אנציקלופדיה תלמודית:נוף ועיקר

הגדרת הערך - ענפי האילן ביחס למקום יניקת האילן, והירק ביחס לשרשי הירק.

האם העיקר נמשך אחר הנוף

באילן* וירק*, אם נופו - דהיינו הענפים^[1], והיא מילה מושאלת מארמית^[2] - נמשך אחר עיקרו - מקום יניקת האילן^[3] או שרשי הירק^[4] - נחלקו תנאים:

א) לדעת ר' מאיר הנוף נמשך אחר העיקר^[5], ולכן שתי גנות זו על גב זו והירק בינתים - בזקיפת הגובה ויונק מעפרו של עליון^[6] - לדעת ר' מאיר הירק של עליון^[7], שמעפרו הוא חי^[8]. ולדעתו הלוקח אילן בתוך של חבירו, שלא קנה קרקע, ואילן אחר קטן יוצא מן הגזע או מן השרשים, הנוף נמשך אחר העיקר ואילן אחר הוא^[9] - ושייך למוכר - וחייב בערלה*^[10]. וכן מה ששנינו שבבתי-ערי-חומה* הכל הולך אחר העיקר^[11] - שאם העיקר בפנים, גם כשמכר ענף שבחוץ נידון הענף כבפנים ויכול לגאלו מיד, ואם לא גאל תוך שנתו המכירה מוחלטת ללוקח לעולם^[12], וכשהעיקר בחוץ והענף בפנים ומכר הענף, אינו רשאי לגאול תוך שנתיים ראשונות, ולאחר מכן גואל עד היובל, ואם לא גאל חוזרת ביובל לבעלים הראשונים בחינם^[13], כדין שדה-אחוזה* - כתבו ראשונים שהיא דעת ר' מאיר, שכן שנינו: כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה, חוץ מן השדות, ר' מאיר אומר: אף השדות^[14], ועל כרחך דין זה הרי הוא כר' מאיר הסבור שהשדות הן כבתי ערי חומה, והוא סבור שהלך אחר העיקר^[15]. וכן שנינו: בתאנה שהיא עומדת בארץ ונוטה לחוצה לארץ, בחוצה לארץ ונוטה לארץ, הכל הולך אחר העיקר^[16]. ויש מהאחרונים סוברים שהכל מודים שבבתי ערי חומה הנוף נמשך אחר העיקר^[17], שכן דרך ליטע אילנות בחצר הבית, ודרכן היה להיות להן גנות ופרדסים סמוך לחצרותיהן, ולפיכך כל חצר וגינה ושיש בהם הרי הם בכללות בית^[18].

