ביניהם^[163]. היו שני חצאי הגריסים מחוברים בחוט דק, יש מן האחרונים סוברים שאף באופן כזה אינם מצטרפים, כיון שלדעתם צריך גריס שלם במקום אחד^[164], ועוד שבאופן כזה אי אפשר לראות את הנגע כולו כאחד, ונגע שאי אפשר לראות את כולו כאחד אינו מטמא^[165]. ויש מן האחרונים סוברים שכשהיה ברוחב החוט שיעור שתי שערות – שהוא שיעורו של חוט שמצרף שני נגעים לנגע אחד, לסוברים כן^[166] – הרי הוא מצרף את שני חצאי הגריסים להיות נגע אחד שלם בשיעור גריס^[167].

צירוף מחיה לשיעור נגע

מחית בשר חי שנמצאת בתוך הנגע – שהיא אחד מסימני הטומאה שבהם מחליטים את הנגע^[168] - מצטרפת להשלים את שיעור הנגע^[169], שהרי הלימוד לשיעור נגע - שצריך להיות כגריס^[170] - נלמד מנגע שיש בתוכו מחיה^[171]. במה דברים אמורים? במחית בשר חי שיש בה שיעור כדי להחשב סימן טומאה בצמצום – כעדשה^[172] – אבל מחית בשר חי בשיעור גדול יותר, החלק שמעבר לשיעור הנצרך כדי להחשב סימן טומאה אינו מצטרף לשיעור נגע^[173], שהרי המחיה צריכה להיות מוקפת נגע בשיעור של שתי שערות מכל צד^[174], ולכן נגע בשיעור גריס מצומצם שהיתה בו מחיה בשיעור עדשה ופשתה המחיה, הנגע טהור^[175], וכן נגע ששיעורו יותר מכגריס ובו מחיה בשיעור יותר מכעדשה, שכשרבו או נתמעטו הנגע והמחיה הנגע נשאר בטומאתו כל עוד לא נתמעטו מהשיעור המטמא^[176], אין זה אלא כשהמחיה מוקפת עדיין בנגע בשיעור של שתי שערות מכל צד^[177]. מחיה פחותה מכעדשה – שאינה חשובה סימן טומאה^[178], והוא הדין כשיש בשיעורה שטח של עדשה אלא שהיא עגולה או ארוכה, באופן שאין בה כדי לרבע שתי שערות, שאף היא חשובה כמחיה שאין בה שיעור ואינה חשובה סימן טומאה^[179] – נחלקו בדינה תנאים: ר' מאיר אומר שהיא מצטרפת להשלים את שיעור הנגע, וחכמים אומרים שאינה מצטרפת להשלים את שיעור הנגע^[180], שהואיל ואינה סימן טומאה, אף אינה מצטרפת להשלים את הנגע לשיעור^[181], והיא חשובה כשאר עור הבשר^[182]. מחיה שיש בה כשיעור המטמא, אלא שאינה באמצע הנגע – שאינה חשובה סימן טומאה^[183] – יש מן האחרונים סוברים שאף ר' מאיר מודה שאינה מצטרפת להשלים את שיעור הנגע, כיון שמחיה כזו אינה שייכת לנגע כלל^[184]. ויש מן הראשונים סוברים שכל מחיה אינה מצטרפת להשלים את שיעור הנגע, אפילו כשהיא חשובה סימן טומאה, ולכן נגע שיש בתוכו מחיה, צריך שיהיה בשיעורו גריס מלבד המחיה שבתוכו^[185].

צירוף מקום שיער לשיעור נגע

נגע שיש בתוכו שערות, בין שערות שחורות – שאינן סימן טומאה^[186] – ובין שערות לבנות – שהן אחד מסימני הטומאה שבהם הנגע מוחלט לטומאה^[187] – אין מקום השער ממעט את שיעור הנגע^[188], ואפילו הנגע בשיעור של גריס מצומצם^[189], לפי שאין במקום השער ממש^[190], ששיעור הנקבובית שהשער יוצא ממנה מועט מאד, ואין לו שיעור מורגש שימעט את שיעור הנגע^[191], או ששער לבן אינו ממעט מהשיעור, כיון שהוא סימן טומאה^[192], והרי אמר הכתוב: ושער בנגע הפך לבן^[193], ונגע הוא אפילו כששיעורו גריס מצומצם^[194], ואפילו שער לבן שאין בו צורך לסימן טומאה, כגון שיש בנגע יותר משתי שערות לבנות – שזהו מספר השערות הנצרך כדי להחשב לסימן טומאה^[195] - אינו ממעט את הנגע מהשיעור, לפי שהוא מין טומאה, ואפילו שער שחור – שאינו חשוב סימן טומאה^[196] - אמר ר' יוסי שאינו ממעט את הנגע מהשיעור, לפי שכשהוא הופך לשער לבן הרי הוא מטמא^[197], או לפי שנאמר: ושערה לא הפך לבן והסגיר^[198], שאף על פי שיש בנגע שער שחור, מסגירים אותו, ואין השער ממעטו מכשיעור^[199], שהרי נגע הוא אפילו כששיעורו כגריס מצומצם^[200], ואפילו כל מקום הנגע מלא בשערות, הן אינן ממעטות את הנגע מהשיעור^[201]. שערות שלעולם לא יחשבו סימן טומאה – כגון שערות לבנות שקדמו לנגע, שאינן חשובות סימן טומאה^[202], ולסוברים שבאופן כזה אפילו כשיהפכו לשחורות ושוב ילבינו, לא יחשבו סימן טומאה^[203] – יש מן האחרונים מצדדים לומר שמקומן ממעט את הנגע מהשיעור, לפי שאינן ראויות להחשב סימן טומאה^[204].

מקומו

בעור הבשר

נגעי אדם אינם מטמאים במראות הנגעים הרגילים אלא כשהם בעור הבשר^[205], שנאמר: בעור בשרו^[206], ולכן הציפורניים אינן מיטמאות בנגעים^[207], לפי שאינן עור בשר^[208]. וכן תוך העין ותוך האוזן ותוך החוטם ותוך הפה, שאינם מיטמאים בנגעים^[209], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם שאינם עור בשר^[210]. וכן כף הרגל שאינה מיטמאת בנגעים^[211], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם שאינה חשובה עור בשר, שעורה קשה^[212].

על ראש וזקן שיש בהם שיער, שאינם מיטמאים במראות הנגעים הרגילים, אבל מיטמאים בנתקים, ע"ע נתק. על ראש שנקרח, שמיטמא בנגעי גבחת וקרחת, ע"ע גבחת; קרחת: מהותן ומקומן. על זקן שנקרח, שנחלקו בו אם הוא מיטמא בנגעי גבחת וקרחת, ע"ע הנ"ל^[213]. על ראש וזקן קודם שהצמיחו שער מעולם, שמיטמאים בנגעי עור בשר, ע"ע הנ"ל^[214]. על שחין ומכוה שבעור הבשר, מתי נגע שבהם אינו מטמא כלל, ומתי הוא מטמא בנגעי שחין ומכוה, ומתי הוא מטמא בנגעי עור בשר, ע"ע שחין; מכוה.

בית הסתרים

נגעי אדם אינם מטמאים אלא כשהם במקום גלוי^[215], שנאמר: עור בשרו^[216], והיינו במקום שהוא גלוי בבשר^[217], או שנאמר: לכל מראה עיני הכהן^[218], פרט לבית-הסתרים*^[219], שאין הכהן יכול לראותו^[220], ולכן הקמטים שבצואר ותחת הדד - של אישה^[221] - ובית השחי אינם מיטמאים בנגעים^[222], לפי שאינם גלויים לעין^[223], וחשובים הם בית הסתרים^[224]. וכן כף הרגל – במקום שדורך עליה^[225] - שאינה מטמאת בנגעים^[226], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם שהיא חשובה כבית הסתרים^[227], שצריך המנוגע להרים את רגליו כדי שיראם הכהן^[228]. וכן תוך העין ותוך האוזן ותוך החוטם ותוך הפה – ובכלל זה הלשון^[229] - שאינם מיטמאים בנגעים^[230], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם שהם חשובים כבית הסתרים^[231]. וכן עור הבשר שתחת השיער והזקן, שאינו מיטמא בנגעים^[232], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם שהוא חשוב כבית הסתרים^[233]. ואף מקומות שפעמים נגלים ופעמים נכסים, כל שאינם גלויים תדיר חשובים הם כבית הסתרים ואינם מטמאים בנגעים^[234], שהקפיד הכתוב כמה פעמים על ראיה: וראהו^[235], וכן: לכל מראה^[236], או שכתוב כמה פעמים: בעור בשרו^[237], ולכן אף שאר קמטים שבגוף שאינם בצוואר, חשובים הם כבית הסתרים ואינם מיטמאים בנגעים^[238], אף על פי שפעמים הם מתפשטים ונראים^[239], ואף על פי שדוקא באדם שמן הם מכוסים ובאדם כחוש הם נראים^[240]. וכן האודם שבשפה, חשוב אף הוא כבית הסתרים^[241], ואינו מיטמא בנגעים^[242], אף על פי שפעמים הוא גלוי – ולגבי טבילה והזאה אינו חשוב כבית הסתרים^[243] – כיון שכשאדם סוגר את פיו ואינו מדבר אותו אודם אינו נראה^[244], וכן בין אצבעות הרגלים, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שחשוב אף הוא כבית הסתרים ואינו מיטמא בנגעים^[245], שהרי הוא אינו נראה יותר מכף הרגל^[246]. ובתורת כהנים אמרו שבין אצבעות הידים והרגלים מיטמאים בנגעים, שנאמר: את כל בשרו^[247], להביא את בין אצבעות הידים והרגלים^[248], שאינם חשובים בית הסתרים^[249]. וכן יש מן האחרונים גורסים בתוספתא שאודם שבשפה אינו נידון כבית הסתרים^[250], ומיטמא בנגעים^[251]. על אופן עמידת האדם כשרואים את נגעיו, שמה שנראה באופן כזה חשוב הוא כגלוי ומטמא, ומה שאינו נראה באופן כזה חשוב הוא כבית הסתרים ואינו מטמא, ע"ע ראית נגעים.

בית הסתרים שנתגלה

בית הסתרים שחזר ונתגלה, כגון קמט שבגוף – שחשוב בית הסתרים^[252] - שנפשט, הרי הוא מיטמא בנגעים מכאן ואילך^[253]. על דינו של נגע שנולד בבית הסתרים, ולאחר מכן נתגלה מקומו, עי' להלן^[254]. על דינו של נגע שנולד במקום שאינו בית הסתרים, ולאחר מכן נתכסה מקומו והפך לבית הסתרים, עי' להלן^[255].

מקום שאינו ראוי לחלק מסימני הטומאה

מקום שאינו ראוי לחלק מסימני הטומאה שבהם הנגע מוחלט לטומאה – שער לבן, פשיון ומחיה^[256] - מכל מקום הוא מיטמא בנגעים, כיון שאפשר להחליט נגע שיהיה בו בסימני הטומאה האחרים^[257], ולכן מקום בעור הבשר שאינו ראוי לגדל שער – כגון כף היד ופרסת הרגל^[258] - אף על פי שלעולם לא יצמח בו שער לבן – שהוא אחד מסימני הטומאה בנגעי עור בשר ובנגעי שחין ומכוה^[259] - מכל מקום הוא מיטמא בנגעים^[260], וכשימצאו בנגע שבאותו מקום סימני טומאה אחרים הרי הוא טמא מוחלט^[261], שנאמר: בעור בשרו^[262], ריבה^[263], שכיון שיכל הכתוב לומר: בו, וריבה לומר "עור בשרו", הרי זה בא ללמד שכל מקום ב"עור הבשר" מטמא בנגע, ואפילו אינו ראוי לגדל שער^[264]. וכן ראשי אברים שיש במקומם כגריס – שבפחות מכאן אינם מיטמאים בנגעים^[265] - אף על פי שמחיה – שהיא אחד מסימני הטומאה בנגעי עור בשר^[266] – שנמצאת בנגע שבהם אינה חשובה סימן טומאה, לסוברים כן^[267], מכל מקום הם מיטמאים בנגעים^[268]. וכן חוט ברוחב שתי שערות שסמוך לנגע בשיעור גריס, אף על פי שמחיה שבו אינה חשובה סימן טומאה^[269], מכל מקום הוא מטמא בנגעים, ושער לבן שבו או פשיון ממנו מחליטים את הנגע לטומאה^[270]. וכן נגע שאינו ראוי לפשיון – שהוא אחד מסימני הטומאה בכל סוגי הנגעים^[271] - מכיון שהיה מתחילתו בכל גופו של המנוגע ואין לו לאן לפשות, מכל מקום הוא מטמא בנגעים, ושער לבן או מחיה שבו מחליטים את הנגע לטומאה^[272]. על נגע שאינו ראוי לפשיון מכיון שהוא סמוך למקום בגוף שאין הנגע פושה לתוכו, שנחלקו בו אם הוא מטמא בנגעים, עי' להלן^[273].

צרוף במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים

נגע שנמצא במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים – כגון שאינו בעור הבשר^[274], או שהוא בבית הסתרים^[275] – אינו מצטרף לנגע שנמצא במקום שראוי להיטמא בנגעים הסמוך לו להחשב כנגע אחד^[276], כיון שאינו ראוי לנגע^[277], ולכן כשאין בנגע שנמצא במקום הראוי להיטמא בנגעים שיעור של נגע - גריס^[278] - בפני עצמו, הוא אינו מטמא בנגעים^[279]. ואפילו עיקר הנגע נמצא במקום הראוי להיטמא בנגעים, ורק מיעוטו נמצא במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים, אין הנגע שנמצא במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים מצטרף לנגע שנמצא במקום הראוי להיטמא בנגעים^[280]. על פשיון מנגע שנמצא במקום הראוי להיטמא בנגעים לתוך מקום שאינו ראוי להיטמא לנגעים, שאינו חשוב פשיון, עי' להלן^[281]. על נגע שנמצא במקום שראוי להיטמא בנגעים שיש בתוכו מחיה שנמצאת במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים, שאינה חשובה סימן טומאה, עי' להלן^[282]. על נגע שפרח בכל הגוף מלבד במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים, שחשוב הוא כנגע שפרח בכל הגוף, עי' להלן^[283].

נגע סמוך למקום שאינו מיטמא בנגעים

נגע בעור הבשר שסמוך באחד מצדדיו למקום שאינו מיטמא בנגעים - כגון שהוא סמוך לעין או לאוזן או לחוטם או לפה^[284] - או שהוא סמוך באחד מצדדיו למקום שאינו מיטמא בנגעי עור בשר, אף על פי שהוא מיטמא בנגעים אחרים - כגון שהוא סמוך לראש או לזקן או לשחין או למכוה^[285] – נחלקו בדינו תנאים, וראשונים בדעתם: א) ר' יוסי בן ר' יהודה אומר שנגע כזה אינו מטמא בנגעים^[286], שנאמר: וראה הכהן את הנגע בעור הבשר^[287], שיהא כל שחוצה לו בעור הבשר, ויהיה הנגע ראוי לפשיון^[288], שכיון שנאמר "בעור הבשר" בבי"ת, הרי זה מורה על המקום, והיינו שעל הנגע להיות מוקף בעור בשר^[289], וכן בדעת סתם תוספתא שאומרת שאין הכהן רשאי לטמא את הנגע עד שיהיו עיניו בעור הבשר שחוצה לו^[290], יש מן האחרונים סוברים שצריך שיהיה סביבות הנגע מקום הראוי להיטמא בנגעי עור בשר^[291]. במה דברים אמורים? בנגעי עור בשר, אבל שחין או מכוה שהיה נגע בכולו, אף על פי שאותו נגע אינו ראוי לפשיון – שאין הנגע פושה משחין או מכוה לעור הבשר^[292] - יש מן האחרונים סוברים שאף ר' יוסי בן ר' יהודה מודה שהוא מיטמא בנגעים, לפי שגזירת הכתוב לטהר נגע שאינו ראוי לפשיון היא דוקא בנגעי עור בשר^[293]. ואף בנגעי עור בשר, יש מן האחרונים מצדדים לומר בדעת ר' יוסי בן ר' יהודה שדוקא נגע שנולד כשהוא סמוך למקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים ואין בו סימני טומאה אחרים אינו מטמא בנגעים, אבל כשנולד רחוק ממנו, ולאחר מכן נסמך למקום שאינו מיטמא בנגעים, הרי הוא מטמא בנגעים, כיון שבשעה שנולד היה רחוק, וכן כשנולד מלכתחילה עם סימני טומאה אחרים – שער לבן או מחיה^[294] - הרי הוא מטמא בנגעים, כיון שנגע כזה מתחילתו מוחלט לטומאה ואין צורך להסגירו^[295]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף על פי שנולד הנגע במקום רחוק ממקום שאינו מיטמא בנגעים, כשלאחר מכן נסמך הנגע למקום שאינו מיטמא בנגעים, הנגע טהור, שדין הוא בנגעי עור בשר שצריך שיהיו כל סביבותיהם עור בשר^[296]. היה המקום שאינו ראוי להיטמא לנגעים סמוך לנגע מתוכו ולא מחוצה לו, יש מן האחרונים סוברים שאף לדעת ר' יוסי בן ר' יהודה אותו נגע מיטמא בנגעים, לפי שממילא פשיון לתוך נגע אינו חשוב פשיון, לסוברים כן^[297]. ב) ובדעת חכמים ששאלו את ר' אליעזר בנגע בשחין – שאין המחיה סימן טומאה בו, אלא רק שער לבן ופשיון^[298] – במקום שאינו ראוי לגדל שער ואינו ראוי לפשיון, מפני מה יסגיר^[299], יש מן הראשונים סוברים שהם חולקים, לפי שדי לו לנגע שיהיה ראוי לסימן טומאה אחד על מנת להיטמא בנגעים^[300], ולכן אף נגע שאינו ראוי לפשיון, מכל מקום הוא מטמא כיון שראוי לסימני טומאה אחרים, שער לבן ומחיה^[301]. וכן בדעת חכמים שאמרו שתוך העין אינו מיטמא בנגעים^[302], יש מן הראשונים סוברים שהם חולקים, שדוקא תוך העין אינו מיטמא בנגעים, אבל חוץ לעין, אפילו סמוך לה, מיטמא בנגעים^[303]. וכן בדעת חכמים שדורשים את הכתוב "בעור הבשר" בענין אחר^[304], יש מן האחרונים סוברים שהם חולקים וסוברים שאין סביבות הנגע צריכים להיות ראויים להיטמא בנגעים^[305]. הלכה, יש מן הראשונים פוסקים כר' יוסי בן ר' יהודה, שנגע הסמוך למקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים אינו מטמא^[306], כיון שמצינו סתם תוספתא שסוברת כר' יוסי בן ר' יהודה^[307], או כיון שלא מצינו מי שחולק בפירוש על דברי ר' יוסי בן ר' יהודה^[308], או שכיון שמצינו סתם תורת כהנים ותוספתא שלמדו מכתוב אחר את אותו עניין אחר שיש שלמדוהו מהכתוב "בעור הבשר"^[309], ממילא יש ללמוד את הכתוב "בעור הבשר", שצריך שיהיה הנגע מוקף בעור הבשר^[310]. ויש מן הראשונים פוסקים להלכה שנגע הסמוך למקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים מיטמא בנגעים^[311], כיון שלדעתם חכמים חולקים על ר' יוסי בן ר' יהודה, ויש לפסוק כמותם^[312], ועוד שנגע כזה ראוי לפשיון מהצד השני^[313], ועוד שלשיטתם פשיון הרחוק מהנגע חשוב אף הוא כפשיון ונמצא הנגע ראוי לפשיון^[314].

כשאינו ראוי להיראות כולו כאחד

אין הנגע טמא עד שיהיה במקום שהוא ראוי להיראות כולו כאחד^[315], שנאמר בנגעי עור בשר: וראה הכהן את הנגע בעור הבשר^[316], שיהא רואה כל הבשר – שבו הנגע^[317] - כולו כאחד^[318], וכן נאמר: צרעת הוא וראהו^[319], כולו כאחד^[320], שהוא כאילו נאמר: וראה הוא, והיינו שיראה את הנגע כולו שהוא הוא^[321], ונאמר בשחין: ואם יראנה^[322], כולה כאחת^[323], שלכך אמר הכתוב "יראנה" ולא אמר "היא", למעט במקום שאינו רואה כאחד^[324], או שנאמר: לכל מראה עיני הכהן^[325], שתהא כולה נראית כאחד^[326], והיינו שיוכל הכהן לראות את הנגע כולו בהבטה אחת, ולא יצטרך להשפיל ולהרים את עיניו הנה והנה^[327], ולכן נגע שנמצא בראש חוטמו או בראש אצבעו, ושופע מכאן ומכאן, אינו טמא^[328], כיון שצריך שתי ראיות כדי לראותו^[329]. וכן הוא בשאר ראשי אברים – ראשי אצבעות הרגלים וראשי האוזנים וראש הגויה^[330], והיינו הגיד^[331], וראשי הדדים באישה^[332], ולדעת ר' יהודה אף ראשי הדדים באיש^[333], ואין הלכה כמותו^[334], לפי שאינם בולטים כל כך ואין זה שיפוע^[335] - שרק כשיש במקומן שיעור נגע – גריס^[336], וכגון אצל אדם שמן^[337] - הרי אלו מטמאים בנגעים – שאז אפשר לראותם בבת אחת^[338] - אבל כשהם עגולים כדרך בריית רוב בני האדם, הרי אלו טהורים^[339]. במה דברים אמורים? כשאין נגע כשיעור מחוץ לראשי האברים, אבל יש מחוץ לראשי אברים נגע כשיעור שאפשר לראותו בראיה אחת, יש מן האחרונים סוברים שאף נגע בראשי אברים הסמוכים לו מצטרף עם אותו נגע שמחוץ לראשי האברים להחשב כנגע אחד, ולכן כשפשה ממקום הנגע שבראשי האברים הרי זה חשוב פשיון, שכיון שאפשר לראות את אותו גריס מן הנגע שמחוץ לראשי האברים במקום אחד, דיו^[340]. מקום בולט בעור הבשר שאינו אבר בגוף בפני עצמו, כגון מסמרת – יבלת קשה^[341], או חתיכת בשר גבוהה באדם^[342] – ויבלות ודלדולין^[343] - בשר מדולדל כמו נפיחות רכה^[344], או תלתולים היוצאים מהבשר ותלויים כלפי מטה^[345], או בשר גבוה כמו תל^[346] - ר' אליעזר סובר שאף הוא דינו כראשי אברים ואינו מטמא^[347], אלא אם כן היה במקומו כגריס^[348]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים שהם חולקים וסוברים שאינו חשוב כראשי אברים, ומטמא אף כשאין במקומו כגריס^[349], לפי שדוקא נגע שנמצא בעור הבשר הרגיל צריך לראותו כולו כאחד, ולא נגע שנמצא בעור משונה^[350]. הלכה שמקומות הבולטים שבבשר אינם חשובים כראשי אברים^[351]. ויש מן האחרונים סוברים שכל ראשי אברים מיטמאים אפילו אין במקומם כגריס, שלדעתם אפשר לראות את הנגע כולו כאחד אף באופן כזה, ולא אמרו שאין ראשי אברים מיטמאים כשאין במקומם כגריס, אלא כשיש בהם מחיה, שכיון שהיא חולקת את הנגע, אי אפשר לראות את הנגע כולו כאחד^[352]. על מחיה בראשי אברים שיש במקומם כגריס, שנחלקו בה אם היא חשובה סימן טומאה, עי' להלן^[353]. על נגע שנמצא סמוך לראשי אברים שפשה לתוך ראשי אברים שאין במקומם כגריס, שנחלקו בו באיזה אופנים חשוב אותו פשיון סימן טומאה, עי' להלן^[354].

מקום טהור שהפך לטמא

מקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים, שהפך להיות ראוי להיטמא בנגעים, נגע שנולד בו קודם שהשתנה דינו של המקום נשאר בטהרתו^[355], ואפילו נולד בנגע סימן טומאה לאחר שהשתנה דינו של המקום, אינו מטמא^[356], שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו'^[357], והמילה "יהיה" מיותרת, שהיה לכתוב לומר: אדם אשר בעור בשרו^[358], ולמדים מכאן שצריך הנגע להיוולד בו בזמן שהוא מיטמא בנגעים^[359], וכן נאמר: ואיש או אִשה כי יהיה בעור בשרם בהרֹת בהרֹת וגו' טהור הוא^[360], ולא הוצרך הכתוב לטהר מראות שאינם בכלל מראות הנגעים או שהגיעו באופן שאינו מטמא, שהרי מראות אלו מפורשים במקומם שהם טהורים, אלא ללמד על נגע שנולד במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים והפך המקום להיות ראוי להיטמא בנגעים, שבכל אופן הוא טהור^[361], ולכן נגע שהיה בקמט – שאינו מיטמא בנגעים משום שהוא בית הסתרים^[362] – ונגלה הקמט, או נגע שהיה בראש ובזקן – שאינם מיטמאים במראות נגעים אלא בנתקים^[363] – וחזרו ונקרחו – שאז הם מיטמאים במראות נגעים בנגעי גבחת וקרחת^[364] – או נגע שהיה בשחין ובמכוה קודם שהתחילו להתרפא – שאז אינם מיטמאים כלל בנגעים^[365] – וחזרו השחין והמכוה ונעשו צרבת – שאז הם מיטמאים בנגעי שחין ומכוה^[366] – הרי כל הנגעים הללו טהורים^[367]. במה דברים אמורים? בנגע שהיה במקום שאינו ראוי מצד עצמו ליטמא בנגעים, אבל נגע שהיה במקום הראוי ליטמא בנגעים, אלא שאין באותו מקום שיעור ליטמא בנגעים, ולאחר מכן נהיה באותו מקום שיעור הראוי ליטמא בנגעים, כגון שישב הנגע בראשי אברים שאין במקומם כגריס – שאינם מיטמאים בנגעים^[368] – והתעבו ונהיה מקומם כגריס – שאז הם מיטמאים בנגעים^[369] – יש מן האחרונים סוברים שיראה בתחילה, לפי שעצם המקום היה ראוי ליטמא בנגעים, ורק לא היה בו כשיעור המתאים^[370]. ובדעת חכמים שבתוספתא, שאמרו שנגע שהיה מקומו טמא וחזר והפך למקום טהור וחזר והפך לטמא, יראה בתחילה^[371], יש מן האחרונים סוברים שהוא הדין כשנולד הנגע במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים ולאחר מכן הפך מקומו להיות ראוי להיטמא בנגעים, שדינו כנגע חדש שיראה בתחילה^[372].

מקום טמא שהפך לטהור

מקום שראוי להיטמא בנגעים, שהפך להיות אינו ראוי להיטמא בנגעים, כגון ראש וזקן קודם שהעלו שער – שהם מיטמאים בנגעי עור בשר^[373] – וחזרו והעלו שער – שאינם מיטמאים במראות נגעים אלא בנתקים^[374] – או נגע שהיה בעור הבשר, ולאחר מכן נעשה מקומו שחין ומכוה – שקודם שהתחילו להתרפא אינם מיטמאים בנגעים כלל^[375] – נגע שבו, אפילו נולד בשעה שהיה אותו מקום ראוי להיטמא בנגעים, טהור^[376], ואף בדעת ר' אליעזר בן יעקב שמטמא את הנגע כשמקומו הפך להיות אינו ראוי להיטמא בנגעים ולאחר מכן הפך שנית להיות ראוי להיטמא בנגעים^[377], יש מן האחרונים סוברים שהוא מודה שכל עוד מקום הנגע אינו ראוי להיטמא בנגעים, אין הנגע מטמא אף על פי שכשנולד היה מקומו ראוי להיטמא בנגעים^[378], ומכל מקום אין הנגע טהור למפרע, וכשהחליטו הכהן בשעה שהיה מקומו ראוי להיטמא בנגעים, דינו כמו נגע שהוחלט לטומאה ולאחר מכן נרפא, שצריך לטהר את המצורע בציפורים ובקרבנות^[379]. במה דברים אמורים? כשמקומו של הנגע הפך להיות אינו ראוי להיטמא בנגעים מכיון שאינו בעור הבשר^[380], אבל כשמקומו של הנגע הפך להיות אינו ראוי להיטמא בנגעים מכיון שנהיה בית הסתרים^[381], כגון שהיה הנגע במקום גלוי ונקמט אותו מקום – שנגע שבקמטים אינו מיטמא מכיון שהוא בבית הסתרים^[382] – בדעת הסוברים שטהרת נגע שנמצא בבית הסתרים נלמדת מהכתוב: לכל מראה עיני הכהן^[383], יש מן האחרונים סוברים שהנגע טמא, כיון שהנגע עומד בעיניו ורק נתכסה, וכבר נראה קודם לכן לכהן, והרי אין הכהן צריך לראותו לעולם, ודינו כמי שכיסה נגע טמא במטפחת, שודאי נשאר בטומאתו^[384]. ובדעת הסוברים שטהרת נגע שנמצא בבית הסתרים נלמדת מכך שהוא אינו חשוב "בעור בשרו"^[385], יש מן האחרונים סוברים שאף נגע שנולד במקום גלוי שהפך לאחר מכן לבית הסתרים, טהור, שכשנתכסה הנגע שוב אינו חשוב כנגע בעור הבשר^[386].

מקום טמא שהפך לטהור וחזר לטמא

נגע שהיה במקום שראוי להיטמא בנגעים, ולאחר מכן נעשה מקומו אינו ראוי להיטמא בנגעים, וחזר ונעשה ראוי להיטמא בנגעים, כגון ראש וזקן קודם שהעלו שער – שהם מיטמאים בנגעי עור בשר^[387] – וחזרו והעלו שער – שאינם מיטמאים במראות נגעים אלא בנתקים^[388] – וחזרו ונקרחו – שהם מיטמאים בנגעי גבחת וקרחת^[389] – או נגע שהיה בעור הבשר, ולאחר מכן נעשה מקומו שחין ומכוה – שקודם שהתחילו להתרפא אינם מיטמאים בנגעים כלל^[390] – ולאחר מכן התרפאו לגמרי – שאז הם חוזרים ומיטמאים בנגעי עור בשר^[391] – נחלקו בדינו תנאים: ר' אליעזר בן יעקב מטמא – שכשיש בו סימן טומאה הוא טמא מוחלט, וכשאין בו סימן טומאה צריך להסגירו^[392] - כיון שתחילתו וסופו טמא^[393], ואין חוששים להפסק שבינתיים^[394]. וחכמים במשנה ותנא קמא בתוספתא מטהרים^[395], הואיל והפסיקה טהרה בינתיים^[396], ואין הנגע בכלל: כי יהיה^[397], שכיון שנדחה נדחה, ואין הנגע מטמא אלא כשלא נולד לו דבר שדוחהו ומוציאו מכלל נגע מאז שנראה בגוף ועד עתה^[398]. וחכמים בתוספתא סוברים שדינו של נגע כזה כנגע חדש שיראה בתחילה^[399], שהוא חשוב כאילו נתרפא הנגע הראשון בשעה שהפך מקומו לאינו ראוי להיטמא בנגעים, ולאחר מכן כשחזר ונהיה מקומו ראוי להיטמא בנגעים, נולד בו נגע חדש^[400]. הלכה כחכמים שבמשנה, שהנגע טהור לגמרי^[401]. במה דברים אמורים? כשמקומו של הנגע הפך להיות אינו ראוי להיטמא בנגעים מכיון שאינו בעור הבשר^[402], אבל כשמקומו של הנגע הפך להיות אינו ראוי להיטמא בנגעים מכיון שנהיה בית הסתרים^[403], כגון שהיה הנגע במקום גלוי ונקמט אותו מקום – שנגע שבקמטים אינו מטמא מכיון שהוא בבית הסתרים^[404] – ולאחר מכן חזר ונתגלה, אף לסוברים שקודם שחזר ונתגלה מקומו הנגע טהור^[405], יש מן האחרונים סוברים שכשחזר ונתגלה מקומו אף חכמים מודים שהוא טמא, שהרי הוא דומה לעור הבשר ממש, מה שאין כן בנגעים שהיו במקום שער וזקן שהעלו שער וחזרו ונקרחו או בעור הבשר שהעלה שחין או מכוה וחזר ונרפא, שאינם כעור הבשר ממש, שהרי אף באופן כזה הם אינם מצטרפים לנגעי עור בשר, לסוברים כן^[406].

השתנה מראה הנגע לאחר שינוי הדין

נגע שהוא טהור כיון שנולד במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים^[407], או כיון שנולד באדם שאינו מקבל טומאת נגעים^[408], ולאחר שהפך מקומו להיות מקום הראוי להיטמא בנגעים או שהפך האדם להיות אדם שמקבל טומאת נגעים – שהנגע נשאר בטהרתו, כיון שבשעה שנולד הוא היה במקום או באדם טהור^[409] - השתנה מראהו של הנגע לאחד ממראות הנגעים האחרים – כגון שהיה מראהו כשלג ונשתנה לסיד ההיכל ולהפך, או שהיה מראהו כצמר לבן ונשתנה לקרום ביצה ולהפך^[410], ויש מן האחרונים סוברים שהוא הדין כשהשתנתה מראיתו מעט, אף על פי שלא היה השינוי גדול באופן שהפך מראה הנגע למראה אחר לגמרי^[411] - נחלקו בדינו תנאים: ר' אלעזר בן עזריה מטהר^[412], הואיל ועיקר הנגע טהור^[413], וכיון שהשינוי הוא ממראה טמא אחד למראה טמא אחר, הרי זה חשוב אותו נגע^[414]. ור' אלעזר חסמא אומר שכשנשתנה מראהו להקל – שפחת הלובן שלו^[415] – טהור, וכשנשתנה מראהו להחמיר – שנהיה הלובן חזק יותר^[416] – יראה כבתחילה^[417], שלבנונית כהה היא בכלל עזה, ולכן חשוב הנגע כאילו לא השתנה, אבל לבנונית עזה אינה בכלל הכהה שהיתה קודם לכן, ולכן נחשבת כנגע חדש^[418]. ור' עקיבא אומר שבין כך ובין כך יראה כבתחילה^[419], שנאמר: אדם כי יהיה^[420], או שכיון שנשתנה הנגע חשוב הוא כנגע חדש^[421], שלדעתו אף הלבנונית הכהה אינה חשובה בכלל עזה^[422], ואף על פי שסתם נגע שנשתנה מראהו למראה אחר ממראות הנגעים חשוב הוא כאותו נגע^[423], אין זה אלא בנגע שהיה טמא קודם שהשתנה מראהו, אבל בנגע שהיה טהור מחמת מקומו או זמנו או האדם שבו, ולאחר מכן השתנה שמכאן ואילך הוא מקבל טומאת נגעים, השינוי הוא כדבר חדש, כיון שהנגע שהיה קודם לכן אינו חשוב נגע כלל^[424]. במה דברים אמורים? כשהשתנה הנגע לאחד ממראות הנגעים המטמאים בנגעים, אבל כשהשתנה למראה שאיננו מטמא בנגעים כלל – שהוא פחות מקרום ביצה^[425] – וחזר אחר כך להיות מראה מטמא, לא נחלקו בדינו שיראה כבתחילה^[426]. הלכה כר' עקיבא, שבין נשתנה מראהו להקל ובין להחמיר, יראה הנגע כבתחילה^[427].

סדר ראיית נגעי עור בשר

סימני טומאה

שלושה סימני טומאה – שבהם מי שיש בו נגע הופך להיות מצורע מוחלט^[428] – יש בנגעי עור בשר: שער לבן, מחיה ופשיון^[429], ושלושתם מפורשים בתורה^[430], שנאמר: ושער בנגע הפך לבן וגו' וטִמא אֹתו^[431], ונאמר: והנה פשתה המספחת בעור וטִמאו הכהן^[432], ונאמר: ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת הִוא וגו' וטִמאו הכהן^[433], וסימן לדבר: ועל שפם יעטה^[434], שפם הוא שער לבן, פשיון ומחיה^[435]. על שער לבן, ועל האופנים שבהם הוא מטמא, עי' להלן: שער לבן^[436]. על פשיון ועל האופנים שבהם הוא מטמא, עי' להלן: פשיון^[437]. על מחיה ועל האופנים שבהם היא מטמאת, עי' להלן: מחיה^[438]. על סימני הטומאה שמטמאים בשאר נגעי אדם ועל סדר טומאתם, ע"ע גבחת; קרחת^[439] וע' נתק וע' שחין; מכוה, ועי' להלן^[440].

בתחילתו

אדם שנראה בו נגע בעור הבשר באחד מארבעת מראות הנגעים – שאת ותולדתה או בהרת ותולדתה^[441], והוא הדין באחד המראות הפתוכים^[442] – עליו ללכת לכהן כדי שיראה את הנגע^[443], שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים וראה הכהן את הנגע בעור הבשר וגו'^[444]. היה בנגע שער לבן או שהיתה בו מחית בשר חי – בשר חי בתוך המקום הצרוע^[445] – מחליטו הכהן לטומאה^[446], שנאמר: ושער בנגע הפך לבן וגו' וטִמא אֹתו^[447], ונאמר: ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת הִוא בעור בשרו וטִמאו הכהן^[448]. לא היה בנגע שער לבן או מחיה, מסגירו הכהן שבעה ימים^[449], שנאמר בשער לבן: ואם בהרת לבנה הִוא בעור בשרו וגו' ושערה לא הפך לבן והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים^[450], וכן נאמר במחיה: לא יסגִרנו^[451], וממילא כשאין מחיה יסגירנו^[452], ולא רק כשיש בנגע מקצת סימן טומאה – כגון שערה אחת לבנה^[453], או חצי עדשה מחיה^[454] – יסגירנו, שרגלים לדבר שייוולד בנגע סימן טומאה לאחר הסגרו, אלא אפילו כשאין בנגע סימן טומאה כלל יסיגרנו, ואף על פי שאין רגלים לדבר שייוולד בו סימן טומאה לאחר הסגרו^[455]. על אופן ראית הנגע, ובכלל זה על הכשר לראות את הנגע ועל זמן ראית הנגע, ע"ע ראית נגעים. על מהותו של ההסגר, עי' להלן: ההסגר. על דיני המצורע וטומאתו בזמן שהוא מוסגר או מוחלט, ובכלל זה על ההבדלים שבין מצורע מוסגר ומצורע מוחלט, ע"ע מצורע וע' שלוח מחנות.

בסוף השבוע הראשון

בסוף השבוע הראשון להסגר – היינו ביום השביעי^[456], שמקצת היום ככולו^[457] – רואה הכהן את הנגע פעם נוספת^[458], שנאמר: וראהו הכהן ביום בשביעי^[459]. נולדו בו שער לבן או מחית בשר חי או שפשה הנגע – על פשיון, עי' להלן: פשיון – מחליטו הכהן לטומאה^[460], שנאמר: והנה הנגע עמד בעיניו לא פשה הנגע בעור והסגירו הכהן שבעת ימים שנית^[461], וממילא כשפשה או כשלא עמד בעיניו, והיינו שנולד בו שער לבן או שנולדה בו מחיה, אינו מסגירו שנית אלא מחליטו^[462]. לא היה בנגע אחד משלושת סימני הטומאה, מסגירו הכהן למשך שבוע נוסף^[463], שנאמר: והנה הנגע עמד בעיניו לא פשה הנגע בעור והסגירו הכהן שבעת ימים שנית^[464]. הלך הנגע לגמרי או נתמעט משיעורו, פוטרו הכהן^[465].

התמעט הנגע בסוף השבוע הראשון

נגע שהתמעט בסוף השבוע הראשון להסגר, באופן שעדיין יש בו כשיעור - שבתחילתו היה שיעורו יותר מכגריס, והתמעט, אך עדיין יש בו שיעור כגריס או יותר^[466] - יש מן הראשונים סוברים שפוטרים אותו^[467], שנאמר: וראהו הכהן ביום בשביעי והנה הנגע עמד בעיניו וגו' והסגירו הכהן שבעת ימים שנית^[468], וכשנתמעט לא עמד הנגע בעיניו^[469]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדינו כנגע שעמד בעיניו, שמסגירים אותו שבוע נוסף^[470].

השתנה מראה הנגע בסוף השבוע הראשון

נגע שהשתנה מראהו בסוף השבוע הראשון להסגר, בין שנהיה כהה יותר – כגון שהיה עז כשלג ונהיה כקרום ביצה^[471] – ובין שנהיה עז יותר – כגון שהיה כקרום ביצה ונהיה עז כשלג^[472] – דינו כנגע שלא השתנה^[473], ומסגירים אותו שבוע נוסף^[474], שאין עזות המראה סימן טומאה, ולא כהייתו סימן טהרה^[475], שנאמר: והנה עמד הנגע בעיניו^[476], שכיון שנאמר "בעיניו" בלשון רבים, ולא "בעינו" בלשון יחיד, יש ללמוד שכל שהוא עדיין מראה נגע, חשוב הוא כאילו לא השתנה^[477], או שלמדים מייתור המילה "הנגע", שהיה יכול הכתוב לומר: והנה עמד בעיניו, ובא ללמד שכל שהוא קרוי "נגע", חשוב הוא כעמד בעיניו^[478]. במה דברים אמורים? כשאף לאחר שינוי המראה נשאר מראה הנגע אחד מארבעת מראות הנגעים – שלג, סיד ההיכל, צמר לבן וקרום ביצה^[479] – אבל כהה מראה הנגע למטה מארבעת מראות הנגעים, נעשה בוהק* והוא טהור^[480], ואפילו פשה^[481], שנאמר: והנה כהה הנגע וגו' וטִהרו הכהן^[482]. נשתנה הנגע ממראה אחד למראה אחר ממראות הנגעים שאינו מצטרף למראה הראשון, לסוברים שיש ממראות הנגעים שאינם מצטרפים זה לזה^[483], יש מן האחרונים סוברים שכיוון שהמראה החדש אינו מצטרף למראה הקודם, דינו כנגע חדש שיראה כבתחילה^[484]. ויש מן האחרונים שכתבו שאפילו לסוברים שיש ממראות הנגעים שאינם מצטרפים זה לזה, דוקא לעניין צירוף חשובים הם כנגעים שונים, אבל כשאותו נגע השתנה ממראה אחד למראה אחר, אין זה חשוב שינוי^[485]. ויש מן הראשונים חולקים בכל זה וסוברים שנגע שכהה בסוף השבוע הראשון טהור, ואפילו מראהו עדיין אחד מארבעת מראות הנגעים, ונגע שהתחזק בסוף השבוע הראשון, דינו כנגע חדש ויראה מתחילה^[486], ולדעתם דוקא כשכהה הנגע או התחזק תוך כדי הסגרו, ובסוף השבוע כשראהו הכהן חזר לכמות שהיה, דינו כאילו לא השתנה^[487], שכיון שבשעה שבא הכהן לראותו חזר לתחילתו, אין לכהן אלא מה שעיניו רואות^[488].

בסוף השבוע השני

בסוף השבוע השני להסגר – היינו ביום השלושה עשר מתחילת הסגרו הראשון^[489], שהיום השביעי עולה לו לכאן ולכאן^[490], שנאמר: שבעת ימים שנית^[491], והיינו שהיום השביעי נחשב פעם שניה להסגר השני מלבד ההסגר הראשון^[492] – רואה הכהן את הנגע פעם נוספת^[493], שנאמר: וראה הכהן אֹתו ביום השביעי שנית^[494]. נולדו בו שער לבן או מחית בשר חי או שפשה הנגע, מחליטו הכהן לטומאה^[495], ואפילו כהה מראהו, כל שהוא עדיין ממראות הנגעים^[496], שנאמר: והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן^[497], וממילא כשפשה מטמאו אף על פי שכהה^[498], והוא הדין בשאר סימני הטומאה^[499]. עמד הנגע בעיניו, אין מסגירים אותו פעם נוספת, שאין בנגעי עור בשר הסגר יותר משני שבועות^[500], ונחלקו בדינו: א) במשנה ובתורת כהנים ובתוספתא אמרו שהעומד בעיניו בסוף השבוע השני פוטרים אותו^[501], וכן יש מן הראשונים סוברים שהוא טהור^[502], שנאמר: וראה הכהן אֹתו ביום השביעי שנית וגו' ולא פשה הנגע בעור וטִהרו הכהן^[503], או שנלמד מהמשך הכתוב: מספחת הִוא^[504], והוא מיותר^[505], ואפילו התחזק הנגע או כהה פוטרים אותו, ואין זה נגע חדש שיש להסגירו כבתחילה, שנאמר: והנה כהה הנגע וגו' וטִהרו^[506], שאף על פי שהשתנה מראהו ויש עליו עדיין שם נגע, יש לטהרו^[507]. ויש מן הראשונים סוברים שכשהתחזק הנגע דינו כנגע חדש שיש להסגירו כבתחילה^[508]. ב) ויש מן הראשונים סוברים שכשעמד הנגע בעיניו במשך שני שבועות מחליטים אותו לטומאה^[509], אלא אם כן כהה הנגע ממראיתו, שאז הוא טהור אפילו כשהוא עדיין אחד ממראות הנגעים^[510], שנאמר: והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטִהרו הכהן^[511], שדוקא כשכהה ולא פשה טהור, הא אם עמד בעיניו, הרי הוא טמא^[512], שכיון שהיה מוסגר כבר במשך שני שבועות ועדיין לא כהה, סימן טומאה הוא^[513]. ויש מן האחרונים מוסיפים לדעה זו שהוא הדין כשהתחזק הנגע שהוא טהור^[514], שדוקא כשעמד בעיניו ממש טמא, שזהו סימן חולי כשאינו משתנה כלל, ואילו כשהוא משתנה, אפילו נהיה גרוע יותר, הרי הוא אות לבריאות ותקוה, שהוא סימן שהטבע נלחם ועומד חזק כנגד החולי ומשנה אותו, פעם מתחזק ופעם נחלש, ולכן הוא טהור^[515]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שלדעה זו אף כשלא השתנה מראה הנגע, אם חסר הנגע משיעורו הראשון, אף על פי שיש בו עדיין שיעור נגע – כגריס^[516] - הרי הוא טהור^[517].

כשהלך סימן הטומאה לאחר ההחלט

נגע שהחליטו לטומאה באחד מסימני הטומאה, ולאחר מכן הלך לו סימן הטומאה, הרי הוא טהור^[518], ואין צריך להמתין לסוף שבוע, אלא מיד כשהלכו הסימנים רואהו הכהן ומטהרו, שלא הוזכרו שבועות במוחלט אלא במוסגר^[519]. במה דברים אמורים? כשהחליטו לטומאה בשער לבן או במחיה, אבל החליטו לטומאה בפשיון ולאחר מכן חזר הנגע להיות כמו שהיה, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן יש מן האחרונים סוברים, שנחלקו בדבר תנאים, שר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרים^[520].

שני סימני טומאה שהלך אחד

נגע שהיו בו שני סימני טומאה והלך אחד מהם, כגון שהיו בו מחיה ופשיון והלך אחד מהם, או שהיו בו שער לבן ופשיון והלך אחד מהם – על נגע שהיו בו מחיה ושער לבן והלכה המחיה, עי' להלן^[521] - עדיין הוא מוחלט לטומאה משום הסימן השני^[522]. במה דברים אמורים? כשנולדו בו שני סימני הטומאה קודם שהוחלט, אבל נגע שהוחלט בסימן טומאה אחד, ולאחר מכן נולד בו סימן טומאה שני, והלך סימן הטומאה הראשון, נחלקו בדינו ראשונים: יש סוברים שמטהרים את הנגע מסימן הטומאה שהלך בו, ורק לאחר מכן מחליטים אותו שוב מחמת סימן הטומאה השני, לפי שאין מחליטים את המוחלט^[523]. ויש סוברים שהנגע נשאר בטומאתו, כיון שמדובר באותו נגע^[524], ולדעתם מה שאמרו שאין מחליטים את המוחלט, הוא דוקא בשני נגעים שונים, ולא בשני סימני טומאה באותו נגע^[525], ואפילו סימן הטומאה השני הוא פשיון – שאינו מטמא מתחילתו^[526] – והלך לו סימן הטומאה הראשון, הרי הוא נשאר בטומאתו משום הפשיון, שחשוב הוא כאותו נגע ולא כנגע חדש^[527].

כשהלך סימן טומאה וחזר קודם הפטור

נגע שהחליטו באחד מסימני הטומאה – שער לבן, מחיה ופשיון^[528] – והלך סימן הטומאה, ולאחר מכן חזר סימן טומאה זה או שנולד בו אחד מסימני הטומאה האחרים, בין כשהחליטו בתחילת ראיתו, בין שהחליטו בסוף שבוע ראשון להסגר, בין שהחליטו בסוף שבוע שני להסגר, ובין שהחליטו לאחר הפטור – שבכל אותם זמנים מחליטים את הנגע לטומאה כשנולד בו סימן טומאה^[529] - הרי הוא כמו שהיה^[530], וכשלא הספיק הכהן לטהר את האדם שבו הנגע קודם שחזר סימן הטומאה, אין הוא צריך לטמאו מחדש^[531], הואיל ונשאר בו סימן טומאה^[532], שנאמר: ואם פשה תפשה^[533], כפל הכתוב את הפשיון לרבות כל אלו^[534], או שנאמר: נרפא נגע הצרעת מן הצרוע^[535], "נרפא", שהלך לו נגעו, "נגע", שהלך לו שער לבן, "הצרעת", שהלכה לה המחיה, והיינו שאינו נטהר עד שילכו ממנו כל סימני הטומאה^[536].

כשחזר סימן טומאה לאחר הפטור

נגע שפטרו הכהן, בין לאחר הסגר – שעמד בעיניו שתי שבועות, לסוברים כן^[537] - ובין לאחר החלט – שהלכו ממנו סימני הטומאה^[538] - שוב אין מסגירים אותו לעולם^[539], וכשנולד בו סימן טומאה לאחר הפטור – שער לבן, מחיה או פשיון^[540], בין סימן טומאה שהיה בו קודם לכן ובין סימן טומאה אחר^[541] - מחליטים אותו לטומאה^[542], ואפילו הוא פשיון, שאינו מטמא בתחילתו^[543], שנאמר: ואם פשה תפשה המספחת בעור אחרי הראֹתו אל הכֹהן לטהֳרתו ונראה שנית אל הכֹהן וראה הכֹהן והנה פשתה המספחת בעור וטִמאו הכֹהן צרעת הִוא^[544], והוא הדין בכל סימן טומאה שאירע אחרי טהרתו^[545]. ומכל מקום, אין הנגע מטמא למפרע בין הזמן שנפטר לבין הזמן שהוחלט מחדש^[546].