ב) לדעת ר' יהודה העיקר נמשך אחר הנוף^[19]. וכן שנינו: בערי-מקלט* הכל הולך אחר הנוף, ובירושלים - לענין פדיון-מעשר-שני* - הכל הולך אחר הנוף^[20], ושנויה כדעת ר' יהודה^[21]. ונחלקו אמוראים בביאור דעתו: א) רב כהנא סובר שלדעת ר' יהודה, אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום, או עומד חוץ לתחום ונופו נוטה בתוך התחום, הכל הולך אחר הנוף^[22], בין לענין ערי-מקלט*^[23], שאילן שעיקרו עומד בתוך התחום של עיר מקלט ונופו נוטה לחוץ לתחום, אפילו לא יצא אלא עד עיקרו, אין גואל-הדם* נהרג עליו, ואילן שעיקרו עומד מחוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום, אפילו יצא עד עיקרו, גואל הדם נהרג עליו^[24], ובין לענין מעשר-שני*^[25], שאין הפירות נאכלים חוץ לחומת ירושלים בלא פדיון-מעשר-שני*, ואין נפדים לפנים מן החומה - שקלטוהו מחיצות^[26] - אלא נאכלין בתורת מעשר שני^[27]. ב) אף לדעת רבא^[28] - ויש גורסים: רבה^[29] - ר' יהודה סובר שהולכים אחר הנוף^[30], אלא שנחלקו ראשונים בביאור דעתו לענין מעשר: יש מפרשים שלדעתו הולכים אחר הנוף לחומרא, ובכל צד יש חומרא וקולא, חומר מבפנים מבחוץ, שבחוץ יכול לפדותו ובפנים אינו יכול לפדותו, שקלטו לו המחיצות, וחומר בחוץ מבפנים, שאינו נאכל בחוץ בלא פדייה ובפנים אוכלו בלא פדייה^[31]. ויש מפרשים שכשעיקרו בחוץ ונופו בפנים העיקר נמשך אחר הנוף לחומרא, שכפי שבנופו אינו יכול לפדות המעשר, כך בעיקרו אינו יכול לפדות המעשר, מדרבנן לחומרא, ואינו יכול לאכול המעשר שם, כדינו מן התורה, שהרי מחוץ לחומה הוא עומד, ובנופו אינו יכול לפדות, אבל יכול לאכול כדינו, שהרי בפנים הוא עומד, שעיקרו נמשך אחר הנוף, אבל הנוף אינו נמשך אחר העיקר. היה הנוף בפנים והעיקר בחוץ, כפי שבנופו אינו יכול לאכול, כך בעיקרו אינו יכול לאכול, שלחומרא העיקר נמשך אחר הנוף, ואינו יכול לפדות בעיקרו, כדינו, שהרי בפנים החומה הוא עומד^[32]. אכן לענין ערי מקלט סובר רבא שר' יהודה אינו סובר שהולכים אחר הנוף - וביארו ראשונים שכן סברא היא שלא נחלק כל כך על חכמים הסוברים שאין העיקר נמשך אחר הנוף, ולא הנוף נמשך אחר העיקר^[33], אלא בחומרא בלבד^[34], ואחרונים כתבו הטעם, שודאי אין סברא להחשיב הנוף שהוא טפל כל כך, שעיקר האילן יחשב לגמרי כנוף ולעשות העיקר טפל וטפל עיקר, ועוד שהרי סתם אילן יש לו נופות מכל צד, ואם נופו נוטה לחוץ מן הסתם יש לו נוף גם לפנים, ואם הולך רק אחר הנוף, בין להקל ובין להחמיר, מדוע ילך אחר הנוף שבחוץ ולא אחר הנוף שבפנים^[35] - אלא הוא מודה שכשהנוף בחוץ והעיקר בפנים אינו יכול להורגו כשעומד במקום העיקר^[36], ואינו חלוק וסובר שהנוף עיקר אלא במקום שהנוף בחוץ והעיקר בפנים ובא גואל הדם בתוך התחום ונכנס בעיקר ועלה עד לנופו^[37], שבו ר' יהודה סובר שמעמידים כל דבר במקומו ורשאי להורגו^[38], או שבו ר' יהודה סובר שרשאי להורגו, משום שהעיקר נמשך אחר הנוף^[39]. יש מהאחרונים מפרשים שלדעת הירושלמי, אף הסוברים שהולך אחר הנוף מודים בערי מקלט, שאע"פ שהאילן עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום והרוצח הוא על הנוף, אינו נקלט, ואינו מועיל מה שהאילן עצמו הוא בתוך התחום, שאין נופו נמשך אחר עיקרו, אבל אם עלה דרך העיקר והלך לנוף, כבר קלטו העיקר בתחילה, ואע"פ שעכשיו הוא על הנוף נקלט מכבר^[40]. ג) רב אשי סובר שאחר הנוף היינו "אף אחר הנוף"^[41], ונחלקו ראשונים בביאור דבריו: יש מפרשים שלענין מעשר מודה לרבא^[42], ולענין ערי מקלט סובר שלדעת ר' יהודה לעולם הולכים לחומרא, והיכן שעיקרו בחוץ ונופו בפנים סובר ר' יהודה שהעיקר נמשך אחר הנוף לחומרא ואינו רשאי להורגו אף בעיקר, והיכן שנופו בחוץ ועיקרו בפנים סובר ר' יהודה שהנוף נמשך אחר העיקר לחומרא ואינו רשאי להורגו אף בנוף^[43]. ויש מפרשים בדעתו שר' יהודה סובר שדין הנוף לעולם אינו בטל גם לחומרא, שכשעיקרו בחוץ ונופו בפנים אין גואל הדם רשאי להורגו לא בעיקרו ולא בנופו, וכשעיקרו בפנים ונופו בחוץ, רשאי להורגו בחוץ, שאינו בטל לעומת העיקר^[44], שלעולם יש לנוף דין עצמו, גם להקל, אבל אינו רשאי להורגו בפנים, שאין העיקר נמשך אחר הנוף להקל אלא להחמיר^[45]. ויש מפרשים שאף לענין מעשר חלוק רב אשי על רבא, ולדעתו הן במעשר והן בערי מקלט הולכים אחר העיקר ואף אחר הנוף, להחמיר בשניהם, ובין אם עיקרו בחוץ ונופו בפנים ובין אם עיקרו בפנים ונופו בחוץ, במעשר אינו יכול לאכול ולא לפדות, לא בעיקרו ולא בנופו, ובערי מקלט אינו יכול להורגו לא בעיקרו ולא בנופו^[46], אפילו בחיצים וצרורות^[47].