השתנה מראה הנגע לאחר הפטור

נגע שהשתנה מראהו לאחר הפטור למראה אחר ממראות הנגעים, הרי הוא כמו שהיה^[547], וכשנראה בו סימן טומאה - אפילו הוא פשיון שאינו מטמא בתחילתו^[548] - מחליטים אותו לטומאה מיד, שנאמר: ואם פשה תפשה^[549], לרבות אפילו במראה אחר^[550], או שנאמר: והנה כהה הנגע וגו' ואם פשה תפשה וגו' וטִמאו הכהן^[551], שאף על פי שהשתנה מראה הנגע, כל עוד הוא עדיין חשוב נגע, הרי הוא מטמא מיד כשפשה^[552].

הלך הנגע לאחר הפטור וחזר

נגע שהלך לגמרי לאחר הפטור, וחזר לאחר מכן – והוא הדין כשכהה הנגע למטה מארבע מראות נגעים ולאחר מכן התחזק שוב^[553] - דינו כנגע חדש שיראה כבתחילה^[554], בין כשהלך בסוף השבוע הראשון להסגרו ופטרו הכהן^[555], ובין כשעמד בעיניו בסוף השבוע השני להסגרו, ופטרו הכהן -לסוברים שנגע העומד בעיניו במשך שני שבועות טהור^[556] - ולאחר מכן הלך הנגע^[557], ואפילו נראה באותו מקום ממש שהיה בו הנגע הראשון דינו כנגע חדש^[558], שנאמר: מספחת הִוא^[559], ובא הכתוב למעט שבאופן כזה דינו כנגע חדש^[560], או שנאמר: והנה כהה הנגע וגו', ואם פשה תפשה וגו' וטמאו הכהן וגו'^[561], שדוקא כשהיה עדיין נגע הרי הוא טמא מיד, אבל כשהלך וחזר הרי הוא נגע חדש ויראה כבתחילה^[562]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים בתורת כהנים, וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים בפירוש דברי עקביא בן מהללאל – שמטמא שער פקודה^[563] - שכאשר חזר הנגע לאותו מקום שהיה בו הנגע הראשון, דינו כנגע שלא השתנה לאחר הפטור, והוא טהור^[564].

התמעט הנגע לאחר הפטור וחזר

נגע שהלך מקצתו לאחר הפטור, באופן שלא נשאר בו שיעור נגע – גריס^[565] – וחזר והתפשט לאחר מכן לשיעור נגע, יש מן האחרונים סוברים שדינו כנגע חדש ויראה כבתחילה – כפי שנגע שהלך לחלוטין לאחר הפטור ולאחר מכן חזר דינו כנגע חדש, לסוברים כן^[566] - שנגע פחות מכשיעור אינו כלום^[567]. ויש מן האחרונים סוברים שדינו כנגע שלא השתנה לאחר הפטור והוא טהור, כיוון שלא חזר אלא לכמות שהיה ובאותו מקום עצמו^[568]. ויש מן הראשונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים: ר' יהודה ור' עקיבא סוברים שדינו כנגע חדש שיראה כבתחילה, וחכמים סוברים שכיון שמקצת הנגע נשאר במקומו, דינו כנגע שלא השתנה לאחר הפטור, והוא טהור^[569], ועל הסוברים שאף על פי שחזר הנגע לכמות שהיה, הרי זה חשוב כאילו פשה הנגע, עי' להלן^[570]. על דינו של נגע כזה שהלך מקצתו ולאחר מכן חזר להיות יותר ממה שהיה קודם לכן, עי' להלן^[571]. על דינו של נגע שהיה בו יותר משיעור נגע ולאחר הפטור הלך מקצתו, באופן שנשאר בו שיעור נגע, ולאחר מכן פשה שוב לכמות שהיה, עי' להלן^[572].

זז הנגע לאחר הפטור

נגע שזז לאחר הפטור, באופן שבנגע המקורי אין שיעור נגע - שהוא כגריס^[573] – אלא רק בצירוף החלק החדש, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים: ר' עקיבא אומר שדינו כנגע חדש שיראה כבתחילה, שאף על פי שנטהר הנגע הראשון, לא נתבטל לגמרי – שהרי כשפשה לאחר הפטור מחליטים אותו לטומאה^[574] - והוא מצטרף למה שנולד לאחר מכן להיות נגע חדש, וחכמים סוברים שאין מצרפים את מה שנשאר מהנגע הראשון לחלק שנולד מחדש, שאותו חלק ראשון כבר נטהר ונתבטל קודם לכן^[575].

בין ראיה לפסיקת הדין

נגע שראהו הכהן, וטרם שהספיק לפסוק את דינו נולד בנגע דבר שמשנה את דינו, יש לפסוק את הדין כפי מצבו האחרון, ולא כפי שהיה קודם לכן^[576], ולכן נגע שאין בו סימן טומאה, וראהו הכהן ועמד להסגירו – בתחילה^[577], או בסוף שבוע ראשון^[578] – או לפוטרו – בסוף שבוע שני, לסוברים כן^[579], או לאחר שהחליטו והלך ממנו סימן הטומאה^[580] – וקודם שעשה כן נולד בו סימן טומאה, מחליטו, וכן נגע שהיו בו סימני טומאה, וראהו הכהן ועמד להחליטו, וקודם שעשה כן הלכו להם סימני הטומאה, בתחילתו ובסוף השבוע הראשון מסגירו, ובסוף השבוע השני ולאחר הפטור, פוטרו^[581].

בתוך ימי ההסגר

אין מחליטים נגע ואין פוטרים אותו אלא ביום שיראה בו בתחילה או ביום השביעי או ביום השלושה עשר^[582], ולכן נגע שאירע בו תוך ימי ההסגר דבר שמשנה את דינו, וקודם שנגמרו ימי ההסגר חזר למה שהיה קודם לכן, כגון שנולד בו סימן טומאה והלך לו, או שנתמעט מכשיעור וחזר להיות כשיעור, או שהפך מקומו להיות מקום שאינו מטמא בנגעים וחזר להיות מקום המטמא בנגעים, דינו כאילו לא השתנה^[583], ואפילו הלך הנגע לגמרי בתוך ימי הסגרו ובסוף השבוע חזר שוב, הרי הוא כמו שהיה^[584], אלא אם כן חזר הנגע במקום אחר, שודאי נגע חדש הוא ויראה כבתחילה^[585]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ר' יהודה בתורת כהנים, שכיון שהלך הנגע לגמרי, אף על פי שחזר בסוף השבוע לאותו מקום שהיה בו, הרי הוא כנגע חדש ויראה כבתחילה, שנאמר: מספחת הִוא^[586], ובא הכתוב למעט שדוקא כשעמד הנגע בעיניו במשך כל ההסגר יש לטהרו בסוף השבוע השני, לסוברים כן^[587], אבל כשהלך לגמרי, דינו כנגע חדש^[588]. ומכל מקום, כשראה הכהן את הנגע בתוך ימי ההסגר, אף על פי שאינו חייב לעשות כן, ומצאו שנולדו בו סימני טומאה של שער לבן או מחית בשר חי – שהם מטמאים אף בתחילת ראיית הנגע^[589] – יש מן האחרונים שמצדדים לומר שמחליטו לטומאה מיד ואינו ממתין לסוף ימי הסגרו, לפי שדין ראיית הנגע ביום השביעי לא נאמר בכתוב לגבי סימני טומאה אלו^[590]. ויש מן האחרונים שמצדדים לומר בדעת ראשונים לחלק בין סימן טומאה שנולד בתוך ימי ההסגר הראשון, שאין מחליטו לטומאה עד שיראהו בסוף השבוע, לבין סימן טומאה שנולד בתוך ימי ההסגר השני, שכשרואהו הכהן באיזה יום שיהיה, מחליטו מיד לטומאה^[591]. על פשיון שארע בתוך ימי ההסגר, שיש מן הראשונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים, עי' להלן^[592].

נגע שני

אדם שהיה בו נגע, והוסגר או הוחלט לטומאה, ונולד בו נגע שני, אין הכהן נזקק לנגע השני לא להסגירו ולא להחליטו כל זמן שאותו אדם מוסגר או מוחלט על הנגע הראשון^[593], שנאמר: וטִמאו הכהן לא יסגִרנו כי טמא הוא^[594], והיינו כשהוא טמא שלא יסגירנו כלל אפילו על נגע אחר^[595], וחזר הכתוב לומר שנית "כי טמא הוא", לומר שכשנקרא שם טומאה על נגע אחד, שוב אינו מזדקק לו לשום דבר על נגע אחר^[596]. דין זה אמור בין להקל, שלאחר שנטהר מהנגע הראשון הוא טהור לגמרי עד שיראה הכהן את הנגע השני לאחר מכן^[597], ובין להחמיר, שאין הימים שעברו על הנגע השני בזמן שהיה מוסגר או מוחלט מהנגע הראשון עולים לו למניין ימי ההסגר^[598]. במה דברים אמורים? שלאחר שכבר נזקק הכהן לנגע אחד נולד באותו אדם נגע שני, אבל כשנולדו באותו אדם שני נגעים יחד, נזקק הכהן לשניהם, בין להסגיר את שניהם^[599], בין להחליט את שניהם^[600], בין להסגיר אחד ולהחליט אחד^[601], בין להסגיר אחד ולפטור אחד, בין להחליט אחד ולפטור אחד^[602], שנאמר: נגע צרעת הוא וראהו^[603], שאף כשיש עם הנגע עוד צרעת אחרת, רואה הכהן הן את הנגע והן את הצרעת^[604], או שבין כשהוא מסגיר נגע יראה נגע אחר, ובין כשהוא מחליט נגע יראה נגע אחר^[605], והוא הדין שכשנולד באדם נגע אחד וראהו הכהן, וקודם שהספיק להחליט את הנגע או להסגירו נולד באותו אדם נגע נוסף, נזקק הכהן לראות אף את הנגע השני^[606], שנאמר: וראה הכהן והנה שאת^[607], והיינו שבזמן שראה צמח בו נגע נוסף, שכבר נאמר קודם לכן: נגע צרעת כי תהיה^[608], ועל כרחך זהו נגע אחר^[609], ואפילו כשראה הכהן את הנגע הראשון והסגירו ורק לאחר מכן נודע לו שהיה באותו אדם נגע נוסף, יש מן האחרונים סוברים שרואה אף את הנגע השני, כיון שאותו נגע היה כבר קודם ההסגר^[610]. ויש מן הראשונים סוברים שאף כשנולד באותו אדם נגע אחר קודם שהספיק הכהן לפסוק את דינו אינו יכול לפסוק את הדין בשני הנגעים אלא רק באחד מהם, אלא שבאופן כזה הוא רשאי לפסוק את הדין באיזה מהנגעים שירצה^[611]. וכן בסוף ימי ההסגר, כשבא הכהן לפסוק את דינו של הנגע הראשון, אמרו בתוספתא שרואה הוא אף את הנגע השני שנולד בו בימי ההסגר ופוסק את דינו^[612], וכן יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים^[613], וכן יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי המשנה^[614]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שכשנולד בו נגע שני לאחר שהסגיר את הנגע הראשון, אין רואים אותו כלל, אפילו לאחר ימי הסגרו של הנגע הראשון, עד שיפטור את הנגע הראשון, ולא אמרו שבסוף שבוע רואה הכהן את שני הנגעים, אלא כשהוסגרו שניהם מתחילה^[615]. על אופן ראית שני נגעים, שאין רואים אותם כאחד, ע"ע ראית נגעים.

===
סדר ראיית נגעי עור בשר – – תרשים זרימה^[616]

ההסגר

מהותו

מהותו של ההסגר, שמסגירים בו את הנגע - בתחילת ראיתו, כשאין בו סימן טומאה^[617], או בסוף השבוע הראשון, כשעמד הנגע בעיניו^[618], בנגעים בהם יש הסגר שני^[619] - נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שההסגר הוא על האדם שבו הנגע^[620], והיינו שסוגרים את המצורע בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע^[621], ועל הטעמים לכך, עי' להלן^[622]. ומכל מקום, אף לדעה זו יש מן האחרונים סוברים שאין צריך לנעול את דלת הבית, אלא די לו בסגירת הדלת שישב המצורע בדד ולא יהיו דלתות ביתו פתוחות לכל עובר ושב כדרך כל פתחי הבתים^[623]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שיש לנעול את דלתות הבית^[624]. ב) ויש סוברים שההסגר הוא על הנגע^[625], שנאמר: והסגיר הכהן את הנגע^[626], ולא את הנגוע^[627], והיינו שהכהן מציין סביב הנגע בצבע, כדי שיוכל לראות בסוף השבוע אם פשה^[628], או שהוא מכסה את הנגע בבגדים, כדי שלא יסיר המצורע את הנגע על ידי חיכוך^[629]. ג) ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין ההסגר מעשה מסוים, אלא אמירת הכהן על המצורע שהוא מוסגר^[630], והיינו שהוא בספק עד סוף השבוע כדי לברר אם יראו בנגע סימני טומאה, וכמו דבר סגור שאי אפשר לברר את טיבו עד שייפתח^[631], וממילא יש למצורע בזמן ההסגר דינים של מצורע מוסגר^[632].

טעמו

בטעם ההסגר למשך שבוע, לסוברים שמהותו של ההסגר הוא סגירת האדם שבו הנגע בתוך בית^[633], יש מן הראשונים סוברים שהוא לפי שרוב החוליים משתנים לאחר שבוע^[634], ויש להסגירו במשך שבוע זה כדי שלא ילך בחוץ ברחובות להשתעשע עם בני אדם, ואז יהיה טרוד הטבע בזה ולא יפעל בגוף על פי טבעו^[635]. ויש מן הראשונים סוברים שהוא כדי שיבחינו בפשיון הנגע, שהרואה כל הזמן דבר שגדל מעט, אינו שם לב לגדילתו, כפי ששם לב מי שרואהו לאחר זמן^[636]. ויש מן הראשונים סוברים שהוא כדי שלא ידבר המצורע עם בני אדם וידביק אותם^[637], או שהוא כדי שלא ידבר עם בני אדם ויטמא אותם^[638]. ויש מן הראשונים סוברים שהוא כדי שלא יוכלו קרוביו ואוהביו לתת לו תרופא שתסיר ממנו את סימני הנגע^[639]. ויש מן הראשונים סוברים שהוא כדי שישאר המצורע במקום אחד ולא ינוע, ואז יתגבר החום שלו על החום החיצוני שבסיבתו בא הנגע ויוציאהו החוצה, ואם בכל זאת יתחזק החולי לאחר ההסגר, הרי זו הוכחה שהחולי הגיע עקב עיפוש הגוף ולא מסיבה חיצונית^[640]. על טעמו של ההסגר לסוברים שהוא פעולה בנגע עצמו ולא באדם^[641], עי' לעיל^[642].

שבועות ההסגר

הסגר בנגעי אדם, יש שאינו יותר מפעם אחת, במשך שבוע אחד, ויש שהוא עד פעמיים, במשך שתי שבועות, כדלהלן: נגעי שחין ומכוה אין בהם יותר מהסגר אחד למשך שבוע אחד^[643], שנאמר בהם: והסגירו הכהן שבעת ימים^[644], ולא מצינו בכתוב בהם יותר מהסגר אחד^[645]. נגעי עור בשר, יש בהם הסגר עד שני שבועות^[646], שנאמר בהם: והסגירו הכהן שבעת ימים שנית^[647]. וכן נגעים בגבחת ובקרחת יש בהם הסגר עד שני שבועות^[648], שנאמר בהם: כמראה צרעת עור בשר^[649]. וכן נתקים יש בהם הסגר עד שני שבועות^[650], שנאמר בהם: והסגיר הכהן את הנתק שבעת ימים שנית^[651].

שער לבן

טעמו

שער לבן הוא סימן טומאה מכח גזירת הכתוב^[652]. ומכל מקום, יש מן הראשונים שנתנו בו טעם, שהוא מלמד על החולי שבאותו נגע^[653], שהפיכת השער ללבן מלמדת שהנגע ממית את הבשר^[654], ואף על פי שפעמים מנהג הגוף הוא ששער שחור מתהפך לשער לבן, כגון כשהוא מגיע לימי הזקנה, אנו תולים שמכח ליקוי הנגע נתלבן^[655].

סוגי הנגעים שבהם הוא סימן טומאה

שער לבן הוא סימן טומאה בין בנגעי עור בשר^[656], שנאמר בהם: ושער בנגע הפך לבן וגו' וטִמא אֹתו^[657], בין בשחין^[658], שנאמר בו: ושערה הפך לבן וטִמאו הכהן^[659], ובין במכוה^[660], שנאמר בה: והנה נהפך שער לבן בבהרת וגו' וטִמא אֹתו הכהן^[661]. אבל בגבחת וקרחת אין שער לבן מטמא^[662], שנאמר: הִוא^[663], היא אינה מטמאת בשער לבן^[664], ומיעט הכתוב דוקא שער לבן, לפי שסתם גבחת וקרחת אין בהן שער^[665], ואף אם ייוולד בהן שער במקרה, לעולם לא יהיה שחור אלא לבן ולקוי^[666], או לפי שריבה הכתוב בפירוש את שאר סימני הטומאה לגבחת וקרחת^[667], או שאין צורך בכתוב למעט בהן שער לבן, לפי שאין בהן שער^[668]. וכן בנתקים אין שער לבן מטמא^[669], שנאמר בהם: שער צהֹב^[670], ולא לבן^[671], ואין למדים לטמא בהם בשער לבן מנגעי עור בשר, לפי שדבר-שהיה-בכלל-ויצא-מן-הכלל-לטעון-טען-אחר-שלא-כענינו* יצא להקל ולהחמיר, שכיון שראש וזקן – שנגע שבהם קרוי נתק^[672] - בכלל עור ובשר היו - ואילו לא כתב אלא הכלל שכולל נגעי עור ובשר היו אף נגעי ראש וזקן בכלל^[673] - וכשיצאו מן הכלל יצאו לטעון טוען אחר שלא כענינו – ששאר נגעים מטמאים בבשר, ואילו נתקים מטמאים בשער^[674], ועוד שנתקים מטמאים במראות אחרים ממראות הנגעים שמטמאים בהם נגעי עור בשר^[675] - יצאו להקל ולהחמיר, ולהקל היינו שאינם מטמאים בשער לבן^[676], ועל שער צהוב שמטמא בנתקים, ע"ע נתק.

מראות הנגעים שבהם הוא סימן טומאה

שער לבן הוא סימן טומאה בכל סוגי מראות הנגעים^[677] – בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה^[678], וכן במראות הפתוכים^[679] - שזכר הכתוב שער לבן לאחר שזכר את כל סוגי מראות הנגעים^[680].

בפני עצמו

שער לבן הוא סימן טומאה בפני עצמו, ואינו זקוק לסימן אחר כדי להחליט את הנגע לטומאה^[681], בין במראה בהרת ובין במראה שאת^[682], שהרי טימא הכתוב בשער לבן לבדו, שנאמר: ושער בנגע הפך לבן^[683]. ואף על פי שנאמר לאחר מכן: והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת^[684], לא בא הכתוב לומר שצריך שני סימני טומאה כדי לטמא, אלא נדרש הוא בענין אחר^[685].

מראיתו

אין השער סימן טומאה בנגע, אלא כשהוא בצבע לבן^[686], אבל שער בצבעים אחרים, כגון אדום, ירוק ושחור, אינו מטמא, שנאמר: לבן^[687], ולא אדום ולא ירוק ולא שחור^[688], ואפילו שער צהוב, שהוא סימן טומאה בנתקים^[689], אינו סימן טומאה בשאר נגעים, שנאמר: שער לבן^[690], ולא צהוב^[691], שכיון שחזר הכתוב ושנה "לבן" הרבה פעמים^[692], יש למעט ממנו את כל הצבעים האחרים^[693]. ומכל מקום, שער לבן מטמא בכל מראה לבן שיהיה^[694], ואפילו הוא כהה יותר מהלובן של ארבעת מראות הנגעים^[695], כגון מראה סיבות^[696], שהוא מראה השער של איש זקן, שאינו לבן ממש^[697], שנאמר: ומראה הנגע עמוק^[698], ולא מראה שער לבן עמוק^[699], שכיון שקודם לכן נאמר: ושער בנגע הפך לבן^[700], הרי זה לבן כל שהוא, שדוקא מראה הנגע צריך להיות עמוק^[701], ועוד שדוקא בנגע עצמו פרט הכתוב את אופן הלבנונית שבו: שאת או ספחת או בהרת^[702], אבל בשער לבן נאמר "לבן" בסתם^[703]. בטעם לכך ששער לבן מטמא אפילו כשמראיתו כהה יותר ממראיתם של ארבעת מראות הנגעים, יש מן האחרונים סוברים שהוא לפי שדוקא מראה הנגע שהוא בעור הבשר צריכה לבנוניתו להיות חזקה, שכן רוב בני האדם הם לבנים מעצם טבעם, וצריך מראה הנגע להיות חזק יותר ממראה עור הבשר הרגיל, אבל שער שמעצם טבעו אינו לבן, די לו בכל מראה לבן כדי לטמא^[704]. ויש מהמתרגמים שנראה מדבריהם שאף מראיתו של השער הלבן צריכה להיות במראהו של אחד מארבעת מראות הנגעים^[705].

כשיש גם שער שחור

שער לבן הוא סימן טומאה אף על פי שיש בנגע גם שערות שחורות^[706], ואף על פי ששער שחור בנתקים חשוב סימן טהרה, ומציל מידי שער צהוב שהוא סימן טומאה בהם^[707], בנגעים שבהם שער לבן הוא סימן טומאה, אין שער שחור מציל את הנגע מלהיטמא בשער לבן^[708], ואפילו היו בו כמה שערות שחורות^[709].

מספר השערות

שער לבן אינו סימן טומאה בכל שהוא^[710], אלא דוקא כשיהיו בנגע שתי שערות לבנות^[711], שנאמר: שער^[712], ושערה אחת אינה קרויה "שער", ש"שער" הוא שם המין המורה על כמה שערות, ומיעוט רבים שנים^[713], ויש ללכת אחרי השיעור הקטן האפשרי, שתפסת מרובה לא תפסת^[714], ועוד שאחרת אין שיעור מסוים שאפשר לתת^[715]. הייתה מלמטה שערה לבנה אחת, ונחלקה לשתי שערות מלמעלה, אף על פי שהיא נראית כשתי שערות לבנות, אינה חשובה אלא כשערה אחת^[716], שנאמר: ושער בנגע^[717], שבנגע עצמו שהוא למטה, צריך שיהיו שתי שערות^[718], ואפילו כשרק בתוך הבשר היתה שערה אחת, וכל מה שמבחוץ על הבשר מפוצל ונראה כשתי שערות, יש מן האחרונים מצדדים לומר שאינו חשוב אלא כשערה אחת, כיון שבשורשה אינה אלא שערה אחת^[719]. ומכל מקום, אין שתי השערות הלבנות צריכות להיות סמוכות אחת לשניה, אלא אף על פי שהן מפוזרות אחת כאן ואחת כאן הרי הן סימן טומאה^[720], ואפילו יש ביניהן שער שחור^[721], שלא הקפידה תורה אלא שיהיו שתי שערות לבנות, יהיו היכן שיהיו^[722], ועל דינן של שתי שערות שיש ביניהן שחין ומכוה ובוהק, עי' להלן^[723]. וכן אין שתי השערות הלבנות צריכות להפוך ללבן באותו זמן, אלא אפילו הפכה שערה אחת ללבן ולאחר זמן הפכה שערה אחרת ללבן, הרי הן סימן טומאה^[724], שכיון שמצינו שאמר הכתוב: ושערה לא הפך לבן והסגיר^[725], ללא מפיק בה"א, הכונה לשערה אחת, שיש לומר שכששערה אחת לא הפכה ללבן ורק אחת הפכה, יש להסגיר את הנגע, שאם תתלבן שערה נוספת יחליטנו לטומאה^[726]. על מי שכל שערו הפך ללבן, ששער זה חשוב אף הוא כסימן טומאה, ואינו כפריחת הנגע בכל הגוף שחשובה סימן טהרה, עי' להלן^[727].

אורך השערות

שיעור ארכן של השערות הלבנות, שרק ממנו ואילך חשובות הן כסימן טומאה – ואפילו כשאחת מהן כשיעור ורק השניה פחותה משיעור זה, אינן חשובות סימן טומאה^[728] - נחלקו בו תנאים, וראשונים ואחרונים בדעתם: א) ר' ישמעאל אומר שהוא כדי לכוף ראשן לעיקרן^[729]. ושיעור זה, יש מן הראשונים סבורים שהוא השיעור הגדול שבכולם^[730]. ויש מן הראשונים סוברים שהוא אמצעי^[731]. ב) ר' אליעזר אומר שהוא כדי לקרוץ – לאחוז מעט^[732] - בציפורן^[733]. ושיעור זה, יש מן הראשונים סוברים שהוא השיעור המועט מכולם^[734], שלדעתם שיעור זה הוא של קריצה בציפורן אחת^[735]. ויש מן הראשונים סוברים שהוא אמצעי^[736], שלדעתם שיעור זה הוא של קריצה בשתי ציפורניים^[737]. ג) ר' עקיבא אומר שהוא כדי שיהיו ניטלות בזוג^[738] – מספרים^[739] - ואף בדעת ר' שמעון – שאמר ששיעור הלובן שבשער הוא כדי לקרוץ בזוג^[740] - יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שהוא כדי שיהיו ניטלות בזוג^[741]. ושיעור זה, יש מן הראשונים סוברים שהוא השיעור הגדול מכולם^[742]. ויש סוברים שהוא השיעור הקטן מכולם^[743], שיותר יכול לאמן את ידיו בשיעור פחות על ידי כלי ממה שיכול לאמן את ידיו בלא כלי^[744]. ויש מן הראשונים סוברים שהוא אמצעי^[745]. ד) ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שר' אליעזר ור' עקיבא נחלקו בדעת ר' ישמעאל, אם שיעור לכוף ראשן לעיקרן הוא משעה שיהיו ניטלות בזוג, שהוא השיעור הקטן, או שהוא כדי לקרוץ בציפורן, שהוא השיעור הגדול^[746]. הלכה, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא שיש ללכת אחרי המחמיר^[747], וכתבו ראשונים שחשובות הם סימן טומאה כבר משיעור שיהיו ניטלות בזוג^[748], שזהו השיעור המועט לדעתם^[749], ומכל מקום יש מהם מוסיפים שאין שורפים על טומאה זו תרומה וקדשים עד שיהיה בשערות כדי לכוף ראשן לעיקרן, שזהו השיעור הגדול לדעתם^[750]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף שורפים על טומאה זו תרומה וקדשים כבר משיעור שיהיו ניטלות בזוג^[751], שהלכה נפסקה להחמיר באופן ודאי ולא מספק^[752], או שהלכה כר' עקיבא מחברו^[753].

מקום ושיעור הלובן בשערות

שערות לבנות שבנגע אינן צריכות להיות לבנות לכל אורכן על מנת שיהיו חשובות סימן טומאה^[754], אלא כשעיקר השערות הוא לבן, אף על פי שראשן שחור, הרי הן חשובות סימן טומאה, אבל כשעיקר השערות שחור – אפילו כל שהוא^[755] - אף על פי שראשן לבן, אינן חשובות סימן טומאה^[756], שנאמר: ושער בנגע הפך לבן^[757], שבסמוך לנגע שהוא עיקר השער צריך להיות לבן^[758], לפי שאז עיקרו מהגוף הלקוי^[759]. שיעור הלבן שצריך להיות בעיקר השערות על מנת שיהיו חשובות סימן טומאה, נחלקו בו תנאים: לדעת ר' מאיר שיעורו בכל שהוא^[760], שכיון שהלבנונית היא סמוכה לנגע, אינה צריכה שיעור^[761], והרי זו כאילו השערות לבנות לכל אורכן^[762], ומן הראשונים יש סוברים בדעתו שדי לו ללובן שיהיה באחד מצדדי העיקר ואין צורך בכל היקפו^[763]. ולדעת חכמים ור' שמעון שיעור הלובן הוא כדי לקרוץ בזוג^[764], והיינו מספרים^[765], שזהו שיעור אורכן של השערות הלבנות, לסוברים כן^[766]. ויש מן הראשונים סוברים שכל זה הוא מן התורה, אבל מדרבנן אמר ר' מאיר שאין השערות הלבנות חשובות סימן טומאה עד שיהיה אף קציהן העליון לבן, שיש חשש שכשיחליטו הכהן לטומאה בשערות לבנות שעיקרן לבן וראשן שחור, יאמרו אנשים שהכהן המטמא הוא בור, כיון שלא יראו את עיקרן הלבן, ואף על פי שמדין תורה היה צריך להחליטו לטומאה, כיון שהכהן שותק ואינו מחליטו לטומאה, אינו מוחלט, שאין המצורע מוחלט לטומאה עד שיאמר הכהן שהוא מוחלט^[767]. הלכה, יש מן הראשונים סוברים שדי בכל שהוא לבן בעיקר השערות על מנת שיהיה חשובות סימן טומאה^[768], שכיון שבמחלוקת ר' מאיר ור' שמעון ספק כמי הלכה, לסוברים כן^[769], יש ללכת אחרי המחמיר^[770], או שכיון שלהלכה שיעור אורך השערות הלבנות הוא כדי לקרוץ בזוג^[771], ממילא פשוט ששיעור הלובן שבהן הוא פחות מכך, שהרי אין צריך שכל השערה תהיה לבנה^[772]. ויש מן הראשונים סוברים להלכה ששיעור הלובן שבשערות צריך להיות כדי לקרוץ בזוג, כיון שלדעתם בכל מקום שנחלקו ר' מאיר ור' שמעון, הלכה כר' שמעון^[773].

שיעורו בנגע

אין מקומו של השיער הלבן צריך שיעור בתוך הנגע^[774].

מקומו

שער לבן אינו חשוב סימן טומאה אלא כשהוא בתוך הנגע^[775], בין כשהיה השער בתוך הנגע והנגע מקיפו, ובין שהיה בקצה הנגע^[776], ואפילו חוט יוצא מן הנגע ויש בו שתי שערות לבנות הרי זה סימן טומאה^[777], שלא הקפידה תורה אלא שיהיו שתי שערות בנגע, יהיו היכן שיהיו^[778], אבל שער לבן מחוץ לנגע אינו חשוב סימן טומאה^[779], שנאמר: ושער בנגע^[780], ומילת "בנגע" אינה במקומה, שהיה לה להיות אחרי המשך הכתוב: הפך לבן, ולכן נלמד שהשער צריך להיות בתוך הנגע^[781], ואפילו היה השער מבפנים לנגע, אבל לא במקום נגע עצמו, כגון שבאמצע הנגע היה שחין או מכוה - ובאופן שאין השחין והמכוה עצמם מטמאים בנגעים^[782], כגון בזמן שהם מרדים^[783], או שאין במקומם כגריס^[784], או שקדם הנגע לשחין ולמכוה^[785], או שמדובר בשחין ומכוה שאין בהם נגע^[786], או שהשער הלבן קדם לשחין ולמכוה^[787] - או בוהק, והיו שתי שערות במקומם, או שהיו השחין והמכוה והבוהק מקיפים את השערות הלבנות, או שחלקו השחין והמכוה והבוהק בין השערות הלבנות, אינן חשובות סימן טומאה^[788], שבכל האופנים הללו אין השער הלבן נמצא בתוך הנגע עצמו^[789]. שחין ומכוה שאינם מקיפים את כל השער הלבן אלא רק את חלקו, אפילו רק מצד אחד או מעט ממנו, יש מן הראשונים סוברים שאף באופן כזה אין השער הלבן חשוב סימן טומאה^[790], שצריך שיהיו שתי השערות הלבנות בגוף הנגע עצמו מכל הצדדים^[791], וכשיש שם שחין או מכוה, אף באופן כזה אין כאן "שער בנגע"^[792]. ויש מן האחרונים סוברים שכשיש פרצה בהיקף השחין והמכוה למקום השער הלבן, אותו שער חשוב סימן טומאה, שבאופן כזה מה שבפנים חשוב הוא כחלק מהנגע^[793]. וכן שער לבן שהיה במקום מחיה שבתוך הנגע, באופן שאותה מחיה אינה חשובה סימן טומאה – כגון שאין במחיה שיעור כעדשה^[794], או שאין המחיה מבוצרת בנגע^[795] – יש מן האחרונים סוברים שאינו חשוב סימן טומאה, לפי שמקום המחיה אינו חשוב נגע^[796]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר ששער לבן שהיה במקום מחיה שבתוך הנגע חשוב סימן טומאה אפילו כשאותה מחיה אינה חשובה סימן טומאה, הואיל והיא מין טומאה^[797]. והולכים אחרי עיקר מקום השערות^[798], שאין קרוי "שער" אלא עיקרו ולא ראשו^[799], ולכן כשהיו השערות בתוך הנגע ושוכבות מחוץ לנגע, הן חשובות סימן טומאה, אבל כשהיו מחוץ לנגע, אף על פי ששוכבות בתוך הנגע, אינן חשובות סימן טומאה^[800], ומכל מקום, לסוברים שצריך שיעור בחלק הלבן שבשער כדי להחשב כסימן טומאה^[801], יש מן האחרונים סוברים שכל אותו שיעור צריך להיות בתוך הנגע^[802].

זמן טומאתו

שער לבן חשוב סימן טומאה בכל זמן שיגיע בנגע^[803], בין בתחילת ראייתו^[804], כשהובא אל הכהן בפעם הראשונה^[805], או לאחר שהובא אל כהן וקודם שהספיק להסגירו^[806], בין לאחר הסגר ראשון^[807], בין לאחר הסגר שני^[808] – בנגעי עור בשר שבהם יש הסגר שני^[809] - ובין לאחר הפטור^[810], והיינו כשנולד בנגע לאחר שאמר לו הכהן שהוא טהור^[811], ואף על פי שפשיון אינו סימן טומאה בתחילתו אלא לאחר הסגר^[812], שונה הוא דינו של השער הלבן, שנאמר בו בתחילת ראיית הנגע: וראה הכהן את הנגע וגו' ושער בנגע הפך לבן וגו' וטִמא אֹתו^[813].

זמנו ביחס לנגע

אין שער לבן חשוב סימן טומאה – בין בנגעי עור בשר^[814], ובין בשחין ובמכוה^[815] - אלא כשקדם הנגע לשער הלבן^[816], ואז הוא חשוב סימן טומאה אפילו כשהפך ללבן קודם שראה הכהן את הנגע^[817], אבל שער לבן שקדם לנגע אינו חשוב סימן טומאה^[818], שנאמר: ושער בנגע הפך לבן^[819], ולא הקודם לו^[820], שרק אחרי שהיה נגע הפך השער ללבן^[821], או שנאמר: והיא הפכה שער לבן^[822], שהנגע הפך את השער^[823], או שנאמר: והנה נהפך שער לבן בבהרת^[824], משמע שהבהרת קדמה^[825], שדוקא כשהנגע קדם לשער הלבן, הרי זה סימן שנחלש הבשר ומת – שמטעם זה שער לבן חשוב סימן טומאה, לסוברים כן^[826] - אבל כשהשער הלבן קדם לנגע, הרי שלא נתלבן השער מחמת הנגע ואין כאן סימן לחומרת הנגע^[827]. ואפילו הפך השער ללבן לאחר שנולד הנגע, אלא שהיה השער מחוץ לנגע – שאינו חשוב סימן טומאה^[828] – ולאחר מכן התפשט הנגע למקום השער הלבן, יש מן האחרונים סוברים שהוא כשער לבן שקדם לנגע ואינו חשוב סימן טומאה, שאף על פי שקדם הנגע לשער הלבן, לא קדם הנגע במקום השער הלבן^[829]. ומכל מקום, אדם שהיו כל שערותיו לבנות מלכתחילה, כגון שהוא זקן או גרמני, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שנגע שנולד במקום בו יש שער, אותו שער חשוב סימן טומאה, שמן הסתם אף אם היה השער שחור, היה הנגע הופך אותו ללבן^[830]. ויש מן הראשונים סוברים שאף באופן כזה אין השער הלבן חשוב סימן טומאה, ואפילו הוא לבן יותר משאר השערות^[831], שגזירת הכתוב היא שאין שער לבן חשוב סימן טומאה אלא כשקדם לו הנגע^[832]. שער שהפך ללבן באותו זמן שנולד הנגע, יש מן הראשונים סוברים שאינו חשוב סימן טומאה, עד שיקדם הנגע לשער הלבן^[833]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף באופן כזה השער הלבן חשוב סימן טומאה^[834], שמסתבר שהנגע הוא הגורם לכך שהלבינו השערות^[835]. על ספק אם השער הלבן קדם לנגע או שהנגע קדם לשער הלבן, שנחלקו חכמים ור' יהושע בדינו, ע"ע נגעים.

שער שצמח כשהוא לבן

שער לבן שחשוב סימן טומאה כשקדם לו הנגע^[836], הוא בין שהיה בנגע מקודם שער שחור ונהפך ללבן, ובין כשצמח בנגע שער לבן מתחילתו^[837], שהרי בין כך ובין כך קדם הנגע לשער הלבן^[838], או שאף על פי שיש מקום להסתפק בדבר, מכל מקום יש לומר שהשער התחיל לצמוח כשהוא שחור ומיד הפכו הנגע ללבן^[839]. במה דברים אמורים? באדם רגיל, אבל מי שכל שערותיו לבנות מעצם טבעו, כגון שהוא זקן או שהוא אדם לבן ביותר, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שכשצמח בהם שער לבן בתוך נגע, אין הוא חשוב סימן טומאה^[840], שלא הנגע הפכו ללבן אלא הרי הוא לבן מחמת טבעו^[841]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן יש מן האחרונים סוברים, שאף שער לבן שצמח בנגע באדם כזה חשוב סימן טומאה^[842], שלא חילקו בין אנשים שונים ששער לבן לא יהיה בהם סימן טומאה^[843].

כשהפך לשחור ושוב הלבין

שער לבן שקדם לנגע – שאינו חשוב סימן טומאה^[844] - ולאחר שנולד הנגע הפך לשחור ושוב הלבין, יש מן האחרונים מסתפקים אם חשוב הוא עדיין כשער לבן שקדם לנגע, שהרי ראינו שלא הנגע הפכו ללבן, ומה שהשחיר ושוב הלבין אינו מעלה ואינו מוריד, או שחשוב הוא כשער שהפך ללבן לאחר שנולד הנגע, כיון שהושחר בינתיים ולאחר מכן הפך ללבן^[845].

כשהפך חלקו ללבן קודם שהיה שיעור נגע

אין שער לבן חשוב סימן טומאה, אלא כשהפך ללבן לאחר שנולד נגע כשיעור – גריס^[846] - אבל כשהפכו השערות ללבנות, שתיהן או אפילו רק אחת מהן, קודם שהיה בנגע כשיעור, ורק לאחר מכן נשלם שיעור הנגע, אין השערות הלבנות שהיו בו קודם לכן מצטרפות להחשב סימן טומאה^[847], ולכן נגע בשיעור של חצי גריס שנולדה בו שערה לבנה אחת או שתי שערות לבנות, ולאחר מכן גדל הנגע בעוד חצי גריס ובאותו חלק שגדל נולדה עוד שערה לבנה אחת – והוא הדין כשלא נולדה בו אפילו שערה לבנה אחת^[848] - יש להסגיר את הנגע^[849], ואין להחליטו בשער הלבן שבו, כיון שלא קדם נגע כגריס לשתי השערות הלבנות^[850], שנאמר: והיא הפכה שער לבן^[851], שהפכתו כולה את כולו – וכגון שהיה נגע בשיעור חצי גריס ולאחר מכן נולד עוד חצי נגע בשיעור חצי גריס, ונולדו בו שתי שערות לבנות^[852], ואז הוא מטמא אפילו באופן שעבר זמן רב בין לידת חצי הגריס הראשון ללידת חצי הגריס השני, ואין אומרים שרק החצי השני הפך את השער ללבן^[853] - ולא שהפכתו מקצתה ולא שהפכה כולו את מקצתה^[854].

כשהפך ללבן במקום שאינו מטמא שהשתנה

שער שהפך ללבן בתוך הנגע במקום שאין שער לבן שבו חשוב סימן טומאה, כגון בתוך שחין ומכוה או בוהק שבתוך הנגע^[855], ולאחר מכן הפך להיות מקומם עור בשר, הרי הוא הוא כשער שהנגע קדם לו וחשוב סימן טומאה^[856], שעל כל פנים שם נגע יש בהם – ששחין ומכוה מיני נגע הם^[857], ובוהק אף על פי שהוא טהור^[858], מכל מקום שם נגע יש עליו אלא שטיהרו הכתוב^[859] - ויש לקרוא בהם לענין הקדימה: ושער בנגע הפך לבן^[860], או שמכל מקום עיקר הנגע קדם לשער הלבן^[861]. במה דברים אמורים? כשהפך השער ללבן במקום שיש בו נגע, אלא שאינו חשוב כחלק מהנגע לענין ששער לבן שבו חשוב סימן טומאה, אבל כשהפך השער ללבן במקום שהוא בתוך הנגע שאינו חשוב נגע כלל – כגון שנולד בתוך מחיה שהיא פחותה מכעדשה, לסוברים שאינה מצטרפת לשיעור נגע^[862], או שנולד בתוך מחיה שאינה נמצאת באמצע הנגע, שאינה חשובה סימן טומאה^[863], ולסוברים ששער לבן במחיה כזו אינו חשוב סימן טומאה^[864], או שנולד בשחין ומכוה שאין בהם נגע^[865] – והשתנה אותו מקום להיות נגע, יש מן האחרונים סוברים שחשוב הוא כשער לבן שקדם לנגע, ואינו חשוב סימן טומאה, שהרי הוא כמו שער לבן שהיה מחוץ לנגע ואחר כך התפשט הנגע לשם, שאינו חשוב סימן טומאה, לפי שבמקומו קדם השער הלבן לנגע^[866]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שכל שהפך השער ללבן במקום שהוא בתוך הנגע, אף על פי שבאותו מקום לא היה כלל שם נגע, ולאחר מכן הפך אותו מקום לנגע, הרי הוא חשוב סימן טומאה כשער לבן שקדם לו הנגע^[867].

כשנולד בנגע טהור מחמת פריחה

שער לבן שנולד בנגע לאחר שנטהר הנגע מחמת פריחתו בכל הגוף^[868], שאינו חשוב סימן טומאה, לסוברים כן^[869], ולאחר מכן הלכה הפריחה וחזר הנגע לכמות שהיה קודם פריחתו – שבאופן כזה יש סוברים שאין הנגע מטמא מחמת חזרת הפריחה^[870] – יש מן האחרונים מסתפקים אם הוא כשער לבן שקדם לנגע - ואינו חשוב סימן טומאה^[871] - כיון שבשעה שנולד השער הלבן היה הנגע טהור, או שהוא כשער לבן שנולד בנגע – שחשוב סימן טומאה^[872] - שמכל מקום כל הנגע קדם לשער הלבן^[873].

שער לבן שנולד במחיה

שער לבן שנולד בתוך מחית בשר חי שבנגע, באופן שהנגע מוחלט לטומאה משום המחיה^[874], והלכה המחיה ונשאר השער הלבן, נחלקו בדינו תנאים: חכמים אומרים שהנגע נשאר מוחלט לטומאה, מפני השער הלבן שבו^[875], שנאמר: ושער בנגע הפך לבן^[876], נגע זה בכל מקום^[877], והרי השער הפך לבן כשהוא בתוך הנגע^[878], ולאחר שהיה כבר נגע^[879], והמחיה חשובה היא כגוף הנגע לעניין זה^[880], או שכיון שנאמר "בנגע" ולא "הנגע", העיקר שהשער הלבן יהיה מבפנים לנגע ולא חוצה לו^[881]. ור' שמעון מטהר, שבמקום השער הלבן הגיע הנגע לאחר שנולד השער^[882], ולדעתו אין המחיה חשובה כגוף הנגע לעניין זה^[883], שנאמר: ושערה^[884], ולא שער מחיתה^[885], או שנאמר: והיא הפכה שער לבן^[886], עד שהנגע עצמו יהפוך את השער ללבן^[887], ואף על פי שיש כתוב אחד שמרבה שער לבן באופן כזה שיחשב סימן טומאה, וכתוב אחד שממעט שער לבן באופן כזה מלהחשב סימן טומאה, ר' שמעון לשיטתו, שהוא דורש בכל מקום טעמא-דקרא*^[888], שדרך השער להתלבן מחמת הנגע והוא סימן לחוזק הנגע – שזה הטעם לכך ששער לבן חשוב סימן טומאה^[889] - וכשהשער הלבן נולד במקום המחיה ולא בנגע עצמו, אינו ראיה לחוזק הנגע^[890]. במה דברים אמורים? כשהיה בנגע שיעור לטמא – גריס^[891] - מלבד המחיה, אבל כשהנגע מצומצם, ואין בו שיעור לטמא אלא בצירוף המחיה שבתוכו – שנגע כזה אף הוא מטמא משום מחיה, שהמחיה מצטרפת לשיעור נגע, לסוברים כן^[892] – יש מן האחרונים סוברים שאף חכמים מודים ששער לבן שנולד בתוך המחיה אינו חשוב סימן טומאה^[893]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת חכמים שאף כשהנגע מצומצם, ואין בו שיעור לטמא אלא בצירוף המחיה שבתוכו, שער לבן שנולד בתוך המחיה חשוב סימן טומאה, שהרי המחיה היא חלק מהנגע ומצטרפת להשלים את שיעורו^[894]. הלכה כחכמים^[895]. על דינו של שער לבן שנולד במחיה שאינה חשובה סימן טומאה, עי' לעיל^[896]. על דינו של שער לבן שנולד במחיה כזו והלכה המחיה, עי' לעיל^[897].

כשנולד פחות מכשיעור קודם שנולד הנגע

שער לבן באורך פחות מכשיעור – כדי שיהיו השערות ניטלות בזוג, לסוברים כן^[898] - שקדם לנגע, ולאחר שנולד הנגע התארך השער ונהיה כשיעור, יש מן האחרונים סוברים שדינו כנגע שקדם לשער הלבן, והשער הלבן חשוב סימן טומאה^[899].

שער לבן בנגע שהלך וחזר

נגע שנולד בתוכו שער לבן – שחשוב הוא סימן טומאה, כיון שקדם הנגע לשער הלבן^[900] - והלך הנגע – לאחר שהוחלט לטומאה^[901], או בסוף השבוע של הסגרו^[902], שאילו הלך הנגע באמצע השבוע וחזר לפני סוף השבוע, חשוב הוא כאילו לא הלך^[903] - ולאחר מכן חזר הנגע שוב, השער לבן שבו קרוי שער פקודה^[904], שהוא כאילו הנגע הפקיד את השער הלבן במקומו והלך לו^[905], עד שיחזור וימצא אותו^[906], או שהוא מלשון פקיד ממונה^[907], שהנגע הראשון מינה את הנגע השני על השער הלבן שהיה בו^[908], ונחלקו בדינו תנאים: עקביא בן מהללאל אומר שהשער הלבן חשוב סימן טומאה בנגע החוזר^[909], שהעיקר הוא שהשער יהפוך ללבן על ידי נגע, והרי היה כאן בתחילה נגע שהפך את השער ללבן^[910], או שכיון שהנגע השני בא באותו מקום של הנגע הראשון, הרי זה חשוב כנגע הראשון, שקדם לשער הלבן^[911], או שכיון שכשהלך הנגע הראשון עדיין נשאר השער הלבן במקומו, ולאחר מכן חזר הנגע, הדבר מוכיח שלא נתרפא הנגע יפה, ומה שחזר הוא הנגע הראשון^[912], או שכיון שהשער הלבן נולד בתוך נגע, הוא מזיק אף על פי שנשאר בלא נגע, וכשיחזור ויפגוש נגע הוא חוזר ומתלוה אליו להפסיד את האדם^[913]. וחכמים ור' עקיבא אומרים שאין השער הלבן חשוב באופן כזה סימן טומאה^[914], ודינו של הנגע כנגע חדש שאין בו שער לבן שיראה כבתחילה^[915], שכדי שהשער הלבן יחשב סימן טומאה, צריך שאותו נגע עצמו שיש בו עכשיו יהפוך את השער ללבן ולא נגע אחר^[916], שנאמר: והיא הפכה^[917], שהפכתו היא ולא הפכתו חברתה^[918], שכשהשער הלבן נשאר ללא נגע בטל כוחו, או שאין שער לבן יכול להתלוות עם נגע אחר^[919]. במה דברים אמורים? כשהלך הנגע הראשון לגמרי, אבל כשנשאר הנגע הראשון, אלא שנתמעט ועמד על פחות מכשיעור המטמא – גריס^[920], שבאופן כזה נטהר הנגע^[921] – והשער הלבן נמצא במקום שבו הנגע עדיין קיים, ולאחר מכן חזר הנגע וגדל לשיעור המטמא, אמר ר' עקיבא שבאופן כזה השער הלבן חשוב סימן טומאה^[922], שכיון שנשאר חלק מהנגע הראשון, הרי הוא אותו נגע וקדם לשער הלבן^[923], או שמוכח שהנגע הראשון לא התרפא^[924], או שבאופן כזה השער הלבן יכול להתלוות לנגע כשחזר וגדל^[925]. וחכמים אומרים שאף באופן כזה אין השער לבן חשוב סימן טומאה^[926], שכיון שכשנתמעט הנגע ונשאר בו פחות מכשיעור, הרי זה חשוב שהלך הנגע לגמרי, ולאחר שגדל בחזרה, חשוב הוא נגע חדש שהשער הלבן קדם לו^[927], או שכדי שהשער הלבן יחשב סימן טומאה, צריך שנגע שלם יקדם לשער הלבן ואין די בחלק מהנגע^[928]. הלכה כחכמים^[929].