בירושלמי אמרו שדעה זו היא דעת בית שמאי^[48], שכן שנינו: אילן שהוא עומד בפנים ונוטה לחוץ, או עומד בחוץ ונוטה לפנים, מכנגד החומה ולפנים, כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ, כלחוץ. בתי הבדים שפתחיהן לפנים וחללן לחוץ, או שפתחיהן לחוץ וחללן לפנים, בית שמאי אומרים: הכל כלפנים, ובית הלל אומרים: מכנגד החומה ולפנים, כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ, כלחוץ^[49]. ונחלקו אחרונים: יש מפרשים שאמרו כן על ירושלים, שכשהעיקר בפנים והנוף בחוץ ועלה דרך הנוף, הולך אחר הנוף, אבל אם עלה דרך העיקר והוציאו לחוץ, כבר קלטו העיקר ואין פודים אותו^[50], ודוקא לדעת בית שמאי הכל כלפנים, אם עלה דרך העיקר^[51]. ויש מפרשים דברי הירושלמי שכשהאילן עומד בחוץ ונופו נוטה לפנים, הכל הולך אחר הנוף ואין פודין מעשר שני אפילו הוא תחת האילן בחוץ, וזהו כדעת בית שמאי, אבל לבית הלל מכנגד החומה ולחוץ כחוץ^[52].