כשיש בנגע אף מחיה

שער לבן שנולד בנגע שיש בתוכו מחיה – והרי הנגע מוחלט לטומאה משום המחיה^[930] – ואין בנגע עצמו שיעור לטמא – גריס^[931] - אלא רק בצירוף המחיה – שאף באופן כזה הנגע מטמא, לסוברים כן^[932] - והלכה המחיה - באופן שמקומה נעשה אף הוא נגע^[933] - ונשאר השער הלבן, נחלקו בדינו תנאים: חכמים אומרים שהנגע נשאר מוחלט לטומאה מחמת השער הלבן שבו^[934], שנאמר: ושער בנגע הפך לבן^[935], שהיה נגע לפני שהפך השער ללבן^[936], והרי היה כאן נגע טמא קודם שהפך השער ללבן^[937]. ור' שמעון מטהר את הנגע, ואין השער הלבן שבו חשוב סימן טומאה, לפי שלא נהפך השער ללבן על ידי נגע בשיעור המטמא^[938], שמקום המחיה החסירו מהשיעור^[939], ונאמר: שערה^[940], ולא שער מקצתה^[941], והוא מוסב על הנגע האמור קודם לכן בכתוב שיש בו שיעור לטמא אף ללא מחיה^[942], והיינו שצריך שנגע שיש בו שיעור לטמא בפני עצמו יהפוך את השער ללבן^[943], ולא שהשער הלבן יקדם לנגע שהוא בשיעור המטמא בפני עצמו^[944], ואף על פי שיש כתוב אחד שמרבה שער לבן באופן כזה וכתוב אחד שממעט שער לבן באופן כזה, ר' שמעון לשיטתו, שהוא דורש בכל מקום טעמא דקרא^[945], שדרך השער להתלבן מחמת הנגע והוא סימן לחוזק הנגע – שזה הטעם לכך ששער לבן חשוב סימן טומאה^[946] - וכשאין בנגע שיעור לטמא מלבד המחיה, אף המחיה סייעה לגידול השער, ואין כאן סימן גמור לחוזק הנגע^[947]. ומכל מקום, כשהיה בנגע עצמו שיעור לטמא מלבד המחיה, אף ר' שמעון מודה שהשער הלבן חשוב סימן טומאה^[948], כיון שבאופן כזה יש לנגע כח לגדל שער לבן אף ללא סיוע המחיה^[949]. הלכה כחכמים^[950]. על שער לבן שצמח בתוך המחיה והלכה המחיה, שאף בו נחלקו חכמים ור' שמעון, עי' לעיל^[951].

פשיון

מהותו

פשיון הוא שתפשה הצרעת ותוסיף להתפשט בגוף^[952], והרי הוא סימן טומאה^[953].

סוגי הנגעים שבהם הוא סימן טומאה

פשיון חשוב סימן טומאה בכל הסוגים של נגעי אדם^[954], בין בנגעי עור בשר^[955], שנאמר בהם: והנה פשתה המספחת בעור וטִמאו הכהן^[956], בין בנגעים בשחין^[957], שנאמר בהם: ואם פשה תפשה בעור וטִמא הכהן אֹתו^[958], בין בנגעים במכוה^[959], שנאמר בהם: אם פשה תפשה בעור וטִמא הכהן אֹתו^[960], בין בנתקים^[961], שנאמר בהם: והנה לא פשה הנתק וגו' וטִהר אֹתו הכהן^[962], הא אם פשה מטמאו^[963], וכן נאמר: והנה פשה הנתק בעור וגו' טמא הוא^[964], בין בנגעי גבחת וקרחת^[965], שנאמר בהם: פֹּרחת^[966], מלמד שהיא מטמאה בפשיון^[967], שהמילה "פורחת" משמעותה שהיא פושה והולכת^[968], או שנאמר בהם: כמראה צרעת עור בשר^[969], כשם שעור בשר מטמא בפשיון, כך נגעים בגבחת ובקרחת מטמאים בפשיון^[970].

פשיון בין סוגי נגעים

פשיון, אף על פי שהוא סימן טומאה בכל סוגי הנגעים^[971], מכל מקום נגע מסוג אחד שפשה למקום שטומאת הנגעים שבו היא מסוג אחר - כגון שפשה מעור הבשר לנתק או לשחין או למכוה ולהפך^[972] - אין אותו פשיון חשוב סימן טומאה^[973], שנאמר בנגעי עור בשר: לא פשה הנגע בעור^[974], בעור פושה ולא בשחין ובמכוה^[975], ונאמר בשחין: בשחין פרחה^[976] – פשתה^[977] – ולא בעור הבשר^[978], ועוד נאמר: ואם תחתיה תעמֹד הבהרת לא פשתה^[979], מקום שתחתיה הוא פושה ולא בעור הבשר ולא במכוה^[980], ונאמר במכוה כמה פעמים "צרעת"^[981], ואחד מהם נדרש לתת את האמור בשחין אף במכוה^[982], שכמו שאין פשיון משחין לעור הבשר חשוב סימן טומאה, כך אין פשיון ממכוה לעור הבשר חשוב סימן טומאה^[983], וכן נאמר בגבחת ובקרחת: וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם^[984], משמע שכל הנגע צריך להיות בקרחת או בגבחת^[985], ונתקים אינם שוים במראיתם לשאר נגעי אדם^[986]. על נגעי גבחת וקרחת שאף הם אינם פושים מזו לזו, ע"ע גבחת; קרחת^[987].

מראות הנגעים שבהם הוא סימן טומאה

פשיון חשוב סימן טומאה בכל סוגי מראות הנגעים^[988] – בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה^[989], וכן במראות הפתוכים^[990] - שזכר הכתוב פשיון לאחר שזכר את כל מראות הנגעים^[991].

בפני עצמו

פשיון הוא סימן טומאה בפני עצמו, ואינו זקוק לסימן טומאה אחר כדי להחליט את הנגע לטומאה^[992].

ספק פשיון

ספק פשיון, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שכשהנגע עומד במראיתו יש להחליט את הנגע לטומאה, שמן הסתם פשה הנגע מעט, וכשהנגע כהה ממראיתו אין להחליטו לטומאה, שמן הסתם לא פשה הנגע^[993], כיוון שנראה שהוא מתחיל להתרפא^[994], או כיון שכשכהה הנגע ניכר הוא אם פשה או לא^[995].

מראיתו

אין פשיון חשוב סימן טומאה אלא כשהוא באחד מהמראות שהנגע עצמו מטמא בהם – ובכלל זה אף המראות הפתוכים^[996] - אבל היה הפשיון במראה שאין הנגע מטמא בו – כגון שהיתה לבנוניתו חלשה למטה מקרום ביצה^[997] - אינו חשוב סימן טומאה^[998], שנאמר: והנה פשתה המספחת בעור וטִמאו הכהן צרעת הִוא^[999], שלא יטמאנו אלא אם כן המספחת היא צרעת, והיינו אחת ממראות הנגעים^[1000], או שנאמר: בֹּהק הוא פרח בעור טהור הוא^[1001], שכפי שבוהק – שהוא מראה שלבנוניתו חלשה מהלבנונית של מראות הנגעים המטמאים^[1002] – אינו חשוב נגע והוא טהור, אף נגע שמראהו טמא ופשה במראה בוהק, אינו חשוב פשיון^[1003], ועוד שכאשר הפשיון הוא למטה ממראות הנגעים, אין זה פשיון של הנגע^[1004]. ומכל מקום, כשהיה המראה אחד ממראות הנגעים ופשה במראה אחר שהוא ממראות הנגעים המטמאים, חשוב הוא סימן טומאה^[1005], ואפילו מראה הפשיון כהה יותר מלבנוניתו של מראה הנגע עצמו^[1006], שנאמר: והנה פשתה המספחת בעור^[1007], שאף על פי שהמראה הוא בהרת, והפשיון הוא מספחת – שהיא מראה אחר כהה יותר^[1008] – מכל מקום חשוב הוא סימן טומאה^[1009], או שנאמר: ואם פשה תפשה^[1010], כמראה ושלא כמראה^[1011], שכיון שהיה לו לומר "ואם תפשה" וכפל "פשה תפשה", בא הכתוב לרבות פשיון במראות הנגעים אף כשאינו מהמראה של הנגע שחשוב הוא סימן טומאה^[1012]. היה מראה הפשיון מאותם המראות שאינם מצטרפים למראה הנגע להחשב כמראה אחד, לסוברים שאין כל מראות הנגעים מצטרפים זה עם זה^[1013], יש מן האחרונים סוברים שמכל מקום חשוב הוא סימן טומאה^[1014].

שיעורו

פשיון חשוב סימן טומאה בכל שהוא^[1015], שלא הזכיר הכתוב שיעור בפשיון, ועוד נאמר: עמד בעיניו לא פשה^[1016], אפילו כל שהוא^[1017]. במה דברים אמורים? כשהיה הפשיון סמוך לנגע, אבל היה הפשיון רחוק מהנגע, לסוברים שאף פשיון כזה חשוב סימן טומאה^[1018], שיעורו כגריס^[1019], כפי שבנגעי בתים ובנגעי בגדים שיעורו של פשיון הסמוך הוא כל שהוא ושיעורו של פשיון הרחוק הוא כגריס^[1020], שנאמר: אם פשה תפשה המספחת בעור^[1021], שכשהיא בעור, היינו כשהיא רחוקה מהנגע, היא צריכה להיות בשיעור מספחת, והיינו שיעורו של נגע שהוא כגריס^[1022]. על פשיון בנתק, שיש סוברים שצריך שיעור על מנת להיות חשוב סימן טומאה, ועל אותו שיעור, ע"ע נתק.

על פשיון בכל הגוף, שקרוי פריחה, ופעמים שהוא סימן טהרה, עי' להלן: פריחה.

מקומו

פשיון חשוב סימן טומאה כשהוא פושה חוץ לנגע^[1023], אבל נגע שהיה באמצעו מקום נקי בלא נגע, באופן שאינו מטמא משום מחיה – כגון שהוא פחות מכעדשה^[1024] - ופשה הנגע לתוכו, נחלקו בדינו תנאים: ר' מאיר אומר שחשוב הוא סימן טומאה^[1025], וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' אלעזר בן עזריה^[1026], שלדעתם פשיון לתוך הנגע חשוב פשיון^[1027]. וחכמים ורבן גמליאל ור' עקיבא אומרים שפשיון כזה אינו חשוב סימן טומאה^[1028], וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' ישמעאל^[1029], שלדעתם פשיון לתוך הנגע אינו חשוב פשיון^[1030], שנאמר: נגע הנתק^[1031], הקיש נגע לנתק, שאין פשיון לתוכו חשוב סימן טומאה^[1032], או שנאמר: לא פשה הנגע בעור^[1033], ומשמעו מחוץ לנגע^[1034], שפשיון לתוכו אינו פשיון לעור אלא למחיה^[1035]. ואפילו היה הנגע בכל הגוף למעט מקום נקי באמצעו, אין פשיון לתוכו חשוב סימן טומאה, ואף על פי שכולו לבן חוץ ממקום זה, אין זה חשוב חוץ לנגע^[1036]. פשה הנגע לתוך מחיה המטמאת ומיעטה, יש מן האחרונים סוברים שאף ר' מאיר מודה שאין פשיון זה חשוב סימן טומאה^[1037], לפי שהתמעטות המחיה הרי היא חלק מריפוי הנגע^[1038], או לפי שמחיה המטמאת היא חלק מהנגע – שהרי היא מצטרפת לשיעור נגע^[1039] – וממילא אין כאן תוספת לנגע ואין זה פשיון^[1040]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שר' מאיר מודה שפשיון כזה אינו חשוב סימן טומאה דוקא כשאין בנגע לבדו שיעור לטמא – גריס^[1041] - ללא המחיה^[1042], לפי שאז כשפשה הנגע לתוכו ומיעט את המחיה משיעורה, שוב אין המחיה מצטרפת לנגע – שאין מחיה פחות מכשיעור מצטרפת לשיעור נגע, לסוברים כן^[1043] – וממילא אין בנגע שיעור לטמא, אבל כשהיה בנגע שיעור לטמא אף ללא המחיה, ופשה הנגע לתוך המחיה, פשיון זה חשוב לדעתו סימן טומאה^[1044]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שר' מאיר סובר שכל פשיון לתוך הנגע חשוב סימן טומאה, ואפילו כשפשה לתוך מחיה המטמאת^[1045]. פשה הנגע לתוך כל אותו מקום שאין בו נגע והעלימו לחלוטין, יש מן האחרונים סוברים שאף באופן כזה מודה ר' מאיר שאין אותו פשיון חשוב סימן טומאה, שדוקא כשאף לאחר שפשה הנגע נשאר עור הבשר בתוך הנגע יש כאן סימן טומאה, שאז הוא דומה לפשיון כלפי חוץ^[1046]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת ר' מאיר שאף כשפשה הנגע לתוך כל אותו מקום שאין בו נגע והעלימו לחלוטין, הרי זה חשוב סימן טומאה^[1047]. הלכה כחכמים, שאין פשיון לתוך הנגע חשוב סימן טומאה^[1048]. ומכל מקום, שני נגעים נפרדים שביניהם בשר חי – שאין אותו בשר חי חשוב סימן טומאה משום מחיה, לפי שאין מקיף אותו הנגע מכל צדדיו^[1049] – ופשה הנגע מאחד לשני באופן שהתחברו הנגעים אחד לשני, הרי זה חשוב פשיון מחוץ לנגע שהוא סימן טומאה^[1050], שבשעה שהתחיל הנגע לפשות עדיין כל נגע היה בפני עצמו ונמצא שפשה חוצה לו, ואף על פי שהתחברו ביניהם הנגעים לנגע אחד, חל עליו שם פשיון מההתחלה, ועוד שאפילו לאחר שהתחברו, מכל מקום הפשיון היה כלפי חוץ^[1051].

פשיון בנגע בתוך נגע

נגע פנימי שנמצא בתוך נגע חיצוני, וביניהם מבדילה מחית בשר חי – שחשובים הם כשני נגעים שונים^[1052] - ונתמעטה המחיה מתוך הנגע הפנימי כלפי חוץ – שאילו נתמעטה מבחוץ כלפי פנים, הרי זה חשוב כלפי הנגע החיצוני כפשיון לתוכו, שאינו חשוב סימן טומאה לסוברים כן^[1053] – נחלקו בדינו ראשונים בדעת תנאים: א) רבן גמליאל אומר שחשוב הוא כפשיון ביחס לנגע הפנימי ויש להחליטו לטומאה^[1054], ככל פשיון כלפי חוץ שחשוב סימן טומאה^[1055], ואף על פי שכלפי הנגע החיצוני חשובה אותה מחיה כחלק מהנגע – שהרי היא מצטרפת לשיעורו^[1056] – מכל מקום כלפי הנגע הפנימי חשובה היא כעור בשר רגיל שהנגע הפנימי פשה אליו^[1057]. ואף בדעת ר' עקיבא שבמשנה שחולק על דברי רבן גמליאל^[1058], יש מן הראשונים סוברים שהוא מודה שפשיון כזה חשוב סימן טומאה, ולא נחלק על רבן גמליאל אלא בענין אחר^[1059]. וכן בדעת ר' שמעון שהוסיף על דברי רבן גמליאל^[1060], יש מן הראשונים סוברים שלא נחלק על דבריו, אלא בא להוסיף דין אחר^[1061]. ב) ור' עקיבא בתוספתא אומר שאף כשהפשיון מבפנים כלפי חוץ אינו חשוב סימן טומאה, ויש להסגיר את הנגע הפנימי^[1062], וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' עקיבא במשנה שהוא חולק וסובר שאף כלפי הנגע הפנימי אין הפשיון חשוב סימן טומאה^[1063], בין כשנתמעטה המחיה ובין שהלכה לה לגמרי^[1064], שכיון שפשיון באותו מקום אינו חשוב סימן טומאה ביחס לנגע החיצון – שהרי הוא פשיון לתוכו, שאינו חשוב סימן טומאה לסוברים כן^[1065] – כך אינו חשוב סימן טומאה ביחס לנגע הפנימי^[1066], כיון שאין כאן פשיון לעור הבשר הרגיל, אלא פשיון לתוך מחית בשר חי שנמצאת בתוך נגע^[1067], ודינה של מחיה כזו כדין הנגע עצמו – שהרי היא מצטרפת לשיעור נגע^[1068] - ואין נגע פושה לתוך נגע^[1069], או שכיון שנתמעטה המחיה המפרידה בין הנגעים, הרי זה חשוב כנגע אחד, והפשיון הוא לתוכו^[1070], או שכיון שפשיון זה ממעט את המחיה שבתוך הנגע החיצוני, יש לתלות שהוא חלק מריפוי הנגע החיצוני^[1071]. ג) ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם בדעת ר' עקיבא, שדוקא כשהלכה המחיה לגמרי אין הפשיון חשוב סימן טומאה אפילו כשהוא מבפנים כלפי חוץ, שכיון שנעשה הכל נגע אחד, אף שפשה מבפנים כלפי חוץ חשוב הוא כפושה לתוך הנגע^[1072]. ד) ובדעת ר' שמעון, שאמר שכשהמחיה יתירה מכעדשה, המותר סימן פשיון לפנימית^[1073], יש מן הראשונים סוברים שהוא מודה לדברי ר' עקיבא שאף פשיון מהנגע הפנימי כלפי חוץ אינו חשוב סימן טומאה, אבל דוקא כשהמחיה שביניהם נצרכת כולה לטומאת הנגע החיצוני, היינו שהיא בשיעור כעדשה – שהוא השיעור שבו המחיה חשובה סימן טומאה^[1074] – אבל כשהיא יתירה משיעור זה, פשיון מבפנים כלפי חוץ חשוב סימן טומאה^[1075], שכיון שמקום זה של המחיה אינו נצרך לטומאת הנגע החיצוני, ממילא חשוב הוא כפשיון לעור הבשר ולא כפשיון לנגע^[1076]. לסוברים שמחלוקת היא, הלכה כר' עקיבא^[1077], שהלכה כר' עקיבא מחבירו^[1078], או שכיון שמצינו סתם משנה בהמשך כר' עקיבא, הרי זה מחלוקת ואחר כך סתם, והלכה כסתם^[1079].

במקום רחוק

פשיון שאינו סמוך לנגע אלא רחוק ממנו, אמרו בתוספתא שאינו חשוב סימן טומאה בנגעי אדם^[1080], שבאופן כזה אין הנגע ראוי להיראות כולו כאחד^[1081]. ואף כשהפשיון סמוך לנגע, אלא שהתחיל קודם כל רחוק מהנגע ורק לאחר מכן הגיע סמוך לנגע, יש מן האחרונים סוברים שאינו חשוב סימן טומאה, לפי שלא התחיל סמוך לנגע^[1082]. ויש מן הראשונים סוברים שאף פשיון הרחוק חשוב סימן טומאה בנגעי אדם^[1083], כשם שהוא חשוב סימן טומאה בנגעי בגדים ובנגעי בתים^[1084], ובלבד שלא יפסיק בינו לנגע דבר שאינו מטמא בנגעי עור בשר, כגון שחין ומכוה ובוהק^[1085], אלא שיש הבדל בינו לבין פשיון הסמוך לנגע בשיעורו, ועל הבדל זה עי' לעיל^[1086]. ומכל מקום, אף לסוברים שפשיון הרחוק חשוב סימן טומאה, יש מן האחרונים סוברים שאין זה אלא כשהוא באותו אבר שבו נמצא הנגע עצמו, אבל כשהוא באבר אחר בגוף אינו מטמא, שכיון שהוא מחולק לגמרי מהנגע, לא שייך לקרותו פשיון אלא נגע אחר^[1087].

פשיון באופן שזז הנגע

נגע שפשה מצד אחד והתמעט מצד אחר, באופן שאילו לא פשה הנגע לא היה במה שנשאר שיעור נגע, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים: א) ר' עקיבא סובר שחשוב הוא סימן טומאה, שכל תוספת באיזה אופן שתהיה חשובה פשיון^[1088], ולכן נגע בשיעור גריס, שפשה כחצי גריס ועוד, ונמתעט האום – היינו הנגע המקורי^[1089] - כחצי גריס, או שפשה הנגע כגריס ועוד, ונעלם האום לגמרי, הרי הנגע מוחלט לטומאה^[1090]. ואפילו זז הנגע באופן שאינו גדול יותר ממה שהיה קודם לכן, כגון שפשה כחצי גריס ונמתעט האום כחצי גריס, או פשה כגריס שלם ונעלם האום לגמרי, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים בפירוש דברי ר' עקיבא שחשוב פשיון והנגע מוחלט לטומאה^[1091]. ויש מן האחרונים סוברים שבאופן שזז הנגע ואינו גדול יותר ממה שהיה, מודה ר' עקיבא שאין כאן פשיון, אלא שיש כאן נגע חדש שיראה כבתחילה^[1092]. ב) וחכמים סוברים שאינו חשוב סימן טומאה, שפשיון חשוב סימן טומאה דוקא באופן שהוא מהווה תוספת על הנגע הראשון^[1093], ולכן כשפשה הנגע כחצי גריס ועוד ונתמעט האום כחצי גריס, הרי הנגע טהור^[1094], כיון שלא נשאר נגע שלם מלבד הפשיון^[1095], וכשפשה הנגע כגריס ועוד ונעלם האום לגמרי, יראה כבתחילה^[1096], שיסגירנו כאילו הוא נגע חדש^[1097]. הלכה כחכמים^[1098].

במקום שאינו ראוי לנגע

פשיון לתוך מקום שאינו ראוי לנגע – כגון שאינו בעור הבשר^[1099], או שהוא בבית הסתרים^[1100] – אינו חשוב סימן טומאה^[1101], שכיון שאותו מקום אינו מטמא בעיקר הנגע, אין הוא מטמא אף בפשיון לתוכו^[1102]. במה דברים אמורים? כשלא היה ראוי המקום לנגע מצד עצמו, אבל כשהוא ראוי לנגע מצד עצמו, אלא שאינו מטמא מכיון שאי אפשר לראותו כולו כאחד – כגון בראש חוטמו או בראש אצבעו^[1103] – יש מן הראשונים סוברים שפשיון לאותו מקום חשוב סימן טומאה^[1104], כיון שבאופן כזה אפשר לראות את הנגע כולו כאחד, שהרי הפשיון הוא בכל שהוא^[1105], או שדוקא את גוף הנגע צריך לראות כאחד, והפשיון אינו חלק מגוף הנגע^[1106]. היה הפשיון במקום שאי אפשר לראותו בראיה אחת ביחד עם הנגע, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאינו חשוב סימן טומאה^[1107]. ויש מן האחרונים סוברים שאפילו כשאי אפשר לראות את הפשיון בראיה אחת ביחד עם הנגע, מכל מקום חשוב הוא סימן טומאה, שדוקא על תחילת הנגע הקפיד הכתוב שיהיה רואהו כולו כאחד^[1108]. על נגע הסמוך למקום שאינו ראוי לנגע, שיש סוברים שאינו מטמא, כיון שאינו ראוי לפשיון, עי' לעיל^[1109].

על פשיון לתוך בוהק, שנחלקו ראשונים אם הוא חשוב סימן טומאה, ע"ע בוהק^[1110].

זמן טומאתו

הפשיון אינו חשוב סימן טומאה בתחילת ראייתו^[1111], אלא דוקא לאחר הסגר^[1112], שנאמר: אחרי הראֹתו אל הכֹהן לטהרתו^[1113], שאין חשוב סימן טומאה אלא מה שיפשה אחרי שראהו הכהן^[1114], לפי שאין התוספת ניכרת אלא על ידי ההשואה בין מה שהיה שיעור הנגע בתחילת עומדו לפני הכהן לבין מה שהיה לאחר ההסגר^[1115], ואפילו ראהו הכהן וקודם שהספיק להסגירו פשה הנגע, אין הפשיון חשוב סימן טומאה^[1116], שנאמר: לטהרתו^[1117], אינו נזקק לו הכהן להחליטו בפשיון, אלא משעה שהוא רואהו, אם לטומאה – שנקרא עליו שם טומאה, והיינו בסוף שבוע ראשון^[1118] - אם לטהרה^[1119] – בסוף שבוע שני^[1120], שכשאינו משתנה מטהרו הכהן, לסוברים כן^[1121] - או שאינו נזקק לו הכהן להחליטו בפשיון אלא משעה שהוא רואהו מטומאה לטהרה^[1122], ואינו נזקק לו בשעה שהוא רואהו מטהרה לטומאה^[1123], והיינו שמחליטו הכהן בפשיון דוקא כשרואהו בתוך ימי טומאתו כדי לבדוק אם הוא יכול לטהרו, והיינו לאחר הסגר^[1124], או שאין הכהן פוסק את דינו של הנגע בשעה שהוא פושה, אלא ממתין לו שיסיים לפשות ואז מסגירו^[1125], ועוד שלא הוזכר בכתוב פשיון אלא לאחר ההסגר^[1126]. פשיון לאחר ההסגר חשוב סימן טומאה בין לאחר הסגר ראשון^[1127], ובין לאחר הסגר שני^[1128] – בנגעים שבהם יש הסגר שני^[1129] - וכן הוא חשוב סימן טומאה לאחר הפטור^[1130], והיינו כשפשה הנגע לאחר שעמד בעיניו שני שבועות ונפטר, לסוברים כן^[1131], או שפשה הנגע לאחר שהוחלט והלכו להם סימני הטומאה ונפטר^[1132], שנאמר: אם פשה תפשה^[1133], מכל מקום^[1134].

פשיון בתוך ימי ההסגר

פשיון בתוך ימי ההסגר, שאינו נראה בסוף ימי ההסגר, נחלקו בדינו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים: א) בדעת חכמים, שמטהרים כנסה ופשתה ופשתה וכנסה^[1135], ובפירוש דברי התורת כהנים, שנגע שכנס ופשה או פשה וכנס כאילו לא פשה^[1136], יש סוברים שאינו חשוב סימן טומאה^[1137], ולכן נגע שפשה בתוך ימי הסגרו ולאחר מכן כנס, או שכנס בתוך ימי הסגרו ולאחר מכן פשה, באופן שבסוף ההסגר הרי הוא כמו שהיה בתחילתו, הרי הוא כפי שהיה בתחילתו^[1138], בין בהסגר ראשון^[1139], שמסגירו שנית^[1140], ובין בהסגר שני^[1141], שפוטרו לסוברים כן^[1142], שנאמר: וראהו הכהן וגו' לא פשה^[1143], שאף על פי שפשה קודם לכן, מכל מקום כשראהו הכהן לא פשה^[1144], או שנאמר: והנה הנגע עמד בעיניו^[1145], שאף על פי שקודם לכן השתנה הנגע, בזמן הראיה עמד מתנועתו^[1146]. ואף בדעת ר' עקיבא, שמטמא נגע שכנס ופשה או פשה וכנס^[1147], יש סוברים שהוא מודה שנגע שפשה וכנס ולהפך תוך כדי אותו הסגר, הרי הוא כמו שהיה, ולא נחלק על חכמים אלא בענין אחר^[1148]. ואפילו ראהו הכהן תוך כדי ימי ההסגר ומצאו שפשה, אין אותו פשיון חשוב סימן טומאה עד שיראה הכהן את הפשיון בסוף ימי ההסגר, שנאמר: אחרי הראֹתו אל הכֹהן לטהרתו^[1149], אינו נזקק לו אלא משעה שהוא רואה אותו מטומאה לטהרה, והיינו לאחר ימי ההסגר^[1150]. ב) ויש סוברים בדעת ר' עקיבא, שאף פשיון באמצע ימי ההסגר חשוב סימן טומאה, כיון שמכל מקום הנגע כבר נמשך בגוף^[1151], ולא הקפידה תורה אלא שיהיה פשיון כל שהוא^[1152]. ג) ויש סוברים בדעת ר' עקיבא שדוקא כשפשה הנגע וכנס או כנס ופשה ביום האחרון להסגר חשוב הוא סימן טומאה, כיון שהשתנה ביום שבו הוא ראוי להיראות לכהן^[1153]. ד) ויש סוברים בפירוש דברי התורת כהנים, שהולכים אחרי האחרון, ולכן כשהנגע כנס ולאחר מכן פשה, חשוב הוא סימן טומאה, בין בסוף השבוע הראשון ובין בסוף השבוע השני^[1154]. הלכה, לסוברים שמחלוקת היא, נגע שכנס ופשה או פשה וכנס בתוך ימי הסגרו, הרי הוא כמו שהיה^[1155].

כנס בסוף הסגר ופשה לאחר מכן

נגע שכנס בסוף הסגרו באופן שעדיין הוא חשוב לנגע – שמתחילתו היה יותר מגריס, ואף לאחר שכנס יש בו גריס^[1156] - ולאחר מכן פשה, וכגון שכנס בסוף השבוע הראשון, והסגירו שנית – כדין נגע שלא השתנה^[1157], ולסוברים שאין פוטרים נגע שכנס בסוף השבוע^[1158] - ובסוף השבוע השני פשה שוב אך אינו גדול יותר ממה שהיה מתחילתו, או שכנס בסוף השבוע השני, ופטרו הכהן – כדין נגע שלא השתנה, לסוברים כן^[1159] – ולאחר הפטור פשה שוב אך אינו גדול יותר ממה שהיה מתחילתו, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים, שר' עקיבא אומר שחשוב הוא סימן טומאה, והנגע מוחלט לטומאה, שהרי פשה, וחכמים אומרים שאין זה חשוב סימן טומאה, והנגע טהור, לפי שאינו גדול יותר ממה שהיה בתחילתו^[1160]. ויש מן האחרונים סוברים שאף ר' עקיבא מודה שאין זה חשוב סימן טומאה, שאין פשיון אלא כשהנגע גדול יותר ממה שהיה מתחילתו^[1161].

נגע שכנס ופשה ולהפך לאחר הפטור

נגע שכנס לאחר הפטור וחזר ופשה או שפשה לאחר הפטור וחזר וכנס, באופן שחזר להיות כמו שהיה קודם לכן, אמרו בתוספתא שאין אותו פשיון חשוב סימן טומאה^[1162], וכן יש מן הראשונים סוברים כן^[1163], ואף בדעת ר' עקיבא, שמטמא באופנים מסוימים נגע שכנס ופשה או שפשה וכנס^[1164], יש מן הראשונים סוברים שהוא מודה שנגע כזה לאחר הפטור נשאר בטהרתו^[1165], שכיון שפטרו הכהן ואינו זקוק לו, לא מחויב להראותו, הואיל וחזר הנגע לכמות שהיה^[1166], ועל דינו של נגע כזה, אם חשוב הוא כנגע חדש שיראה כבתחילה או שהוא חשוב כאותו נגע קודם, וטהור, עי' לעיל^[1167]. ובדעת הראשונים הסוברים בדעת ר' עקיבא שנגע שפשה בתוך ימי ההסגר, אף על פי שחזר בסוף ימי ההסגר לכמות שהיה, אותו פשיון חשוב סימן טומאה^[1168], יש מן האחרונים סוברים שאף כשפשה וכנס או כנס ופשה לאחר הפטור, הרי זה חשוב סימן טומאה, לפי שכבר פשה הנגע בגוף^[1169]. במה דברים אמורים? כשהיה הנגע בשיעור מצומצם לטמא בנגעים – כגריס^[1170] – אבל היה הנגע בשיעור גדול יותר, וכנס אותו מותר ולאחר מכן פשה, יש מן הראשונים סוברים שבין חכמים ובין ר' עקיבא מודים שאותו פשיון חשוב סימן טומאה^[1171].

נגע שכנס ופשה יותר ממה שהיה

נגע שכנס לאחר הפטור וחזר ופשה יותר ממה שהיה קודם לכן, ובאופן שאילו היה חוזר לכמות שהיה לא היתה אותה חזרה חשובה פשיון^[1172], יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים: ר' עקיבא ור' יהודה סוברים שהוא טמא מוחלט, וחכמים סוברים שהוא טהור, שאין הפשיון לדעתם מטמא אחר הפטור, אלא אם כן עמד כל הנגע במקומו^[1173].

פשיון בנגע שדרכו להשתנות

נגע שידוע שדרכו להשתנות, כגון שבסוף השבוע הראשון להסגרו רואהו הכהן שפשה ומיד כנס לעיניו ושוב פשה ושוב כנס – שבאופן כזה הרי הוא כמו שהיה ומסגירים אותו שנית, לסוברים כן^[1174] – יש מן האחרונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים: ר' עקיבא אומר שדינו כנגע רגיל, ופשיון שבו בסוף השבוע השני חשוב סימן טומאה^[1175], וכפי שפריחה שעשויה להשתנות עדיין חשובה פריחה^[1176]. וחכמים אומרים שאין פשיון שבו חשוב סימן טומאה כיון שהוא עשוי להשתנות כל שעה^[1177], ואין ללמוד מפריחה שהיא חידוש, שכן הפורח מן הטמא טהור ומן הטהור טמא^[1178].

מחיה

מהותה וטעמה

המחיה היא בשר חי בתוך המקום הצרוע^[1179], והיא סימן טומאה^[1180], לפי שהימצאותה באמצע הנגע מלמדת שהחולי ממנו צמח הנגע הוא פנימי, ולכן הוא מגיע מבחוץ כלפי פנים, ואילו היה החולי חיצוני בלבד, היה ראוי לו להתחיל מהמרכז ולהתפשט לצדדים^[1181], או שהימצאות מחיה באמצע הנגע מלמדת על לחותו, וצרעת היא נגע שיש בו לחות ואינה יבשה, והדבר מלמד על חוזק הנגע^[1182].

סוגי הנגעים שבהם היא סימן טומאה

המחיה חשובה סימן טומאה בין בנגעי עור בשר^[1183], שנאמר בהם: ומחית בשר חי בשאת וגו' וטִמאו הכהן^[1184], ובין בנגעי גבחת וקרחת^[1185], שנאמר בהם: צרעת^[1186], לרבות מחיה^[1187], שנקראת "צרעת"^[1188], שנאמר בה: צרעת נושנת הִוא^[1189], או שנאמר בהם: כמראה צרעת עור בשר^[1190], כשם שנגעי עור בשר מטמאים במחיה, כך נגעים בגבחת ובקרחת מטמאים במחיה^[1191]. אבל בנגעי שחין ומכוה אין המחיה חשובה סימן טומאה^[1192], שלא הוזכרה בהם מחיה^[1193], ועוד שמחיה היא של בשר חי^[1194], ושחין ומכוה אינם בשר חי^[1195], שבשרם לקוי^[1196], או שלאחר שהזכיר הכתוב את סימני הטומאה של מכוה, נאמר: הִוא^[1197], לומר לך שמכוה מוחלטת לטומאה דוקא בסימנים אלו ולא במחיה, ולמדים בגזרה-שוה* "צרעת" "צרעת" ממכוה לשחין^[1198]. וכן אין המחיה חשובה סימן טומאה בנתקים^[1199], שאף בהם לא הוזכרה מחיה^[1200].

מראות הנגעים שבהם היא סימן טומאה

המחיה היא סימן טומאה בכל מראות הנגעים^[1201] – בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה^[1202], וכן במראות הפתוכים^[1203] – ואף על פי שזכר הכתוב מחיה רק במראה השאת: ומחית בשר חי בשאת^[1204], נאמר: נגע צרעת^[1205], לרבות שאר המראות^[1206], ונלמד מכך שנאמר הן "נגע" והן "צרעת"^[1207], או ששם זה כולל את כל המראות^[1208], או שלמדים מכך שנאמר בבהרת: נגע צרעת הוא^[1209], ונאמר בשאת: צרעת הוא^[1210], להקישם זה לזה וליתן את האמור בזה בזה, ואף תולדותיהם כיוצא בהם^[1211].

בפני עצמה

מחיה היא סימן טומאה בפני עצמה, ואינה זקוקה לסימן אחר כדי להחליט את הנגע לטומאה^[1212], בין במראה בהרת ובין במראה שאת^[1213], שנאמר: צרעת נושנת הִוא^[1214], היא טמאה ואינה צריכה דבר אחר לסעדה^[1215], שאילו היה צורך בסימן נוסף, היה הכתוב אומר "הם"^[1216], או שנלמד מהמילה "נושנת", והוא הולך דוקא על המחיה בפני עצמה, שמטמאת אפילו הייתה ישנה – היינו שקדמה לנגע^[1217] - ולא על השער הלבן - שנאמר עמה^[1218] - שאינו מטמא כשהוא ישן, דהיינו כשקדם לנגע^[1219], ועוד שנאמר: וביום הראות בו בשר חי יטמא^[1220], הרי המחיה לבדה^[1221]. ואף על פי שנאמר: והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת^[1222], לא בא הכתוב לומר שצריך שני סימנים כדי לטמא, אלא נדרש הוא בענין אחר^[1223].

מראיתה

המחיה, אמרו בה שהיא חשובה סימן טומאה בכל מראה^[1224], והיינו שאינה צריכה להיות מראה לבן דוקא^[1225] - בניגוד לשאר סימני הטומאה שמראיתם לבנה^[1226] - אלא שבמראיתה המסוימת, וכן במראיתה ביחס לאדם, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שהמחיה חשובה סימן טומאה בכל מראה שתהיה, בין שחור, בין לבן ובין אדום^[1227], אף על פי שאינה במראה עור הבשר של אותו אדם^[1228], ובלבד שלא תהיה מראיתה מארבעת מראות הלובן שהנגע מטמא בהם^[1229], שהרי אז היא נגע ולא מחיה^[1230]. ויש מן האחרונים סוברים שהמחיה אינה חשובה סימן טומאה בכל מראה לבן, ואפילו הוא למטה מארבעת מראות הלובן, שמראה כזה חשוב בוהק שאינו מטמא משום מחיה, לסוברים כן^[1231]. ויש מן הראשונים סוברים שהמחיה אמנם חשובה סימן טומאה בכל מראה שתהיה, אבל דוקא כשהיא במראה עור הבשר של אותו אדם שבו הנגע^[1232], והיינו שבכושי היא חשובה סימן טומאה במראה שחור, ובגיחר במראה אדום, ובלבקן במראה לבן, ובגרמני במראה אודם עם מעט לובן^[1233], שדוקא באופן כזה המחיה מלמדת שהנגע בא מבחוץ, ולכן הוא הגיע להיקף הנגע קודם שהגיע למרכזו, אבל מחיה שהיא במראית אחרת ממראית עור הבשר של אותו אדם, אינה חשובה סימן טומאה^[1234].

צורתה

המחיה חשובה סימן טומאה בכל צורה שתהיה, ובלבד שיהיה בה להכניס מרובע כשיעור^[1235].

שיעורה

המחיה אינה חשובה סימן טומאה בכל שהוא אלא היא צריכה שיעור^[1236], ושיעורה כעדשה^[1237], מרובעת^[1238], שהוא מקום ארבע שערות^[1239], שתי שערות לאורך על שתי שערות לרוחב^[1240], בתוספת הרווח שביניהן כשהן גדלות בעור האדם^[1241], שנאמר: שער לבן ומחית בשר חי^[1242], מה שער לבן מקום שתי שערות – שאין שער לבן חשוב סימן טומאה עד שיהיו בנגע שתי שערות לבנות^[1243] – אף מחיה מקום שתי שערות^[1244], שכיון שחיברם הכתוב בוא"ו, בא לומר שהם שוים בשיעור מקומם^[1245], ואף על פי שלפי זה די בשיעור אורך שתי שערות על רוחב שערה אחת, יש לנו לקיים את פשט הכתוב ככל שנוכל, וכיון שפשט הכתוב הוא שיש צורך בשער לבן ובמחיה יחד כדי להחליט את הנגע לטומאה, אלא שלמעשה די בסימן טומאה אחד – שהן שער לבן והן מחיה חשובים סימן טומאה בפני עצמם^[1246] – לכל הפחות נצריך שיעור של שניהם יחד במחיה כדי שתחשב סימן טומאה, והיינו שתי שערות על שתי שערות^[1247]. ויש מן הראשונים סוברים ששיעור המחיה הוא הלכה-למשה-מסיני*, ואין הלימוד מן הכתוב אלא אסמכתא ורמז^[1248]. שיעור זה של המחיה צריך להיות רצוף, אבל מחיה בשיעור חצי עדשה אינה מצטרפת למחיה נוספת בשיעור חצי עדשה כדי להחשב סימן טומאה^[1249], ואפילו ששתיהן נמצאות בתוך הנגע^[1250], שנאמר: מחית^[1251], בלשון יחיד, ולא מחיות^[1252].

שערות במחיה

מחיה שהיו בתוכה שערות, בין שערות שחורות ובין שערות לבנות, יש מן האחרונים סוברים שאין השערות ממעטות את המחיה משיעורה, כפי ששערות שבתוך נגע אינן ממעטות אותו משיעורו^[1253].

מקומה

המחיה אינה חשובה סימן טומאה כשהיא מחוץ לנגע^[1254], ואף כשהיא בתוך הנגע אינה חשובה סימן טומאה בכל מקום אלא דוקא כשהיא באמצע הנגע^[1255], שנאמר: ומחית בשר חי בשאת^[1256], שתהיה המחיה מבוצרת – באמצע, כמו מבצר שבאמצע העיר^[1257], או כמו עיר בצורה שחומה מסובבת אותה^[1258] – בשאת^[1259], ואילו היה הבשר החי בצדדי הנגע, הרי זה סימן שהנגע מתחיל להתרפא, שהוא הולך ומתקטן מהצדדים עד שיכלה^[1260]. על שיעור הנגע שמסביב למחיה, שצריך להיות ברוחב של שתי שערות מכל צד, עי' לעיל^[1261]. נגע ששיעורו יותר מגריס – שאז נגע שמסביב למחיה בשיעור עדשה יכול להיות באופנים מסוימים ברוחב של לפחות שתי שערות מכל צד אפילו כשאין המחיה נמצאת בדיוק באמצע הנגע^[1262] - יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף בו צריכה המחיה להיות באמצע הנגע ממש, וכשאינה באמצע הנגע ממש אינה חשובה סימן טומאה, אף על פי שיש מכל צדדיה נגע ברוחב של לפחות שתי שערות, לפי שהיא אינה מבוצרת ממש בנגע^[1263]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שמחיה שנמצאת בתוך נגע ששיעורו יותר מגריס אינה צריכה להיות באמצע הנגע ממש, אלא די לה שיהיה לה רוחב של לפחות שתי שערות מכל צד, ואפילו שבחלק מהצדדים יש מרחק גדול יותר מצדדים אחרים^[1264].

מחיה באמצע ובצדדים

מחיה שנולדה באמצע הנגע לאחר או תוך כדי שהתחיל הנגע להתמעט מן הצדדים, יש מן האחרונים סוברים שאף במקום שעדיין יש שיעור של נגע מסביב למחיה –שהיה הנגע מתחילתו יותר מגריס, ואף לאחר שהתמעט יש בו שיעור של גריס^[1265] - אין המחיה חשובה סימן טומאה, לפי שדוקא כשנולדה מחיה לבד באמצע הנגע יש לומר שהיא סימן טומאה ולא התחלת רפואה, אבל כשביחד עם המחיה נתמעט הנגע אף מן הצדדים, וכל שכן כשהתחיל הנגע להתמעט מן הצדדים ואחר כך נולדה המחיה, הרי זה סימן שהנגע מתחיל להתרפא, ואף הבשר החי שנולד בתוך הנגע הוא חלק מהריפוי^[1266]. ומדברי התורת כהנים נראה, וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאף כשהתחיל הנגע להתמעט מן הצדדים, מחיה שנולדה בתוכו חשובה סימן טומאה^[1267].

מחיה שבתוכה נגע

מחיה שנמצאת באמצע נגע, ובתוך המחיה יש נגע נוסף – שחשובים הם כשני נגעים שונים^[1268] - באופן שיש במחיה בפני עצמה כשיעור – שיש בה שיעור שתי שערות על שתי שערות בכל צד^[1269] - נחלקו תנאים בדינה: תנא קמא ור' שמעון אומרים שהיא חשובה סימן טומאה לנגע החיצוני^[1270], שהרי היא נמצאת באמצעו^[1271], ואף על פי שיש בתוכה נגע נוסף אין היא בטלה מחמת הנגע שבתוכה, כיון שהתורה עשאתה כנגע לכל דבר, שהרי היא משלימה לשיעור נגע^[1272]. ור' יוסי אומר, וכן יש מן הראשונים סוברים אף בדעת ר' עקיבא, שאינה חשובה סימן טומאה^[1273], לפי שאנו רואים את הנגע שבתוך המחיה כאילו הוא שחין במקום המחיה^[1274], ושחין שחלק את המחיה, אינה חשובה סימן טומאה^[1275], שאין המחיה חשובה סימן טומאה עד שתהיה כולה בשר חי ולא יהיה בתוכה כלום^[1276], שכיון שהמחיה חידוש היא, שכשהכל נגע אין כאן סימן טומאה, וכשיש בתוך הנגע בשר אדם כדרכו יש כאן סימן טומאה, אין לך בו אלא חידושו, שדוקא כשיש מחיה שלמה היא חשובה סימן טומאה, ולא כשיש בתוכה נגע^[1277]. הלכה שמחיה שיש בתוכה נגע נוסף חשובה סימן טומאה^[1278].

מחיה שאינה עור בשר

המחיה אינה חשובה סימן טומאה אלא כשהיא עור בשר, אבל מקום שאינו לא נגע ולא עור בשר, כגון כל אותם המקומות שאינם ראויים לנגעי עור בשר – כגון שאינם בעור הבשר^[1279], או שהם בבית הסתרים^[1280] – אינו חשוב מחיה אף כשיש נגע עור בשר מסביבו^[1281], לפי שאינו חשוב בשר, או שאף כשהוא חשוב בשר אין הוא חשוב בשר חי^[1282], ולכן תוך העין ותוך האוזן ותוך החטם ותוך הפה והקמטין והקמטין שבצואר ותחת הדד ובית השחי וכף הרגל והצפורן, כל אלו אינם מטמאים משום מחיה^[1283], וכן הראש והזקן, בין שיש בהם שער – שאז הם מטמאים בנתקים ולא בנגעי עור בשר^[1284] – ובין שנקרחו – שאז הם מטמאים בנגעי גבחת וקרחת ולא בנגעי עור בשר^[1285] - והשחין והמכוה, בין קודם שנתרפאו כלל – שאז הם אינם מטמאים בנגעים כלל^[1286] – ובין שנעשו צרבת – שאז הם מטמאים בשחין ובמכוה ולא בנגעי עור בשר^[1287] – כל אלו אינם מטמאים משום מחיה^[1288], שהם אינם חשובים מחית בשר חי^[1289]. ואפילו היתה רוב המחיה בשר חי, ובאו שחין ומכוה ונכנסו בתוכה – ומיעטוה מהשיעור^[1290] – או שחלקוה – ואין בכל אחד מהחלקים בפני עצמו כשיעור^[1291] - או שהקיפוה והפסיקו בינה לבין הבהרת, אינה חשובה סימן טומאה^[1292].

בראשי אברים

ראשי אברים^[1293], יש מן הראשונים סוברים שאף כשאפשר לראות את כל הנגע שבהם כאחד – שרק באופן כזה נגע שבהם מטמא^[1294] – אין המחיה סימן טומאה בהם^[1295], לפי שהיא חולקת את הנגע ונמצא מקצתו יורד מכאן ומקצתו מכאן^[1296], ומתוך שהמחיה בתוכו נמצא שאין העין שולטת בכולו כאחד^[1297], לפי ששינוי המראות מבלבל את העין בהיות המקום משופע^[1298], או שמכל מקום אין המחיה נראית בראיה אחת כשהיא מבוצרת בתוך הנגע^[1299], או לפי שהם סוברים ששיעור המחיה לטמא הוא מלבד שיעורו של הנגע^[1300], וממילא כשמתווספת המחיה לנגע אי אפשר לראותו כולו כאחד^[1301], או שכיון שפעמים המחיה נמצאת בנגע בנוסף לשיעור הנגע, ואז אי אפשר לראותו כאחד, לא חילקו חכמים בין מחיה למחיה^[1302]. ויש מן הראשונים סוברים שאותה שאמרו שראשי אברים אינם מיטמאים משום מחיה^[1303], אין זה אלא בסתם ראשי אברים שאי אפשר לראות את כולם כאחד, אבל כשאפשר לראות את כולם כאחד, אף המחיה שבהם חשובה סימן טומאה^[1304]. ויש מן האחרונים סוברים שבסתם נגע שבראשי אברים, אף שכשהוא בלי מחיה אפשר לראותו כולו כאחד, המחיה מפסקת בין החלקים ואי אפשר לראותו כולו כאחד, אבל באדם שראשי אצבעותיו עבים וגסים, אף כשיש בנגע מחיה אפשר לראותו כולו כאחד, וממילא מחיה בנגע שבהם חשובה סימן טומאה^[1305].

זמן טומאתה

המחיה חשובה סימן טומאה בכל זמן שתגיע בנגע^[1306], בין בתחילת ראייתו^[1307], כשהובא אל הכהן בפעם הראשונה^[1308], או לאחר שהובא אל הכהן וקודם שהספיק להסגירו^[1309], בין לאחר הסגר ראשון^[1310], בין לאחר הסגר שני^[1311], ובין לאחר הפטור^[1312], שנולדה מחיה בנגע לאחר שאמר לו הכהן שהוא טהור^[1313], ואף על פי שפשיון אינו חשוב סימן טומאה בתחילתו אלא רק לאחר הסגר^[1314], שונה הוא דינה של המחיה, שנאמר בה בתחילת ראיית הנגע: נגע צרעת וגו' והובא אל הכהן וראה הכהן וגו' ומחית בשר חי וגו' וטִמאו הכהן^[1315].

זמנה ביחס לנגע

המחיה חשובה סימן טומאה בין כשקדם הנגע למחיה ובין כשקדמה המחיה לנגע^[1316], שנאמר בה: נושנת^[1317], מלמד שהיא מטמאה שלא הפוכה^[1318], והיינו שקדמה לנגע, שכל דבר הקודם לחברו נקרא ישן^[1319], ונאמר: הִוא^[1320], מלמד שהיא מטמאה הפוכה^[1321], שהכתוב "צרעת הִוא" בא ללמדנו שבכל אופן שתהיה חשובה סימן טומאה^[1322], או שהכתוב "הִוא בעור בשרו" בא ללמדנו שאפילו כשנולדה המחיה לאחר שכבר היה הנגע בעור בשרו היא חשובה סימן טומאה^[1323], או שכיון שלא נאמר בה: והיא הפכה – כפי שנאמר בשער לבן^[1324] – ממילא היא חשובה סימן טומאה אפילו כשקדמה לנגע^[1325].

על דינה של מחיה שנולדה בנגע לאחר שפרח הנגע בכל הגוף, עי' להלן^[1326].

פריחה

מהותה

פריחה היא שהצרעת פורחת בכל גופו של המנוגע^[1327], כמו פרח שמתפשט בגידולו^[1328], וגופו של המנוגע הופך ללבן^[1329].