ג) לדעת חכמים, אין העיקר נמשך אחר הנוף, ולא הנוף נמשך אחר העיקר^[53]. לדעה זו אילן שהוא עומד בפנים ונוטה לחוץ או עומד בחוץ ונוטה לפנים, מכנגד החומה ולפנים, כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ, כלחוץ^[54], ואין חילוק בזה בין ערי מקלט לירושלים^[55]. יש מהראשונים מפרשים שלדעת רב כהנא אף חכמים מודים בערי מקלט שהולכים בהם אחר הנוף - שכן בערי מקלט בדירה תלה הכתוב^[56], שנאמר: כי בעיר מקלטו ישב^[57], ונופו ראוי לדירה יותר מעיקרו^[58], שבנוף אפשר להיות ישיבה ובעיקר לא^[59] - ולא נחלקו אלא בירושלים^[60], שלדעת חכמים הולכים בה אחר החומה, כי בחומה תלה הכתוב^[61], שנאמר: ואכלת לפני ה' אלהיך במקום וגו'^[62], או משום שנאמר: לפני ה' אלהיך תאכלנו^[63]. ויש מהראשונים מפרשים שאף לדעת רב אשי חכמים סוברים כן^[64], ואף אחר הנוף היינו בירושלים, שהולכים אף אחר הנוף, שאם היה הנוף בפנים והעיקר בחוץ, אף על פי שהעיקר בחוץ דין הנוף כלפנים, ואם היה העיקר בפנים והנוף בחוץ, דין הנוף כחוץ^[65], שהכל הולך אחר החומה^[66]. ויש מפרשים שרב אשי בא לבאר דברי חכמים בין בערי מקלט ובין בירושלים^[67], בערי מקלט, הכל הולך אף אחר הנוף - לחומרא^[68] - שאם היה האילן עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום, משיגיע הרוצח תחת הנוף, קולטו ואסור להרגו, ואם היה האילן חוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום אין אומרים עד שיגיע הרוצח לתוך התחום, אלא קולטו כשיגיע לעיקר האילן הואיל ונופו נוטה לתוך התחום^[69], ובירושלים הכל הולך אחר הנוף - לחומרא^[70] - שאם היה האילן עומד לפנים מחומת ירושלם ונופו נוטה לחוץ, כיון שהגיע מעשר שני תחת הנוף אסור לפדותו, אף על פי שהוא חוץ לחומה^[71], שהרי הוא כמי שנכנס לירושלים^[72], ומכל מקום אסור לאוכלו שם^[73], שהרי הוא חוץ לירושלים^[74], ובמקום העיקר אסור לאוכלו שם, אף על פי שהוא בפנים^[75]. היה עיקרו בחוץ ונופו לפנים, כפי שבנופו אינו יכול לפדותו, כך בעיקרו אינו יכול לפדותו^[76].

כדעה זו שאין העיקר נמשך אחר הנוף, ולא הנוף נמשך אחר העיקר, פירש רבא^[77] - ויש גורסים: רבה^[78] - בדעת ר' יהודה הסובר ששתי גינות זו מעל זו וירק בינתיים, הירק של תחתון^[79], שהנוף של תחתון והעיקר של עליון ואין אומרים שהנוף נמשך אחר העיקר^[80], ובדעתו שכשאילן קטן יוצא מן הגזע פטור מערלה, וכשיוצא מהשרשים חייב בערלה^[81], שאין אומרים שהנוף נמשך אחר העיקר^[82].

על פסק ההלכה באילן שעיקרו בתוך חומת בתי ערי חומה ונופו בחוץ או להיפך, ע"ע בתי ערי חומה^[83]. על פסק ההלכה באילן שעיקרו בתוך חומת ירושלים ונופו בחוץ או להיפך לענין פדיון מעשר שני, ע"ע ירושלים^[84] וע' פדיון מעשר שני. על פסק ההלכה במוכר אילן אחד ואילן יוצא מגזע או שרשים, אם הוא של מוכר או של לוקח, ע"ע מכירה. על פסק ההלכה במוכר אילן אחד ואילן יוצא מגזע או שרשים, אם חייב בערלה, ע"ע ערלה. על פסק ההלכה בשתי גינות שירק ביניהם, אם הירק של עליון או של תחתון, עי' להלן^[85].

כשהחזיר ענפי האילן

בתוספתא שנינו על אילן שעומד בפנים ונופו נוטה לחוץ, שאם החזיר נופו לפנים אין למעשר שני שלו פדיון^[86], ואם היה עומד בחוץ ונופו נוטה לפנים והחזיר נופו לחוץ, יש למעשר שני שלו פדיון^[87]. ונחלקו אחרונים בביאור דברי הירושלמי לגבי תוספתא זו: יש מפרשים שדין זה נשנה לתנאים החלוקים על בית שמאי - הסוברים שהעיקר נמשך אחר הנוף^[88] - שלבית שמאי לעולם דינו כפנים, אף אם לא החזיר^[89]. ויש מפרשים להיפך, שחומרא זו לגבי ההחזרה היא כבית שמאי^[90]. ויש מפרשים שהדברים מוסבים על הדין של אילן שעיקרו בפנים ונופו בחוץ בערי מקלט, שמכיון שהעיקר ודאי אינו נמשך אחר הנוף, הרי שבית שמאי מודים שאם עלה בעיקר ויצא לנוף, שאין גואל הדם רשאי להרוג אותו^[91].