מראות הנגעים שבהם שייכת הפריחה

הפריחה, אף על פי שנאמרה בכתוב על נגע במראה שאת^[1330], שייכת בכל מראות הנגעים^[1331] – בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה^[1332], וכן המראות הפתוכים^[1333] - שנאמר: ואם פרוח תפרח הצרעת^[1334], לרבות שאר המראות^[1335], שצרעת הוא שם כולל לכל מראות הנגעים^[1336], או שנאמר: והנה כסתה הצרעת^[1337], לרבות שאר המראות^[1338].

מראיתה

מראיתה של הפריחה היא המראה של כל אחד ממראות הנגעים שמראות הנגעים מטמאים בהם^[1339], בין המראות הלבנים – בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה^[1340] - בין המראות הפתוכים^[1341], שנאמר: אם פרוח תפרח הצרעת^[1342], לרבות שאר המראות^[1343], שכל מראות הנגעים נקראים בשם צרעת^[1344], או שנאמר: והנה כסתה הצרעת^[1345], לרבות שאר המראות^[1346], שצרעת היא שם כולל לכל סוגי המראות^[1347], ואפילו היה הנגע במראה אחד ממראות הנגעים והפריחה במראה אחר ממראות הנגעים, בכל אופן היא חשובה פריחה^[1348]. על פריחה במראה בוהק, שאינה חשובה פריחה, ועל שיעורו של הבוהק שמעכב את הפריחה, ע"ע בוהק^[1349].

שיעור הפריחה

שיעור הפריחה הוא פריחת הנגע בכל הגוף ממש – למעט אותם מקומות שאינם מעכבים את הפריחה^[1350] - ואין די בפריחת הנגע ברוב הגוף^[1351], שאין אומרים בפריחה רובו-ככולו*^[1352], ואפילו כסה הנגע כמעט את כל גופו של האדם המנוגע, ונשאר פחות מכגריס שלא פרח, הרי זה מעכב את הפריחה^[1353], אף על פי שמה שנשאר אינו ראוי לקבל נגע – שאין נגע מטמא בפחות מכגריס^[1354] – שנאמר: כֻּלו הפך לבן^[1355], שכשנשאר אפילו משהו שלא פרח אינו כלום^[1356]. כיסה הנגע את כל גופו של האדם המנוגע למעט פחות מכעדשה שלא פרח, יש מן הראשונים סוברים שאף הוא מעכב את הפריחה, שאינה בגדר כולו^[1357]. ויש מן הראשונים סוברים שכשנשאר בגוף פחות מכעדשה שלא פרח, חשוב הוא כפרח כולו, כפי שמחית בשר חי אינה חשובה סימן טומאה בפחות מכעדשה^[1358], ואפילו נשאר יותר מכעדשה שלא פרח, אלא שהוא בכמה מקומות, ואין בכל מקום בפני עצמו כעדשה, יש מן האחרונים סוברים שאין זה מעכב את הפריחה - כפי שאין זה חשוב מחיה^[1359] - ובלבד שתהיה הפריחה ברובו^[1360].

חלקי הגוף שכלולים בפריחה

מקומות בגוף שאינם ראויים להיטמא בנגעים, אינם חשובים כחלק מהגוף לעכב את הפריחה^[1361], שנאמר: את כל עור הנגע^[1362], עור הראוי לקבל נגע^[1363], ולכן מקומות שאינם בעור הבשר אין מעכבים את ההופך כולו לבן^[1364], לפי שאינם מיטמאים בנגעים^[1365], וכן מקומות שהם בבית הסתרים אין מעכבים את ההופך כולו לבן^[1366], לפי שאינם מיטמאים בנגעים^[1367], ועוד נאמר בפריחה: לכל מראה עיני הכהן^[1368], שצריך הכהן לראות את הנגע מבלי שיעשה המנוגע תנועה להראותו^[1369], או שצריך שיוכל לראותו בראיה אחת עם שאר הגוף, ובית הסתרים אינו נראה עם שאר הגוף^[1370], וכן שחין ומכוה המורדים – שעדיין לא התחילו להתרפא^[1371], והעור שלהם עדיין לא נקרם^[1372] - אין מעכבים את ההופך כולו לבן^[1373], לפי שאינם מטמאים בנגעים^[1374] - לא בנגעי עור בשר ולא בנגעי שחין ומכוה^[1375] - וכן הראש והזקן אינם מעכבים את ההופך כולו לבן^[1376], שאף על פי שהם ראויים להיטמא בטומאת נתקים כשינתקו מהם שערות, מכל מקום אינם ראויים לטמא במראות הנגעים הרגילים^[1377], או שסימני הטומאה שלהם אחרים לחלוטין^[1378], שעור הבשר נידון בשער לבן ונתק נידון בשער צהוב^[1379], או שחשובים הם כבית הסתרים, לפי שאין יכולים לראות את מה שתחת השיער^[1380], או שאין יכולים לראותם בראיה אחת עם שאר הגוף^[1381]. ומכל מקום, מקום שראוי להיטמא בנגעים, אף על פי שאינו ראוי להיטמא בנגעי עור בשר, חשוב הוא כחלק מהגוף לעכב את הפריחה^[1382], ולכן ראש שנקרח מעכב את ההופך כולו לבן^[1383], שאף על פי שאינו מטמא בנגעי עור בשר, הרי הוא מטמא בנגעי גבחת וקרחת^[1384], וכן שחין ומכוה שהעלו צרבת מעכבים את ההופך כולו לבן^[1385], שאף על פי שאינם מטמאים בנגעי עור בשר, הרי הם מטמאים בנגעי שחין ומכוה^[1386]. וכן ראשי אברים, אף על פי שכשאין במקומם כגריס אינם מטמאים כלל בנגעים, לסוברים כן^[1387], מכל מקום הם מעכבים את ההופך כולו לבן^[1388], לפי שהנגע ראוי לפשות לתוכם^[1389]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' יעקב שבתוספתא שהוא חולק וסובר שמקום שמלכתחילה אינו מעכב את הפריחה שהשתנה, כגון ראש וזקן שנקרחו או שחין ומכוה שהעלו צרבת, עדיין אינו מעכב פריחה שתבוא לאחר מכן^[1390]. ראש וזקן שנשרו מהם שערות, שהם מטמאים בנתקים^[1391], יש מן הראשונים סוברים שאותו מקום שבו נשרו השערות מעכב את ההופך כולו לבן^[1392], שלדעתם אף באופן כזה ראוי הוא לטמא במראות הנגעים הרגילים^[1393]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שמקום השערות שנשרו אינו מעכב את ההופך כולו לבן, לפי שלדעתם ראש וזקן שניתקו אינם מטמאים במראות הנגעים הרגילים^[1394].

מקום שאינו מעכב את הפריחה שהשתנה ולהפך

נגע שפרח בכל הגוף מלבד באותם מקומות שאינם מעכבים את הפריחה, ולאחר מכן הפכו אותם מקומות להיות כאלו שמעכבים את הפריחה – לאחר שכבר נפסק דינו של האדם המנוגע בעקבות הפריחה^[1395] - כגון שפרח הנגע בכל הגוף מלבד הראש והזקן – שאינם מעכבים את הפריחה^[1396] - וחזרו הראש והזקן ונקרחו – שאז הם מעכבים את הפריחה, לסוברים כן^[1397] - או שפרח הנגע בכל הגוף מלבד בשחין ובמכוה המורדים – שאינם מעכבים את הפריחה^[1398] - וחזרו השחין והמכוה והעלו צרבת – שאז הם מעכבים את הפריחה, לסוברים כן^[1399] - אותם מקומות עדיין אינם מעכבים את הפריחה^[1400], בין שאותם מקומות מעולם לא פרחו, ובין שפרחו וחזרו ונתגלו^[1401], כיון שבשעת פריחת הנגע בגוף לא היו מקומות אלו ראויים להיטמא בנגעים ולא עיכבו את הפריחה^[1402], ונאמר: וביום הראות בו בשר חי יטמא^[1403], "בו" בהופך, ולא בחזר לזקן ולראש ולשחין ולמכוה^[1404], שכיון שהמילה "בו" מיותרת^[1405], נלמד מכאן שדוקא מה שעיכב בתחילה את הפריחה חוזר ומעכב כשנראה בו בשר חי, אבל לא מה שמתחילה, בזמן שפרח הנגע בגוף, לא עיכב את הפריחה^[1406]. וכן להפך, כשפרח הנגע שלא בכל הגוף – שאינו חשוב פריחה^[1407] - ולאחר מכן נעשה אותו מקום שבו לא פרח הנגע מקום שאינו מעכב את הפריחה, יש מן האחרונים מצדדים לומר שאין זה חשוב פריחה בכל הגוף, לפי שהכל הולך אחר שעת הפריחה, ובשעת הפריחה היה אותו מקום מעכב את הפריחה^[1408]. במה דברים אמורים? במקומות שאף כשנעשו ראויים להיטמא בנגעים, אינם מצטרפים זה לזה להחשב כנגע אחד, כגון בראש שנקרח, שמטמא בנגעי גבחת וקרחת, ואינו מצטרף לעור הבשר להחשב כנגע אחד^[1409], וכן בשחין ובמכוה שהעלו צרבת, שמטמאים בנגעי שחין ומכוה ואינם מצטרפים לעור הבשר להחשב כנגע אחד^[1410], אבל פרח הנגע בכל הגוף מלבד במקומות שאינם ראויים להיטמא בנגעים, וחזרו אותם מקומות והפכו ראויים להיטמא בנגעי עור בשר, כגון שפרח הנגע בכל הגוף מלבד בבית הסתרים – שאינו מעכב את הפריחה, כיון שאינו מיטמא בנגעים^[1411] - וחזר בית הסתרים ונתגלה – שהוא ראוי מכאן ואילך להיטמא בנגעי עור בשר^[1412] – יש מן האחרונים סוברים שהוא מעכב את הפריחה, אף על פי שבשעת הפריחה היה אותו מקום בית הסתרים ולא עיכב^[1413], כיון שעכשיו הוא ראוי להיטמא באותו סוג נגע^[1414], או כיון שכשנתגלה בין הסתרים, נעשה שינוי בנגע, שגילוי זה של בית הסתרים גרם לנגע שסביבו להתרחק זה מזה, והרי הוא כבשר חי שנתגלה בנגע^[1415]. ויש מן הראשונים סוברים שאף כשפרח הנגע בכל הגוף מלבד הראש והזקן, וחזרו ונקרחו, או שפרח הנגע בכל הגוף מלבד בשחין או במכוה, והעלו צרבת, הרי זה מעכב את הפריחה בהם, כיון שחזרו ונעשו ראויים להיטמא בנגעים^[1416]. ובדעתם, יש מן האחרונים מצדדים לומר שהוא הדין להפך, כשפרח הנגע במקצתו, ולאחר מכן נעשה אותו מקום שבו לא פרח הנגע מקום שאינו מעכב את הפריחה, הרי זה חשוב כפרח בכולו, כיון שלדעה זו הולכים אחרי המצב עכשיו ולא אחרי שעת הפריחה^[1417]. ומכל מקום, אף לסוברים שכשפרח הנגע בכל הגוף מלבד אותם מקומות שאינם מעכבים את הפריחה וחזרו להיות מעכבים את הפריחה, שאין זה מעכב את הפריחה, כשפרח הנגע שלא בכל הגוף, והיינו שמלבד אותם מקומות שאינם מעכבים את הפריחה שלא פרח בהם הנגע, היו עוד מקומות בגוף שלא פרח בהם הנגע, וממילא אין זה חשוב פריחה^[1418], ולאחר שהפכו אותם מקומות שאינם מעכבים את הפריחה להיות כאלו שמעכבים את הפריחה, חזר הנגע ופרח באותם מקומות בגוף שעכבו את הפריחה קודם לכן שלא פרח בהם הנגע קודם לכן, ולא חזר ופרח באותם מקומות שמתחילה לא עכבו את הפריחה, אותם מקומות שמתחילה לא עכבו את הפריחה מעכבים את הפריחה^[1419], כיון שנעשו מעכבים את הפריחה קודם שפרח הנגע בכל הגוף^[1420], ונאמר: את כל בשרו^[1421], והוא מיותר, שכבר אמר הכתוב קודם לכן שכסתה הצרעת את כל גופו, ובא ללמד שאף באופן כזה צריך שתכסה הצרעת את כל גופו כדי שתהיה פריחה^[1422]. וכן לסוברים שמקומות שהם פחות מכעדשה אינם מעכבים את הפריחה^[1423], מכל מקום מודים הם שכשהיה אותו מקום פחות מכעדשה סמוך למקום שאינו מעכב את הפריחה מצד שאינו חשוב מקום המטמא בנגעים, וחזר אותו מקום להיות מקום המטמא בנגעים, הרי הוא מעכב את הפריחה, שבאופן כזה הוא מצטרף לאותו מקום שפחות מכעדשה שקודם לכן לא פרח^[1424].

נגע שנולד קודם הזמן שראוי לטמא

נגע שנולד באדם שאינו ראוי להיטמא בנגעים, ולאחר מכן נעשה אותו אדם ראוי להיטמא בנגעים, כגון גוי – שאינו מיטמא בנגעים^[1425] – שנולד בו נגע, ולאחר מכן התגייר, אותו נגע אינו מעכב את הפריחה^[1426], שאף על פי שנגע זה אינו מטמא בנגעים אפילו לאחר הגיור^[1427], לעניין הפריחה חשוב הוא כנגע^[1428], שהרי אינו עור בשר^[1429].

רווח שבין אברים סמוכים שלא פרח

נגע שפרח בכל הגוף מלבד ברווח שבין שני אברים סמוכים, כגון בין שפה העליונה לתחתונה או בין שתי אצבעות או בין ריסי העיניים, וכשהאדם המנוגע מדביק שני אברים אלו אחד לשני, הוא נראה כולו לבן, יש מן הראשונים סוברים שחשוב הוא כפריחה בכל הגוף, כיון שבשעה שאותם אברים מדובקים נראה כולו לבן^[1430]. ויש מן האחרונים סוברים שאין זה חשוב כפריחה בכל הגוף, שדוקא מקומות שאינם מטמאים בנגעים אינם מעכבים את הפריחה^[1431].

אופן הפריחה

פריחת הנגע בכל הגוף חשובה פריחה – בין לעניין טהרה כשהנגע פורח מתוך החלט או הסגר^[1432], בין לעניין טומאה כשהנגע פורח מתוך הפטור^[1433], בין לעניין הסגר כשבא האדם מתחילתו כשהוא כולו מנוגע^[1434] - בין כשפרח הנגע בכל הגוף בבת אחת, ובין שפרח מעט מעט^[1435], ואף על פי שכשפורח מעט הרי זה פסיון שהוא סימן טומאה^[1436], שנאמר: פרוח תפרח^[1437], ונלמד מכפילות הכתוב^[1438], או ש"פרוח" משמעותו בבת אחת, ו"תפרח" משמעותו בהפסקות^[1439]. וכן פריחת הנגע חשובה פריחה בין כשפרח הנגע מלמטה למעלה – מרגליו לכיוון ראשו^[1440], או מהנגע כלפי חוץ^[1441] – ובין כשפרח הנגע מלמעלה למטה – מראשו לכיוון רגליו^[1442], או מחוץ לנגע כלפי הנגע^[1443] – שנאמר: ואם פרוח תפרח^[1444], ונלמד מכפילות הכתוב^[1445].

עניינה

הפריחה, פעמים שהיא חשובה כנגע רגיל^[1446], ופעמים שהיא חשובה סימן טהרה^[1447], ופעמים שהיא חשובה סימן טומאה^[1448].

אדם שכולו מנוגע מתחילתו

אדם שבא מתחילתו לכהן כשהוא כולו מנוגע, דינו ככל אדם שיש בו נגע^[1449], שכשיש בו שער לבן או מחית בשר חי, מחליטו לטומאה^[1450], וכשאין בו אחד מאלו מסגירו^[1451], וכשלאחר מכן נולדו בו שער לבן או מחית בשר חי – בין לאחר הסגר ראשון ובין לאחר הסגר שני^[1452] - מחליטו לטומאה^[1453], שאין הפריחה מטהרת בתחילה^[1454], שלא דן הכתוב לטהר פריחה אלא כשקדמתה טומאה^[1455], ונאמר: טהור הוא^[1456], הוא טהור ואין הבא בכולו לבן בתחילה טהור אלא טמא^[1457], ועוד נאמר לגבי מחיה: נגע צרעת כי יהיה באדם^[1458] – והוא מיותר, שהיה יכול הכתוב לומר "בו"^[1459] – להביא אף את הבא בכולו לבן שהמחיה מטמאתו^[1460]. וכן כשהלכו ממנו סימני הטומאה, יש לטהרו – כמו בנגע רגיל שהלכו ממנו סימני הטומאה^[1461] – וכשחזרו סימני הטומאה שנית יש להחליטו לטומאה^[1462] – כמו בנגע רגיל שחזרו בו סימני הטומאה לאחר שהלכו^[1463] – שדינו של נגע כזה כנגע רגיל לכל דבר^[1464]. וכן כשנתגלו ראשי אברים שבו, דינו של אותו נגע נשאר כפי שהיה קודם שנתגלו, שאין ראשי האברים שבו מטמאים במחיה – כמו בנגע רגיל שאין ראשי אברים שבו מטמאים במחיה^[1465] – ואין דינו כנגע שפרח ולאחר מכן נתגלו ראשי אברים שבו, שהוא טמא^[1466], שנאמר בגילוי ראשי אברים: טמא הוא^[1467], ובא למעט שדוקא מי שחזרו בו ראשי אברים מתוך פריחה אחרי החלט או הסגר מטמא, ולא מי שפרח כולו מתחילה^[1468], ולא רק במי שחזרו בו ראשי אברים לאחר הפטור – כגון שעמד בעיניו שתי שבועות ופטרו הכהן, לסוברים כן^[1469] – אלא אפילו מי שחזרו בו ראשי אברים לאחר טומאת החלט – כגון שנולד בו שער לבן והחליטו לטומאה^[1470], ונתגלו בו ראשי אברים ולאחר מכן השחיר השער הלבן, שהוא סיבה לפטור^[1471], או שלאחר שהשחיר השער הלבן נתגלו בו ראשי אברים^[1472] – או אחרי הסגר – שלאחר שהסגירו הכהן נתגלו בו ראשי אברים^[1473], בין בסוף שבוע ראשון להסגרו^[1474], ובין בסוף השבוע השני להסגרו^[1475] – אין גילוים מטמא, שנאמר: טמא הוא צרעת הוא^[1476], שכיון שנאמר פעם שניה "הוא", הרי זה מיעוט נוסף שכל שאין הפריחה מוציאה מידי טומאה, ממילא אין גילוי ראשי אברים מטמא^[1477]. ומכל מקום, כשחזרו בו ראשי אברים בסוף שבוע ראשון – שכיון שדינו של הנגע נשאר כפי שהיה, יש להסגירו שבוע נוסף^[1478] – ובסוף שבוע שני חזרו ונתכסו, יש מן הראשונים סוברים שכיון שפריחה חדשה זו של סוף השבוע השני הרי היא מתוך טומאת הסגר, ממילא דינו כפורח מן הטמא, שהוא טהור^[1479]. ויש מן הראשונים שחולקים בכל זה, וסוברים שגילוי ראשי אברים מטמא אפילו במי שמתחילתו היה כולו לבן ולאחר מכן נפטר, בין כשנפטר מתוך הסגר ובין כשנפטר מתוך החלט^[1480]. נגע שנולד שלא בכל גופו, וקודם שהראהו לכהן - או אפילו לאחר שהראהו וקודם שהספיק הכהן להסגירו^[1481] - פרח הנגע בכולו, דינו אף הוא כדין מי שבא מתחילתו לכהן כשכולו מנוגע^[1482]. במה דברים אמורים? שבזמן שנולד בו הנגע לא היה בו סימן טומאה, אבל נגע שבתחילתו היה בו סימן טומאה, שאילו היה מראה אותו לכהן היה מוחלט לטומאה, וקודם שהראהו לכהן פרח הנגע בכולו, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בו תנאים: ר' ישמעאל סובר שאף כאן דינו כמי שבא לכהן כשהוא כולו מנוגע, ולכן כשנראו בו ראשי אברים לאחר מכן אינם מטמאים^[1483]. ור' אלעזר בן עזריה סובר שכיון שאילו היה בא לכהן קודם שהספיק הנגע לפרוח בכולו היה מחליטו, דינו כנגע רגיל שפרח בכולו, שראשי אברים שנראו בו לאחר מכן מטמאים^[1484].

פריחה לאחר טומאה

מי שהיה בו נגע, ולאחר שנטמא פרח הנגע בכולו, הפריחה מטהרתו^[1485], בין כשפרח מתוך הסגר^[1486], בין כשפרח לאחר שהוחלט^[1487], בכל אחד מסימני הטומאה^[1488], בין שהוחלט מיד ובין שהוחלט לאחר הסגר^[1489], ראשון או שני^[1490], בין שהוחלט לאחר הפטור^[1491], שנאמר: ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו וגו' וטִהר את הנגע כֻּלו הפך לבן טהור הוא^[1492], לרבות את כולן^[1493], שכיון שכבר נאמר "וטִהר את הנגע", וחזר הכתוב ואמר "טהור הוא", בא לרבות את כל מיני הפריחות שלאחר טומאה^[1494], ואף המוסגר טמא הוא^[1495], ואפילו הוחלט לטומאה בסימני טומאה והלכו להם הסימנים – והוא הדין כשהלך הנגע לגמרי^[1496] - וקודם שהספיק להראותו לכהן כדי שיפטור אותו פרח הנגע בכולו, חשוב הוא כנגע שפרח לאחר החלט וטהור^[1497]. וכן כשהיה טמא משום מחיה בתוך הנגע – שהיא אחד מסימני הטומאה^[1498] – ופרח הנגע בכולו, הרי הפריחה מטהרת בין כשקודם הלכה המחיה ואחר כך פרח הנגע בכולו – ובאופן שלא הספיק להראותו לכהן לאחר שהלכה המחיה וקודם הפריחה, שאילו הספיק להראותו לכהן, הרי היה מטהרו^[1499], ופריחה שלאחר הטהרה מטמאת^[1500], או אפילו כשכבר ראה הכהן את הנגע לאחר שהלכה המחיה, אלא שהיה בו סימן טומאה נוסף^[1501] - ובין כשקודם פרח הנגע בכולו מלבד המחיה, ולאחר מכן הלכה המחיה^[1502], אבל כשנשארה המחיה בתוך הנגע, אף על פי שמחוץ למקום הנגע פרחה המחיה בכל הגוף, אין זה חשוב פריחה, וטמא^[1503]. על דינו של נגע שמתחילתו היה בכל הגוף והיתה בו מחיה, ולאחר מכן פרח אף על המחיה, עי' להלן^[1504].

טעמה

בטעם שפריחת כל הגוף מטהרת לאחר הטומאה, יש מן הראשונים סוברים שדוקא נגע קטן סופו להתקיים, אבל כשהנגע התפשט לכל הגוף אז סופו להתרפא^[1505], שכיון שיצא הנגע כולו לחוץ, הרי הוא כבר סר ממנו^[1506]. ויש מן האחרונים סוברים שכיון שהנגעים באים על האדם כדי שייתן את ליבו לשוב בתשובה ותהיה טומאתו כפרה עליו^[1507], כשפרח הנגע בכולו הרי חטאו ידוע לכל ושוב אינו בר מוסר, וממילא אין לטמא את הנגע^[1508].

פריחה לאחר טהרה

מי שהיה בו נגע, ונטהר, כגון שהיה בו סימן טומאה והוחלט לטומאה ולאחר מכן הלך סימן הטומאה^[1509], ולאחר מכן פרח הנגע בכולו, הרי הוא טמא מוחלט^[1510], שנאמר: טהור הוא^[1511], הוא טהור, ואין הפורח מן הטהור טהור, אלא טמא^[1512], שהוא ככל מי שהיה בו נגע ונפטר, ולאחר מכן פשה הנגע, שטמא^[1513], ולא מצינו שדיבר הכתוב בפריחה שמטהרת אלא בפריחה שלאחר טומאה^[1514]. פטרו הכהן לאחר שהוסגר למשך שתי שבועות ועמד בעיניו, לסוברים שבאופן כזה פטור^[1515], ולאחר מכן פרח הנגע בכולו, יש מן הראשונים סוברים שאף הוא בכלל פריחה שלאחר טהרה וטמא^[1516]. ויש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים, שכשפרח הנגע אחרי פטור שלאחר הסגר, הרי הוא טהור, שאין פריחה שלאחר טהרה מטמאת לדעתם, אלא כשנטהר לאחר החלט^[1517]. נולד באדם נגע שדינו טהור מתחילתו - כגון שנולד במקום שאינו מטמא בנגעים^[1518], או שנולד באדם שאינו מטמא בנגעים ולאחר מכן נעשה דינו של אותו אדם כדין אדם המטמא בנגעים, שבכל אופן אין הנגע שנולד בו קודם לכן מטמא^[1519] - ולאחר מכן פרח הנגע בכולו, יש מן הראשונים סוברים שאף באופן כזה חשוב הוא כפריחה שלאחר טהרה, והרי הוא טמא מוחלט^[1520].

פריחה מתוך נגע טמא ונגע טהור

אדם שהיו בו שני נגעים, אחד מהם טמא, והשני טהור – כגון שהלובן שבו כהה ממראיתם של ארבעת מראות הנגעים^[1521], או כגון שהוסגר שתי שבועות ולא נולדו בו סימן טומאה ופטרו הכהן, לסוברים כן^[1522], או כגון שהוא עומד במקום שאינו מטמא בנגעים^[1523] - ופרח הנגע מאחד לשני ולאחר מכן לכל הגוף, דין הפריחה כדין פריחה שלאחר טומאה, וטהור^[1524]. במה דברים אמורים? כשהתחילה הפריחה מהנגע הטמא, אבל כשהתחילה הפריחה מהנגע הטהור, נחלקו בדינה תנאים: ר' נחמיה אומר שהוא עדיין טמא^[1525], שנאמר: ואם פרוח תפרח הצרעת^[1526], ולא שפרח נגע טהור שאינו חשוב צרעת^[1527], והרי הנגע הטמא במקומו עמד^[1528]. וחכמים אומרים שאף על פי שהתחיל הנגע לפרוח מתוך הנגע הטהור תחילה הרי הוא חשוב כפורח מן הטמא וטהור^[1529], שנאמר: ואם פרוח תפרח^[1530], לרבות שתי מיני פריחות, בין מטומאה לטהרה ובין מטהרה לטומאה^[1531], שאף על פי שהפריחה הייתה מנגע טהור, יש כאן פריחה מן הטמא, שהרי האדם עצמו היה מוחלט לטומאה^[1532], או לפי שכשפרח הנגע מהטהור לטמא הרי הוא כנגע שפשה לאחר הפטור שטמא^[1533], ונמצא הנגע פורח מן הטמא^[1534], או לפי שכשפרח הנגע מאחד לשני, נתחברו שני הנגעים ונעשו כנגע אחד והתבטל הטהור לטמא^[1535]. הלכה כחכמים^[1536]. התחיל הנגע הטהור לפרוח כלפי חוץ, ורק לאחר מכן פרח כלפי הטמא, או שפרחו שני הנגעים בבת אחת, יש מן הראשונים סוברים שאף באופן כזה חשוב הוא כפריחה מן הטמא, וטהור^[1537], שמכל מקום האדם עצמו היה מוחלט לטומאה^[1538], או שאף באופן כזה הרי הנגע הטהור פשה לאחר הפטור, שדינו כנגע טמא^[1539]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שכשהתחיל הנגע הטהור לפרוח כלפי חוץ, או שהתחילו שני הנגעים לפרוח בבת אחת זה כלפי זה – והוא הדין כשהיה הנגע הטהור במקום שאינו מצטרף לנגע הטמא, כגון שאחד היה בעור הבשר והשני בקרחת או בשחין^[1540] - חשוב הוא כפורח מן הטהור, וטמא^[1541], שבאופן כזה לא נתבטל הנגע הטהור בטמא^[1542], ומכל מקום, כשהתחילה הפריחה מנגע אחד לשני, אף על פי שפעמים אינה נראית, כגון שהיה אחד הנגעים בשפתו העליונה ואחד בשפתו התחתונה, או שהיו בשתי אצבעותיו או בשני ריסי עיניו, שכדמדבקם יחד אינו נראה, אף לדעה זו יש מן הראשונים סוברים שחשוב הוא כפריחה מאחד לשני, ודינו כפורח מן הטמא שהוא טהור^[1543], ויש מן האחרונים סוברים שכשהנגע הטהור והטמא סמוכים אחד לשני באופן כזה, הרי מתבטל הטהור בטמא, ולכן אפילו התחילה הפריחה מהטהור כלפי חוץ, חשוב הוא כפרח מן הטמא וטהור^[1544].

נגע שבכל הגוף מלבד מחיה

מי שמתחילתו היה בו נגע בכל גופו למעט מחיה כעדשה – שהוא טמא משום המחיה^[1545] – נחלקו ראשונים בדעת תנאים אם חשוב הוא כבא מתחילתו כשהוא כולו פורח או שחשוב הוא כמי שבא מתחילתו בנגע רגיל ובו מחיה: א) בדעת ר' ישמעאל, שאמר שדינם של ראשי אברים שחזרו באדם כזה כחזרת ראשי אברים בבהרת גדולה^[1546], יש מן הראשונים סוברים שחשוב הוא כמי שהיה בו נגע רגיל ונטמא, ולכן כשפרח הנגע אף במחיה הוא נטהר מדין פריחה בכל הגוף לאחר הטומאה^[1547], וכשחזרו בו ראשי אברים חזרתם מטמאת, כדין חזרת ראשי אברים שלאחר המחיה שמטמאת^[1548]. ויש מן הראשונים סוברים שזו דעת ר' אלעזר בן עזריה, שאמר שדינם של ראשי אברים שחזרו באדם כזה כחזרת ראשי אברים בבהתר קטנה^[1549]. ויש מן הראשונים סוברים שלא נחלקו תנאים שבאופן כזה דינו כנגע רגיל שלאחר שנטמא פרח בכולו ונטהר, וממילא חזרת ראשי אברים שבו מטמאת, ומחלוקתם היא בעניין אחר^[1550]. ויש מן האחרונים סוברים אף הם שלא נחלקו תנאים שחשוב הוא כנגע שמתחילתו היה נגע רגיל ובו מחיה, אלא שבכל אופן לדעתם אין חזרת ראשי האברים מטמאת לאחר פריחה כזו, לפי שכיסוים מלכתחילה לא היה הגורם לטהרה – שכן כל נגע רגיל ובו מחיה נטהר כשהלכה המחיה, אף על פי שאינו פורח בראשי האברים^[1551] – ובאופן כזה חזרתם אינה מטמאת, לסוברים כן^[1552]. ב) ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' אלעזר בן עזריה שנגע כזה חשוב כבא מתחילתו כשהוא כולו פורח, ולכן כשפרחה אף המחיה הוא נטהר משום שהלך ממנו סימן הטומאה^[1553], וכשחזרו בו ראשי אברים, אין חזרתם מטמאת, כדין מחיה שאינה מטמאת בראשי אברים^[1554]. ויש מן הראשונים סוברים שזו דעת ר' ישמעאל^[1555]. הלכה, לסוברים שמחלוקת היא, יש מן הראשונים סוברים שדינו כנגע רגיל שנטמא במחיה, וכשהלכה ממנו המחיה ולאחר מכן נתגלו בו ראשי אברים, הרי הוא טמא^[1556].

שער לבן בכל הגוף

שער לבן שצמח בכל הגוף, אינו חשוב כפריחה של הנגע שמטהרתו, שדוקא פשיון של הנגע בכל הגוף מטהר^[1557].

פריחה למקום שאינו מעכב שהשתנה

מי שפרח הנגע בכל גופו מלבד במקומות שאינם מעכבים את הפריחה, ולאחר מכן חזרו אותם מקומות והפכו למעכבים את הפריחה, כגון ראש וזקן שנקרחו או שחין ומכוה המורדים שהתחילו להתרפא^[1558], שכיון שהשתנו רק לאחר הפריחה הם אינם מעכבים אותה, לסוברים כן^[1559], ולאחר מכן נולד נגע באותם מקומות שהשתנו, יש מן האחרונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים: ר' יעקב מטהר את הנגע החדש, הואיל ונסמך אותו נגע לנגע שבשאר הגוף שהוא טהור, וחכמים אומרים שחשוב הוא כנגע בפני עצמו, ויראה כבתחילה^[1560].

בשר חי שנראה אחר הפריחה

נגע שפרח בכל הגוף אחר הטומאה, שהוא טהור^[1561], ולאחר מכן נראה בו בשר חי, הרי הוא טמא^[1562], שנאמר בדין המחיה: נגע צרעת כי יהיה באדם^[1563] – והוא מיותר, שהיה יכול הכתוב לומר "בו"^[1564] – לומר שאף מי שפרח הנגע בכל גופו ולאחר מכן נראתה בו מחיה, שהמחיה מטמאתו^[1565], וכן נאמר: וביום הראות בו בשר חי יטמא^[1566]. ואפילו נראו בו ראשי אברים – שאינם מטמאים במחיה^[1567] – הרי הוא טמא^[1568], עד שיתמעט הנגע כולו משיעור נגע, שהוא גריס^[1569], שנאמר: וביום הראות בו בשר חי יטמא^[1570], בכל מקום שיראה^[1571], וגזירת הכתוב היא שלאחר פריחה יטמאו אף ראשי אברים משום מחיה^[1572], שלא הוצרך הכתוב לטמא בחזרת בשר חי בשאר מקומות שבגוף, שבהם בלאו הכי כשנתגלו טמא משום מחיה^[1573].

הפריחה שחזרה ממנה מטמאת

חזרת ראשי אברים מטמאת בכל פריחה שטיהרה^[1574], בין שטיהרה מתוך החלט אחר כל אחד מסימני הטומאה^[1575], בין שהיה ההחלט בתחילה או בסוף השבוע הראשון או בסוף השבוע השני או לאחר הפטור^[1576], ובין שטיהרה מתוך הסגר^[1577], שנאמר: וראה הכהן את הבשר החי וטִמאו^[1578], לרבות את כולו^[1579], שכל בשר חי שבא אחרי פריחה שטיהרה בכל זמן שיהיה, מטמא^[1580], או שהוא נלמד מהמשך הכתוב: הבשר החי טמא הוא^[1581], לרבות את כולם^[1582], או שהוא נלמד מהמשך הכתוב: צרעת הוא^[1583], שבא לרבות את כולם^[1584].

שיעור החזרה המטמאת

שיעור חזרת הבשר החי המטמא^[1585], נחלקו בו תנאים: ר' יוסי אומר שאינו מטמא עד שיהיה בו שיעור כעדשה^[1586], וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים שפחות מכעדשה אינו סימן טומאה בסוף^[1587], שלמדים "בשר חי" שנאמר בפריחה^[1588], מ"בשר חי" שנאמר במחיה^[1589] - שהיא סימן טומאה^[1590] - מה בשר חי האמור במחיה כעדשה – שמחיה הפחותה משיעור זה אינה חשובה סימן טומאה^[1591] – אף בשר חי האמור בפריחה כעדשה^[1592]. ואפילו נתגלה בו בשר חי בכמה מקומות, ואין באף אחד מהם שיעור כעדשה, יש מן האחרונים סוברים שלדעה זו אינו חשוב כבשר שנתגלה, ואפילו כששיעור הבשר החי הכולל הוא ברוב גופו, וכמו שכמה מחיות פחותות מכעדשה אינן מצטרפות לשיעור מחיה^[1593]. ור' מאיר אומר שאפילו כל שהוא שנתגלה מטמא^[1594], שגזירת הכתוב היא שבשר שנתגלה אחרי הפריחה מטמא, ואינו משום סימן טומאה של מחיה, שהרי הוא מטמא אפילו כשנתגלו ראשי אברים, אף על פי שגילוים אינו מטמא משום מחיה^[1595], אלא שיש מן הראשונים סוברים בדעתו, שדוקא כשנתגלו בו ראשי איברים מטמא בכל שהוא, אבל נתגלה בו בשר חי במקום אחר, שיעורו בכעדשה, שגזירת הכתוב נאמרה רק לגבי ראשי איברים^[1596]. הלכה שאין חזרת בשר חי מטמאת אלא בכעדשה^[1597].

כשפריחת ראשי האברים אינה הגורמת לטהרה

חזרת ראשי אברים שמטמאת לאחר פריחה המטהרת^[1598], היא כשפריחתם מלכתחילה היתה הגורם לטהרה, כגון שמתחילתו היה הנגע שלא בכל הגוף, ולאחר מכן פרח בכל הגוף ובכלל זה בראשי האברים, שאילו לא היה פורח בראשי האברים, היה הנגע טמא משום פשיון^[1599], או שמתחילתו היה הנגע בכל הגוף מלבד בראשי האברים, ולאחר ההסגר הראשון פרח בראשי האברים ונטהר, שאילו לא היה הנגע פורח בראשי האברים היה דינו להסגר שבוע נוסף כדין נגע שעמד בעיניו בסוף השבוע הראשון^[1600], אבל כשמלכתחילה טהרת הנגע לא נגרמה עקב פריחת ראשי האברים שבו, כגון שמתחילתו היה הנגע בכל הגוף מלבד בראשי האברים, ולאחר ההסגר השני פרח בראשי האברים, שהיה נטהר אפילו לא פרח, כדין נגע שלא השתנה במשך שתי שבועות, לסוברים כן^[1601], יש מן האחרונים סוברים שאין גילוי ראשי האברים מטמא אותו, שכיון שכיסוים לא גרם לטהרתו, אין גילוים גורם לטומאתו^[1602]. היה הנגע טמא מוחלט ונטהר משני טעמים שאחד מהם הוא פריחה, כגון שמתחילתו היה הנגע בכל הגוף מלבד בראשי האברים, והיה בו סימן טומאה של שער לבן או מחיה, שהוחלט מיד לטומאה^[1603], ולאחר מכן הלך סימן הטומאה ונתכסו ראשי האברים, שהיה נטהר אפילו לא נתכסו ראשי האברים, מחמת שהלכו ממנו סימני הטומאה^[1604], יש מן האחרונים סוברים שאף באופן כזה אין גילוי ראשי האברים לאחר מכן מטמאו, כיון שהיה נטהר קודם לכן אף ללא כיסוי ראשי האברים^[1605]. ויש מן האחרונים סוברים שזו דעת ר' ישמעאל, אבל ר' אלעזר בן עזריה חולק וסובר שגילוי ראשי האברים מטמא באופן כזה, שכיון שהנגע נטהר קודם לכן אף משום הפריחה, חשוב הוא כראשי אברים שבפריחתם טיהרו טמא^[1606]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהם חולקים בכל זה, וסוברים שכל גילוי ראשי אברים שלאחר הפריחה מטמא, אפילו כשכיסוים אינו גורם כלל לטהרה^[1607].

בשר חי שנראה אחר פריחה המטמאת

נגע שפרח בכל הגוף אחר הטהרה, שהוא טמא^[1608], ולאחר מכן חזר ונתגלה, הרי הוא נשאר בטומאתו, עד שיחזור להיות כפי שהיה קודם שפרח^[1609], שכיון שהפריחה טימאתו משום פשיון^[1610], הוא נטהר כשהולך הפשיון^[1611], ובמקום שבו הפריחה טימאה נגע שהיה טהור מחמת שהיה במקום או באדם שאינו מטמא בנגעים^[1612], הרי הוא נטהר כשלא נשאר בפריחה עצמה שיעור נגע^[1613].

שחין ומכוה שנראו אחרי הפריחה

נגע שפרח בכל הגוף אחר הטומאה, שהוא טהור^[1614], ולאחר מכן נתגלה חלק ממנו, אך לא נראה בו בשר חי אלא שחין ומכוה שהעלו צרבת, יש מן האחרונים מצדדים לומר שחשוב הוא כחזרת בשר חי אחרי הפריחה שמטמאת^[1615], שאף על פי שלא נראתה בו מחית בשר חי, מכל מקום נראה בו דבר המעכב את הפריחה בתחילה^[1616].

על בוהק, שאף על פי שהוא מעכב את הפריחה, אינו חשוב כבשר חי, ולכן כשחזר מקצת הנגע לאחר הפריחה להיות מראה בוהק, אינו מטמא, ע"ע בוהק^[1617].

פריחה שהתמעטה באופן שאינה מטמאת

פריחה שהתמעטה באופן שלמרות התמעטותה אינה מטמאת, כגון שנתגלו ראשי אברים שכיסוים קודם לכן לא גרם את הטהרה, שאין גילוים מטמא, לסוברים כן^[1618], יש מן האחרונים סוברים שנחלקו תנאים אם דינה כפריחה לשאר דברים: ר' ישמעאל אומר שדינה עדיין כנגע שבכל הגוף, ולכן שער לבן שבה אינו מטמא^[1619]. ור' אלעזר בן עזריה אומר שדינה כנגע רגיל, ולכן שער לבן שבה מטמא^[1620].

שער לבן שנראה אחרי הפריחה

נגע שפרח בכל הגוף אחר הטומאה, שהוא טהור^[1621], ולאחר מכן נולד בו שער לבן, נחלקו בדינו תנאים: ר' יהושע מטמא^[1622], שמחיה היא סימן טומאה, ושער לבן הוא סימן טומאה^[1623], כשם שמחיה שנולדה לאחר הפריחה מטמאת^[1624], כך שער לבן שנולד לאחר הפריחה מטמא^[1625]. וחכמים ור' עקיבא מטהרים^[1626], שהרי אפילו כשהיה הנגע מוחלט לפני הפריחה בשער לבן אין השער הלבן מעכב את הפריחה מלטהרו^[1627], קל וחומר שאינו מטמא כשנולד לאחר הפריחה ומעולם עוד לא גרם להחלט^[1628], ועוד שאי אפשר ללמוד להחמיר בשער לבן ממחיה, שהמחיה מטמאת הפוכה ושאינה הפוכה – היינו אפילו כשקדמה לנגע^[1629] – ואין שער לבן מטמא אלא הפוך^[1630], ועוד שנאמר: וביום הראות בו בשר חי יטמא^[1631], בשר חי מטמא את ההופך כולו לבן, ואין שער לבן מטמא את ההופך כולו לבן^[1632]. ומכל מקום, כשהיה השער הלבן בנגע קודם הפריחה, אף על פי שעדיין במקומו הוא עומד לאחר הפריחה, אף ר' יהושע מודה שהפריחה מטהרתו^[1633]. הלכה כחכמים^[1634].

חזר ונתכסה

בשר חי שנראה אחרי פריחה המטהרת, שהוא מטמא^[1635], וחזר ונתכסה שוב, חוזר הנגע ונטהר^[1636], שנאמר: או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן וגו' וטִהר הכהן את הנגע^[1637], ואפילו חזר ונתגלה וחזר ונתכסה מאה פעמים, כל פעם שמתגלה טמא וכשמתכסה טהור^[1638], שנאמר: או כי ישוב^[1639], שכיון שמילת "או" מיותרת, הרי זה בא ללמדנו שאפילו ישוב כמה פעמים דינו כך^[1640], ואף על פי שאנו רואים שדרכו של נגע זה להתגלות ולחזור ולהתכסות, אין ממתינים שיחזור לכמות שהיה, אלא כל פעם משנים את דינו לפי מצבו עכשיו^[1641]. ודין זה אמור בין בבשר חי שנתכסה אחרי גילוי של פריחה מתוך החלט של כל אחד מסימני הטומאה ובכל זמן, ובין בבשר חי שנתכסה אחרי גילוי של פריחה מתוך הסגר, שנאמר: והנה נהפך וגו' טהור הוא^[1642], לרבות את כולם^[1643], ש"טהור הוא" מיותר, שהרי כבר נאמר: וטִהר הכהן את הנגע^[1644]. ואפילו כשבפעם השניה הכיסוי לא גרם לטהרה, כגון שנתגלה בשר חי במקום אחר ונטמא ולאחר מכן חזרה המחיה ונתכסתה – שאז הוא טהור מדין סימן טומאה של המחיה שהלך לו^[1645] - ואז נתגלו ראשי האברים, יש מן האחרונים סוברים שמכל מקום הגילוי הנוסף של ראשי האברים מטמא, כיון שבפעם הראשונה כיסוים גרם לטהר את הנגע^[1646]. על בשר חי שנראה אחרי הפריחה, וחזר והפך למראה בוהק, שחשוב הוא כחזר ונתכסה אף על פי שבתחילתו הבוהק מעכב את הפריחה, ע"ע בוהק^[1647].

האדם

אישה

אישה מיטמאת בנגעי אדם כאיש^[1648], שנאמר בנתק: איש או אשה^[1649], ונאמר בגבחת וקרחת: צרוע^[1650], בין איש בין אישה^[1651], ועוד נאמר בנגעי עור הבשר עצמם: אדם כי יהיה בעור בשרו^[1652], בין איש בין אישה^[1653].

קטן

קטן* מיטמא בנגעי אדם^[1654], ואפילו הוא תינוק בן יומו^[1655], שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו^[1656], אדם כל שהוא^[1657], או שנאמר: צרוע^[1658], לרבות קטן^[1659], שכל מי שיש בו צרעת נופל עליו שם צרוע^[1660]. אבל עובר שנולד בו נגע אינו מיטמא בנגעים^[1661], שעובר אינו קרוי אדם^[1662], או שנאמר בנתק: איש או אשה^[1663], ועובר אינו איש^[1664], או שכיון שהוא במעי אמו, אין הכהן יכול לראות את הנגע ולטמאו^[1665].

גר

גר* מיטמא בנגעי אדם^[1666], שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו^[1667], ולא נאמר: איש איש מבית ישראל, ובא הכתוב לרבות את הגרים^[1668].

עבד

עבד-כנעני* מיטמא בנגעי אדם^[1669], שדינו כמו אישה – שמיטמאה בנגעים^[1670] - שהרי הוא חייב במצוות שאישה חייבת בהן^[1671], ועוד שיש לרבות עבד כפי שמרבים קטן^[1672], ועוד שדוקא גוי אינו מיטמא מנגעים^[1673], לפני שהגויים אינם קרויים אדם, לסוברים כן^[1674], אבל עבד קרוי אדם^[1675].

גוי

גוי* אינו מיטמא בנגעי אדם^[1676], שנאמר בנגעי-בתים*: ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם^[1677], אחוזתכם מיטמאה בנגעים ואין אחוזת גוי מיטמאה בנגעים^[1678], וכשם שאין אחוזת הגויים מיטמאה בנגעים, כך אין גופם מיטמא בנגעים^[1679], שהוקשו כל הנגעים זה לזה^[1680], או שנלמד משאר טומאות שאין גוי מיטמא בהם^[1681], או שנאמר בנגעי אדם: אדם כי יהיה בעור בשרו^[1682], ודוקא ישראל קרויים אדם ואין הגויים קרויים אדם^[1683].

גר תושב

גר-תושב* אינו מיטמא בנגעים^[1684], שדינו כגוי שאינו מיטמא בנגעים^[1685], ואף לסוברים שגזרו על בגדיו שייטמאו בנגעים^[1686], לא גזרו בגופו, כיוון שטהרת נגעי גופו תלויה בקרבן^[1687], וגר תושב אינו בקרבן^[1688], של חובה^[1689], או שהטעם שגזרו שבגדי גר תושב ייטמאו בנגעים – שאין ידוע כל כך שהם שלו, לסוברים כן^[1690] – אינו שייך בגופו^[1691].

על אדם שצבע עורו אינו בינוני, אלא הוא בהיר מאוד או כהה מאוד, שיש סוברים שאינו מיטמא בנגעים, לפי שלדעתם אי אפשר לעמוד בו על מראה הנגע, ע"ע ראית נגעים.

על זקן או מי שכל שערותיו לבנות מטבע ברייתו, שיש סוברים שאינו מטמא בשער לבן, עי' לעיל^[1692].

כשנשתנה דינו

מי שאינו מיטמא בנגעים, שנולד בו נגע, ולאחר מכן נשתנה דינו להיות מיטמא בנגעים, אין הנגע שהיה בו קודם שנשתנה דינו מטמא^[1693], ואפילו נולד באותו נגע סימן טומאה לאחר שהשתנה דינו של אותו אדם, אינו מטמא^[1694], שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו'^[1695], והמילה "יהיה" מיותרת, שהיה יכול הכתוב לומר: אדם אשר בעור בשרו^[1696], ולמדים מכאן שצריך הנגע להיוולד בו בזמן שהוא מיטמא בנגעים^[1697], או שכיון שהיה לו לומר "איש או אישה" ושינה לשונו לכתוב "אדם", לומר לך שצריך הנגע להיוולד בו בשעה שהוא "אדם"^[1698], או שנאמר: ואיש או אִשה כי יהיה בעור בשרם בהרֹת בהרֹת וגו' טהור הוא^[1699], ולא בא הכתוב לטהר מראות שאינם בכלל מראות הנגעים או שהגיעו באופן שאינו מטמא, שהרי מראות אלו מפורשים במקומם שהם טהורים, אלא ללמד על מראה שהגיע בזמן שהוא טהור ואחר כך הפך לטמא, שבכל אופן הוא טהור^[1700], ולכן גוי – שאינו מיטמא בנגעים^[1701] –שהיה בו נגע, ולאחר מכן התגייר, אין הנגע מטמא^[1702], וכן עובר – שאינו מיטמא בנגעים^[1703] – שהיה בו נגע, ולאחר מכן נולד, אין הנגע מטמא^[1704], וכן נגעים שהיו קודם מתן תורה - שאינם מטמאים בנגעים^[1705] - אינם מטמאים לאחר מתן תורה^[1706]. ואפילו נסמך נגע אחר לאותו הנגע לאחר שנשתנה דינו של אותו אדם להיטמא בנגעים, אין אותו נגע שהיה קודם לכן מצטרף לנגע החדש, ולכן סימן טומאה שיצמח בנגע הראשון אינו מטמא את הנגע החדש, וכן כשאין בנגע החדש שיעור לטמא – כגריס^[1707] – אין הנגע הראשון מצטרף אליו להשלים לו את השיעור^[1708]. על דינו של נגע שנולד באדם שאינו מיטמא בנגעים, ולאחר שנשתנה דינו של אותו אדם להיטמא בנגעים נשתנה מראהו של הנגע, עי' לעיל^[1709].

הערות שוליים