על פסק ההלכה באילן שעיקרו בתוך חומת ירושלים ונופו בחוץ או להיפך, והחזיר נופו להיות כעיקרו, ע"ע פדיון מעשר שני. על פסק ההלכה באילן שעיקרו בתוך חומת עיר מקלט ונופו בחוץ או להיפך, והחזיר נופו להיות כעיקרו, ע"ע ערי מקלט.

שתי גינות זו מעל זו וירק בינתיים

בשתי גינות זו מעל זו וירק בינתיים בזקיפת הגובה ויונק מקרקע של עליון^[92], שר' מאיר סובר שירק של עליון^[93] ור' יהודה סובר שירק של תחתון^[94], סובר ר' שמעון שכל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו - אע"פ שידו של תחתון מגעת לשם^[95] - והשאר של תחתון^[96]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שלדעתו הנוף הולך אחר העיקר^[97], אלא שהתחתון, אפילו גבוה האילן יכול לעלות לו בסולם^[98], והעליון, מה שאינו מגיע אליו מסיח דעתו ממנו^[99] ומפקירו לתחתון^[100], שאינו רשאי לירד למטה וללקטו^[101], שגנאי הוא לו לירד לתוך של חבירו וליטול^[102]. ויש מפרשים להיפך: ר' שמעון סובר שאין העיקר הולך אחר הנוף, אלא שלדעתו התחתון מפקיר הירק העליון, הואיל וידו של עליון מגעת לשם ועליון סבור שהיא שלו, שהרי עיקרו בתוך שלו^[103]. ויש מהאחרונים מפרשים בדעת ראשונים שטעמו של ר' שמעון שכיון ששניהם יכולים למחות זה על זה, שאם ירצה העליון יקח עפרו ואין כאן ירק, ואם ירצה התחתון ימלא גינתו עפר להשוות לקרקע עליונה אין כאן ירק, לכן מסתבר לומר שכל מה שיכול העליון ליקח בפשיטת יד הוא שלו וכל השאר של התחתון, שברשותו הוא עומד^[104].

ההלכה כר' שמעון, ובלבד שלא יאנוס^[105] את עצמו^[106] העליון ויפשוט את ידו הרבה יותר מדאי^[107]. בתלמוד שאלו על דעתו, אם מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו, או שמגיע לעיקרו ואינו מגיע לנופו - כגון שנוטה נופו למטה^[108] - של מי, ונותרו בספק^[109], ויש גורסים בספק זה רק אם מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו^[110], וביארו אחרונים לגירסא זו שאם מגיע לעיקרו ודאי נקרא שמגיע^[111]. להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שלא יטול העליון - שהתחתון הוא כמוחזק בו^[112] - ואם נטל אין מוציאים מידו, ויש פוסקים שיחלקו העליון והתחתון הירק^[113]. יש מהראשונים שהביאו להלכה הספק בשני האופנים^[114], ויש שהביאו רק הספק אם מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו^[115]. יש מהראשונים שהשמיט כליל מההלכה את הספק^[116].

יש מהראשונים סוברים שאם ידו של עליון מגעת עד למטה, הכל שלו חוץ מפחות משלשה טפחים סמוך לקרקע, שהוא של תחתון^[117], וביארו אחרונים הטעם שפחות משלשה טפחים הרי הוא כקרקע עצמה^[118]. ויש מהאחרונים שביאר הטעם שפחות משלשה טפחים בוש העליון ללקוט ומפקירו לתחתון, פן ילעיז התחתון עליו שמשלו הוא נוטל^[119]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים על זה וסוברים שאם ידו מגעת עד למטה, הכל של עליון, ואפילו סמוך לקרקע^[120].

הערות שוליים